החודשיים האחרונים בחייו של כלאי חוסאם טריף היו אמורים להיות מלאים בגאווה ובסיפוק. בחודש יולי התנדב הקצין משירות בתי הסוהר לתרום אונת כבד לילד ירדני בן 8 שלא הכיר, הציל אותו ממוות בטוח, והפך לגיבור בקרב בני העדה הדרוזית. אבל מאז ניתוח ההשתלה הוא אושפז שלוש פעמים בעקבות סיבוכים שונים, האחרון שבהם, לפני שבועיים, בשל דימום פנימי בתריסריון.
ועדיין, חוסאם שומר על קור רוח, לא מתלונן, מתמודד לבדו עם רגעי הכאב הקשים. רק פעם אחת הוא נשבר.
זה היה ב־1 בספטמבר, יום לפני שהשתחרר מבית החולים בילינסון לביתו שבכפר מראר, בלי לשער שייאלץ להתאשפז שוב כעבור זמן קצר. חוסאם יצא אז להתאוורר במדשאה הפנימית של בית החולים, כשלצדו מורסל אלבלעוס, שקיבל את אונת הכבד שלו. הילד ישב על כיסא גלגלים, רגליו הדקיקות מונחות על כרית, ופטפט בעליצות עם התורם שהעניק לו את חייו במתנה. הוא השמיע לו מוזיקה בסמארטפון, והשוויץ בפניו ברובה הפלסטיק החדש עם האורות האדומים, שקנה לו אביו, דיא.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
חוסאם הביט בו בחיבה, ליטף ברכוּת את שיערו הכהה והחלק, ודמעות הציפו את עיניו.
"כשאני רואה את הילד הזה, אני מתגעגע לשלושת הבנים שלי", הוא אמר לנו שם, על הדשא. "קשה להיות רחוק מהם כל כך הרבה זמן, וקשה לי שהם פתחו את שנת הלימודים בלעדיי. הבן האמצעי התחיל כיתה א', ולא הייתי שם כדי ללוות אותו ולצלם אותו ביום הראשון שלו בבית הספר. דיברתי איתם בשיחת וידאו, רציתי לברך אותם, אבל הקול שלי נחנק. לא הצלחתי לומר להם כלום".
גם כעת, כשהוא שוב בחדר הבידוד עם תפרים בבטן, זונדה משתלשלת מאפו, והוא לא יודע מתי ישוחרר סוף־סוף מבית החולים - אין בו שמץ של חרטה. "לנצח אקח איתי את העוצמה היתרה של ערך חיי אדם", הוא אומר בקול חלש. "היתה לי הזכות לקחת חלק בהצלת חייו של ילד שלא הכרתי, ואין סיפוק גדול מזה.
"לא אכחיש שרצים לי סרטים בראש, הרי מאז אני נכנס ויוצא מבית החולים. אבל כאדם רוחני שקשור לבורא עולם, אני מאמין שזה מבחן שאני צריך לעמוד בו. יש בי תקווה שהתרומה שלי תירשם לי כזכות. לא הייתי כאן במקרה, זה היה הייעוד שלי".
• • •
חוסאם, שיציין בחודש הבא את יום הולדתו ה־40, כבר חזר הביתה לפני כשלושה שבועות, מינוס עשרה ק"ג. את פיג'מת בית החולים החליף בטרנינג ובחולצת טריקו. בבית המתינו לו אשתו ג'ומנה (32), העוסקת בעיצוב שמלות כלה, הוריו, אחיו וחבריו. כשהילדים, ג'וד (10 וחצי), יזן (6) ועהד (4), חזרו מבית הספר ומהגן וחיבקו אותו בזהירות, לא היה מאושר ממנו.
קשה היה לו ללכת בגלל הצלקות הכואבות, וגם הירידה במדרגות מקומת חדרי השינה נעשתה באיטיות. למרות זאת עדיין האמין כי בסוף החודש יוכל להגיע לטקס הסיום של קורס המש"קים, שעליו פיקד. לעשות הפתעה לחניכים ולמדריכים. אבל ביום ראשון לפני שבועיים הוא התעלף בבית, פרכס, ולחץ הדם שלו צנח. ג'ומנה המבוהלת הבינה כי הכיב שהתפתח אצלו בתריסריון לאחר ניתוח ההשתלה מדמם שוב. היא הזמינה אמבולנס שייקח אותו לבילינסון, שם עבר ניתוח בבטנו והכיב נכרת.
"הכי קל יהיה להגיד שנמאס לי", חוסאם נאנח מכאב, "לשאול מדוע נתתי משהו מעצמי ומאז אני משלם מחיר. אבל אני משתדל לא לחשוב על זה. אלה מחשבות מיותרות, שלא מביאות לשום מקום טוב.
"הרופאים מכירים את התופעה הזו, שבה הגוף מגיב בסטרס לניתוח של השתלה, אבל לא בתכיפות שאצלי זה קרה. מי יודע, אולי בזכות ההשתלה גילו בעיה אחרת שקשורה בתריסריון. אסור לתורמי איברים להסס. אני מקרה יוצא דופן, ואין לי ספק שהפעם אתאושש לגמרי".
מורסל ואביו דיא עם חוסאם. "לא קל לחיות עם התחושה שהבן היחיד שלך חי על זמן שאול" // צילום: אריק סולטן
הוא נולד במראר, מועצה מקומית שבה מתגוררים בעיקר דרוזים, לצד מיעוט ערבי, נוצרים ומוסלמים. אביו, ג'מאל, שירת במג"ב כ־30 שנה, בהתחלה כלוחם ולאחר מכן כאיש מנהלה. בתפקידו האחרון שימש נהג ביחידת המסתערבים באיו"ש. אמו, קטפה, גידלה את שבעת הילדים, שישה בנים ובת. הבת נשואה כיום לקצין שב"ס, רב־כלאי חכים סאלח.
"למדתי בתיכון במגמת כימיה, כי הייתי טוב בזה, אבל הלב שלי לא היה שם", הוא אומר. "בגיל 15 לימדתי את עצמי לנגן באורגן ובסינתיסייזר, והחלום שלי היה להיות מורה למוזיקה. בכיתה י"א קיבלתי צו גיוס וביקשתי להצטרף לתוכנית 'עתידים בצה"ל' - תוכנית שמיועדת לבוגרי תיכון מצטיינים מהפריפריה שרוצים להוציא תואר אקדמי לפני הצבא, בעיקר במקצועות ההנדסה והמדעים המדויקים.
"חסרו לי כמה נקודות בפסיכומטרי, אז ויתרתי וביקשתי ללכת לקרבי. בהמלצה של חברים התגייסתי לגדוד 'חרב' הדרוזי (גדוד חי"ר שנסגר לפני כמה שנים; ט"א). שירתתי בהתחלה כלוחם, ואחר כך יצאתי לקורס קצינים. הייתי מ"מ של טירונים, ובהמשך התקדמתי לתפקיד של קמב"ץ באוגדה 80".
בשנת 2001 השתחרר טריף מצה"ל, בדרגת סרן, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות באבטחה. "רציתי לחזור לחלום הילדות שלי ולעסוק בהוראת מוזיקה. קניתי עוּד, ולמדתי אצל מורה פרטי. שקלתי אפילו להירשם לאקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים.
"ואז הציע לי הגיס שלי, שעובד בשב"ס, להצטרף לשירות. האמת, לא התלהבתי, אבל אבא שלי מאוד תמך. התחלתי את תהליך הגיוס בחוסר חשק, עשיתי מבחנים, והפסקתי באמצע כשיצאתי למילואים ביריחו. המשכתי לעבוד ולהתנדב בלהקות ועם זמרים. ויתרתי על לימודי הוראת מוזיקה כשגיליתי שזה לא מקצוע מבוקש".
• • •
נושא העבודה בשב"ס עלה שוב ב־2008, כשנה לאחר שהתחתן. "גיסי שוב דרבן אותי, אבל הרגשתי שזה רחוק ממני", עולה חיוך קטן על שפתיו של חוסאם. "הוא לא הפסיק להתעקש, ואני נכנעתי. ביוני של אותה שנה התגייסתי, ומייד התאהבתי בעבודה. רציתי להוביל, לפקד, להיות אחראי".
הוא סיים את קורס הסוהרים כחניך מצטיין, והפך לסוהר ביטחון בכלא קציעות, שבו שוהים אסירים ביטחוניים. "העבודה היתה מורכבת, כי היא משלבת טיפול באסיר וגם צד מדיני. הקפדתי להיות מקצועי וענייני, לא רציתי לערב רגשות. לכן לא שאלתי על אילו עבירות כל אחד יושב. רק במקרה אחד ידעתי - אסיר שהיה שותף ללינץ' ברמאללה באוקטובר 2010, שבו נרצחו חיילי המילואים ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי".
כעבור חצי שנה עבר לכלא סהרונים הסמוך, המשמש לקליטת מסתננים. "זו היתה עבודה שונה לגמרי. הם לא אסירים, וחלקם מאוד מסכנים. היתה לי אמפתיה כלפיהם.
"לעולם לא אשכח כיצד שוהה מאריתריאה הגיע לגיל 13, והיה צריך להעביר אותו לאגף שבו נמצאים גברים. הבכי שלו ושל אמא שלו קרע את הלב. חשבתי על הבן הבכור שלי, ג'וד, שהיה כמעט בן שנה. לתלוש ילד מאמא, ולא משנה מה הסיבה, זה משהו בלתי נתפס.
"בכלל, לא קל לראות ילדים במתקן, למרות שדאגנו לצעצועים ולמשחקים עבורם, וציידנו גם את הגננות".
במארס 2010 יצא חוסאם לקורס קציני שב"ס, שנעשה במקביל ללימודים אקדמיים. כעבור שנתיים סיים את מסלול הקצונה כשבידו גם תואר ראשון בקרימינולוגיה בהצטיינות. הוא חזר לכלא סהרונים בדרגת מֵישָׁר (המקבילה לסגן בצה"ל), כסגן מפקד משמרת, ושירת שם שנה וחצי.
בסוף 2013, כשהוא כבר אב לשניים, עבר לכלא נפחא המורכב, שבו יש אסירים ביטחוניים ופליליים. גם שם שירת כסגן מפקד משמרת. ב־2016 עבר לכלא רמון, שבו נמצא אגף ההפרדה הארצי לאסירים ביטחוניים ופליליים, וכעבור שנתיים החל לפקד על קורס סוהרי חובה, המיועד לחיילים בשירות שב"ס. בשנה שעברה נכנס לתפקידו הנוכחי.
לפני כשלושה חודשים וחצי נתקל חוסאם בפוסט מרגש בעמוד הפייסבוק "דרוזים מצייצים", שאליו צורפה תמונה של ילד ודגל דרוזי בידו. בפוסט נכתב כי הילד "מנסה כבר שמונה שנים לקבל תרומה, ומצבו הבריאותי הולך ומסתבך. דרוש תורם אונת כבד עם דם מסוג O+. חשוב לציין שהתרומה לא מזיקה למצב הבריאותי של התורם".
חוסאם כתב מייד כי סוג הדם שלו הוא O+, וביקש שייצרו איתו קשר.
• • •
מורסל אלבלעוס הוא בנם היחיד של דיא (36) ואמאני (36), המתגוררים בעיירה אל־אזרק שבירדן, לא רחוק מהגבול עם עיראק וסוריה. ימים ספורים לאחר לידתו אובחן כסובל מתסמונת גנטית נדירה ורב־מערכתית, המכונה אלג'יל, שנוצרת כתוצאה מהצטברות של נוזל מרה בתוך הכבד. המחלה אינה ניתנת לריפוי, אלא בעזרת תרומה של אונת כבד. היא פוגעת גם בלב, בעיניים ובעמוד השדרה, וגורמת להפרעות בקרישת הדם.
"כבר בלידה אמרו לנו הרופאים שיש לו צהבת ולקחו אותו לטיפול בפגייה", מספר דיא, והעצב משתלט על עיניו הכחולות. "אחרי כמה ימים, המצב החמיר. העור שלו היה ממש צהוב, וגם העיניים. בבדיקות גילו את התסמונת.
מ"מ נציב שב"ס, גונדר אשר וקנין, מבקר את חוסאם בבילינסון. שיבח אותו על המעשה // צילום: דוברות שב"ס
"בשנה הראשונה המצב עוד היה בסדר. מורסל זחל רגיל, ואפילו התחיל ללכת. בגיל שנה וחצי, משום שהמחלה גורמת למחסור בסידן, הרגליים נשברו לו בכל ניסיון הליכה. בהתחלה הוא התעקש כנגד כל הסיכויים, אבל כל הזמן היה בגבס ובכה, כי כאב לו. בסוף הוא הבין והפסיק ללכת. הרגשנו חסרי אונים".
אמאני נשארה בבית עם בנה, ודיא עבד בשתי עבודות - כפקח ברשות העתיקות הירדנית, וגם כשרברב. "החיים שלנו היו רק סביב מורסל וסביב בית החולים. הפכנו להורים מאוד זהירים, וטיפלנו בו בעדינות. הוא קיבל המון ויטמינים.
"הוא לא הלך לגן, כי פחדנו שייפגע. כשהגיע לגיל 6, לקחנו אותו לכיתה א' כשהוא על הידיים שלנו. אמאני היתה יושבת לידו בכיתה ומסכמת עבורו את החומר, כי הוא בקושי הצליח להחזיק עיפרון. בהפסקות הוא ישב עם אמא שלו, כי לא היה יכול לשחק עם חברים.
"כשעלה לכיתה ב' הוא הלך פחות לבית הספר, כי המצב החמיר. לפני שנה אמרו לנו הרופאים שאם הוא לא יקבל תרומה של אונת כבד, הוא ימות.
"הילד הזה הוא מרכז החיים שלנו. לא הבאנו עוד ילדים מתוך בחירה, למרות שנבדקנו וראינו שאנחנו לא נושאים את הגן של המחלה. ידענו שאפשר ללדת ילד בריא, אבל לא רצינו שמורסל ירגיש נחות לעומתו. ויתרנו על הכל בשבילו. אנחנו גרים בבית קטן, אין לנו רכב, ואת כל הכסף שלנו אנחנו משקיעים בו.
"חיפשנו תורם, בלי הפסקה, אבל לא מצאנו. יש בירדן תור ארוך להשתלות, אין הרבה תורמים, ואין הרבה ניסיון עם התסמונת. חיכינו לנס".
דמעות נקוות בעיניו של דיא כשהוא מספר על התקוות שהסתיימו באכזבות. "כשמורסל היה בן 5, מצאנו מישהו מתאים ועשו בינינו היכרות. באמצע הבדיקות הוא נעלם, לא ענה יותר לטלפון. אחר כך היה עוד מישהו, שהתחרט כששמע שהניתוח קשה. לא קל לחיות עם התחושה שהבן היחיד שלך חי על זמן שאול. בכל בוקר קמנו עם החשש שאולי הוא כבר לא בחיים".
• • •
הרעיון לבוא לישראל עלה לפני כחצי שנה, כשהמשפחה הבינה שהיא במבוי סתום. "בשלב מסוים הבנו שגם אנחנו יכולים לתרום אונה לילד, למרות שאין לנו אותו סוג דם, אבל זה לא אפשרי בירדן. בדקנו אפשרות לבצע את התרומה בבלגיה, באיטליה או בטורקיה, אבל ידענו שטיסות יהיו מאוד מורכבות בשבילו. ואז קרובים שלנו, שמתגוררים במראר, הציעו שנבוא לישראל".
את המבצע להבאת הילד לישראל ניהלה אמירה קרא (23) מדלית אל־כרמל, בתו של השר לשעבר איוב קרא וסטודנטית לרפואה, שהתנדבה עד לאחרונה בכמה ארגונים הומניטריים. היא התוודעה לסיפורו דרך אחד השייח'ים של העדה.
מורסל עם אמירה קרא, שניהלה את המבצע להבאתו לישראל. "אני חולם להיות ילד רגיל ולשחק בשכונה"
"התקשרתי לדיא ושוחחתי איתו. השיחה איתו שברה לי את הלב. שמעתי ממנו שהם מיואשים, והבטחתי לו שאעזור.
"החלטתי לעשות הכל, להביא אותם לישראל, כי הרפואה פה מאוד מתקדמת. שוחחתי עם משרד החוץ, עם שגרירות ירדן בישראל, עם בני המשפחה שלהם ועם בית החולים שניידר לילדים. במקביל, המנהיג הרוחני של העדה, שייח' מוואפק טריף, דאג לאיסוף תרומות מקרב אנשי העדה. נאספו יותר מ־350 אלף דולר, שנועדו לניתוח, לאשפוז, לשהות של המשפחה בדירה קטנה בפתח תקווה, ולשאר ההוצאות שלהם כאן".
ב־2 באפריל הגיעו מורסל והוריו לארץ במונית, דרך מעבר הגבול. הם נסעו לבית החולים. בהתחלה תוכנן שדיא יתרום אונת כבד לבנו, אבל בבדיקות התברר שרמת הנוגדנים של הילד גבוהה מאוד, כך שהאפשרות של תרומה מאדם שאינו בעל סוג דם זהה, ירדה מהפרק.
אמירה: "החלטתי לא לוותר. לא הייתי מסוגלת לאכזב את המשפחה. ב־8 באפריל העליתי את הפוסט לעמוד של 'דרוזים מצייצים'. אנשים התעניינו, אבל שום דבר לא יצא לפועל. ההורים היו מאוכזבים, אבל המשיכו להמתין.
"התחננתי אליהם שייתנו לי חצי שנה למצוא תורם. ופתאום, אחרי חודשיים, ראיתי את ההודעה של חוסאם. לא הייתי בטוחה שזה אמיתי. לא מובן מאליו שאדם מוכן לסכן את החיים שלו עבור ילד שהוא לא מכיר. קיוויתי שהוא לא יתחרט".
• • •
אנחנו נפגשים לראשונה במהלך האשפוז השני של חוסאם בבילינסון, והתכונה סביבו מביכה אותו. הוריו נמצאים כאן, כמו שנהגו מדי יום ביומו בחודש האחרון, מצוידים באוכל ביתי ובשתייה. וגם דיא כאן, מדלג בין מיטת בנו, שמאושפז בבית החולים שניידר הסמוך, לבין מיטת האיש שהציל את חייו של הילד.
דיא ניגש למגש האוכל שנותר מיותם בצד, ומחייב את חוסאם לאכול. ראשית הוא מגיש לו מרק, אחר כך פותח עבורו את מכסה האשל ומקלף עבורו ביצה קשה. השיחה ביניהם קולחת. קשה להאמין שהכירו לראשונה לפני פחות מחודשיים.
כשחוסאם משחזר את הדרך שעשה עד לתרומת אונת הכבד, ניכרת בו אי נוחות. לא קל לו עם תדמית הגיבור שדבקה בו. "בתחילה הייתי בטוח שמדובר בתרומת דם בלבד. כתבתי: 'תרשמו מספר ליצירת קשר. אני סוג דם O+'. יומיים אחר כך פנתה אלי אמירה. היא סיפרה לי על מורסל, והבנתי שמדובר בהשתלת כבד. אמרתי שחשוב לי לבדוק ולהבין במה מדובר. לא ידעתי איך זה ישפיע על הגוף שלי.
"מצד שני, יש פה ילד במצב קריטי. לא רציתי להגיע למצב שאני יכול לעזור ולא עושה את זה.
"התייעצתי עם רופאים משניידר, שוחחתי עם אנשי דת, וגם קראתי על התהליך באינטרנט. הבנתי שכבד הוא איבר שחוזר לנפח שלו ולאותו מספר תאים אחרי שנלקחת ממנו חתיכה. ועדיין, ניקרה בי המחשבה שאני מסכן את החיים שלי. בסופו של דבר, הרצון להציל חיים של ילד היה חזק מהכל".
התייעצת עם אשתך?
"דיברתי איתה עוד לפני שהיה ברור אם אני מתאים או לא. אני זוכר שישבנו בערב בבית, הילדים שיחקו בחצר, ואמרתי לה שקיבלתי החלטה שתשפיע על כל המשפחה: אני הולך לתרום אונת כבד.
"היא היתה מופתעת. סיפרתי לה שיש ילד שעלול למות אם לא יקבל את האונה, ושהיו לפניי עוד אנשים, שוויתרו. היא אמרה לי שהיא תומכת בי. אחר כך סיפרתי גם להורים ולאחים".
ג'מאל, אביו של חוסאם, שוהה ליד מיטתו. יש לו שפם לבן עבות, והוא לבוש בבגדי העדה המסורתיים, הכוללים שרוול שחור וחולצה כהה. "פחדתי עליו", הוא אומר בזמן שהאחות ממחלקת ההשתלות מודדת לחוסאם חום ולחץ דם. "בתוך תוכי לא רציתי שיעבור את הניתוח, אפילו קצת כעסתי. אמא שלו פחדה, אבל לא רציתי להראות לה שגם אני חושש.
"אמרתי לחוסאם שאם זה מה שהוא רוצה, אני עומד מאחוריו ומברך אותו להצלחה. בסופו של דבר, האמונה שלנו גברה על הכל".
חוסאם מביט באביו ואומר בקול רך: "מה שאמור לקרות, קורה. אני סומך על בורא עולם. אם הוא קבע שאני צריך למות ביום מסוים, שום דבר לא יעצור את זה. דאגתי רק איך תהיה הבריאות שלי אחרי הניתוח".
• • •
עם קבלת ההחלטה, בעודו מפקד על קורס המש"קים, החל חוסאם לעבור תהליך ארוך של בדיקות רפואיות ושיחות עם פסיכולוגים. רק לאחר שנמצא מתאים, זומן ב־23 ביולי לוועדה של משרד הבריאות בתל אביב. שם ראה לראשונה את מורסל ומשפחתו.
חוסאם ומורסל. "הבנתי שיש פה ילד במצב קריטי, לא רציתי להגיע למצב שאני יכול לעזור ולא עושה את זה" // צילום: אריק סולטן
"בחדר ההמתנה, לפני שנכנסתי לוועדה, ראיתי זוג הורים וילד על כיסא גלגלים. מייד זיהיתי את מורסל, לפי התמונה בפייסבוק. הם לא ידעו שאני התורם, שמעתי אותם מתלחששים שאולי אני המתורגמן. נשארתי מאופק, ורק חייכתי. נציג מטעם ההשתלות בשניידר ניגש אלי ושאל לשמי. כשאמרתי מי אני, הם הבינו.
"דיא ניגש אלי וחיבק אותי. אמאני מאוד התרגשה, אבל היא היתה עסוקה עם מורסל, שבכה מכאב. היה לו גבס על הרגל. הוא זז במיטה של בית החולים, וכבר נגרם לו שבר.
"קלטתי כמה המצב קריטי. הילד נראה כמו בתת־תזונה, בקושי דיבר, והעור שלו היה בצבע כהה, בגלל שהכבד הרעיל לו את הגוף. שמתי לב לעיניים שלו, שהיו בצבע של חרדל. המראה שלו חיזק אותי.
"הבחנתי שדיא מעט סקפטי, ותיארתי לעצמי שהוא מפחד להתאכזב שוב. אמרתי לו שאם הוועדה מאשרת את התרומה, אני לא מתכוון לברוח".
דיא מחייך. "עד אותו רגע לא האמנתי שנצליח. יום לפני הוועדה אמרתי לאשתי שאני בטוח שגם התורם הזה יתחרט, ושאולי נחזור לירדן, כי עדיף שהילד ימות שם. היא התחננה שניתן עוד צ'אנס אחד. אני שמח שהקשבתי לה".
כשחוסאם שב לביתו, הוא קרא לבנו הבכור, ג'וד בן ה־10 וחצי, לשיחה. "סיפרתי לו על ההחלטה שלי ועל המשמעות שלה. אמרתי לו שאם חלילה יקרה לי משהו, הוא זה שיחליף אותי בבית, אבל באותה נשימה אמרתי שאני מאמין שהכל יעבור בשלום".
• • •
הניתוח המשולב של חוסאם ומורסל נקבע לבוקר 1 באוגוסט בבית החולים שניידר. זו הפעם השנייה בלבד שבה מתבצעת בישראל תרומה אלטרואיסטית של אונת כבד. הפרוצדורה לקראת השתלה מתורם חי, המתבצעת בשני חדרי ניתוח צמודים, חייבה היערכות מיוחדת של צוותים רפואיים גדולים - כירורגים מומחים, גסטרואנטרולוגים, מרדימים, אחיות חדר ניתוח ויחידת האולטרה־סאונד.
את ההליך הכירורגי הכפול ביצעו ד"ר מיכאל גורביץ' משניידר וד"ר סיגל אייזנר מבילינסון, והוא נמשך קרוב ל־12 שעות. במהלך הניתוח כרתו הרופאים כ־40 אחוז מהכבד של חוסאם, ומייד העבירו את האיבר לחדר הניתוח השני, שבו שכב מורסל.
"התעוררתי בחצות, והדבר הראשון שראיתי היה הפנים המודאגות והמותשות של אשתי", מחייך חוסאם. "שמחתי שאני בחיים. שאלתי אם אמא שלי בסדר, כי היא מאוד דאגה, ואחר כך התעניינתי במצבו של מורסל. כששמעתי שהניתוח שלו עבר בשלום, חשתי גאווה".
ההתאוששות של קצין השב"ס היתה מוצלחת, וכעבור עשרה ימים הוא שוחרר מבית החולים והספיק לחגוג עם משפחתו את חג הקורבן. הוא שהה בבית כמעט שבועיים, והתכונן לחזור לעבודה, אולם אז התעלף לפתע באמבטיה.
"ג'ומנה הזעיקה אמבולנס, ולקחו אותי לבית החולים פוריה. שם התברר שהסטרס שעבר הגוף בניתוח, בשילוב מדללי דם שקיבלתי, גרמו לדימום מהתריסריון. עברתי הליך נקודתי לצריבה של הווריד הבעייתי, וחזרתי הביתה אחרי שלושה ימים. אבל באותו לילה הרגשתי לא טוב. לפנות בוקר התעלפתי".
הפעם הוא נלקח לבית החולים בילינסון. כשהגיע לחדר המיון התעלף שוב, ועבר עוד צנתור חירום לצריבת הווריד.
"זה לא עזר. למחרת יצא לי דם מהפה. הכניסו אותי לעוד ניתוח בהול, והפעם פתחו באזור מותן צד ימין, אנכי לצלקת של ההשתלה. התברר שנוצר שם כיב מדמם, כנראה בעקבות הלחץ של הניתוח".
בימים האלה הרגשת חרטה כלשהי?
"ממש לא, למרות שכל מה שרציתי הוא לצאת בריא מהניתוח, וזה לא קרה. חשוב לציין שלהידרדרות אחר כך אין שום קשר להשתלה, שעברה בהצלחה. אני יודע שאחזור להיות אותו אדם, רק עם שתי צלקות גדולות בבטן".
• • •
ההקרבה של חוסאם לא נעלמה מעיניהם של מפקדיו. ממלא מקום נציב שב"ס, גונדר אשר וקנין, ביקר בבית החולים ושיבח אותו על מה שעשה. החברים משב"ס עמדו איתו בקשר שוטף.
"החוויה שעברתי תעזור לי בהמשך הדרך בקורס המש"קים", הוא אומר תוך כדי צעידה מחדרו בבילינסון לכיוון שניידר, כדי לבקר שוב את מורסל. "יהיה לי יותר קל להעביר לחניכים מסרים ערכיים ולדבר איתם מתוך דוגמה אישית".
דיא מחייך חיוך רחב. "ראית?" הוא מצביע על בנו, השרוע על מיטתו כשסמארטפון בידו. "העיניים של מורסל כבר לא צהובות. היתה לו היום פיזיותרפיה במיטה, ואנחנו מרגישים שהעצמות שלו חזקות יותר. זה בזכותך".
מורסל מחייך לעבר חוסאם, עיניו הירוקות בורקות מאושר. בגלל ממדי גופו הקטנים יחסית, הוא נראה כילד בן 4. נמוך ורזה, ידיו ורגליו דקות.
שנת הלימודים בירדן החלה, במקביל לישראל, ובני גילו של מורסל כבר עלו לכיתה ג'. "בני", פונה דיא אל הילד בקול רועד, "החלום שלי הוא לצעוד איתך יד ביד לבית הספר, ולכל מקום. אני מבטיח לך שבשנה הבאה אהיה צמוד אליך ביום הראשון ללימודים".
מורסל מפסיק לרגע את משחק הטנקים האהוב עליו. "החלום שלי הוא להיות ילד רגיל כמו כולם ולשחק בשכונה", הוא אומר לאביו. "אני רוצה שתגיד לי להביא משהו מהמכולת, ואני אוכל ללכת לבד. תראו איך אני כבר מרים את הרגל".
אתה מרוצה מהניתוח בישראל?
"כן. אכלתי כאן היום פיצה עם תירס, זיתים וגמבה, והיה לי טעים. אני אוהב גם קטשופ".
הצלחת לרכוש חברים ישראלים?
"יש לי חברים רק בבית בירדן, אבל חוסאם חבר שלי. יש לי בבטן חתיכה ממנו".
• • •
לפני כשבועיים שוחרר מורסל משניידר, וחזר לדירה בפתח תקווה. "נשמור עליו כמו בצמר גפן", אומר דיא. "אני מפחד עליו. אולי נלך קצת לגן ציבורי או לקניון. בזמן הקרוב הוא יבוא לבית החולים פעמיים בשבוע לטיפולי פיזיותרפיה ולביקורות על הכבד והכליות, ואנחנו מחפשים לו כרגע מרכז אשפוז שיקומי.
"הרופאים בישראל התייחסו אליו בצורה מקצועית, אנושית ומלאת חמלה. אני חושב שזאת מדינה מאוד יפה, עם מרקם חברתי יפה, ומעניין לראות איך כל הדתות והעדות חיות כאן יחד. רק עצוב לי ממה שקורה לחוסאם ומהאשפוזים שלו, אני מאוד דואג לו, ומקווה שיבריא במהירות ואולי יבוא לבקר אותנו בירדן".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו