במלחמה הזאת הדמיון שלנו עובד כל הזמן. אנחנו מדמיינים את החטופים במנהרות, את האימה במנוסה מהמסיבות, את תושבי העוטף בממ"דים. אנחנו מדמיינים את אהובינו בעזה, נלחמים על החיים שלנו, את המשפחות השכולות וגעגועיהן, ואת המפונים העקורים בארצם, שלא יכולים לחזור הביתה.
אחת מהם היא ספיר יפת (31) מכפר יובל שבצפון. רק שהיא, מלבד היותה מפונה, גם נשואה לשי, איש קבע, סגן מפקד סיירת חרוב, שיצא מהבית ב-7 באוקטובר וחזר רק בינואר.
באותה השבת הזמינו בני הזוג יפת את כל חבריהם וילדיהם לביתם החדש לארוחת בוקר. זו היתה השבת הראשונה בכל תקופת החגים ששי יצא הביתה. אבל אז התחילו ההודעות ושי נסע לחטיבה.
"בצהריים הזמנתי את ההורים בשביל שלא אהיה עם הילדים לבד. הגפתי תריסים ונעלתי הכל בחרדה ממה שעומד להיות." משחזרת יפת. "בלילה ישנו בממ"ד כולנו. חלמתי ששני מחבלים מכוונים נשק לחלון של הממ"ד ובשנייה האחרונה מגיע טנק ומחסל אותם. בבוקר אמרתי להורים שלי שעכשיו ייסעו הביתה ויארזו מזוודה. תוך חצי שעה נסעתי. לא ידעתי לאן. לא היו הנחיות אבל היה לי ברור שאני עוזבת. הרגשתי שאני חייבת להגן על הילדים שלי מהדבר הזה, מה שזה לא יהיה".
ספיר נסעה למשפחה בכפר הירוק. היא ארזה מעט כי היה לה ברור שזה עוד מעט נגמר. "לאורך כל הדרך הכבישים היו מלאים טנקים ורכבים צבאיים שנסעו צפונה. זה היה מאוד מפחיד. הדברים התבהרו לאט לאט והבנו שזה עומד לקחת יותר משבוע. אחרי שבועיים עברנו למלון של מפונים. כמובן שהסברתי לילדים שאנחנו בחופשה. נאלצתי לספר להם למה אבא לא נמצא. כל התקופה הזאת, עד שהם יצאו מעזה בינואר-פברואר, הם בקושי דיברו איתו. הילדים שלי חזרו להרטיב במיטה".
בפברואר סגרו את המלון בו השתכנו לשיפוצים וספיר ושני ילדיה, גיא (5) וגילי (4), עברו לדירת Air B&B קטנה בתל אביב. באותה תקופה, ספיר גילתה שהיא בהריון, והודיעה לבעלה את הבשורה בטקסט. "ההורים שלי היו בדירה לידי, אבל לא לכל המפונים הייתה את הפריבילגיה הזאת", היא אומרת. את כל ההיריון, שהוגדר היריון בסיכון, עברה ספיר לבד, כשהיא חרדה לשלומו של שי.
"לקראת הלידה התחלנו להבין שזה לא עומד להסתיים ושכרנו דירה בתל אביב על חשבוננו. הילדים שאלו המון שאלות על למה אנחנו במלחמה ולמה לבנון לא חברים שלנו ואיך כיפת ברזל מגינה עלינו ולמה אנחנו לא חוזרים לגן שלנו ומה יהיה עם המשחקים שלנו והמיטה שלנו עצובה כי אנחנו לא ישנים עליה".
"כפר יובל מפונה לגמרי. היתה שם פגיעה ישירה שפגעה בשלושה חברי כיתת כוננות, שניים מהם באורח קשה. כמובן שלא עושים מתקפות מנע כי זה לא תל אביב. את מנסה לא לחשוב שהדם שלי פחות חשוב מתושבי המרכז, אבל דברים כאלה מחזירים אותי לצפון ומאוד קשה לי המחשבה לחזור לשם. יכולים להגיד שהחזירו את הביטחון, אבל יש הבדל גדול בין ההסכמים המדיניים לבין תחושת הביטחון של האזרחים. במצב הזה, אני לא יכולה לדמיין את הילדים שלי רצים בדשא של החצר שלנו".
ספיר נלחמה לשים את הילדים בגן עירייה, לא במסגרת של מפונים. "נמאס לי מהכותרת של 'מפונים' על המצח. הבנתי שאני צריכה לדאוג לי ולמשפחה שלי ואני עושה את הכי טוב שאני יודעת. אף אחד לא מדבר איתנו, אף אחד לא עוזר לתכנן את העתיד, אין לנו מושג מה לעשות ואין לנו מושג מתי אנחנו חוזרים הביתה".
במהלך כל התקופה הזאת היתה ספיר חלק ממאבק נשות הקבע. חרה לה הפער בין היחס לנשות המילואים לבין זה לנשות הקבע. היא הרגישה שלוקחים אותה כמובן מאליו כי השירות בקבע היה בחירה.
"לא, לא בחרנו במצב הזה שבו אני צריכה להודיע לבעל שאני בהיריון בהודעת טקסט או בפחד מהדפיקה בדלת", אומרת ספיר. "למה ילד של איש מילואים צריך לקבל טיפול רגשי במימון המדינה ושלי לא? אין הבדל בפחד של הילדים".
ואז הגיעה הלידה. ספיר הודיעה לשי שהיא נוסעת לבית החולים והוא הגיע מאחד מהמבצעים בג'נין ישירות לאיכילוב. אחרי שקיבלה זירוז הסתבר שהקצין שהחליף אותו נפל במבצע ושחיילים רבים ביחידה נפצעו מפיצוץ של שני מטענים.
"שחררתי אותו לבקר את הפצועים בבילינסון. הוא חזר אחרי שעה וחצי שאני בכאבי תופת של הזירוז. אחרי השנה הזאת רציתי חוויה של חזרה לחיים הקודמים, משהו טוב, משמח, ובאמצע הלידה אני מקבלת כאפה כזאת. עד שסוף סוף היה רגע רק של שנינו, אחרי שמונה חודשים שלא היינו יחד, שוב נכנסת היחידה והתפקיד המאוד משמעותי שלו לחיים האישיים שלנו".
הלידה עברה בשלום, אבל באותו היום נפטר סבה של ספיר, אחד ממקימי קריית שמונה, והוריה לא יכול לעזור לה. לבת שנולדה הם קראו נג"ה, ראשי תיבות של "נס גדול היה", כי אם שי לא היה בחדר הלידה באותו הלילה, הוא היה בג'נין.
המלחמה הזאת גורמת לדמיון שלנו לעבוד שעות נוספות, ולדמיין, למשל, משפחה צעירה שגרה יותר זמן כעקורה מאשר בביתה החדש, בנוף הירוק והרגוע של הגליל. אבל אנחנו יודעים, עמוק עמוק בלב, שהם יחזרו, כמו כולנו, לחיים הקודמים שלפני שנפלו השמיים, ללקק את הפצעים ולהשתקם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו