דממת מוות: המראות והתחושות במחנה שורה דרך עיניו של הרב ישראל וייס

הרב וייס ראה כבר הכל. זיהוי חללים, מאות הלוויות, תמיכה באלפי הורים שכולים. במשך עשרות שנים השתדל להיות חלק מהוויית הכאב הישראלי. כל זה לא גרם לו להיות חסין מפני אירועי 7 באוקטובר. המילים מדברות בעד עצמן. "עברו שם מאות חיילים, מאות אזרחים, עובדים זרים, עשרות רבות של שוטרים, משהו נוראי. נחרטו לי בראש המון תמונות מהימים הללו, אחת מהן היא של עשרות משאיות קירור על הכביש שזורמות לשורה, בזו אחר זו. בלתי נתפס".

הרב תא"ל (מיל') ישראל וייס, בן 75, שימש הרב הצבאי הראשי הרביעי של צה"ל בשנים 2000-2006. כיום הוא יועץ במשרד הביטחון לשיקום משפחות שכולות ודיין בבית הדין לגיורים. ב־8 באוקטובר הוא התקשר לרב אייל קרים, הרב הצבאי הראשי המכהן, ושאל אותו במה יוכל לסייע. מאז אותו יום ובמשך חצי שנה הוא לבש מדים ושירת במחנה שורה, לשם הגיעו יותר מ־1,200 גופות מימי המלחמה הראשונים.

"בשמחת תורה הייתי בבית הכנסת הקבוע בגבעת שמואל", הוא נזכר באותו בוקר, "ראש העיר עבר מבית כנסת אחד לשני, הגיע אלינו ואמר שיש אירוע משמעותי, ושהוא מבקש לקצר את התפילה. עוד לא הבנו את סדר הגודל של האירוע. דיברו אז על כמאה הרוגים, וזה היה הלם גדול.

"למחרת צלצלתי לרב קרים והצעתי את עצמי לעזרה. לשבחו ייאמר שהוא הבין את גודל האירוע ושכל יד תועיל. השתלבתי בנישה מאוד מסוימת במלחמה, שאותה אני מגדיר כליבת הכאב. הייתי במקום הכי כואב מתוך בחירה, קיבלתי על עצמי להגיע מדי יום קודם אל מתקן החללים. לא פתחתי את היום לפני שעברתי להגיד שלום לחללי צה"ל. הרעיון היה לשאוב את הכאב ממקור ראשון, להכניס אותו לתודעה ולצאת איתו לכל המקומות שאני פועל בהם - עם הפצועים, בהלוויות, עם המשפחות, בניחומי אבלים. אם רוצים להיות שותפים צריך להגיע למקומות הכואבים, זו הרגשה של שותפות אמיתית".
בימי המלחמה הראשונים היה בסיס שורה אחד מהמקומות הקשים ביותר במדינת ישראל, אל המקום הגיעו יותר מאלף גופות. הרב וייס: "בשבועות הראשונים דובר צה"ל לא הסכים שאדבר מול התקשורת הישראלית, כי ידעתי יותר מדי דברים קשים. הוא כן הסכים שאומר אותם לתקשורת הזרה. אחרי כמה ימים, אחת השאלות שחזרו על עצמן היתה כיצד עדיין לא זיהינו פלוני אלמוני. צריך להבין שמעבר לכמויות הנוראיות שהגיעו באותו הזמן לאותו השטח, היו עוד מעכבים רבים כמו האכזריות של ההרג.

"המחבלים עשו הכל כדי לחבל בכל יכולת זיהוי אפשרית. שאלו אותי מה הבעיה לזהות על פי טביעות אצבעות, שאלתי אותם - האם אפשר לזהות אצבעות אם הן אינן? איך אפשר לזהות פנים שהושחתו? ראינו שם דברים שבן אנוש אינו מסוגל לעשות. כמות ועוצמה של רוע טהור שהן פשוט בלתי נתפסות. זאת היתה שואה מינית, בלי ספק. הם קיבלו הנחיות לעשות את זה. בהיקפים גדולים. אנחנו לא מסוגלים להבין איך אפשר לייצר רוע כזה.

"אנחנו נוהגים כבוד גדול בחללים, נמנעים מלהסתכל עליהם בפניהם, שזה לכאורה מביך אותם. הם הרי חסרי יכולת להגן על עצמם, ואנחנו המגינים. אני רואה את עצמי כסנגור של החללים. ממש ככה. אנחנו מטפלים בהם ממש כמו שרופאים מטפלים בחולה - ברגישות, בהערכה, בגדולה, בטהרה, לא מזיזים איבר סתם. אנחנו מכבדים בכבוד הכי גדול שאפשר".

ארון, טלית ודגל

לרב וייס יש חלק מרכזי בהקמה של מחנה שורה. "בסוף מלחמת לבנון השנייה, חודשיים לפני שהשתחררתי מהצבא ב־2006, התחלתי את יומי במכון לרפואה משפטית באבו כביר. באחד הבקרים אני רואה על מיטת הנירוסטה חלל צה"ל שהטיפול בו הסתיים". הרב וייס מספר בפירוט על התנהלות הסניטרים במהלך ניקיון המקום, שלא כיבדה את החלל, והודיע למנהל המכון דאז, פרופ' יהודה היס, כי ידאג ששום חלל צה"ל לא יגיע לשם עוד. "יצאתי והתקשרתי לכל יחידות הצבא. הודעתי שחללים מגיעים מעכשיו רק לצריפין, שם היה לנו מקום קטן לטיפול בחללים. עשרות הגיעו לשם, הבאנו מכונות רנטגן, רופאי שיניים, פתולוגים, טביעות אצבעות. לאחר מכן שוחחתי עם מי שהיה ראש אט"ל, אודי אדם, ואמרתי לו שחללי הצבא צריכים לקבל כבוד עליון. הוא העמיד תקציב לבניית בסיס, ובהמשך הוקם מחנה שורה".

הימים הארוכים במתקן שורה אחרי 7 באוקטובר היו קשים מאוד לנוכח המשימה המורכבת. "בהתחלה היה ערבוב גדול, אלה לא רק המספרים הגדולים, אלא גם אוכלוסיות שהתערבבו - חיילים, אזרחים, אנשי צבא על מדים אזרחיים, מחבלים שלבשו בגדי צה"ל. היו גופות של מחבלים עם תחמושת עליהן שהיה צריך לפרוק. ולשם כך היה מערך שלם של חבלנים שעסק בזה".

כולם מספרים על פוסט־טראומה. גם אתה סובל?
"יש דברים שלא מרפים ממך. כשנכנסתי בבוקר לבסיס שמעתי מרחוק את מכות הפטישים שמייצרים ארונות. שורות ארוכות של ארונות, מאות. אתה משתגע. לא מכינים ארונות סתם שיהיה 'ספייר'. אם מכינים ארון, הוא עבור נפטר. בראש שלך אתה חושב מי זה עכשיו, מי הבא בתור. זה נורא. מכות פטישים מלוות אותי כל הזמן.

"בשורה יש כמה חדרי פרידה למשפחות השכולות שבאות להיפרד מיקיריהן. בין היתר, הגיעה בחורה צעירה שמאורסת לבחור שנהרג. היא באה עם הטלית שקנתה לו לחופה שלהם ואמרה לאנשי הרבנות הצבאית 'אתם מכסים את הארון בטלית ובדגל. הוא היה אמור להיכנס לחופה איתי בטלית הזו. עכשיו הוא נכנס לחופה עם השם, ואני מבקשת לתת לקדוש ברוך הוא את הטלית הזו'. זו דממה מדממת. זה שקט שמפלח את כל האיברים. אנשים עמדו במקום נורא אך גם חזק".

כאב אמיתי, כמו על בן

במהלך השיחה לא חסך מאיתנו הרב וייס בפרטים קשים על מה שראה, ומטבע הדברים בחרנו שלא לשלב רבים מהם בכתבה. ובכל זאת, אחד מהם, נוגע ללב במיוחד, מתאר עד כמה נגעו הדברים בנימי נפשו: "יש פעמים שיד אחת מותירה בך חותם. כך היה כשהבחנתי ביד של בחורה צעירה. יד תמימה, טהורה, נקייה. ציפורניים בצבע ורוד שכמו יצאו עכשיו מהקוסמטיקאית, ואני שואל את עצמי - במי הציפורניים האלה פגעו? מה רע יצרו שהגיע המוות הזה? יד אחת כזאת הולכת איתי יום־יום".

כשלא שהה בשורה יצא הרב וייס אל המשפחות השכולות, כדי לתת מענה לשאלות ולהביע ניחומים. אחד מהביקורים שנצרבו בנפשו היה אצל משפחתו של עקיבא יסינסקי, שנהרג בתקרית שבה נפצע גם הזמר עידן עמדי. עמדי כתב עליו לאחר מכן שבזכות עקיבא ניצלו ראייתו ושמיעתו, ופרסם תמונה של השניים יחדיו.

"עקיבא היה נשוי טרי, הוא היה עולה חדש מבריה"מ, שעלה מתוך ציונות והתגייר. חששתי שבנסיבות הללו יהיו מעט מנחמים. כיוון שנפילתו אירעה תוך כדי פיצוץ חומרי נפץ רבים, עלה חשש בקרב המשפחה אם יש מה להביא לקבורה בכלל בתוך הארון. אספתי את הנתונים והגעתי למשפחה. היו שם חמישה אנשים - הוריו, אשתו, חברה שלה ורב. רק אשתו ידעה עברית. הצגתי את עצמי בפניה, אמרתי ש'הגעתי דווקא לכאן כי אני מניח שיש לך שאלות לשאול אותי ואעשה כל מאמץ לענות עליהן, המידע מצוי בידיי. אני מוכן לפרוס אותו בפנייך עד למקום שתגידי שאת רוצה שאעצור'.

"אמרתי לה שאני מרגיש שעקיבא הוא כמו הבן שלי. זה כאב אמיתי שלי. אמרתי לה 'אני רוצה לומר לך שהרבנות הצבאית לא היתה מוציאה הלוויה בלי ודאות של מאה אחוז שעקיבא בארון. אם את רוצה ארד איתך לפרטים, אבל אני מציע שלא. אני מציע לזכור את עקיבא כמו בחיים, לא תצמח לנו תועלת אם נחטט בפצעים, לא תצמח מזה רפואה'. הבטחתי לה שאני איש אמת שלא יוציא אות של שקר מפיו. הסברתי שסגירת הספק היא תרומה גדולה ליכולת להשתקם. 'אם תמשיכי להציב סימני שאלה על פסיקת הרבנות הצבאית, יהיה לך קשה יותר. אני מבין שמטבע הדברים והנסיבות השאלות קשות, אבל אני מבקש שתסמכי עלי'. אחרי שהצגתי את הדברים בצורה אמיתית וכואבת, היא אמרה 'אני מאמינה באמונה שלמה והתרת לי את הספק'. כשספק כזה מותר, אני מרגיש שהשליחות שלי נעשתה".

היעד - לעזור לשקם אחרים

הרב וייס מספר כי מחנה שורה היה נקודת המוצא שלו בכל בוקר באותם ימים, אבל משם הרחיב את המעגלים - פעם לטפל בחיילים פצועים או לבקר אחרים, הליכה להלוויות, ניחומי אבלים. "שם, למדתי שגם במקום הנמוך והחשוך ביותר בעולם יש הרבה כוכבים אנושיים מאירים. יש אנשים שמאבדים את יקיריהם, ולאבד ילד, לעניות דעתי, זה הכאב הגדול ביותר מסך הכאבים שהקדוש ברוך הוא מסוגל להביא על בן אדם. אני יודע זאת היטב. בתי, תהילה, נהרגה בגיל 8 בתאונת דרכים. יש כל הסיבות בעולם להתקומם נגד ההחלטה האלוקית הזאת, לכעוס ולומר 'סליחה, אבל עכשיו היינו חברים, אנחנו מתנתקים'. באופן פרדוקסלי, ככל שהתרחקתי מנקודת האירוע האישית שלי, כך התקרבתי יותר לקדוש ברוך הוא, שכיוון אותי ליעד מסוים. והיעד הוא לקחת את הניסיון האישי שלי ולשקם אנשים אחרים.

"כשאני עומד מול בני משפחה של נופל והם אומרים לי 'אבל מה אתה מבין?', אני לצערי מבין. אני גם מבין מה קורה כמה שלבים אחר כך - אתם עומדים בצומת שמאפשר לכם את הלגיטימציה לצלול לתחתית הכאב ולהתבוסס בתוכו, אבל אתם יכולים גם לבחור לעלות הכי למעלה שאפשר. אני מאמין שיותר משחשובים אורכם של החיים, חשובים עומקם. מה אתה יוצר? יכול להיות שחיית 18 או 20 שנה והטבעת חותם ועשית יותר מאדם שיחיה 120 שנה. אני אומר את זה על החיילים. זה הכאב הנורא ביותר, וניתן למצוא נחמה בכך שמדובר בגדולי הלוחמים שידעה מדינת ישראל. ראיתי חיילים שקיבלו לא מעט כדורים ופציעות קשות, והמשיכו להילחם. זה דור מדהים".

בין ההלוויות הרבות שאותן פקד היתה גם זו של לירון שניר הי"ד, מפקד צוות בגולני, קצין צעיר מעופרה. בדרך להלוויה השתדל הרב וייס להתעדכן מול הצוות שטיפל בו, למקרה שהמשפחה תבקש לדעת פרטים. "נאמר לי שעל פניו היו חיוך מבויש ואור אלוקי, והציצית שלו היתה צבועה בדם. הוא עטה על גופו מעטה רוחני, חומת מגן רוחנית. וגם ההלוויה היתה רוחנית מאוד, חודרת עורקים וורידים. מעין עוצמות עמוקות שניתן להתפעם מהן בכל פעם מחדש".

הכעס שעדיין נשאר

בשנה האחרונה, בעקבות המלחמה בעזה, חזרו לשיח הציבורי הוויכוחים סביב תוכנית ההתנתקות. הרב וייס שימש באותן שנים הרב הצבאי הראשי ואף מצא עצמו במוקד סערות רבות בעקבות דרישות שיסרב פקודה, ובסוגיית הוצאת קברים מגוש קטיף.

"ההתנתקות היתה מהכאבים הכי גדולים שחוויתי. בתפיסותיי אני איש קטיף. יש לי משפחה שגרה בגוש קטיף. אבל אני איש הלכה. נועצתי באותה תקופה בכל גדולי ישראל, ואין רב אחד שאמר לי לפשוט את מדיי. כולם אמרו 'אתה חייב להיות שם ותסייע'".

חשבת אז שזו טעות?
"חשבתי שזה נורא. עמדתי שם כדי לצמצם כאבים. למשל, לפטור חיילים וקצינים שהם תושבי המקום מלהשתתף בעקירת הוריהם. מה שדן חלוץ לא הסכים. הוא אמר 'אין טאבו לאף אחד - גם מי שגר שם, שיפנה את אבא שלו'. אני עמדתי כצוק איתן שלא יקרה הדבר הזה.

"חלוץ איש יהיר וקר. לא עניין אותו כלום. היו לנו לא מעט חיכוכים וויכוחים באותה תקופה. הוא דרש שיעבדו גם בשבת, ואני אמרתי שההתנתקות אינה פיקוח נפש. מילא אם הוא היה נעלם אל תהום הנשייה, אבל הבן אדם הופך להיות סמל, מפגין, מפנים אותו מקיסריה. ההתנתקות היתה הטעות הביטחונית הכבדה ביותר, ובמקום שחלוץ, שמונה כדי לבצע את ההתנתקות, ישלם את המחיר הציבורי, הוא עדיין יוצא ומפגין. הוא כל מה שרע וזחוח במדינה".

הצבא יקלקל חרדים? בדיה

אחד הדברים המוכרים פחות - ויש שיאמרו גם הרבה פחות מתחברים יחדיו - הוא החיבור בין הרבנות הצבאית לכלבים. במלחמה האחרונה חשיבותם של הכלבים מיחידת עוקץ היתה דרמטית, והרב וייס מציג זווית מיוחדת לנושא: "כששירתי כרב זרוע היבשה יחידת עוקץ היתה שייכת לשם, ופתחתי בית קברות לכלבים. עשיתי להם הלוויות. זו לא הלוויה כמו שעושים לאדם, אלא כזו שמותאמת לסיטואציה.

"במלחמה הזו נהרגו לא מעט כלבים. כפי שהעץ מחובר לאדמה ולאדם, כך מחובר הכלב לבעליו. כלב אחד איתר בבית חולים בעזה נשק כלימגור, שגורם לנזק עצום. הכלב סימן בזנבו, והחיילים תפסו מחסה וניצלו. כלב נוסף איתר בביה"ח רנתיסי מטען. בביה"ח שיפא איתר אחד הכלבים את יהודית וייס ואת נועה מרציאנו, שנחטפו לעזה ונרצחו. הכלבים האלה מצאו לא מעט ממצאים שעזרו בזיהוי חללים".

אף שביהדות כלב נחשב לחיה טמאה, לרב וייס יש מקורות לחשיבותם של הכלבים: "רבי יהודה החסיד אומר שכלבים רואים יותר מן האדם, הרב קוק מביא כמה הכרות לבעלי חיים שמכירים בהכרתם הפנימית שקשה לאדם להשיגן. יש יתרונות בכלב. לכלב יינתן שכר כגמול למעשיו".

איך נראית הלוויה של כלב?
"המלווה של הכלב מספיד אותו, מדבר על חיבורו, אהבתו, תרומתו ומסירות הנפש של הכלב. הכלב הציל חיים, והיהדות מאמינה שגם בבעלי חיים יש חשיבות גדולה, ויש צורך להתייחס אליהם לא פחות ממה שמתייחסים לבני אדם. צריך לכבד אותם. אמנם אין תפילות 'אל מלא רחמים' או 'קדיש', אבל יש אלמנט של הכרת תודה".

סוגיה בוערת נוספת שמקבלת מקום מרכזי בשיחה הציבורי, בעיקר בימי מלחמה וימי מילואים בלתי נגמרים, היא גיוס החרדים. "גם אני דחיתי את שירותי בשמונה שנים כדי ללמוד בישיבה, ועל כן אני מרגיש שיש לי זכות לומר דברים בעניין הזה", אומר הרב וייס, "בכל רגע שלמדתי בישיבה הבנתי שזוהי תקופה שנועדה למלא את מצבריי הרוחניים כדי להכין אותי לתרומה עתידית בצבא. לא התחמקתי מגיוס, אלא ביקשתי להיות מסוגל להעניק מהיכולות שלי לרוח הצבא. בחורי ישיבה שתורתם אומנותם צריכים ללמוד 18 שעות ביום, לא פחות. אם הם לומדים 18 שעות ביום, אז יש להם ערך משמעותי לביטחון המדינה מבחינה רוחנית.

"כל זה רק בימי שגרה. אבל היום בשעת מלחמה, כשעם ישראל עומד בפני טבעת של איומים שמבקשת להשמיד את העם היהודי, לא רק שכולם חייבים לצאת למלחמה - אלא שאין להם שום זכות להפריע למי שמבקש לבצע את השליחות. לאחרונה נתקעתי בפקקים בגלל הפגנות נגד גיוס, אני שואל את עצמי - מי התיר לכם לגזול את זמני? האם זאת לא פשיעה לגזול את זמנם של מאות אלפים בכבישים? לא מדובר על החובה לגיוס, אלא מעגלים רחבים. לא יכול לראות סיטואציה ממלחמת המצווה הזו שלא כולם שותפים לה".

הם חוששים שיתקלקלו בצבא.
"אין לי בנים, אך יש לי חתנים שלא רק שלא התקלקלו בצבא, אלא התחזקו בו. כשהייתי צעיר לא חשבתי שאשלח את נכדותיי לצבא, אבל שתיים מהן נמצאות ביחידות מודיעין, והן, ברוך השם, חזקות כצור חלמיש. הלכו לשנת לימודים במדרשה תורנית, עטו על עצמן מעטה רוחני חזק, והיום אחת ב־8200 ואחת ביחידה סודית אחרת. יש לי נכד קצין בדובדבן, והוא מוצק היטב בדתיותו. כל הסיפור של להתקלקל בצבא אינו אלא בדיה.

"הרבנות הצבאית מסוגלת להניח כלים שישמרו את מצבם הרוחני של החיילים. הרעיון המרכזי מצוי במנהיגיהם. הם חיים במידה מסוימת של גלותיות ובמחשבה שאם מישהו אחר עושה את העבודה - למה אני צריך לעשות במקומו? הרבה יותר נוח לקחת ילדים בבוקר לגן, להוציא אותם מהגן, לאכול איתם צהריים. החיים טובים. אבל האויבים לא מחכים לנו בשער - הם זוממים עלינו וקמים להורגנו, וצריך לעשות את העבודה".