מעיין נחמני | צילום: לירון מולדובן

"מי שאיבד משהו ב-7 באוקטובר לא צריך יום זיכרון מיוחד": הקרב ההירואי של מפקד כיתת הטירונים בצנחנים

המאבק של מעיין נחמני בשבת השחורה אמנם נגמר אחרי שעתיים, אבל המלחמה האישית שלו נמשכת כבר יותר מ-11 חודשים • הלוחם מספר ל"ישראל היום" על הקרב הקשה מול שישה מחבלי נוח'בה בשדות יד מרדכי, על הרצח של שני הרצים משדרות שעליהם שמר, על נפילתם של חבריו הטובים ועל המסע שלו לשיקום פיזי ונפשי, שעדיין נמצא בעיצומו

כמעט יותר מכל דבר שהתרחש באותה שבת נוראית, מעיין נחמני זוכר את השקט שנפל על השדות של יד מרדכי. גם את השקט המתוח ששרר שם לפני שחוליית מחבלי נוח'בה פתחה באש ורצחה את האזרחים שעליהם הופקד לשמור - וגם את השקט הרועם שעמד באוויר בין הרגע ששני חבריו לנשק נורו ונפלו לבין הרגע שבו הוא נלחם על חייו במרחק נגיעה מהאויב.

מעיין נחמני. בהודעה נכתב: "מי שרוצה להגיע לעזור בדרום - מוזמן", צילום: לירון מולדובן

כל זה קרה בצהרי 7 באוקטובר. כמה שעות קודם לכן, העירו האזעקות את סמל נחמני (21), מפקד כיתה בטירונות צנחנים בגדוד 890, שהיה בחופשת סוף שבוע בבית הוריו בנס ציונה. כמו רבים מאתנו באותם רגעים ראשונים, הוא לא התרגש במיוחד.

"הכל השתנה כשהגענו לתחנת האוטובוס בשדרות שבה נטבחו 15 הפנסיונרים. ראינו את כולם מתים על הרצפה, הגופות מכוסות עד הראש. זה היה כמו לקבל סטירה. רק ברגע הזה הבנו שזה אמיתי"

"חשבתי לעצמי שפשוט התחיל עוד סבב של שיגורים מעזה, ירדתי למקלט ואז חזרתי לישון", הוא מספר בראיון ל"ישראל היום". "בשעה שמונה הבנתי שזה לא משהו רגיל. התחלנו לקבל הודעות מהמפקדים שאמרו לנו להתארגן ולהודיע לטירונים שלנו שהם צריכים לעלות על הסעה".

"בדרך היתה תחושה של התרגשות והתלהבות - כמעט אופוריה"

נחמני היה אמור ללוות את הטירונים, שהיו אז בעיצומה של ההכשרה שלהם כלוחמים, ולהישאר אתם בבסיס, אבל בקבוצת הווטסאפ של הסגל כתב מפקד הפלוגה. "מי שרוצה להגיע לעזור בדרום - מוזמן".

נחמני החליט להצטרף ומספר שבשלב זה לא ידע שהוא עומד להילחם וחשב שהוא וחבריו יתבקשו ככל הנראה לשמור על הגזרה ולעזור לתושבים בעוטף עזה. "נסעתי לשוהם, לבית של איתי מרציאנו ז"ל, סמל מחלקה בבסיס. שם פגשנו גם את המ"כ רן הוף. אבא של מרציאנו הסיע אותנו לצומת בית קמה. בדרך, בכביש 6, ראינו מרחוק פטריות עשן בדרום, אבל עדיין לא ידענו מה בעצם מחכה לנו שם".

מימין: נחמני יחד עם סמ"ר איתי מרציאנו ז"ל | במרכז: בדרך לשדרות ב-7 באוקטובר: נחמני מאחור ליד רן הוף, משמאל גיא יהודה ומימין איתי מרציאנו ז"ל | בתמונה השמאלית: נחמני עם סמ"ר אילי גמזו ז"ל, צילום: באדיבות מעיין נחמני

שלושת הלוחמים חברו לגיא יהודה, גם הוא מ"כ בבא"ח צנחנים, שהביא להם אפודי קרב, קסדות וציוד נוסף מהבסיס. יחד, הם נסעו ביונדאי i20 של יהודה לשדרות -  לעבר המלחמה. "בדרך היתה ברכב תחושה של התרגשות והתלהבות - כמעט אופוריה", הוא מספר. "אבל הכל השתנה כשהגענו לעיר, לתחנת האוטובוס שבה נטבחו 15 הפנסיונרים שיצאו לטיול בים המלח. אני זוכר שזה היה בדיוק בשעה 11. ראינו את כולם מתים על הרצפה, הגופות מכוסות עד הראש. זה היה כמו לקבל סטירה. רק ברגע הזה הבנו שזה אמיתי". 

הארבעה קיבלו בווטסאפ מיקום של היעד הבא שלהם - השדות החקלאיים של קיבוץ יד מרדכי. שם הם הצטרפו לשלושה לוחמים נוספים: סגן דניאל סיגל, המ"כ איתי אוחיון ואילי גמזו ז"ל, שהיה חפ"ק מ"פ. "ראינו שהם שומרים על שלושה אזרחים", מספר נחמני. "הם שכבו על האדמה, ליד בטונדה. הסתתרו בין השיחים".

שלושת האזרחים שפגש נחמני היו נעמי שטרית-אזולאי ז"ל, קובי פריינטה ז"ל ורם חיון, שלושה חברים בקבוצת ריצה מקומית, שהשיגורים הכבדים מהרצועה תפסו אותם במהלך המסלול שלהם מיד מרדכי לזיקים. "אני חיפיתי על האזור ממש לידם. הם היו לחוצים מאוד, אבל במצב רוח טוב יחסית. הרגיע אותם שהם עם חיילים. נתתי לנעמי ולקובי את הטלפון שלי והם התקשרו למשפחות שלהם כדי לעדכן שהם בסדר".

קובי ז"ל, רם ונעמי ז"ל מסתתרים מהמטח הרקטות בבוקר השבת השחורה, צילום: פרטי

אחרי כמה דקות, סמוך לשעה 12 בצהריים, הלוחמים זיהו תנועה של מחבלים, לבושים במכנסי ג'ינס, בחולצות שחורות ובכובעי מצחייה. סיגל, יהודה, הוף ואוחיון התקדמו לעברם. נחמני, מרציאנו וגמזו נשארו מאחור, כדי לשמור על האזרחים.

"איתי חיפה על הצומת, אילי על השטח הפתוח ואני על השדות. אני זוכר שהיה אז שקט מוחלט. בלי שיגורים, בלי אזעקות, בלי ירי, בלי דיבורים. זה היה ככה עד שמרציאנו צעק "הותקלנו, מחבלים ואז ראיתי חולייה של שישה מחבלים במרחק של כ-15 מטרים ממני. מייד חטפתי כדור בירך. זה הרגיש כמו מכה יבשה. שאלתי את האזרחים אם הם בסדר ושאלתי גם אם אני פצוע, כי לא הבנתי. אז ראיתי שנעמי נורתה בצוואר ושהיא מדממת חזק. לא היה לי זמן לעזור לה כי הייתי חייב להשיב אש. המחבלים זרקו אלינו רימון והמשיכו לירות. ככה זה היה שש פעמים ברצף: רימון ומטח ירי - רימון ומטח ירי".

בשלב זה, קובי פריינטה קם על רגליו והתחיל לרוץ לשטח הפתוח. המחבלים ירו בו מייד והוא נפל. "גם נעמי נפגעה מעוד ירי. היא שכבה על רם ולא זזה יותר. רם היה עם כדור בגב בלי תנועה. חשבתי שגם הוא מת. הספקתי עוד להסתכל לכיוון של מרציאנו ושל גמזו וראיתי שהם נפגעים ונופלים לאדמה - ואז שוב היה שקט".

"זה הרגיש כמו נצח"

"זה הרגיש כמו נצח", מספר נחמני וקולו מאבד לראשונה בשיחה מעט מיציבותו. "נשארתי לבד מול שישה מחבלים. עם שלוש מחסניות. כבר קיבלתי את זה שאני מת. קיבלתי את הייאוש. לא הוצאתי צליל, ידעתי שאחרת הם ישחטו אותי. נכנסתי לפעולה רק כשקלטתי שאחד מהם מתחיל לזחול לכיוון שלי כדי לאגף אותי. כשראיתי אותו בזווית העין יריתי בו שני כדורים. שמעתי אותו גונח ומתפלל ואז הוא מת".

"אחריו הגיע עוד מחבל. הוא ירה עלי והחזרתי אש. יריתי בו שש פעמים. ספרתי כל כדור כי ידעתי שאין לי עוד תחמושת. בכדור השישי הוא נפל. שמעתי גם אותו מתפלל ואת האוויר יוצא לו בבת אחת מהריאות. אז היו עוד 15 דקות של שקט מוחלט. הוצאתי את הטלפון שלי וכתבתי לסיגל שנתקלנו ושמרציאנו וגמזו נהרגו. אחרי זה כתבתי עוד הודעה, לחברה שלי. כתבתי לה שאני אוהב אותה ושאני מצטער - ואז הם חידשו ירי ופגעו בי בעקב. ראיתי את הרגל שלי עולה ויורדת מעצמה, בלי שליטה, והמשכתי לירות עוד שתי דקות, עד ששמעתי את סיגל צועק 'הותקלנו' וראיתי את החברים שלי מחסלים את ארבעת המחבלים שנשארו".

לוחמי צה"ל ביישובי העוטף ב-7 באוקטובר, צילום: רויטרס

נחמני פונה ליד מרדכי ומשם לבי"ח ברזילי באשקלון, ברכב של האלוף איתי וירוב, שהגיע לשטח. "בשעה אחת, כשעה אחרי שהתחיל האירוע, כבר התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו 'אל תילחץ. ירו בי ואני בדרך לבית חולים, אבל אני בסדר".

נחמני לא היה באמת בסדר - לא באותו יום וגם לא בכל הימים שחלפו מאז. חדרי ומסדרונות בית החולים היו גדושים בפצועים ובמתים מעוטף עזה - חיילים ואזרחים. הרופאים אמרו לו שהם צריכים לטפל בפצועים במצב קשה יותר וב-8 באוקטובר, 24 שעות אחרי שנורה, הוא כבר היה בחדרו בבית הוריו. מאז, הוא מנסה לחזור לעצמו - להשתקם בגוף ובנפש. הוא שוחרר מצה"ל בתחילת ינואר, בגלל פציעתו. הוא מספר שהמסגרת היחידה שאליה הוא משתייך היא השיקום, כל עוד הוא לא יכול לעבוד או ללמוד. הוא נעזר במקל הליכה ועסוק כל כולו בניסיון להתמודד עם אירועי 7 באוקטובר.

לוח השנה שמזמן במהירות את יום השנה לטבח ולקרב לא באמת משחק תפקיד עבורו, הוא אומר. "מי שלא נפגע ביום ההוא, מי שלא איבד משהו שם, אולי ירגיש משהו מיוחד בעוד חודש, אבל אני מרגיש את זה כל יום. אני לא צריך יום זיכרון מיוחד. אני שומר על קשר עם החברים שנלחמו אתי באותו יום, נפגשתי עם המשפחה של נעמי ז"ל ואני בקשר עם שאר המשפחות של מי שנפלו שם. הם ביקשו ממני לספר מה קרה, אבל בלי להיכנס לפרטים הקשים, אז נתתי להם את התמונה הכללית".

נחמני גם לא נכנס לפרטים של המלחמה. הוא מסרב לדבר על מחשבותיו בנוגע לשיחות על הפסקת אש ועסקת שבויים ועל הדרך שבה מנוהלת מלחמת חרבות ברזל ("זה שנלחמתי ונפצעתי לא נותן לי יותר זכות להביע דעה על המצב") ומספר שהוא כמעט לא מתעדכן בחדשות על הלחימה ("זה עושה לי לא טוב").

"אני נלחם פה על הבריאות ועל החיים שלי כל יום מחדש, עד שאנצח"

"חברים שלי נכנסו ויצאו מהרצועה כמה פעמים וגם הטירונים שלי מהבא"ח קיבלו את הכומתות האדומות שלהם בתוך עזה. הם נלחמים שם ואני נלחם פה על הבריאות ועל החיים שלי כל יום מחדש, עד שאנצח", הוא מסכם בעצב שיש בו גם מן התקווה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר