הן מייצגות שילוב של נשיות ונועזוּת, דבקוּת במטרה ורכות, ובששת השבועות האחרונים הן ממלאות את אחת המשימות המורכבות והמפחידות בעת הזאת: לעמוד בפתח הדלת של חולה פוטנציאלי, חנוטות בסרבלים לבנים וחמושות במבחנה ובמטוש, ולקחת דגימות מהפה ומהאף. רק עיניהן מבצבצות מעבר לשתי מסיכות ומשקף גדול, מביעות חמלה לעומד מולן.
"אנחנו אמורות לצמצם מגע עד כמה שאפשר, כדי לא להיחשף לנגיף יותר מדי זמן", מספרת קולין בן הרוש, שמתנדבת כחובשת בכירה וכנהגת אמבולנס במד"א, ועושה גם משמרות במתחם החדש של "היבדק וסע" במודיעין, "לפני חודש הגעתי לקחת דגימה מחייל שהיה שלושה ימים עם 39 מעלות חום ושהה בבידוד בבית הוריו.
"שוחחתי עם המשפחה בטלפון לפני שעליתי אליהם הביתה. ביקשתי שישאלו כל מה שהם רוצים, והתנצלתי שאצטרך לקצר ככל האפשר בבית, כדי לא לסכן את עצמי. בעיקרון, החולה הוא זה שצריך לפתוח את הדלת, כדי שנוכל לדגום אותו במקום, אלא אם כן מצבו לא מאפשר לו זאת או שהוא בבידוד בחדר אחר.
"החייל היה בחדרו, מופרד משאר בני המשפחה, ולכן אמו פתחה את הדלת. היא בכתה והתחננה 'תעשי הכל כדי שהילד שלי לא ימות'. ליבי יצא אליה. אבל מצד שני, אני יכולה רק לדגום וללכת, אני לא נותנת טיפול.
"היה לי חם בתוך הסרבל. הרגשתי את הזיעה מתחת למסיכה, בצוואר, בגב. זו היתה הפעם היחידה שחרגתי מהפרוצדורה. עמדתי לידה וחיבקתי אותה. הסברתי לה שהבן צעיר, והמערכת החיסונית שלו חזקה מספיק כדי להתמודד עם הנגיף. רק אחר כך לקחתי ממנו את הדגימה.
"בדרך לאוטו חשבתי על התגובה שלה. עד כמה אנשים מבוהלים מהמחלה הזו, ולא משנה באיזה גיל הם. לפעמים אני ממש נקרעת מבפנים, במיוחד כשצריך לפנות אנשים מבוגרים לבית החולים. הם בוכים, רועדים, אומרים שהם רוצים למות עכשיו כדי לא להגיע להידרדרות של המחלה ולמצב שאולי יונשמו. אני מסתירה את הדמעות שלי. לא רוצה שיראו שאני בוכה איתם".
אלו הן הפנים היפות של מד"א. קולין (40) מבית דגן; ד"ר אנסאם אל־חטיב (35) משכונת צור באחר במזרח ירושלים, שעובדת כרופאת שיניים ומתנדבת כנהגת האמבולנס הערבייה היחידה בירושלים; הדס פינקלס (33) מהרצליה, חובשת רפואת חירום ונהגת אמבולנס; ושרון גרין (49) מחופית, חובשת רפואת חירום, נהגת אמבולנס, וגם כוננית ביחידת האופנועים של מד"א. הן ארבע מתוך כ־200 נשים, המשמשות דוגמות בבתים ובחניוני "היבדק וסע".
קולין, גרושה, היא אם לבן 18 ולבת שנתיים, שאותה בחרה להביא לעולם מתרומת זרע. מבין הארבע היא הוותיקה ביותר במד"א, מתנדבת כבר 12 שנה.
"כילדה, ידעתי שארצה לעסוק במשהו טיפולי", היא אומרת ועיניה הירוקות קורנות, "אבל החיים הובילו אותי למקומות אחרים. עבדתי כקלדנית בית משפט, כשאחד השכנים שלי בבניין לקה בדום לב בביתו. שמעתי את ההמולה ויצאתי החוצה, אבל לא ידעתי איך לסייע לו.
"בעקבות המקרה הזה החלטתי להתנדב במד"א. הפכתי את ההתנדבות למקצוע, ועד לאחרונה עבדתי בחברה פרטית, שהעבירה הדרכות עזרה ראשונה לחברות במשק, ובהן משרד הביטחון ומשרד התחבורה. עם תחילת משבר הקורונה פוטרתי, אז היום אני רק מתנדבת במד"א וחיה מהחסכונות".
אנסאם, רווקה המתגוררת עם הוריה, הקדישה את חייה לעולם הרפואה. היא למדה רפואת שיניים באוניברסיטת אל־קודס במזרח ירושלים. בהתחלה עבדה במרפאה פרטית במזרח העיר, ובמקביל למדה לתואר שני בבריאות הציבור ורפואה קהילתית, ואחר כך הוציאה תעודת הוראה בחינוך מיוחד. בנוסף, היא עובדת גם כמנהלת המרכז הטכנולוגי האקדמי "רנסנס" של המגזר הערבי, המעודד נשים לצאת לעבודה.
בחצי השנה האחרונה היא עובדת כרופאת שיניים בארגון יד שרה ומסתובבת ברחבי ירושלים עם מרפאה ניידת, כדי להעניק טיפול לקשישים ולמוגבלים. למד"א התנדבה לפני כשלוש שנים.
באילו תגובות את נתקלת בעת הנהיגה באמבולנס?
"במגזר הערבי היה לי קשה בהתחלה, כי רואים אישה מוסלמית דתייה נוהגת, ועוד עבור גוף ישראלי. עם הזמן התרגלו, למרות שזה לא ממש מקובל אצלנו. בקרב היהודים החרדים אני רואה תגובות של פליאה, ולא פעם אני באה עם חובש כדי שהם לא ירגישו לא נוח. אני מודה שלפעמים המבטים לא נעימים, אבל אני מתעלמת, למרות שזה דורש ממני מאמץ נפשי. אני חייבת להישאר חזקה ולעשות את מה שאני מאמינה בו.
"במד"א תומכים ומאפשרים לי הפסקות לזמני תפילה. אני חייבת לומר שבשום שלב לא נתקלתי בגילויי אלימות או בהערות מעליבות, כי אנשים יודעים שאני כאן כדי לעזור. יש כאלה שמגיבים בצורה מצחיקה. בשבוע שעבר, למשל, עמדתי ברמזור עם האמבולנס, ובחור צעיר על אופנוע ראה אותי ככה, עם כיסוי הראש, והחליט שזה מגניב, אז הוציא את הטלפון וצילם סלפי כשאני ברקע".
איך הגבת?
"זה היה מאוד מביך", היא אומרת, ובעיני הדבש שלה ניכרת ביישנות.
הדס, שנמצאת בזוגיות עם בן זוג בן 57, התגייסה למד"א לפני שנתיים וחצי, לאחר שנים של עבודה כמדריכת גלישה בהרצליה ובתל אביב. כיאה למי שעד לסגר בילתה את זמנה הפנוי בין הגלים, שערה צרוב משמש ועורה שזוף.
"אני בים מאז שהייתי תינוקת", היא מחייכת, "חשבתי שאעבוד בגלישה עד גיל מבוגר, אבל לפני שלוש שנים טבע אחד הגולשים במועדון שבו עבדתי בהרצליה, ומשהו אצלי השתנה. ראיתי את שאר הגולשים רצים אליו בצעקות וגוררים אותו אל החוף. אין לי מושג עד היום מה קרה לו, ואם קיבל מכה מהגלשן. כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע הוא להתקשר 101 ולהזמין אמבולנס.
"האירוע הזה מאוד השפיע עלי. הבנתי שאם אמשיך לבלות כל כך הרבה שעות במים, לא אתנסה בעוד דברים. באותם ימים סבתא שלי היתה מאושפזת במוסד שיקומי, וראיתי מודעות שקוראות לבוא להתנדב במד"א. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. לעשות הסבה מלאה. מראש רציתי להצטרף כעובדת מן המניין ולא כמתנדבת. מאז כל החייאה והצלה הן סיפוק".
גם אצל שרון, גרושה עם שלושה ילדים (21, 18 ו־16), הגיעה ההסבה המקצועית לאחר משבר בחייה. היא פוטרה מעבודתה כמעצבת מוצר, לאחר שנים שעיצבה רהיטים, נעליים ומוצרי תינוקות של דיסני.
"מצאתי מייד עבודה חדשה בתחום, קיבלתי שכר ראוי ונסיעות לחו"ל, אבל הרגשתי שזה כבר לא בשבילי. לא ידעתי מה אני רוצה, אבל ידעתי מה אני לא רוצה. נמאס לי להתעסק בחומריות ובמסחריות ולשבת במשרד כל היום. חיפשתי לתת משהו לחברה, לצאת לשטח, להיות בתנועה. לנשום.
"יום אחד לפני שלוש שנים, כשאני בפקק בכביש החוף, וכרגיל, נוסעת לעבודה בוכה כי הרגשתי שאני במקום הלא נכון, עקף אותי אמבולנס עם סירנה. עקבתי אחריו בעיניים, ואז פתאום אמרתי לעצמי: זה מה שאני רוצה לעשות.
"בהתחלה עברתי קורס חובשים והתנדבתי, ואחרי חצי שנה זו הפכה להיות העבודה שלי. כשהבנתי שאפשר להיות גם כוננית מתנדבת על אופנוע, כדי לתת מענה חירום ראשוני באזור המגורים שלי, היה ברור שאני מצטרפת גם לזה. התגעגעתי לדו־גלגלי. עד שנכנסתי להיריון נסעתי על אופנוע 500 סמ"ק, וזה חסר לי. מאז אני רק רוצה להתקדם במד"א. אפילו יצאתי לאחרונה לקורס פרמדיקים, שהופסק בגלל המצב".
כשפוגשים את ארבעתן יחד במוקד ההצלה הלאומי של מד"א בקריית אונו, נראה כי עבורן זאת הזדמנות לשתף חוויות, ובעיקר לשחרר קצת קיטור. מבטן בוחן את המבנה שהוצב בחניה לצורך בדיקות קורונה מהירות, ואת הערכות המונחות בתוך קופסאות קלקר לבנות. הן מצטיידות בסרבלים הלבנים ולא מתלוננות גם כשהצילומים נעשים תחת השמש הקופחת ונמשכים דקות ארוכות. לכל אירוע שבו יש חשד לקורונה הן ייצאו ממוגנות באותה צורה.
תחילה הן נועלות את הערדליים, המגיעים עד לברכיים. לאחר מכן לובשות את הסרבל וחובשות את הברדס, כך ששום שערה לא תבצבץ, וסוגרות את הרוכסן. אז הן עוטות שתי שכבות של כפפות, מכסות את הפנים והאף במסיכה כירורגית, שמעליה מסיכה מתקן N95, ולסיום מכסות את כל שטח הפנים במשקף גדול.
הן קיבלו את ההחלטה לשמש דוגמות של בדיקות קורונה ללא כל היסוס. קולין ידעה שהיא משאירה שני ילדים לבד בבית, וסמכה על הוריה שיבואו לסייע. "ביום־יום אני עובדת בתחנת מד"א בראשון לציון, ונתקלתי בבקשה למתנדבים לתפקיד", היא מספרת, תוך שהיא פושטת את הסרבל ואורזת אותו בשקית, כדי שישמש לתרגול עבור חובשים אחרים.
"המחשבה שאני עלולה להידבק אפילו לא עלתה לי בראש. עברתי קורס בתל אביב, לימדו את כולנו איך לדגום, איך להתמגן ואיך להתפשט מהמיגון בלי לזהם את המדים שמתחת. לשמחתנו, עד עכשיו לא נדבק שום דוגם בקורונה. ארבעת עובדי מד"א היחידים שחלו בווירוס נדבקו בקהילה עוד בהתחלה, לפני שהוחלט על ריחוק חברתי או על סגר".
החלטתן לסכן את עצמכן, למרות שיש אנשים קרובים שאתן יכולות להדביק.
קולין, שעד לאותו רגע היתה הצחקנית והאנרגטית שבחבורה, מפסיקה לחייך. עיניה מתמלאות בדמעות הזולגות על לחייה. היא מוציאה את הטלפון מכיסה ומציגה תמונה של פעוטה עם קוקיות ועיני תכלת ענקיות, שדומה לה להפליא.
"זו ילדה שהגיעה 16 שנים אחרי הבן, ומאוד רציתי אותה, אפילו שלא היה לי בן זוג. אבל אני חייבת לומר, שלמרות החשש להדביק אותם, ולמרות שנותרתי בלי עבודה, טובת הכלל עמדה לנגד עיניי. אני מתארת לעצמי שאם חלילה אחלה, ההורים שלי יטפלו בילדים".
אנסאם מביטה בה מהצד, וגם עיניה דומעות. "לי אין ילדים, אבל אני קשורה מאוד לאחיין שלי, בן החצי שנה, שמתגורר עם אחי מתחת לבית של ההורים. בשבוע שעבר, אחרי משמרת ארוכה, חזרתי הביתה, והוא ראה אותי ומייד שלח אלי ידיים, כדי שארים אותו. אבל אסור לי. ראיתי בעיניים שלו שהוא לא מבין למה אני לא מחבקת אותו כרגיל. הוא בכה, וגם אני.
"בכל בוקר, לפני שאני יוצאת לעבודה או להתנדבות, אני מחבקת את ההורים שלי. מאז שהתחלתי לדגום קורונה, הפסקתי עם החיבוק, היום זה אסור בלאו הכי. אני רק מבקשת מהם שיתפללו בשבילי. גם ככה הם מאוד דואגים.
"אחי הקטן, נאסים, בן 23, מתנדב גם הוא במד"א. בשבוע שעבר הוא הגיע למאה שערים עם ניידת פיקוח של העירייה, וזרקו עליהם אבנים. הוא החובש שעליו כתבו בתקשורת שנפצע בראשו".
אצל שרון ההתמודדות עם הילדים שנמצאים בבית היא שונה. נראה כי הם אלה שדואגים לה.
"עם ההקפצות בשוטף אין קושי גדול, כי אני עולה על האופנוע, נותנת מענה ראשוני, וכשהאמבולנס מגיע אני פורשת. הבן הגדול שלי השתחרר מצה"ל ובחצי השנה האחרונה עבד באוסטרליה כמנהל תחנת דלק. הבנות בתיכון, והן גדולות.
"כשהצעתי בחודש שעבר לעבוד בבדיקות הקורונה, שיתפתי את הילדים. אמרתי להם שאנחנו במלחמה, ומד"א בחזית. הבן היה בסדר עם זה, אבל הבנות קצת כעסו. הן חששו שיקרה לי משהו, ושאני עלולה לסכן גם אותן. הן אפילו אמרו שאני לא אחראית. הסברתי שהרבה יותר בטוח לבוא לחולה שחשוד בקורונה מאשר לחולה רגיל, כי אנחנו באים ממוגנים היטב.
"אני לא חושבת שאנחנו אמיצות או מיוחדות. כל הקרדיט מגיע למשפחות שלנו, שמקריבות כדי שנמשיך בשליחות שלנו. באופן אירוני, הבן שלי חזר בשבוע שעבר מאוסטרליה, אחרי שפיטרו אותו מהעבודה, ועכשיו הוא בבידוד, בצימר של חברים. כבר חצי שנה אני מחכה לחבק אותו".
קולין מספרת כי גילתה לבנה במה היא עוסקת רק לפני שלושה שבועות, כדי לחסוך ממנו את החרדה. "כמו הרבה ילדים בגילו, הוא שאל קצת שאלות, וכשהשתכנע שאני ממגנת את עצמי, אמר לי שזה מגניב".
להדס עדיין אין ילדים. "יש לי בן זוג שהוא כמעט אוכלוסיית סיכון, זה נחשב?", היא צוחקת. "מייד כשהתחלתי לדגום, הוא התרחק ממני והפסיק להיפגש איתי, כי היתה לו בעיה עם זה. אחרי שבועיים הוא התרגל וחזרנו להיות ביחד".
אנשים מתרחקים מכן?
שרון: "ממני אף אחד לא מתרחק, להפך. הפכתי לסוג של מוקד פניות בנושא קורונה. השכנים מתקשרים עם שאלות וכדי להתייעץ".
אנסאם: "לפעמים נראה לי שהשכנים קצת חוששים, אבל מספיק לי שההורים שלי מקבלים את מה שאני עושה ויודעים שאני אחראית".
הדס: "מאז שאני עובדת כדוגמת, החברות שלי מסרבות להיפגש איתי. לפעמים אני מרגישה די מבודדת. אחרי משמרת אני עוצרת ליד הים, מסתכלת קצת על הגלים, נרגעת וממשיכה הביתה".
בשבועות האחרונים הן דגמו מאות אנשים. מקבלות בכל משמרת רשימה מסודרת, למעט מקרי חירום, שבהם נדרש פינוי מיידי לבית החולים. גם כשהן מוקפצות בשל תאונה, לידה, אירוע לבבי או כל סיבה אחרת, הן מוודאות שלא מדובר באדם שהיה במגע עם חולה או עם מישהו שחזר מחו"ל. בכל מקרה, הן עם מסיכות וכפפות, וחובשות מסיכות גם למטופלים.
קולין נזכרת בפעם הראשונה שבה הגיעה כדי לקחת דגימות לבדיקת קורונה. "הייתי בין הראשונים בארץ שדגמו אנשים. יצאתי לבדי לדירה בראשון לציון עם רכב מד"א, שנועד לדגימות. זו היתה נסיעה של עשר דקות. חשבתי בדרך מה הסיכון לעצמי, ומה יקרה אם אטעה ואכניס את המטוש עמוק מדי, שלא אגרום למטופל רפלקס הקאה.
"כשהגעתי, המוקד העלה את המטופלת לשיחת ועידה בטלפון. זו היתה אישה בת 76, שחזרה מחו"ל. לקחתי ממנה את הפרטים האישיים וביקשתי ממנה לשאול אותי כל שאלה, לפני שאעלה אליה. כשיצאתי מהאוטו חיפשתי מקום להתמגן. זו היתה שעת צהריים, ולא רציתי ליצור בהלה בקרב האנשים ברחוב. נכנסתי ללובי של הבניין, וידאתי שאין שם אף אחד, ולבשתי את הסרבל, הכפפות והמסיכות. עליתי במדרגות לקומה השנייה, ומול הדלת הכנתי את השקית הצהובה, שאליה זורקים אחר כך את הסרבל ואמצעי המיגון.
"האישה פתחה לי, והיתה מאוד מבוהלת וחיוורת. היה לה חום גבוה. הייתי קצת לחוצה, הידיים רעדו לי. לא היה בינינו דיאלוג, אנחנו מקפידים שהנדגמים ידברו כמה שפחות, כדי שטיפות רוק לא יעופו לעברנו. היא היתה ממושמעת, הרגשתי שהיא קפואה מפחד.
"כשיצאתי, נתקפתי בפחד קל. למרות שעשו לנו עשרות תרגולים, חששתי שלא אסיר נכון את המיגון. הורדתי הכל בזהירות, שמתי בשקית ואטמתי אותה. זרקתי אותה בבגאז' של הרכב ונסעתי משם. הרגשתי סיפוק, וחייכתי לעצמי. באותה משמרת לקחתי עוד 11 דגימות. כשחזרתי הביתה, הרגשתי שאני כבר מיומנת. הילדים כבר ישנו, ואני נמנעתי מלהיכנס לחדר שלהם. נכנסתי מייד למקלחת".
אנסאם נזכרת גם היא בפעם הראשונה שבה נסעה לקחת דגימה. מאחר שאחיה הצעיר היה אף הוא במשמרת, הם החליטו לנסוע יחד באמבולנס.
"זה היה בקריית יובל", היא מחייכת. "הגענו לדירה שבה גרו שישה סטודנטים שחזרו מחו"ל, ודיברנו איתם מהרכב למטה. לא הבנתי למה הם ביחד, כי אם אחד חולה הוא ידביק את השאר. אחי ואני התמגנו בלובי של הבניין, ועלינו אליהם ברגל. באופן טבעי, התרגשתי. כשירדנו חזרה לאמבולנס, נשמתי לרווחה וחשבתי שהכל מאחוריי.
"פתאום ראיתי שאחד מהם רץ אחרינו, וביד היה לו סיר. הוא ביקש שנעצור ונלחצתי קצת, כי כבר לא היינו ממוגנים, והסרבלים היו בשקית שהולכת להשמדה. הקפדנו לעמוד ממרחק ושאלנו מה הוא רוצה, והוא ביקש שניקח איתנו את הסיר, כי פחד שהאוכל בפנים נגוע בקורונה.
"אמרתי לו שאנחנו ממד"א, שבאנו לקחת דגימות, ואנחנו לא אחראים לפינוי אשפה. הצבעתי על פח ואמרתי לו שיזרוק לשם".
הפעם הראשונה שהדס באה במגע עם חולה קורונה, לפני כחודש, היתה שונה לגמרי. היא היתה באמצע משמרת בתחנת מד"א בפתח תקווה, כשהגיעה הקריאה שצריך לפנות לאשפוז חולה בקורונה ששהה בבית. "הוא היה בבידוד ומצבו הידרדר", היא אומרת. "נהגתי באמבולנס כשאני ממוגנת לגמרי, עם הסרבל הלבן. הייתי לבד, לפני כן היו איתי נערים מתנדבים, והם לא מורשים לטפל בחולי קורונה.
"החולה, בערך בן 60, ישב מאחור ודיבר איתי קצת. הוא היה רגוע, הצליח ללכת בכוחות עצמו, ולא הבין למה אני ממוגנת בצורה כזאת. לא יכולתי לדבר איתו יותר מדי, כי התרכזתי בנהיגה. גם ככה הוא בקושי שמע אותי בגלל המסיכה על הפה.
"כשהורדתי אותו בתל השומר, לא הסרתי מייד את החליפה. עשיתי סלפי ושלחתי לחברים. רק אז הורדתי את הסרבל וחיטאתי את הטלפון".
כשהן מפטפטות זו עם זו במגרש החנייה של מוקד מד"א, הן אמנם מקפידות על מרחק ביניהן, אבל מוותרות על המסיכות שנמצאות על פניהן רוב היום.
אתן לא חוששות להידבק?
קולין: "תמיד יש חשש, אבל אנחנו ממוגנות. אם כל היום אהיה עסוקה בפחד, לא אוכל לעשות את מה שאני צריכה לעשות. עושים לנו המון רענונים, וכל הזמן מוודאים שאנחנו מיומנות בלבישה ובהסרה של המיגון. האמת - אני מאמינה שאחרי תקופה כל כך ארוכה פיתחנו חסינות כלשהי.
"בעיקרון, אני משדלת להיבדק לקורונה מדי שבוע, בטח מאז שאני ב'היבדק וסע' במודיעין. עד עכשיו לא היה שום סימן לווירוס".
אנסאם: "אני מאמינה שהגוף שלי חזק ושהמערכת החיסונית שלי תקינה. חוץ מזה, אני סומכת על מד"א שהמיגון שהם נותנים מספק".
שרון: "אחרי כל כך הרבה שנים ליד חולים, חלקם עם מחלות זיהומיות כמו שחפת, אני מאמינה שהגוף שלי לומד להתגונן ומפתח מערכת חיסונית עמידה יותר. זה לא שאנחנו נושמות את הקורונה בפנים גלויות. גם אם נחלה, חלילה, אני משערת שהתסמינים יהיו קלים".
הדס: "בהתחלה ממש לא דאגתי. אבל שבוע אחרי שהתחלתי לדגום, חליתי מאוד, עם כל התסמינים של הקורונה. הייתי בטוחה שנדבקתי, וחששתי שהדבקתי אנשים מהתחנה. לא פחדתי על עצמי, כי אני צעירה ובלי מחלות רקע. עשיתי בדיקה, והיא יצאה שלילית.
"מאז לא נבדקתי עוד, אבל כשרואים שיש גם צעירים שחלו ומצבם קשה, אני כבר לא לוקחת את נושא הגיל בקלות דעת".
איך מגיבים אליכן האנשים שאתן באות לבדוק?
הדס: "לפעמים, אחרי שאני יוצאת מהבניין, אני רואה שהאנשים שדגמתי מסתכלים עלי מהחלונות. אפשר להבין אותם. פתאום עומד מולם מין דרדס לבן, שהם יכולים לראות רק את העיניים שלו. זה נחמד שהם רוצים לראות מי מסתתר מאחורי המסיכה".
קולין: "מדי פעם מציעים לי אוכל או שתייה, מתוך הכרת תודה, אבל אני לא לוקחת. זה נראה לי לא אתי, וגם יש את החשש שמשהו עלול להיות נגוע. פעם אחת הציעו לי כסף, כדי שאקנה לעצמי אוכל. הודיתי להם והבהרתי שאסור לי".
שרון: "נדגמת שחזרה מחו"ל ונכנסה לבידוד הציעה לתת לי ממתקים. היא הוציאה לי שקית גדולה ואטומה מהדיוטי פרי וביקשה שאקח לתחנה. העדפתי לא לקחת".
הדס: "לי יש שכנים, שמדי פעם מביאים עוגות כדי שאקח לחובשים האחרים בתחנה. אני לוקחת ומביאה להם, כי זה מראה שהציבור מעריך את העבודה שלנו".
tala@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו