כבר מהרגע הראשון שבו שואלים את אהד "מה שלומך?", ברור שחייו מוקדשים לנתינה בעקבות המלחמה. בזמן שאחרים בגילו פותחים בשיח על המדינה, הילדים והנכדים, אהד פותח בסיפור על הבסיס בו הדריך השבוע, וכמה שהחיילים שלנו איכותיים. דבר לא מובן מאליו כשמדובר באדם שמזמן סיים את שירותו הצבאי ואפילו את שירות המילואים.
הוא בן 66. גר בהרצליה, נשוי, אב לשלושה בנים וסב לשני נכדים. נווט מטוסי תובלה לשעבר בדרגת רס"ן, והיום בעלים של חברת הייטק לעיצוב תכשיטים. כל חייו הבוגרים התנדב. בשנים האחרונות התמקד בעזרה לצעירים אחרי צבא בעמותת "מצמצמים רווחים". מאז תחילת המלחמה הוא לוחם בצבא האזרחים למען החיילים.
ב-8 באוקטובר, רגע אחרי מתקפת הטרור, הוא נסע עם רכבו הפרטי כדי לסייע בפינוי של תושבי היישובים המותקפים. מ-10 באוקטובר כבר החל להדריך חיילים איך להיעזר ברחפנים. העסק הפרטי שלו ואפילו בני המשפחה נאלצו לחכות מאחור, בזמן שאהד מסתובב בין אזורי הלחימה ומעביר את הידע העצום שרכש לטובת הגנה על החיילים.
יש הבדל משמעותי בין רחפן שמוטס עם מצלמה לתוך בית וחושף מחבלים, לבין חייל שנכנס לבית ונתקל במפתיע באותם מחבלים
במשך שנים אהד עסק בצילום, ובעשר השנים האחרונות הוא מצלם כתחביב באמצעות רחפן אירועי ספורט וחברה. כך גם חבר לקבוצת חובבי רחפנים, ביניהם יוצאי יחידות מיוחדות וחיל האוויר כמותו. אף אחד מהם לא חשב שיום אחד התחביב שלהם יהפוך לצורך מבצעי מציל חיים, ויהיה חלק מיחידה להדרכות רחפנים.
"הרחפנים ממש יכולים להציל את חיי החיילים", הוא אומר בנחרצות. "יש הבדל משמעותי בין רחפן שמוטס עם מצלמה לתוך בית וחושף מחבלים, לבין חייל שנכנס לבית ונתקל במפתיע באותם מחבלים".
"כשפרצה המלחמה, הבנו שהצבא לא נותן את המענה הראוי ליחידות המילואים שיכולות להשתמש ברחפנים כאמצעי לאיתור וסריקה. התחלנו לקבל בקשות מחברים ומכרים לקבל הדרכה בהפעלת רחפנים והגענו לשטחים פתוחים ליד בסיסים כדי להעביר את הידע. הבקשות לא הפסיקו להגיע".
אהד וחבריו היו שם מהרגע הראשון, על חשבון זמנם הפרטי, מניחים את העבודה והמשפחות המבוהלות שבעורף בצד. הם החלו עם מערך הדרכה שנכתב במיוחד יום לאחר המלחמה, וקבוצת וואטסאפ פעילה במיוחד בה כל אחד הציע את עצמו להדרכה.
עם הזמן המצגת השתפרה, נוספו אליה הדרכות להתגוננות מפני רחפנים, ואפילו קבוצת הוואטסאפ הפכה לקובץ אקסל מסודר שבו משבצים את המדריכים. על מנת לשמור על הקשר עם הצבא, הם עובדים בשיתוף פעולה עם בית הספר לרחפנים של פיקוד צפון, ובית הספר של הלוט"ר במתקן אדם, ופועלים במסגרת ענף רוק"ק (רום קרוב קרקע).
האחראים על הקשר בין המדריכים ליחידות השונות הם אביב חסידוב וגיא שפיגלשטיין. גיא הוא בן 49, נשוי לאב לשלוש בנות, יוצא חיל האוויר שהיום עובד בחברת Qualcomm. אביב הוא טייס קרב לשעבר שהיום עובד ב-HP ברצלונה, בן 53, נשוי ואב לשלושה ילדים. במשך 19 שנים חי עם אשתו בספרד, עד שלפני כשלוש שנים החליטו לחזור לישראל עם שלושת ילדיהם.
"יומיים אחרי תחילת המלחמה, ישבתי שבע שעות וכתבתי מערך הדרכה שלם, כדי שנוכל להעביר את הידע לחיילים. יש בזה משהו מאוד מרגש, כשאתה מוצא את עצמך עומד מול 80 חיילים, בלבוש אזרחי, עם הרחפן הפרטי שלך, ומלמד אותם איך לסרוק את השטח בלי לסכן את חייהם. היתרונות מבחינתנו ברורים. כשאתה עומד בפני כניסה לשטח מסוכן, אתה יכול לסרוק את השטח בעצמך, לשלוח כלב של עוקץ, או להכניס רחפן ולא לסכן את החיים של אף אחד".
"אנחנו יודעים שעד היום הדרכנו כשבעת אלפים חיילים, ובתחילת הלחימה היה ביקוש אדיר. אני ממש זוכר איך הסתובבנו בעוטף עם שכפ"ץ וקסדה, במקומות שעדיין לא ניקו מהם את כתמי הדם. יש לנו זכות לעבוד עם החבר'ה הכי טובים, ולתרום לחיילים. וזה בא ממקום כל כך עמוק, אבהי, של נתינה, של להציל חיים. הם כמו הילדים שלנו".
כלי מציל חיים
המלחמה, אומרים אהד ואביב, הביאה לידי ביטוי את היכולת שלהם להתחבר שוב לצבא ולמדינה. הם מקפידים לציין בצניעות שהם חלק מקבוצה של אנשים איכותיים, שרק רוצים לתרום. כשרוב חברי הקבוצה כבר עברו את גיל הגיוס למילואים, הם יצרו לעצמם את הדרך לתרום.
חלק מחברי היחידה חוילו כחיילי מילואים שבועות ספורים אחרי תחילת ההדרכות. אהד, מהבוגרים בחבורה, המשיך בהתנדבות ורק בחודש מרץ החל לקבל מדי פעם ימי מילואים.
"אני כבר מזמן עברתי את גיל הגיוס", אהד צוחק, "אבל מדי פעם ההתנדבות שלי מוכרת כיום מילואים. הרי בהתחלה חשבנו שנדריך חודש-חודשיים, והצבא ייקח את זה הלאה. אבל הצבא במלחמה, ואנחנו ממשיכים להדריך גם היום".
"מבחינתי ומבחינת חברי הקבוצה, הדבר החשוב ביותר הוא לתת לחיילים את הכלי הזה שמציל חיים. לא פעם ולא פעמיים קיבלנו סרטונים מחיילים שהראו איך הכניסו את הרחפן לתוך אחד הבתים ברצועה וגילו באמצעותו מטענים שהיו מסכנים את חייהם. זה מדהים איך המוח הישראלי מאפשר לספוג, ללמוד, וליישם בשטח פעולות שנלמדו מעט לפני השימוש".
פצע כואב ואישי
מעבר לטרגדיה הלאומית העצומה, המלחמה פתחה אצל אהד פצע כואב הנוגע לחטופים. אהד הוא בוגר קורס טיס מספר 87, אותו קורס שעבר הנווט השבוי רון ארד. לאחר נפילתו של רון בשבי ב-1986, אהד וחבריו נלחמו למען שחרורו, והעלאת המודעות להיעלמותו. מאז 7 באוקטובר, הוא וחבריו לקורס פעילים בעצרות למען שחרור החטופים, מתוך דאגה אמיתית שגורלם לא יהיה כשל רון, שעקבותיו לא נודעו עד היום.
במקביל להדרכות, אהד החל לדאוג לגיוס תרומות לרכישת רחפנים עבור יחידות צבאיות, כשהתורמים משלמים ישירות ליבואנים, ואנשי יחידת הרחפנים מקבלים אותם ישירות מהספק ומעבירים אותם ליחידות. והישראלים הטובים, הכוללים אנשים פרטיים וחברות הייטק, נרתמו בשמחה.
במקביל, אוהד, מהנדס אלקטרוניקה בהכשרתו, התחיל לתקן ולסדר רחפנים תקולים, ואף יצר קשר עם אלן, חבר אמריקני שמסייע ברכישת סוללות אותן יש קושי להשיג בארץ. הוא מאוד שמח לקחת חלק משמעותי בעזרה לחיילים.
אתה מגיע לשער הקיבוץ דרכו נכנסו המוני מחבלים, ואתה מרגיש את הדיסוננס הזה בין טיול האופניים בטבע פורח לבין קיבוץ שספג אבידות קשות והחיילים מגנים עליו
אחת ההדרכות הזכורה לו במיוחד התרחשה בכניסה לקיבוץ בארי. "קבעתי להיפגש בשער הכניסה לקיבוץ עם החיילים שאמורים לקבל את ההדרכה, והלב שלי התכווץ. אני מכיר היטב את השטח של בארי. אני כבר שנים רוכב על אופניים, ובכל פברואר מגיע לרכב שם, בין הכלניות. ואז אתה מגיע לשער הקיבוץ דרכו נכנסו המוני מחבלים, ואתה מרגיש את הדיסוננס הזה בין טיול האופניים בטבע פורח לבין קיבוץ שספג אבדות קשות והחיילים מגנים עליו".
"לא פעם ולא פעמיים אני פוגש חיילים רגע אחרי שהם יוצאים מעזה. הם יוצאים להתרעננות, עוברים הדרכה, וחוזרים להילחם. ואתה מעריך אותם מאוד על העשייה וגם חרד לשלומם, כי אתה יודע שהם חוזרים ללחימה קשה. אתה גם מודע לכך שעשית את המעט שאתה יכול כדי שהם יסכנו את חייהם קצת פחות".
העייפות ניכרת בעיניו, אבל הידיעה שהוא מקל ולו במעט על החיילים, גורמת לו ולחבריו להמשיך במשימה. "אני אדם שהרגיש שהמדינה שלו במשבר גדול והוא חייב לעשות מעשה. וזה ברור שהמדינה זקוקה להתנדבות האזרחית. זה לא פשוט. זה דורש מחיר רגשי ואישי קשה. העסק שלי נשאר מאחור, ואני משקיע מזמני ומכספי, נוסע מהצפון לדרום, מגייס תורמים, משקיע בחיילים. כשאתה חלק מחבורה של אנשים איכותיים, שרוצים ויודעים לתרום, אתה יודע שאתה עושה משהו טוב. אין דבר יותר מספק מאשר לראות את החיילים שלך מיישמים את מה שלימדת אותם בשטח".
"מתוך הכאב הגדול על אסון 7 באוקטובר, יצרתי סמל של מגן דוד שאחת מצלעותיו חסרה. לציין את את אלו שנקרעו מאיתנו ביום הנורא הזה. הצד האופטימי בסמל הוא המילה 'חי', החבויה בתוכו. אחד החלומות שלי הוא ליצור באמצעות הסמל אתר זיכרון בעוטף, שידעו מה קרה שם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו