"אני מסתכל על כל בני הקהילה שלי מסתובבים תלושים, אבודים, וכואב לי", אומר אברהם סנד בדמעות. "כואב לי לראות מה שהחברים שלי עוברים. זה שוק בלתי נתפס לאבד את כל מה שעבדת בשבילו ובנית כל החיים".
עד לפני שבוע ימים היה לאברהם ולאשתו לאה רבקה בית יפה עם גינה מטופחת במושב מוריק ושוקק חיים. בתם, חניתה גולומב, התגוררה כמה עשרות מטרים מהם עם בעלה ושלושת ילדיהם, בבית עץ יפהפה עם גינה פורחת. אבל הכל נחרב בסוף השבוע שעבר בשריפת הענק שהשתוללה ביער בן שמן, וכילתה 40 מתוך 50 הבתים של מבוא מודיעים.
משפחות סנד וגולומב, ביחד עם 220 התושבים האחרים של המושב, הפכו בתוך שעות ספורות לחסרי בית. המושב הפורח הפך שחור ומפויח, ועוד זמן רב יידרש עד שיחזור למה שהיה.
"הבית של חניתה נמחק לחלוטין", אומר אברהם בדמעות. "המצב שלי ושל לאה קצת יותר טוב, הבית שלנו הוא בין עשרת הבודדים שלא נשרפו מבפנים, ולכן אני מרגיש קצת הקלה. זאת תחושה מוזרה להרגיש בר מזל במצב כזה קשה".
אנחנו נפגשים ביום ראשון בשער הכניסה למושב. רק 72 שעות חלפו מאז התקרבו הלהבות הראשונות לבתים, והתושבים נאלצו לברוח כשרק בגדים לגופם.
אברהם (67) לבוש בשרוואל ובחולצה צבעונית, שבהם עזב את ביתו יומיים לפני כן, נסער מאוד. הוא נעמד ליד עץ ואוחז בחוזקה בענפיו, עד שנראה שאם ישחרר את האחיזה, ייפול ארצה.
לאה רבקה (69), עובדת סוציאלית לשעבר, מחייכת בשלוות נפש. לוקחת דקה לעצמה כדי להתפלל. חניתה (30) מחכה שבעלה, אלנתן, שמכהן כיו"ר ועד המושב, יאפשר לנו להיכנס. "סעי לאט, בבקשה", היא מבקשת, מתבוננת סביב בעיניים קרועות לרווחה ומתקשה לעכל את המראות.
אנחנו עוברים ליד בית מרכז הרב שלמה קרליבך, שהקים את המושב עם חברי קהילתו. האש דילגה על המבנה הזה, והוא נותר שלם, בלי שום פגע. "זה ממש נס", לאה רבקה נרגשת. "אפילו הגינה והדשא מסביב לא נשרפו. גם בית הכנסת הסמוך לא נפגע". הבית שבו התגורר הרב, בשורות הבתים הראשונות, נשרף לגמרי.
ממשיכים בנסיעה איטית. השביל המוביל אל שורת הבתים הראשונה שצמודה ליער לא משאיר הרבה תקווה, הכל נראה מפויח. לצד הדרך רכבים שרופים, אופניים מפוחמים של ילדים, ואפילו לול, שבו גוויות של תרנגולים שנשרפו חיים.
ריח העשן חודר אל הריאות, והלב מתכווץ. ליד הבית של אברהם ולאה רבקה, אף אחד כבר לא מצליח לעצור את הדמעות. ספסל העץ, שניצב חצי שרוף ליד המנגל המפוחם, מזכיר תקופות שמחות. "כל הגינה שרופה. תראי, לא נשאר כלום", אומרת חניתה.
האש כילתה את החצר וניפצה את החלונות, אך באורח נס, לא שרפה את פנים המבנה. אנחנו מדלגים מעל שברי זכוכית ופיסות עץ שרופות, שפעם היו שער יפה בחצר, ונכנסים פנימה. על השיש במטבח מונחים עדיין הקישואים, הברוקולי וכדורי הבצק, שלאה רבקה תכננה להכין לארוחת ערב שבת. היא פותחת את דלת חדר העבודה, ולא מאמינה למראה עיניה. "תראי, השריפה נגעה בווילון - ונעצרה".
אנחנו ממשיכים ברגל, עד לשטח שבו עמד ביתם של חניתה ואלנתן. "אני לא מאמין, כלום לא נשאר", אלנתן פורץ בבכי. הוא מניח את ידיו על ראשו. "הכל הלך. אין לנו כלום. זה היה בית מעץ שאני בניתי במו ידיי. כל דלת שהיתה בבית, הרכבתי בעצמי. פה היה הסלון, ופה היתה לנו ספת עור לבנה, שהילדים הרסו. אולי בעצם טוב שהיא נשרפה, כבר עבר זמנה".
• • •
בצהרי יום חמישי שעבר חגגו אלנתן וחניתה יום הולדת 6 לבתם מֵייה. האח שליו (4) השתולל בחצר עם אנאל (שנתיים). מייה היתה מאושרת: כל חבריה מהמושב הגיעו ליום ההולדת, ואמא שלה קנתה לה עוגה עם קצפת, שקושטה בסוכריות חד קרן.
לאה רבקה סיימה ללוש את הבצק לחלות של שבת ויצאה להשתתף במסיבת יום ההולדת לנכדתה. "כשהתקרבתי לבית שלהם, ראיתי שילדים כבר מתפזרים לבתים. לא הבנתי איך יכול להיות שהמסיבה כבר נגמרה. רק כשהגעתי אליהם, ראיתי את הלהבות".
"חניתה היתה הראשונה שזיהתה את הלהבות", אומר אלנתן (32). "החלטנו שאנחנו לא מסתכנים ומבקשים מההורים לבוא לאסוף את הילדים. כדי לחסוך זמן, לקחתי כמה ילדים ברכב שלי והחזרתי אותם לבתים שלהם בעצמי. אחרי שהורדתי את הילד האחרון, צלצלתי לקב"ט והבנתי שצריך לפנות את המושב".
לאה: "כשהודיעו במערכת הכריזה במושב על פינוי מיידי, נזכרתי שבאחת הישיבות של צוות החירום היישובי, שהייתי בהן, אמרו שצריך לדפוק על דלתות התושבים כדי לוודא שכולם שמעו. עברתי מבית לבית ודפקתי על הדלתות, כדי שכולם ייצאו. חלק מהתושבים ישנו ובכלל לא ידעו מה קורה.
"כשחזרתי הביתה, אמרתי לאברהם שחייבים לצאת מייד. לקחנו כמה בגדים ואת ארבעת אלבומי התמונות שהיו על המדף, נכנסנו לאוטו ונסענו לכיוון היציאה מהמושב".
"התחושה הזאת של הארעיות קשה מאוד". לאה רבקה עם חניתה, אלנתן והילדים שליו, מייה ואנאל בחדרם הזמני שבאולפנה ביד בנימין // צילומים: מרים צחי
אלנתן וחניתה ארזו את הדרכונים של בני המשפחה וכמה בגדים עבור הילדים, ויצאו גם הם. "מייה בכתה מאוד, בגלל שמסיבת יום ההולדת שלה נהרסה", משחזר אלנתן. "השארנו את כל המתנות מאחור, כי חשבנו שתכף נחזור. בתור ילד כבר חוויתי כמה שריפות שאיימו על המושב. תמיד זה היה לכמה שעות, גג יום, לא מעבר לזה. לרגע לא חשבתי שכל המושב יימחק".
תושבי מבוא מודיעים, שהגיעו לנקודת המפגש, החליטו לנסוע לקניון מודיעין הסמוך ולהעביר שם כמה שעות, עד שהסכנה תחלוף. "ביקשנו מהמועצה לשלוח אוטובוס לטובת התושבים שאין להם רכבים, ונסענו לקניון", אומר אלנתן. "זו נראתה אופציה טובה, ביום החם שהיה. קצת לנוח במזגן, במקום שבו יש לילדים איפה לשחק ויש אוכל זמין.
"בסביבות 15:30 התקשרתי לישראל סלומון, השוטר הקהילתי שאחראי לקשר עם כוחות הביטחון והמשטרה. הוא אמר לי: 'אין מושב'. לא הבנתי בכלל את המשמעות של המילים. הוא סיפר שהוציאו את כל כוחות כיבוי האש מהמושב מחשש שהאש תתפשט, ועכשיו רק מטוסים מנסים לכבות את השריפה".
לאה רבקה: "כשאלנתן אמר לי שכל המושב נשרף, קראתי לכל התושבים שהיו בקניון והסברתי להם שאין כרגע לאן לחזור. כולם היו בשוק.
"גם אני הסתכלתי על הסיטואציה כאילו היא לא קשורה אלי, כאילו לא מדברים על הבית שלי. בראש דמיינתי איך כל הדברים שלי בבית נשרפים בזה אחר זה. הכי קשה היה לי בשביל אברהם, שהוא מאוד רגיש ואוהב את השגרה שלו.
"בהמשך הגיע נציג של המועצה לקניון ואמר לנו שסידרו לנו לינה ללילה בכפר הנוער בן שמן, ושלמחרת בשעה 9 בבוקר תיערך פגישה במקום להערכת מצב".
אברהם ולאה רבקה החליטו להעביר את הלילה אצל בנם אלישע, שמתגורר בבאר שבע, שם הוא לומד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון. חניתה ואלנתן נסעו עם הילדים ללון אצל חברים ביישוב חשמונאים. בסביבות 8 בערב קיבל אלנתן את העדכון הסופי: לוחמי האש לא הצליחו להשיג שליטה על האש, המטוסים לא יכולים לטוס מעל המושב בגלל הקרבה לקו מתח גבוה. ההחלטה היתה לתת לאש לדעוך מעצמה.
• • •
על המשפחות עבר לילה של חוסר ודאות. ביום שישי בבוקר הגיעו אברהם, לאה רבקה ואלנתן לכפר הנוער בן שמן להשתתף בישיבת הערכת מצב, והחליטו להישאר שם לשבת.
"אברהם ואני הרגשנו שדווקא ברגע כזה, חשוב שכל הקהילה תהיה ביחד ונתמוך זה בזה", אומרת לאה רבקה. "הסברתי גם לחניתה ואלנתן את החשיבות, וכולנו נשארנו בבן שמן.
"ביום שישי בצהריים נסענו לקניון במודיעין כדי לקנות כמה בגדים לנכדים. אני קניתי שמלה לשבת. אברהם אוהב ללבוש רק חולצות בטיק, עוד מהתקופה שהיה היפי בארה"ב, בשנות ה־60 וה־70, וכאלו לא מצאתי לו.
"כשחזרנו לבן שמן היינו בהלם מכמויות הארגזים שהגיעו כתרומות מאנשים טובים. אין לי מילים לתאר את רוחב הלב שבו אנשים תרמו. היו שם בגדים, נעליים, צעצועים לילדים, כלי מטבח. זה פשוט לא נתפס.
"אם היית באה ביום שישי בערב לחדר האוכל של כפר הנוער, לא היית מאמינה שמדובר באנשים שחרב עליהם עולמם", היא מחייכת. "כולנו רקדנו ושרנו. התפילה של שישי בערב היתה התפילה הכי חזקה שאני זוכרת זה זמן רב. זעקנו ממעמקי הנשמה, עם התכוונות מלאה, את התפילה 'השיבנו השם אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם'. בדרך כלל אומרים אותה פעם אחת. אנחנו אמרנו אותה ארבע פעמים.
"באותו ערב הרגשתי שהאש שכילתה הכל הפכה להיות אש שמלכדת ומאחדת, ולא היתה מאושרת ממני".
אברהם: "אנשים שלא דיברו אחד עם השני במשך שנים התחילו לדבר והתחבקו. הרגשתי שבשבת הזאת הסכר נפרץ ופתח פתח להזדמנות חדשה.
"יכולתי ללכת לגור בדירה של חברים בירושלים, ולא להצטופף בחדר קטן בפנימייה עם מיטת קומתיים. אבל אני מרגיש שאני צריך להקריב את הצרכים שלי למען הקהילה. זה מה שמניע אותי".
לאה רבקה: "זאת תחושה מוזרה, כי כרגע אנחנו סוג של פליטים. אבל אין לי ספק שבתוך כמה חודשים נקים את המושב מחדש. אני מדמיינת את זה קורה. אין אופציה אחרת. אני מסתכלת על כולם ומאושרת שכולנו יצאנו מזה בשלום, ושאף אחד לא נפגע. זה הדבר החשוב ביותר. עם השאר נסתדר".
• • •
אברהם נולד בקונטיקט ולמד באוניברסיטת בוסטון לתואר במתמטיקה ובפיזיקה. "למרות שהייתי תלמיד מצטיין, בשנת הלימודים השנייה אחד המרצים שלי אמר לי שאני לא מתאים ללימודים, ושאני צריך לצאת ולטייל בעולם עד שאמצא את מקומי.
"במשך שנים נדדתי עם תרמיל על הגב בכל העולם. הייתי באלסקה, בגואטמלה, בקנדה, אפילו באיראן, גרתי שם תקופה עם הקהילה היהודית. ב־1975 נסעתי לירדן, ומשם נכנסתי לישראל דרך גשר אלנבי.
"מעולם עד אז לא הרגשתי קרבה מיוחדת ליהדות, ולא ראיתי בה דת רוחנית מדי או מסקרנת מדי. הסתובבתי בישראל בלי מטרה מוגדרת, ונזכרתי שחבר שלי אמר לי שלפני שאני חוזר לארה"ב, כדאי לי להיפגש עם בן דוד שלו, מיכאל גולומב. אמר שהוא אדם מאוד מעניין.
"מיכאל עבד אז בפיצרייה, וערב אחד הלכתי אליו. היה בינינו חיבור מיידי, והוא זה שחשף בפניי את היהדות כפי שהוא חווה אותה, דרך הרב שלמה קרליבך. אני זוכר שאחת השאלות הראשונות ששאלתי אותו היא מה אלוהים עושה כל הזמן בשמיים, ומיכאל ענה לי: 'מזווג זיווגים'. לימים הוא הפך לחותן שלי, כשאלנתן שלו התחתן עם חניתה שלי".
"אמרו לי: 'אין מושב'. לא הבנתי בכלל את המשמעות של המילים". לאה רבקה, אברהם, אלישע, חניתה ואלנתן
הרב קרליבך ("הרב המרקד") היה מורה רוחני, זמר, מלחין ומספר סיפורים יהודי־אמריקני. הוא איגד סביבו קהילה של צעירים יהודים־אמריקנים, רובם היפים ו"ילדי פרחים", שדגלו בשלום, שוויון ואהבה.
בשנת 1976 יישבו קרליבך וחברי הקהילה שלו את מבוא מודיעים. המושב הוקם בשנת 1964 על ידי גרעין נח"ל וננטש ב־1970. אברהם הגיע למושב עם בת זוגו הקודמת כמה חודשים לאחר שהוא הוקם.
את לאה רבקה הוא פגש בשנת 1986, במסיבת פורים בירושלים. היא היתה בת 36, בת להורים הולנדים, שנולדה בישראל ועברה עם הוריה לאמסטרדם כשהיתה בת שנתיים. "אבא שלי היה רב רפורמי, שהחדיר בי את ערכי היהדות והציונות", היא מספרת. "ישראל תמיד היתה מקום שרציתי לגור בו, ולכן בגיל 29 ארזתי את חפציי והתיישבתי בירושלים.
"רכשתי בית קפה במושבה הגרמנית. לא הרווחתי שם כסף, אבל נהניתי מאוד. בערב פורים הלכתי למסיבה של חברה וראיתי את אברהם. הוא היה בזוגיות, אבל ברגע שנכנסתי לחדר והסתכלנו אחד על השני, התאהבנו. כמו בסרטים. ניסינו להימנע מזה, אבל זה היה חזק מאיתנו. אברהם נפרד מבת הזוג שלו, וכמה שבועות אחר כך כבר התחתנו".
• • •
בשנת 1987 נולד בנם הבכור, יעקב אורן ישראל. כשמלאו לו חודשיים עברה המשפחה לאורגון שבארה"ב. אברהם, ארומתרפיסט במקצועו, פתח שם עסק לשמנים אתריים. באורגון נולדו גם חניתה ואלישע.
"התכנון המקורי היה לעבוד שם שנה־שנתיים, להרוויח כסף ולחזור לארץ", אומרת לאה רבקה. "אבל העסק כל כך הצליח, שאפילו קנינו בית. בסוף נשארנו שם כמעט שמונה שנים".
במשך כל השנים שמר אברהם על קשר קרוב עם הרב קרליבך, שהפציר בו לחזור לישראל. ב־1994, קצת לאחר פטירתו של קרליבך, חזרה משפחת סנד למבוא מודיעים, כדי לקיים את רצונו של הרב. את העסק המשותף של השמנים האתריים הם המשיכו לנהל מהארץ.
בשנת 2010 פקד את המשפחה אסון. יעקב, בנם הבכור, שהיה אז בן 23, נמצא ללא רוח חיים ביער בן שמן, לאחר שסבל מדיכאון. "אני משתדלת לא לדבר על זה יותר מדי", אומרת לאה רבקה. "זה נושא כואב מאוד. אבל עכשיו, עם השריפה והעובדה שהבית שלנו כמעט לא נפגע, אני מרגישה שיעקב שמר לנו עליו".
בני המשפחה אספו את השברים, ובאותה שנה נישאה חניתה, אז בת 21, לאלנתן בן ה־23. השניים החליטו לבנות את ביתם במושב. חניתה היא רוקחת טבעית, ואלנתן מנהל פרויקטים של בניית בתי עץ.
"השריפה הזאת יכולה להיות סוף דרכנו כקהילה, או בשורה על התחלה חדשה". אברהם סנד
"הבחירה לגור במבוא מודיעים היתה טבעית לגמרי", הוא אומר. "זה היה הבית שלנו, זה מה שהכרנו ואהבנו. חניתה גדלה איתי כאן, בכיתה ח' אפילו היינו חברים, אבל זה לא החזיק מעמד. כשהיינו בני 17 התאהבנו וחזרנו להיות ביחד.
"עכשיו הפחד הגדול שלי הוא שאנשים יתפזרו ויעברו לגור במקומות אחרים, ומבוא מודיעים ייעלם. בכל לילה, כשכולם הולכים לישון, אני מתפלל שזה לא יקרה.
"אבא שלי בא למושב לפני 43 שנים, כשלא היה בו כלום. כדי להגיע לעיר הסמוכה, לוד, היו הולכים ברגל שבעה קילומטרים. אוטובוס היה מגיע רק פעמיים ביום, בבוקר ובערב. אבא שלי נפטר לפני ארבע שנים, ואין מצב שאני נותן לכל מה שהוא בנה להיעלם ככה בגלל שריפה.
"אני אדאג שהמקום הזה ייבנה מחדש. אני מאוד מקווה שבמדינה יבינו שאי אפשר לבטל קהילה שלמה, שמיטב בניה שירתו בצבא לטובת העתיד של עם ישראל. אני חושב שהגיע הזמן שמינהל מקרקעי ישראל יסדיר את מעמד התושבים על הקרקע. עד היום אין לנו חוזה חכירה. יותר מדי שנים הנושא הזה נשאר פתוח".
• • •
בתחילת השבוע עברו בני המשפחה ותושבים נוספים ממבוא מודיעים לאולפנה ביד בנימין. תושבי המקום מחבקים אותם, דואגים לכל מחסורם, מנסים להקל עליהם ככל האפשר.
"את צריכה פיג'מה? שמפו? בגדים להחלפה?" שואלת אחת התושבות את לאה רבקה, שמשיבה בצנעה שתשמח לפיג'מה ארוכה, כי תמיד קר לה. חברים בעמותת "מדקרים ללא גבולות", שעוסקים בטיפול בדיקור לנפגעי אסון, באים למקום בהתנדבות כדי להעניק לאורחים טיפולים, להרגיע קצת את החרדה.
"התנאים באולפנה לא אופטימליים", אומר אלנתן. "החדרים צפופים, כל משפחה נדחקת לחדר קטן עם מיטות קומתיים מברזל. יש פה חדר אוכל ושירותי כביסה, כך שאנחנו לא צריכים להתעסק עם הדברים האלה, אבל התחושה הזאת של הארעיות קשה מאוד. כל הבגדים שקיבלנו מתרומות נמצאים בתיקים בצד.
"אין כאן פרטיות, וכבר מתחילים להרגיש את סיר הלחץ. אני מתגעגע לישון עם אשתי בחדר לבד, ולא כשהיא במיטה אחת ואני במיטה אחרת.
"המטרה שלנו כרגע היא לעבור להתגורר במלון בחפץ חיים, שם יש מקום לכולם, והתנאים יותר טובים. אבל העלויות גבוהות, למרבית התושבים אין כסף, ואנחנו מחכים לאישור של המועצה האזורית ושל משרד הפנים שהם יממנו את השהות שם.
"זאת תחושה נוראית, להרגיש כמו פליט במדינה שלך. חוסר הוודאות לגבי העתיד רק מוסיף קושי בהתמודדות. אם הייתי יכול להגיד, 'אוקיי, בתוך כמה חודשים זה נגמר ואני חוזר לחיים שלי' - היה יותר קל. אבל לאף אחד כרגע אין תשובות".
למה אתה הכי מתגעגע?
"מאוד אהבתי את הבית שלי, אבל הגעגוע הוא לדברים קטנים, כמו הקפה ששתיתי בכל בוקר בבר במטבח. זה היה קפה משובח מארה"ב, שנעשה במכונת אספרסו אמיתית. אני מתגעגע למיטה שלי. לרגעים האלה שיש לי מקום מפלט ושקט שאני יכול להיעלם בהם.
"כשאנשים באים לנחם אותנו על האסון, אני נשבר. ההרגשה היא כאילו אתה יושב שבעה, למרות שאף אחד לא מת".
מה מספרים לילדים?
"חשבנו על זה הרבה, והחלטנו ללכת על האמת. מייה ושליו כבר מבינים. הסברנו להם שהבית נשרף, וגם כל החפצים שלנו. הם בכו המון. שליו בכה על הצעצועים שלו, מייה על המתנות של יום ההולדת שלה, שלא הספיקה לפתוח. אפשר היה ממש לראות את הפחד על הפנים שלהם.
"זה לא עובר מעליהם. הם ברחו מהבית שלהם בלי הכנה מוקדמת, בלי הבגדים שלהם, בלי כל הצעצועים שלהם. מדי ערב לפני השינה היינו מקריאים להם סיפור, ושליו כועס עכשיו, כי כל הספרים נשרפו. מצאתי בארגזים של התרומות את הספר 'הזחל הרעב' באנגלית. קראתי להם אותו כבר המון פעמים.
"אנחנו משתדלים לשמור להם על השגרה. כל הילדים ששוהים באולפנה יוצאים בבוקר לגן שלהם במושב גמזו. הילדים הגדולים הולכים לבית הספר כרגיל, כך שלפחות חצי מהיום יש להם משהו יציב שהם רגילים אליו".
אברהם אופטימי. הוא רואה בחורבן הזדמנות להחיות מחדש את הקהילה, שלדבריו התרחקה מאוד בשנים האחרונות. "מאז שהרב קרליבך נפטר, הלכנו לאיבוד מבחינה רוחנית, חומרית וחברתית. הקהילה הזאת מתה למשך זמן רב, אבל עכשיו יש לנו אפשרות להניע אותה לכיוון הנכון.
"השריפה הזאת יכולה להיות סוף דרכנו כקהילה, או בשורה על התחלה חדשה. בזמן משבר, אנשים חוזרים למקורות ומוצאים את המטרות האמיתיות שבגללן הם התחברו מלכתחילה. אני מקווה שזה מה שיקרה".
"בטווח הקרוב, אנחנו צריכים לדאוג למקום מגורים נוח יותר לתושבים", אומר אלנתן. "כרגע, בגלל בעיית מקום, הפרידו בין התושבים. חלקם נמצאים באולפנה ביד בנימין, וחלקם באולפנה של חפץ חיים. המצב הזה מאוד בעייתי ומקשה מאוד על ההתמודדות של כולם.
"שר הפנים אריה דרעי ביקר אצלנו השבוע והבטיח שידאג לכל מה שנצטרך בטווח הקרוב, מבחינת מגורים וכסף למחיה. נכון להיום, כל משפחה מקבלת מהמועצה סכום חד־פעמי של 2,500 שקלים למחיה, ומהסוכנות היהודית סכום חד־פעמי של 4,000 שקל.
"העתיד יתבהר ברגע שיתברר סופית מה היתה הסיבה לשריפה. ההערכות כרגע הן שמדובר בהצתה מכוונת, ולכן האירוע יוגדר כאירוע טרור. בזמן השריפה נצפו באמצעות רחפן ארבעה מוקדים של האש. אנחנו מוגדרים כיישוב קו תפר, זאת לא הפעם הראשונה שהמושב מאוים על ידי הצתות או פיגועים".
אלנתן מרגיש את כובד האחריות על כתפיו. "כשקיבלתי את תפקיד יו"ר ועד המושב, לא ידעתי שאצטרך להתמודד עם סיטואציה כל כך מורכבת וקשה. אני רק בן 32, אבל אני מרגיש שאני לא סוחב את האלונקה לבדי. אני מקבל עזרה מאנשים נוספים ביישוב. גם שמעון סוסן, ראש מועצת חבל מודיעין, ומנכ"ל המועצה יוסי אלימלך, לא עוזבים אותנו לרגע. הם אפילו פתחו חשבון בנק לטובת תרומות עבורנו (לתרומות: בנק לאומי, סניף 837, חשבון 02227840).
"אנחנו לא משלים את עצמנו, ויודעים שיכולים לעבור חודשים עד שנקבל מהמדינה דיור זמני, ושנים עד שהמושב יוקם מחדש. כרגע אנחנו מנסים לבדוק אופציה להקים יישוב זמני בתוך המושב השרוף או בגבולותיו, ולשכן את האנשים בקרווילות.
"נפגשנו אתמול עם שרת השיכון, ד"ר יפעת שאשא ביטון, ועם יו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, שהבטיחו לעזור למצוא פתרונות. אני רוצה לפנות לראש הממשלה ולשר האוצר בבקשה שיקצו תקציב מיוחד לפתרון בעיית הדיור שלנו. כסף יש, רק צריך לתעל אותו למקומות הנכונים, ולא להוציא מיליונים על בחירות חדשות. אני מאוד מקווה שילמדו מטעויות העבר, כמו פינוי היישובים בגוש קטיף, ויקצרו תהליכים".
michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו