היד שלוחצת על הכפתור: את המשמרת שהחלה בבוקר השבת השחורה, רב"ט ע' כנראה לא תשכח לעולם

אם יש שאלה אחת שרב"ט ע' כבר לא יכולה לשמוע, זו השאלה אם העבודה שלה היא ללחוץ על הכפתור האדום. אבל היא למדה להשלים עם זה: כנראה ככה זה כשאת מפעילת התרעה בפיקוד העורף ואחראית על כל התרעות הצבע האדום והאזעקות על חדירות מחבלים, ירי טילים או חדירת כלי טיס עוין, וגם על הפעלת הצופרים של יום הזיכרון וכדומה. אבל לא, העבודה שלה כוללת הרבה יותר מללחוץ על כפתור, והוא בכלל לא אדום.

"יש לנו מערכת גדולה שדרכה אנחנו מפיצים את ההתרעות. יש לנו שניות להחליט אם ואיפה להפעיל את ההתרעה. בגדול, אנחנו הדבר היחיד שמאפשר שגרה", היא מחייכת במבוכה, "ככה אנשים יכולים לנהל חיים רגילים, וכשיש אזעקות - ללכת למקום מוגן".

בדרך כלל המשמרת שלה בחמ"ל בסיס פיקוד העורף נמשכת 8 שעות. שבוע בבסיס סגור, שבוע בבית. את המשמרת של 7 באוקטובר היא לא תשכח לעולם. היא כבר היתה שבוע שלם בבסיס, והיתה אמורה לצאת הביתה ביום ראשון. התחילה ב־12 בלילה ויצאה להפוגה קצרה רק ב־13:00, ביום שבת. 

"ב־6 בבוקר ראינו על הצג שמתחילים מטחים", היא מספרת. "זה התחיל בשתיים-שלוש מטרות לעוטף, ומהר מאוד התגבר. התחילו גם התרעות לגוש דן, לערים בדרום, לירושלים. אני גרה באזור ירושלים, וכשאני במשמרת אני בלי טלפון, אז אני די מנותקת מהחיים שבחוץ. היינו בטירוף, כי כשיש הרבה התרעות בו־זמנית את צריכה לתפעל את כולם יחד. היינו בשגרת חג, מעט מאוד אנשים נשארו בבסיס, פתאום התחילו להגיע קצינים בכירים, ועוד סמב"צים שהבינו את גודל האירוע ובאו לתגבר את החמ"ל".

רק אחרי כשעתיים ע' וחברותיה הדליקו את הטלוויזיה וגילו מה באמת קרה עם חדירות המחבלים. "לא באמת יכולנו לשבת ולבהות בהלם בטלוויזיה. פתחנו אותה רק כדי לקבל תמונת מצב ולהמשיך הלאה, הרי ההתרעות לא הפסיקו. רק אחרי 13 שעות גיליתי שמחבלים פרצו לבסיסים בדרום, ויש לי שם לא מעט חברים. ליאור לוי ז"ל, חברה שהיתה איתי בקורס, הוגדרה כנעדרת במשך כמה ימים עד שהודיעו שהיא נרצחה. אני חושבת שעם כל הודעה כזו על עוד נרצחים ועוד חטופים הבנו שכולנו קשורים לאירוע הזה, שכל השמות והפנים האלה הם של החברים שלי, שלנו, של כולנו".

איך זה השפיע עלייך?

"אני כמעט שנה בתפקיד, אבל אני חושבת שרק אחרי מה שקרה הבנתי כמה אחריות יש בתפקיד הזה. הרבה אנשים חושבים שמדובר במערכת אוטומטית, או שאנחנו בסך הכל לוחצות על 'כפתור אדום'. אבל לא - אני פיזית מפעילה את ההתרעות, אני פיזית מחלקת את ההתרעות לאזורים".

איך זה עובד בזמן אמת?

"כשאת יושבת מול המערכת בזמן חירום אין לך זמן לחשוב. את צריכה לצמצם את ההתרעה כדי שתהיה כמה שיותר סלקטיבית. מצד אחד את מגינה על המדינה, ומהצד השני אין לך זמן לחשוב על מה שקורה בפועל במדינה".

הבוקר ההוא בתחילת המלחמה, כשמדינה שלמה קיבלה התרעה להיכנס לאזור המוגן, לא היה באחריותה של ע' או החמ"ל שלה. אבל גם היא יודעת שלפעמים, ובעיקר בזמני מלחמה, עלולות להיות התרעות שווא. "בשגרה כמעט שאין התרעות שווא", היא מדגישה, "אבל כרגע אם יש לנו ספק - אין ספק. נעדיף שתהיה התרעה מאשר לקחת סיכון, כי אפילו התרעת שווא עדיפה מאשר לפעול ללא התרעה. ואני אומרת את זה בזהירות, כי אנחנו בוחרים ממש בקפידה מתי ואיפה להפעיל את ההתרעה. וגם כשיש עומס, אנחנו מוכשרים להתמודד עם העומס הזה".

מאז 7 באוקטובר היא בקושי היתה בבית. הפעם הראשונה שבה יצאה הביתה אל הוריה ושני האחים הקטנים היתה אחרי 21 יום בבסיס. "הם התרגשו וקפצו עלי כאילו חזרתי מלחימה", היא נבוכה. "אבא שלי נוהג לומר שאנחנו בורג במערכת, אבל בורג מאוד חשוב, וככה אני רוצה לחשוב על התפקיד שלנו. בסוף אנחנו אלה שמאפשרים לאזרחים את חיי השגרה".