מה אפשר ללמוד מהתפריט המוזיקלי מאז 7 באוקטובר?

בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר לא הצלחתי להאזין למוזיקה. לא הצלחתי להביא את עצמי אקטיבית לבחור שיר או להרכיב רשימת השמעה. אם מביאים בחשבון את העובדה שכבר יותר משני עשורים אני עורך ומשדר מוזיקה, כותב עליה ונהנה ממנה (בעצם מאז שאני זוכר את עצמי), העובדה הזו נדמית דרמטית יותר.

האירועים המזעזעים של אותה שבת, החוסר המוחשי של החטופים והנופלים, אימת המלחמה, מראות ההרס והסיפורים טורדי המנוחה חסמו אצלי כל אפשרות אמיתית ליהנות ממוזיקה. זה כמובן לא אפשר לי לשדר ולערוך את תוכנית הרדיו שלי, אבל חלחל גם ליום־יום - איך ולְמה אני יכול להאזין במהלך היום בלי להרגיש ניכור למציאות, ואיך ומה אני יכול להשמיע לילדיי כדי שאסייע לתווך להם את הזוועות האלה מבלי לפגוע בנפשם הרכה?

השאלות האלה חידדו מאוד את ההבדל בין שני התפקידים האלה שלי: האם כעורך וכשדרן אני אמור להציף את המורכבות? האם ברדיו יש מקום לדיון מעמיק, או שצריך להקליל כמה שיותר? האם כאבא אני צריך לספק לילדיי פסקול קופצני ואסקפיסטי, או לעורר מחשבה ודיון על נושאים כבדי משקל?

האמת העגומה היא שבשבועות הראשונים פשוט נמנעתי. העדפתי לשמוע את רצף הפרשנים בטלוויזיה וברדיו, מנסה ללוש את הכאוס לתוך נרטיב מסודר יחסית, ולא לחפש אחרי שיר או שירים שיעשו את זה. אילוצי פרנסה הביאו אותי לחזור לעסוק במוזיקה, אבל מול הילדים, ובעיקר מול בכורתי, נותרתי משותק. הרצון האוטומטי היה לגונן עליה לחלוטין מפני הרוע הצרוף, למנוע ממנה היכרות עם הצד המפלצתי שבאדם ולעטוף אותה בבועה אטומה ובטוחה.

התקשיתי להסביר את המורכבות הזו לילדה בת 6, מפני שלא הצלחתי, ועודי מתקשה, להסביר אותה לעצמי, וגם בתפריט המוזיקלי שבו הזנתי אותה לא היו אזכורים למלחמה. אמנם היא היתה חשופה למשדרי חדשות ולשיחות אקטואליה של מבוגרים בבית ובסביבה, אבל היה ברור לי שאין לה הכלים הדרושים כדי לתפוס את התמונה על כל מרכיביה - הצודקים, האכזריים והבלתי נמנעים.

***

אחרי ההלם הראשוני החלה להתקבע שגרת מלחמה גם בתפריט המוזיקלי שלנו בבית. עם הילדים שמענו שירי ילדים אסקפיסטיים ומתקתקים (מתברר שלהיטי הענק של סטטיק ובן־אל התבגרו ממש יפה), וברדיו שמענו ש"יהיה טוב". אמנם הלהיט הזה של יסמין מועלם נכתב מתוך סיטואציה זוגית ושוחרר לפני המלחמה, אך עתה עבר השלכה אל הלאומי. הקול הסדוק של מועלם והטון החשוף שלה, שילוב של אלמנט אמוני לצד אופטימיות זהירה, עזרו לשיר לדלג מהסלון שלה ושל בעלה אל המרחב הכל־ישראלי. השורה "הפרחים ישובו לפרוח" מרפררת לשיר "מקום לדאגה" של מתי כספי, והשילוב של לשון יחיד ורבים כמעט מתיכה יחד את החוויה האישית עם הלאומית. גם "יהיה טוב" של דויד ברוזה חזר לרשימות ההשמעה, אך הוא נכתב על רקע הסכמי השלום עם מצרים ולכן נגע פחות בפצע הפעור. אפשר היה למצוא בשירים האלה, לפחות בהאזנה מקרית להם, נחמה מסוימת, אך נעדרה מהם המורכבות העצומה שיש לרגע הזה בזמן.

אני חוזר ומשתמש במילה "מורכב" על הטיותיה השונות, כי גם מרחק החודשים שעברו מאז האסון לא הצליח לנסח עבורי ועבורנו את מכלול התחושות והרגשות שלנו. כאן ממלאת האמנות בכלל, והמוזיקה בפרט, תפקיד קרדינלי בעיניי: היא מכירה במורכבות, מנסחת אותה ומספקת שכבת פענוח ופרשנות למציאות על מורכבויותיה, מייצרת בה סדר, מעניקה זוויות מבט חדשות ובלתי צפויות, מנסה לייצר התרה. השבועות הראשונים של הלחימה שלחו את האמנים להופיע בפני חיילים, פצועים ומפונים, ועברו חודשים לא מעטים עד שהחלו להופיע שירים שמציעים מבט מרובד ולא חד־משמעי על "המצב".

הראשון והמהיר ביותר שהגיב ישירות למצב היה איל גולן ב"עם ישראל חי". שיר פופ עם ארומה יהודית, שמסלק את הספקות ואת הלבטים לטובת ה"ביחדנס" המרגש שהופיע בעיקר במעשים של ארגוני החברה האזרחית של אותם ימים, וכמו מועלם וברוזה מבטיח שהכל יהיה טוב יותר בקרוב ("בקרוב תזרח השמש/ נדע ימים יפים מאלה"). ימים ספורים אחרי ששוחרר השיר, הוא כבר עשה את המעבר מעולם המבוגרים אל עולם הילדים - בתי שרה אותו לעצמה באחד הימים כשהחזרתי אותה מהגן.

"הגננות השמיעו לנו אותו היום", סיפרה לי, אבל כששאלתי אותה על מילות השיר, גיליתי שההשמעה לא מוסגרה עבור הילדים על ידי הצוות בגן. מבחינת הצוות, השיר עבד כמעט לחלוטין ברמה הפונקציונלית בלבד - שיר קצבי שמספר לילדים שהם בצד הנכון והצודק והמנצח, בלי להעמיס עליהם את משקל הדילמות הלאומיות שקורעות את החברה שלנו. המקרה הזה מייצג אינספור מקרים שבהם שירי מבוגרים "הועתקו" אל עולם הילדים, והמשותף להם בדרך כלל הוא מסר קל לעיכול, קצב מידבק ופנייה למרכזו של הקונצנזוס החברתי המדומיין.

שבועות ספורים אחרי "עם ישראל חי" שוחרר "חרבו דרבו" של נס וסטילה, והצליח להיות שטוח וחד־ממדי אפילו יותר. זהו מניפסט לוחמני שכולו שיכרון כוח, אלימות ויצר נקמה מבעבע. פה כבר לא מבטיחים עתיד טוב יותר או סולידריות ולכידות, אלא ניצחון מוחץ ומהדהד. השיר עושה את הקפיצה ההפוכה - מעולם הילדים אל עולם המבוגרים. עבור המבוגרים, שממהרים לאמץ אותו, השיר מצדיק דה־הומניזציה של האויב ומחיקה של הקונפליקטים המוסריים שמביאה עימה המלחמה. מעבר למיליטנטיות העולצת שלו, הפער בין המילים שמבטאות ניצחון קליל וסוחף של צה"ל לבין מציאות הלחימה המתמשכת והעקובה מדם, הפך אותו לתלוש בעיניי. מיליוני השמעות בשירותי הסטרימינג לימדו אותי שהרוב חושב אחרת, או לפחות לא מחפש למצוא בְּשיר דריל פֶּתח לקתרזיס. יכול להיות שהמשולש המוגדר על ידי הנקודות ילדים־מוזיקה־מלחמה, מעולם לא התקיים?

***

הימים שאחרי, וההיעדר המוחלט של שירי ילדים שעוסקים בנושא, שלחו אותי לחפש כאלה. גיליתי מעטים, וגם הם לא נכתבו במפורש לילדים. היה להם מכנה משותף: כולם הדגישו כמיהה לשלום, לצד הגבורה וצדקת הדרך הבלתי מעורערת. בבולטים שבהם: "בשנה הבאה" של נעמי שמר, "המלחמה האחרונה" של חיים חפר, "אליפלט" של נתן אלתרמן. לאורך רוב שנות קיומה של ישראל שירי הילדים, וסוגי יצירה אחרים, נמנעו כמעט לחלוטין מטיפול בנושאים הנפיצים האלה. מי שכן ניגשו באומץ לתווך מלחמה לילדים היו תרצה אתר בספר "מלחמה זה דבר בוכה" שראה אור בשנת 1975, ורעיה הרניק, שכתבה לבנה את "שירים לגוני". בשירים של אתר והרניק ניתן למצוא גבורה והגנה על הבית, אבל גם פחד וחוסר ודאות.

אתר עוסקת, בין היתר, בהשפעה שיש למלחמה על משפחה שבה האב מגויס ("אַבָּא שֶׁלִי יָבוֹא בְּשַׁבָּת / בָּטוּחַ וּקְצָת אוּלַי / וְזֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ / אֲבָל לֹא לְהַגְזִים מִדַי. // כִּי עַד שַׁבָּת יָכוֹל לִהְיוֹת / שֶׁיָּחוּלוּ שִׁנּוּיִים / וְאָז אֲנַחְנוּ נִתְאַכְזֵב / וּנְמָרֵר לְאִמָּא אֶת הַחַיִּים". מתוך "אבא שלי יבוא בשבת"), ולא חוששת לעסוק בפחד עצמו ("אֱלֹהִים, אֱלֹהִים הַגָּדוֹל, תַעֲשֶׂה, / שֶׁכָּל הַחַיָּלִים יֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ. / זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁהֵם יִחְיוּ וְכָל זֶה... / וְגַם/ תַּעֲשֶׂה שֶׁהֵם / יְפַחֲדוּ. // אִם שֶׁלָּנוּ יְפַחֲדוּ / וְגַם שֶׁלָּהֶם יְפַחֲדוּ / וְכָל אֶחָד יֹאמַר שֶׁהוּא לֹא רוֹצֶה, / אָז כָּל רָאשֵׁי הַמֶּמְשָׁלוֹת יַגִידוּ: / 'בְּסֵדֶר, מָה נַעֲשֶׂה?'" מתוך שיר מס' 3). הרניק, שכתבה לבנה את השירים בילדותו וניבאה בצורה מצמררת את נפילתו, מעיזה ונוגעת בנושא המצמית מכולם - מות בנה בקרב ("עַכְשָׁו אַתָּה נָח סוֹף סוֹף / בְּנִי הֶעָיֵף חֲסַר הַמְּנוּחָה. // כְּתֵפֶיךָ הָרְחָבוֹת הוֹלְכוֹת וְצָרוֹת / כְּמִדּוֹת הָאָרוֹן וְהָאֲדָמָה").

אמנם המקרים של אתר והרניק בודדים, אך מלמדים את חשיבות התיווך של המלחמה לילדים. השירים שלהן מבקשים ללמד את מחיר המלחמה ברמה האישית והלאומית, ולהציב סימני שאלה עדינים מול צייטגייסט שצוהל אלֵי קרב מתוך שכנוע פנימי עמוק בצדקתו ובניצחונו החד־משמעי.
השירים האלה מעולם לא הולחנו, וקל לדמיין את הסיבות מדוע. הם שואפים לייצג מורכבות גדולה, הם מציפים לדיון ערכים ואידיאלים שבמחלוקת, הם לא חד־משמעיים ונחרצים כמו "הניצחון המוחלט" (שבאופן אירוני הוא תיאור מעורפל לחלוטין, במקרה שלנו). שירי ילדים, ותרבות ילדים בכלל, נוצרים ברובם המוחץ על ידי מבוגרים, ואלו אינם מצליחים - או נמנעים כבר עשורים - לנסח עבורם תמונה שבורה ואמביוולנטית. ייתכן שהדבר נעוץ בתפיסה הדיכוטומית של ילדים - "טובים" מול "רעים", אך קשה להתעלם מהמחשבה שדווקא הרצון של המבוגרים לגונן על הילדים ולעטוף אותם הוא המחסום המרכזי כאן. את בתי בת ה־6 קשה היה לשכנע לקרוא איתי בשירים האלה, אבל עבורי הם סימנו הכרה מבורכת באמביוולנטיות של המלחמה. מצאתי בהם, לצד רלוונטיות מצמררת, ניסיון כן ואמיץ להגיש לילדים צעירים הצצה אל עולם המבוגרים.

***

אחרי שלושה חודשים ארוכים חזרתי לערוך ולשדר, וחיפשתי שיר שיש בו הרבה מן האור אבל גם מעט מן החושך. כזה שיבטא במקביל את הרצון הבלתי נגמר שלי לעטוף את הילדים ולגונן עליהם, אך לא יתעלם מהרוע שמסביב. שיר למבוגרים שידבר גם אל הגיל הרך. את התשובה מצאתי ב"דע" של שי צברי, שיר שריגש אותי כבר כשיצא לאור בתחילת 2021, אך עתה נטען במשמעות גדולה פי כמה. ההצגה הטבעית שמתקיימת בו של הטוב והרע הזכירה לי מאוד את שיריהן של אתר והרניק. המילים, של אבישי חורי, נכתבו בהשראת מדרש בראשית רבה, שאומר: "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו... ואומר לו גדל". הן אינן עוסקות במלחמה באופן ישיר, אך האזנה מחודשת להן בתוך ימי המלחמה חשפה שהן מציגות ברגישות וביופי גדול את המאבק התמידי בין אור לחושך.

צברי שר את המילים כאָב השר לילדיו, וקולו רך ואבהי. המקהלה הקטנה שמלווה אותו מסייעת לתחושה העוטפת של העיבוד, והציווי "גדל!" מרמז שגם הסכנות והקשיים שבדרך לא יפריעו לילדים לצמוח ולגדול.

אחרי ההשמעה בתוכנית לקחתי אותו הביתה, השמעתי לבתי ודיברנו מעט על השיר ועל המילים. לרגע היה נדמה לי שהיא ממש מבינה את הדאגות ואת הפחדים שלי, כשעצרה לרגע משמעותי של שתיקה למחשבה ולעיכול. אבל מייד אחריו הביטה עלי בעיניים תמימות ושאלה, "אבא, אתה יכול לשים לי 'נאדי באדי'?"