80 שנה אתה מתאגרף, אחר כך אתה נח. אין שיחות כמו השיחות עם נותני השירות שהפה שלהם פנוי בזמן שהידיים עובדות: הספר, נהג המונית, ליטל ציפורניים.
80 שנה אתה מתאגרף, אמר נהג המונית, והוסיף סימנים במתמודדים בתוך זירות החבלים: יש כאלה שהכוח שלהם בזירה הוא רגליים יציבות. איילת שקד כזאת. עומדת יציבה, יודעת לא ליפול. לאחרים יש יתרון במהלומת האגרוף. אלדד יניב. אגרופים מדויקים, קשים, ישרי זרוע. ויש את מי שיודע להתחמק מאגרופי היריב, להוריד ראש במהירות, לתת ליריב להסתחרר סביב עצמו. נתניהו.
לראות בחיים רצף של בוקסים? פעם אתה מכה ופעם מוכה ותמיד הפה בטעם דם? במונית הזאת, אלו החיים. אז איזו מתאגרפת אני? נקודת החוזק שלי היא לקום מהר אחרי מהלומה. חוטפת אגרוף לפנים ומתיישרת. עצמות לחיים מרוסקות, ממשיכה. עוד מכה, בסדר, מתיישרת כמו שיבולת, כמו נחום תקום. לא ישלימו את הספירה עד עשר מעל הראש שלי. כשאשמע את השופט מכריז על נוקאאוט זה יהיה לאחר מותי, כשאני משייטת אל אור לבן בוהק.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
פעם התפוררה לי האדמה מתחת לרגליים. עברתי משבר חיים שגרם לי למות ולהיוולד. אני חושבת שהתעלמתי מהתהום. שום נוקאאוט. נפערה תהום, נגמרה האדמה? ממשיכה לרוץ באוויר כמו תום וג'רי, עד הגדה השנייה. ואני תכף אוחזת בה. אני אגיע. טסה בצעדים אחרונים מעל הכלום העמוק והחשוך, מושיטה ידיים אל העבר השני, יודעת שתכף אהרוס את הלק ג'ל כדי לתפוס.
יש לי זוגיות טובה. כמה זמן ייקח עד שיהיה לי שולחן שבת משפחתי כמו אז? עד שאבנה מחדש כאילו לא היה שבר? כמה זמן עד שאצליח למחוק את התהום שנפערה, אכריח את שני עבריה להיצמד, עד שאשכח שנשברתי? בינתיים כמו על מזוודות. זה תכף מסתדר. יהיה לי בית. גדול יהיה השני מהראשון.
במוצאי שבת יחול תשעה באב. חורבן ירושלים. אני מדברת על חורבן בית. ואני רוצה ללמוד משבי ציון, ש־50 שנה אחרי החורבן הראשון חזרו לבנות את ירושלים. זה כלום במונחים של החורבן הקולוסאלי שחוו. הם תפסו בציפורניים את העבר השני של התהום, וטיפסו. עשרות השנים שבין לבין הם רצו באוויר, ממשיכים את התנופה - אחרת לא היו נענים לדלת של כורש וחוזרים לארץ שרופה ושוממה. הם הצליחו: 70 שנה אחרי שהראשון נשבר הם בנו את הבית השני.
בתשעה באב הזה אני רוצה רק ללמוד מהאופטימיות שלהם, מהנחישות. אלו שעלו לארץ היו העניים ביותר. 40 אלף חולמים. הם חזרו לכאן הלומים ורועדים מחורבן ומצור ורעב, השפלה ושריפת בית האלוהים וגלות. על אדמת הארץ השתלטו בינתיים מואבים ועמונים ושועלים. חומות ירושלים היו הרוסות. בארץ שררה בצורת קשה. אבל הם הקימו את ירושלים מחדש, וזאת היתה חתיכת ירושלים, כמו שמתואר במסכת סוכה: אם לא ראיתם מה שהורדוס הרים שם, לא ראיתם בניין נאה מימיכם.
הנביא חגי אמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", וכל הגרושים והגרושות שמייחלים לבנות מחדש את הבית, מבינים בדיוק מה הוא אומר.
• • •
אחרי חורבן יש פחד מציפייה, כי יודעים מה זה להתאכזב. יהיה כואב לגלות שאין שום דבר אחרי התהום אז עדיף לא לרוץ באוויר. מצד שני אומרים: אם תעזו לחלום, דבר לא יעמוד בדרככם. איך נחלום, ואנחנו מתים מפחד להתאכזב? וזה הפתרון: לחלום מפורט ומוחשי. לראות דרך קירות, דרך מחסומים, באיזה צבע יהיו הכריות של הספה בבית החדש, הבית השני. העולם, תאמינו לי, מיישר קו מול תוכניות מפורטות.
אומרים שמי שמתחתן כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים. אז מי שמתחתן בפעם השנייה? הוא קבלן בבניין ירושלים. הוא הגינדי של שיבת ציון. צריך לגייס לטובתנו את אותה אופטימיות של 40 אלף עולי ציון העניים והנדכאים, שהלכו נגד כל הסיכויים ונתלו בציפורניים באזובים שצמחו בגדה השנייה של התהום. אם הם הצליחו לבנות בית שני, אנשים שראו את הלהבות בקודש הקודשים, גם אנחנו נוכל.
• • •
ועוד חורבן בחודש אב. לא גירושים אלא גירוש. עקירה, פינוי, התנתקות. אלפי משפחות ישראליות טובות שנתלשו מהאדמה. חמשת הימים הקשים ההם באב 2005. חורבן בית. אין למפונים אפשרות לבקר בחורבות, לערוך טיולי שורשים. לראות את הגומה שממנה נעקרו הם יכולים רק בתצלומי אוויר של גוגל.
אני בקשר עם עקורים שליבם שותת דם. העלבון. חפירת הקברים. המדים השחורים. האש בשריפת בתי הכנסת. אני במעגל השלישי וגם אצלי פצע פתוח, שורף במגע עם האוויר. כששאלו לשלומי בשנים הראשונות אחרי העקירה, עניתי שאני מחלימה. קצין שהשתתף בעקירה ביקש ממני לאמץ את מטבע הלשון הזאת. כל מי שהיה מעורב - תושבים, חיילים, נהג אוטובוס שהסיע משם משפחות - צריך להחלים. זה לא סתם שאין מספיק יצירות שנכתבו על התקופה ההיא. זה עוד שותת מוגלה, קשה להסתכל פנימה.
כשמדברים עם תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, שומעים פחות זעם ויותר געגוע מפלח לב. הם רוצים לזכור את היישובים החיים, לא את הגדיעה. את הילדות היחפנית, הנעורים בין הגלים. וכל דבר מזכיר. תחושה של רוח בפנים או חול באצבעות. האוהבים זוכרים כל יום, כתב אחד מהם בפייסבוק. אחר, נער שגדל בגוש והיום הוא מבוגר, מתגעגע למשטח הבטון בחצר בית הוריו, שם היה שוכב כילד, בידיים פרושות, נצמד לחמימות. הוא מבקש לראות שוב את החצר. וכותב אל העולם: אם מישהו מגיע לשם, אפילו חייל במלחמה, שישלח תמונה.
• • •
אז תשעה באב. אמורים לצום ולבכות. במזגן. במדינה שיש בה שילוט אלקטרוני בבתי הספדים. והכל כל כך לא חרב. מה עושים ב־2019 עם יום אבל על משהו שלא עצוב לנו שהוא איננו. אני חושבת שחורבנות הבתים סביבנו מספיקים כדי להכניס את הלב שלנו לשקע הגדול והרחוק של "חורבן הבית".
בתשעה באב מתקשרים למישהו שחרב לו. למי שנגע באסונות ובתהומות, המשיך לרוץ או נפל פנימה. מותר להתקשר בתשעה באב. מרימים טלפון לשאול בשלום מי שעבר חורבן זוטא או חורבן ראשי בריח אפר וביוב. למשפחה שכולה. לחבר שעבר טראומה. לחברה שעברה לידה שקטה. למשפחה שנקלעה למצוקה כלכלית. לאלו שבן המשפחה שלהם הוכר כמתמודד נפש. לזאת שגילו לה בשד. להוא שלא מתאושש מהפרידה. לחבר מגוש קטיף, לשאול מה מצב הכאבים. לחבר או לחברה שעברו גירושים. לשאול מה שלום הילדים. איך עובר הקיץ. איפה הם בראש השנה. שיחה אחת. לבנה בבניין הבית.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו