בהר המנוחות בגבעת שאול שבירושלים מפנה החום של סוף יוני את מקומו לאוויר הצונן שעוטף את העיר. אלי וקסמן מתבונן בקהל שבא לחלוק כבוד אחרון לאביו שנפטר, ומתקשה לעצור את הדמעות. בחולצה כחולה, שבעוד רגע תבוצע בה קריעה, הוא צועד לעבר עמדת ההספדים, מוציא מכיסו דף לבן ובגרון חנוק פונה אל אביו, יהודה ז"ל.
"אבא שלי, האיש הכי יקר לי בעולם, הלך מהעולם. כל מה שאני יודע בחיים האלה למדתי ממך. אתה היית מורה הדרך שלי. ביקשת שתהיה לך הלוויה שמחה, ואני שמח שנגאלת מהייסורים הקשים שמהם סבלת בחודשים האחרונים. כל מה שניסיתי לעשות הוא להקל מעליך את הכאב שלך. אני מקווה שאתה סולח על כל מה שלא עשינו מספיק למענך. השיר שהכי אהבת מלבד השירים החסידיים היה השיר 'חבר אחד לימד אותי לשיר, חבר אחד לימד אותי לשמוח'. אתה לימדת אותנו לשיר ואתה לימדת אותנו לשמוח. אוהב אותך מאוד".
אלי היה בן 12 כשנפרד מאחיו, סמל נחשון וקסמן ז"ל, שנחטף ונרצח בידי מחבלים. נחשון, חייל גולני בן 19, נחטף ביום ראשון, 9 באוקטובר 1994. הוא עלה על טרמפ בצומת הטייסים ביהוד כדי להגיע לבית של ידידה ברמלה. ברכב ישבו ארבעה מחבלי חמאס, מחופשים למתנחלים. הם לקחו אותו לבית מבודד בכפר ביר נבאלא שמצפון לירושלים.
ביום הרביעי לחטיפה שחררו המחבלים קלטת וידאו, שהופצה ברצועת עזה, בניסיון להערים על צה"ל ולהקשות עליו באיתור מיקומם. בקלטת נראה נחשון יושב בכיסא, מאחוריו מחבל רעול פנים חמוש ברובה, והוא מבקש מראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לשחרר 200 מחבלי חמאס, אחרת יוצא להורג. מילותיו, "החבר'ה של החמאס פה חטפו אותי", נצרבו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי.
במשך שישה ימים הוחזק נחשון בשבי. ביום שישי, שעה לפני פקיעת מועד האולטימטום שהציבו החוטפים, ביצע כוח של סיירת מטכ"ל ניסיון לחלצו, ואז נרצח נחשון. בפעולה נהרג גם מפקד הצוות הפורץ, סרן ניר פורז ז"ל, ונפצעו שבעה חיילים. המחבלים חוסלו.
"הדבר שאני הכי זוכר מהלווייתו של נחשון הוא שלא היה לי אוויר לנשום", אומר אלי בכאב, "זאת היתה ממש תחושה של מחנק. כל הזמן הרמתי את הראש לשמיים כדי לקחת אוויר. עכשיו, למרות שאני אדם בוגר, אני מרגיש שוב חנוק. אבא שלי היה כל עולמי".
יהודה וקסמן נפטר בגיל 73. מחלת הכליות, שממנה סבל במשך שנים, החריפה מאוד לאחרונה וגרמה לו כאבים קשים. "בגיל 43 אבא עבר השתלת כליה, ולפני שנתיים היא הפסיקה לתפקד", אומר אלי, "מאז הוא נאלץ להתחבר למכונת דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, למשך חמש שעות. בתקופה הזאת הוא נחלש מאוד. הוא לא יכול היה לנהוג, דבר שהגביל אותו מאוד, וגם התקשה בהליכה. כאב לי לראות את הסבל שלו, ואת העובדה שהוא מוגבל בעשייה. שימח אותי שמבחינה מחשבתית הוא היה עדיין חזק, ואפשר היה לנהל איתו שיחות.
"שבוע לפני מותו מצבו הידרדר, והוא אושפז בהדסה עין כרם. ב־24 השעות שלפני מותו הוא ישן, מיום רביעי ב־11 בבוקר ועד יום חמישי ברבע ל־11 בבוקר. ואז הוא פקח את עיניו. אני ואחי אוריאל היינו איתו. הוא הסתכל עלינו ואמר: 'אני מת'.
"הרופא אמר לנו לקרוא לכל המשפחה. בינתיים שמנו לו מוזיקה חסידית, שהוא כל כך אהב, ואמרנו 'שמע ישראל', שנהוג להגיד לפני המוות. אמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו. בחמישה ל־11, עשר דקות מהרגע שהוא התעורר, הוא נפטר.
אנחנו נפגשים בשעת בוקר מוקדמת בירושלים, בדירה של חבר ליד בית הוריו, שבו יושבת המשפחה שבעה ומתקיימות התפילות. עיניו של אלי אדומות מעייפות ומבכי. הוא עדיין לובש את חולצת האבלים הקרועה. הוא מעולם לא התראיין בעבר, גם לא על מות אחיו, ועכשיו הוא מתמסר לראיון, כמו חיכה שמישהו רק יבוא וידבר איתו. שתיקה של 26 שנים נפרצת בשצף של מילים ומשפטים, שמספרים את סיפור חייו בצל השכול.
"במפגשים משפחתיים אף פעם לא דיברנו על נחשון באופן פתוח, ככה, 'על השולחן'. אולי זה היה כואב מדי לכולם. אבל בתקופה האחרונה, שבה הייתי עם אבא בבית החולים בשיחות של אחד על אחד, הוא שיתף אותי מאוד. אמר לי שהוא מאוד מתגעגע אליו, ומרגיש שנחשון לא הספיק לממש את חייו".
דיברתם על השאלה איפה נחשון היה היום, אילו היה בחיים?
"נחשון היה מתנדב במד"א, ומאוד נמשך לעולם הרפואה. אבא שיער שהוא היה היום רופא, נשוי עם כמה ילדים. אבל אבא לא התעסק יותר מדי בשאלות של למה ואיך. הוא קיבל את המצב והתמודד איתו בדרכו המיוחדת.
"כמה שנים אחרי שנחשון נהרג, אני חושב שכבר הייתי בצבא, הוא החליט שהוא נוסע לאשראם בהודו, לעשות מדיטציה. לכאורה זה מוזר למצוא אדם דתי במקום כזה, אבל אצל אבא הכל היה אפשרי, כך שזה לא נראה לנו מוזר. הוא היה חודשיים באשראם בעיר פונה שבדרום הודו, מתוך הצורך שלו לעצור רגע הכל, להתנתק ולהתמקד בעצמו".
דיברתם גם על המוות המתקרב שלו, או שזה היה טאבו?
"אצל אבא לא היה נושא שהוא טאבו. היה אפשר לדבר על הכל, גם על המוות. אבא לא פחד מהמוות, בשנים האחרונות הוא ייחל לו. הוא כבר לא היה יכול לשאת את הכאבים והרגיש שהוא לא חי את החיים שהיה רגיל לחיות. כשדיברנו על המוות, הוא אמר לי שהוא לא מפחד. שהיו לו חיים מלאים, ראה נכדים, אפילו הספיק להיות לפני חודשיים בברית של שניים מניניו, הנכדים של אחי חזי".
אסתר, אלמנתו של יהודה ואמו של אלי, מתקשרת במהלך הראיון. "בשבוע האחרון יהודה שלי כל הזמן אמר לי שהוא מייחל לכך שהשם ייקח אותו", היא מספרת בקול שבור, "הוא אפילו ביקש ממני להגיד לאנשים לא לברך אותו לרפואה שלמה. לפחות עכשיו הוא כבר לא סובל, והוא נמצא עם נחשון.
"לצערי, אין לי דמיון כל כך פורה כדי לדמיין את המפגש עם בני. אבל כשספדתי ליהודה בהלוויה, ביקשתי משניהם שיהיו לנו מליצי יושר, למשפחה ולכל עם ישראל".
יהודה וקסמן נולד ב־1947 ברומניה, למשפחה דתית. בגיל 10 עלה לישראל עם הוריו ושתי אחיותיו. אחרי הקליטה בירושלים השתקעה המשפחה בקריית אתא. יהודה לא גויס לצה"ל עקב מחלת הכליות שהתגלתה אצלו בבדיקות הרפואיות. הוא למד הוראה והחל לעבוד כמורה למתמטיקה ולפיזיקה.
אסתר (73) נולדה ב־1947 בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. כשהיתה בת שנתיים עקרה עם משפחתה לניו יורק. בגיל 21, עם סיום לימודי B.A כללי, השאירה את הוריה ואת אחותה מאחור ועלתה לישראל. היא השתקעה בירושלים, השלימה תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית והחלה לעבוד בסוכנות היהודית כרכזת תוכנית שעסקה בהבאת בני נוער אמריקנים לטיולים בישראל.
"אמא שלי ריכזה את התוכנית הזאת, ואבא שלי עבד שם כמדריך, וככה הם הכירו", מסביר אלי, "אפשר להגיד שזאת היתה אהבה ממבט ראשון, כי בתוך חודשיים הם התארסו, ואחרי עוד חודשיים, באוקטובר 1970, התחתנו".
אסתר: "השנה אני ויהודה היינו אמורים לחגוג 50 שנות נישואים. לא יכולתי לבקש בן זוג וחבר אוהב ומכיל יותר ממנו".
בירושלים, העיר שבה קבעו את ביתם, הביאו אסתר ויהודה לעולם שבעה בנים: חיים (48), עובד בנק, נשוי ואב לארבעה, הוא בנם הבכור. אחריו נולד חזי (46), עצמאי בתחום המזון, נשוי ואב לשישה. נחשון ז"ל, שנרצח בגיל 19, היה בנם השלישי. אילו חי היום, הוא היה בן 45. אחריו נולד צחי (43), עובד בנק, נשוי ואב לילד. אלי (38), שעובד בחברת השקעות ונדל"ן, נשוי ואב לשלושה, הוא בנם החמישי. ולבסוף נולדו התאומים - אוריאל (33), רופא רדיולוג במקצועו, נשוי ואב לארבעה; ורפאל, שנולד עם תסמונת דאון. ליהודה ולאסתר וקסמן 19 נכדים וארבעה נינים.
את ילדיהם הם חינכו על ערכי אהבת הארץ, אהבת התורה, ובעיקר אהבת כל בני האדם באשר הם. אלי: "אנחנו בני הציונות הדתית, על כל המשתמע מזה. בגלל הפרשי הגילאים בין האחים, כשהיינו נפגשים כולנו ביחד, וזה לא היה קורה הרבה, היינו מטיילים הרבה. בשבתות, כשכולם היו בבית, היתה תמיד שמחה גדולה. בארוחת שישי היינו שרים ביחד, אוכלים ומדברים. אמא היתה מכינה אוכל בשפע. זה לא פשוט להאכיל שבעה בנים".
כשאלי נולד, במארס 1982, נחשון היה כמעט בן 7, תלמיד בבית הספר היסודי חורב שבירושלים. משם המשיך נחשון ללימודים בישיבה התיכונית חורב. הוא היה חניך ומדריך בתנועת הנוער עזרא, עבר קורס עזרה ראשונה והתנדב במד"א.
"תמיד הסתכלתי על נחשון בהערצה", אומר אלי, "וצעדתי אחריו באותו מסלול ממש. למדתי בבית הספר חורב, ובכיתה ג', כשהצטרפתי לפעילות של תנועת עזרא - נחשון הוא זה שליווה אותי.
"כשאני חושב עליו, אני אוטומטית חוזר לגיל 12. זה הגיל שבו הזיכרונות ממנו נעצרו. אחד הדברים שהכי זכורים לי בקשר בינינו הוא התקופה שבה התחלתי ללכת לתנועת הנוער. גרנו אז בשכונת רמות, והסניף של התנועה היה במרחק 25 דקות הליכה מהבית.
"בפעולה הראשונה שלי נחשון לקח אותי לשם, ואני זוכר שכל הדרך הצקתי לו בשאלות כדי שיגלה לי מי המדריכים שלי. אלה היו חברים שלו, אבל בגלל שיש קטע כזה שמסתירים את זהות המדריכים עד לפעולה הראשונה, הוא לא רצה לספר לי כדי לא להרוס לי את החוויה".
הייתם אחים קרובים?
"כן, הוא זה שהייתי מתייעץ איתו, למרות שהפרידו בינינו שבע שנים. כשהוא היה לוקח אותי לפעולות בתנועה, היינו מדברים הרבה.
"נחשון מאוד אהב לטייל בארץ. לרוב הוא היה מטייל עם האחים הגדולים שלי, אבל אני זוכר פעם אחת, כשהייתי בן 7 בערך, שנסענו עם ההורים לאילת והיינו במצפה התת־ימי. בדרך עצרנו בבקעת תמנע לראות את עמודי שלמה, זה היה כיף".
נחשון התגייס באוגוסט 1993 לעורב גולני, יחידה מובחרת המתמחה בלוחמה נגד טנקים. אלי היה אז בן 11 וחצי.
"נושא הגיוס לצה"ל היה משמעותי מאוד בבית, לכולנו היה ברור שנתגייס לשירות משמעותי. זה לא שאמרו לנו ללכת רק ליחידות מובחרות, אבל כל אחד מאיתנו רצה לעשות את המקסימום.
"הראשון להתגייס היה חיים, ששירת בגולני. חזי הלך בעקבותיו והתגייס גם הוא לגולני. כשהגיע תורו של נחשון, היה ברור שגם הוא ילך לשם".
את יום החטיפה הוא זוכר לפרטיו. "בסוף השבוע שקדם לחטיפה נחשון היה בבית. ביום ראשון, 9 באוקטובר 1994, הוא יצא בבוקר לקורס נהיגה של יום מטעם הצבא, ולאחר מכן היה אמור לצאת לרגילה. בשעות אחר הצהריים חבר הוריד אותו בצומת הטייסים ביהוד, ומשם הוא תכנן להמשיך לבית של ידידה שלו ברמלה. אין לי מושג למה הוא עלה על טרמפ, אבל כנראה זה הרגיש לו בטוח.
"ההורים שלי הרגישו מההתחלה שמשהו לא בסדר. נחשון היה בחור אחראי מאוד, וזה שהוא לא יצר קשר עם הבית להודיע איפה הוא נמצא נראה להם חריג מאוד. בשעות הערב אמא התקשרה לקצין העיר לדווח שהיא לא שמעה מנחשון, ואמרו לה שעוד לא עבר מספיק זמן, ושיכול להיות שהוא עוד יתקשר. צריך לזכור שבתקופה ההיא טלפונים סלולריים לא היו נפוצים מאוד. הלכנו לישון, אבל אמא לא היתה רגועה".
ביום שני, משלא הגיע אות חיים מנחשון, ארגנו הוריו משלחת חיפוש עצמאית, שיצאה לחפש אותו באזור צומת הטייסים. רק ביום שלישי, יומיים לאחר החטיפה, התקשר אלמוני ליהודה וקסמן והודיע לו שבנו בחיים, ומוחזק כבן ערובה. בשעות הערב הפיץ חמאס קלטת וידאו, שבה מציגים החוטפים את תעודת הזיהוי של נחשון ואת נשקו האישי, ומבקשים לשחרר את אנשיהם.
"אחרי שפורסמה הקלטת, האווירה בבית היתה מתוחה מאוד. אנחנו, האחים הקטנים, עוד הלכנו לבית הספר. אמא בכתה, אבל אבא ניסה להישאר חזק, וכל הזמן חיפש פתרון. הוא אפילו יצא לתקשורת ואמר שהוא מוכן לשלם כופר עבור נחשון. המוני אנשים באו והתפללו למען נחשון".
ביום רביעי הפיץ חמאס קלטת נוספת, שבה נראה נחשון מדבר בקולו ואומר שאם האסירים הביטחוניים לא ישוחררו, המחבלים יהרגו אותו. לפני שהקלטת הגיעה לתקשורת, באו קצינים אל בית המשפחה כדי להראות להם אותה.
"אבא נשבר ולא הסכים לצפות. זה היה קשה לו מאוד. אני חושב שרק אחרי הרבה שנים הוא העז לצפות בסרטון. אני ראיתי את הקלטת. מצד אחד, זה היה מחזה מאוד מפחיד, לראות את נחשון בצורה כזאת. מצד שני, רציתי להאמין שהוא יצליח לגבור עליהם. הייתי ילד בן 12 וחצי, ודרך העיניים שלי ראיתי הכל ורוד. ידעתי שהוא יילחם ויצליח לצאת מזה. אפילו רצה לי בראש המחשבה לאסוף כמה חברים וללכת לשחרר אותו".
היה שלב שבו התחלת לחשוש שנחשון אולי לא יחזור?
"הייתי אופטימי עד הרגע האחרון. אמרתי, אוקיי, נחשון נקלע לסיטואציה לא נעימה, אבל כמו בסרטים, הוא ייצא מזה. גדלתי על מבצעים הרואיים של צה"ל, כמו מבצע אנטבה. ההילה סביב הצבא אפפה אותי, והיה ברור לי שאחי הגולנצ'יק הגיבור יצליח לצאת מזה. אופציה של מוות בכלל לא היתה על הפרק".
ביום שישי, 14 באוקטובר, בשעות אחר הצהריים, נערכו לוחמי סיירת מטכ"ל לפרוץ לבית שבו הוחזק נחשון בביר נבאלא. זה קרה אחרי שהשב"כ הצליח ללכוד את נהג מכונית החטיפה ואיתר את המיקום המדויק של החוטפים. באותה שעה ישבו ההורים בביתם, דרוכים, יודעים שהאולטימטום שהציב חמאס לממשלת ישראל יפקע ב־8 בערב.
בסביבות 19:00 פרצו הלוחמים אל הבית שבו הוחזק נחשון. בבית משפחת וקסמן התיישבו באותה עת לסעודת ליל שבת. בתום הסעודה, בערך בשעה 20:30, חזר אלי לבית הכנסת, לקרוא פרקי תהלים. הוא לא ידע שבאותם רגעים אחיו כבר אינו בין החיים.
"בית הכנסת היה מלא באנשים שבאו לקרוא תהילים. פתאום, לקראת 21:30, אחת הידידות של אחי הגיעה ואמרה לי שאני חייב לחזור עכשיו הביתה. מייד הבנתי שמשהו קרה.
"בכניסה לבית שלנו ברמות היה לאבא שלי משרד. הוא ישב שם שקט מאוד, חיכה שכל האחים שלי יגיעו. ואז הוא אמר בקול שקט: 'נחשון איננו'.
"אמא, שהיתה בחדר, לא הפסיקה לבכות. היא היתה בסוג של התמוטטות. אני הלכתי לחדר ובכיתי בלי הפסקה. המחשבה שלא אראה שוב את נחשון היתה בלתי נתפסת. אבא נשאר כהרגלו חזק ומאופק.
"ההלוויה של נחשון נערכה במוצאי השבת, וגם שם אבא לא התפרק. תהליך ההתמודדות שלו עם המוות של נחשון לקח כמה שנים".
עד כמה השכול והכאב היו נוכחים בבית לאורך השנים?
"אבא כל הזמן ניסה למשוך לכיוון שהבית יישאר שמח, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. פחות משנה אחרי שנחשון נרצח חגגתי בר מצווה, והאחים שלי, חיים וחזי, התחתנו. אני זוכר שבאירועים האלה כן היתה שמחה, אבל גם העצב היה שם. בכל זאת, היינו שבעה אחים ונשארנו שישה.
"מעבר לכך, אנחנו משתדלים לפחות פעם או פעמיים בשנה לצאת כל המשפחה - ההורים, הילדים ובני הזוג - לבית מלון, כדי להיות ביחד ולשמור על המשפחתיות".
איזה אח נחשון היה בשבילך?
"הוא היה בחור צנוע שמדבר באופן ישיר ודוגרי. לא פלספן. דגל במשפט 'פחות דיבורים, יותר מעשים'. הוא היה חברמן ותמיד חייך. הוא אהב מאוד את רפאל, שיש לו תסמונת דאון. בסופי שבוע, כדי לאפשר להורים לנוח בצהריים, היינו עושים תורנויות בשמירה על רפאל. נחשון היה משחק איתו ובונה איתו בלגו. רפאל לא מדבר ולא מגיב, אז קשה לדעת אם הוא חושב על נחשון או מתגעגע אליו".
אסתר: "נחשון היה ילד שמח ואהוב. כולם אצלו היו חבר'ה. אפילו כשהמחבלים שחטפו אותו הצמידו רובה לגב שלו, הוא קרא להם חבר'ה. מבחינה פיזית, ביחס לחברים שלו ביחידה, נחשון היה קטן וצנום, ולכן הם הדביקו לו את הכינוי 'בייבי'. והוא באמת היה כזה".
כמה קרוב היה הקשר בין נחשון ליהודה?
"יהודה היה אבא מאוד מסור ופעיל. הילדים לא עשו כלום בלי להתייעץ איתו. אני זוכרת שלפני הגיוס של נחשון יהודה נסע איתו לאילת, לעשות קורס צלילה. הוא טייל הרבה עם הבנים, במיוחד עם הגדולים. נחשון אהב מאוד לטייל בנחל יהודייה שבצפון. מעל הנחל, בגובה 12 מטרים, היתה נקודה שכל החבר'ה היו קופצים ממנה לנחל. יהודה נסע איתו לא פעם ולא פעמיים, אבל את הקפיצות למים הוא השאיר לנחשון".
אלי: "התקופה שבה נחשון היה בצבא היתה תקופה של לחימה לא פשוטה בלבנון. הייתי מדבר איתו על השירות לא מעט, והוא סיפר שקשה לו נפשית עם כל מה שקורה שם. הוא איבד חברים בלבנון. באותו סוף שבוע אחרון אני זוכר ששאלתי אותו אם הוא מפחד למות. הוא הסתכל עלי ולא ענה, החליף נושא. אני מאמין שהוא פחד, אבל לא התעסק בזה, בחר להדחיק".
ביקרת פעם בבית שבו הוא הוחזק ונרצח?
"אבא ביקר שם. אני חושב שאמא לא רצתה ללכת, ואני מעולם לא חשתי צורך בכך. אולי בעתיד אחליט ללכת. מבחינתי, נחשון נמצא בלב. אני גם לא מחזיק בבית תמונות שלו בפינת זיכרון, זה לא מדבר אלי".
אתם בקשר עם החברים שלו ועם משפחתו של ניר פורז ז"ל?
"לאבא היה חשוב מאוד לשמור על קשר עם המשפחה של ניר פורז. היה חשוב לו שהם ושאר החיילים יידעו שהוא מודה להם על שניסו להציל את נחשון. כאב לו מאוד על מותו של ניר, ובמשך השנים הוא דיבר הרבה עם מתיה, אמא של ניר. אני חושב שהוא אפילו הוזמן לכמה שמחות שלהם. לפני שלוש שנים היא נפטרה.
"לשבעה על אבא שלי באו שתי האחיות של ניר, וגם חלק מהחיילים שהשתתפו במבצע החילוץ. להלוויה ולשבעה של נחשון הם באו כשהם עדיין פצועים וחבושים. בכל שנה הם באים לאזכרה השנתית לנחשון".
בשנת 2000, שש שנים אחרי מותו של נחשון, סיים אלי את לימודיו בישיבה התיכונית חורב. מייד עם סיום הבגרויות הוא הצטרף למכינה הקדם־צבאית בעצמונה שבגוש קטיף. "למרות שהמכינה פעלה ברצועת עזה, ההורים שלי לא מנעו את זה ממני", הוא אומר, "הם תמיד ניסו לא להיות חרדתיים מדי כלפיי וכלפי האחים שלי".
ועדיין, הוריו סירבו לחתום לו לשרת כלוחם. "מאוד רציתי ללכת לקרבי בעקבות האחים שלי, אבל מבחינת הוריי זה היה קו אדום. הבנתי את הקושי שלהם. התגייסתי לחיל המודיעין ועשיתי שם שירות לא פחות משמעותי. גם אחי צחי, שהתגייס חמש שנים לפניי, שירת במודיעין.
"רק לאוריאל ההורים ויתרו, והוא התגייס לנח"ל. אני חושב שחלק מזה קשור לעובדה שעברו 12 שנים מאז הרצח של נחשון, וגם לכך שאוריאל היה בישיבת הסדר, וכולם שם התגייסו לנח"ל ביחד.
"כשנחשון נהרג, אוריאל היה בן 9. הוא אמר שימשיך את דרכו של נחשון, יתגייס לקרבי ויהיה קצין ורופא. וכך באמת היה".
עם שחרורו מצה"ל, ב־2004, נסע אלי לארה"ב ועבד במכירת מוצרים בעגלות במרכזי קניות. בכסף שהרוויח מימן טיול של חצי שנה בדרום אמריקה. עם שובו לארץ נרשם ללימוד תואר ראשון בכלכלה ובמנהל עסקים באוניברסיטת אריאל. במהלך הלימודים, וגם אחריהם, עבד כמאמן כדורסל לילדים בכיתות ה'-ו' בירושלים.
ב־2010 הכיר את אשתו, מיכל, בת גילו. "חבר משותף שלנו, שטייל איתה בתאילנד אחרי הצבא, חשב שאנחנו מתאימים מאוד והכיר בינינו. בדיעבד, הוא צדק. יצאנו יחד שנתיים, ובמארס 2012 התחתנו. אחרי החתונה היא נשלחה מטעם משרד הכלכלה, שבו היא עובדת, להיות הנספחת הכלכלית ביוסטון. גרנו שם ארבע שנים".
בתם הבכורה, שרון (7), והבן איתי נחשון (5), נולדו בארה"ב. לפני שנה וחצי נולד הבן יגל. "נחשון היה דמות מופת עבורי, והיה חשוב לי לקרוא לבני על שמו. הקטע הוא שעד היום עדיין לא סיפרתי לילדים על נחשון. אני מרגיש שהם עדיין קטנים ולא באמת מסוגלים לקלוט. אני מניח שכאשר יגדלו קצת או יתחילו לשאול שאלות, אספר להם".
היום, כשאתה בעצמך אבא, אתה מבין את החששות של הוריך בעניין השירות הקרבי?
"הילדים שלי עדיין קטנים, כך שיש לי עוד זמן עד שאצטרך להתמודד עם הסוגיה, אבל כן, אני מבין לגמרי. אף אחד לא שואל אחים שכולים אם הם מוכנים שהילדים שלהם ילכו לקרבי, ואני מעריך שאם כך הם יבחרו, יהיה לי קשה. אם כבר, אני מעדיף שיהיו טייסים, נראה לי ששם הסכנה קטנה יותר".
כחלק מההתמודדות עם השכול הקימו אסתר ויהודה את "בית נחשון" במרכז שלוה שבירושלים, ארגון הפועל לטפל בילדים עם מוגבלויות. בלב הבניין הוקם חדר לאירוח משפחות על שמו של נחשון, ועל קיר החדר מוצגים תמונתו, פרטי חייו ונסיבות נפילתו.
"בית נחשון בא להנציח את האהבה והאחדות בעמנו, שלמענן נחשון חי ומת", נכתב שם, ואלי אומר שהמשפט הזה משקף מאוד גם את הדרך שלאורה חי האב, יהודה, כל ימיו. אסתר מתנדבת במקום ופעילה בו עד היום.
"לאבא שלי היה חשוב להביא לקירוב לבבות, הוא אהב בני אדם. הוא אפילו הסכים להיפגש עם אביו של אחד המחבלים שביצע את החטיפה, שלוש או ארבע שנים לאחר הרצח. האבא גינה את הרצח, ושניהם קראו להפסיק את שפיכות הדמים. המטרה היתה להראות שהידברות מתחילה מהשטח ולא חייבת להיות רק בין מנהיגים.
"אני חושב שאני לא הייתי מסוגל לעשות דבר כזה, אבל זאת היתה הגדולה של אבא. הוא ממש האמין שבאמצעות שיחות מלב אל לב אפשר להפסיק את המלחמות. הוא לא הבין למה צריך לריב על פיסת אדמה. לצערי, מהר מאוד הוא הבין שבצד השני החינוך הוא לא חינוך לשלום. הם לא מכירים בזכות של העם היהודי להיות כאן. ההבנה הזאת גרמה לו צער, אבל הוא החליט שימשיך להפיץ אור, אהבה ושמחה".
במסגרת עסקת שליט, ב־2011, תמכו יהודה ואסתר וקסמן בשחרורו של יחיא סינוואר, שהיה שותף בתכנון החטיפה של נחשון, וכיום מנהיג חמאס ברצועה. סינוואר נשפט לארבעה מאסרי עולם על חלקו בחטיפה. הם הסכימו גם לשחרורו של ג'יהאד ירמור, המחבל ששכר את המכונית ששימשה לחטיפת נחשון ונתפס על ידי השב"כ.
"אני מניח שבאמצעות השיחות, המפגשים והניסיון לקירוב לבבות, אבא גם טיפל בנפש שלו", אומר אלי, "זאת היתה דרכו. מצד אחד, הוא לימד מתמטיקה ופיזיקה, ומצד שני, בגיל 60 הוא הוציא תואר בפסיכולוגיה דרך האוניברסיטה העברית, הפך למטפל מוסמך בפסיכודרמה, ובשנת 2011 אף הקים בשכונת רמות תיאטרון קהילתי בשם 'שבט יהודה', שהוא גם שיחק בו. הוא רצה לטעום מהכל. ההתמודדות של אמא היתה שונה. בזמן שאבא כל הזמן יצא החוצה עם הכאב וניסה לטפל בנפש, אמא יותר התכנסה פנימה לתוך עצמה. הם ניהלו ביניהם המון שיחות, והוא ניסה לסייע לה, היה כמו פסיכולוג בשבילה".
מה הוא חשב על הפילוג בציבור?
"היה לו מאוד קשה עם זה. לכן, כשהוכרזה ממשלת האחדות, הוא שמח, ראה בזה צעד של קירוב. לא עניין אותו שמאל או ימין. עניין אותו שכולנו נעמוד ביחד, מאוחדים, מול אתגר הקיום של מדינת ישראל ומול אתגרי החיים.
"כל מה שהוא רצה זה ליצור קרבה ואיחוד. לא היתה לו בעיה לשבת ולדבר עם חילוני, ערבי, שמאלני או ימני, ולהסתדר עם כולם. זאת היתה הגדולה שלו. הוא היה אדם מאוד מגוון, לא צמצם את עצמו לאג'נדה אחת. 'ואהבת לרעך כמוך' היה משפט שהוא דגל בו.
"אני זוכר שבאחת השיחות שלנו שאלתי אותו אם יפריע לו אם אחליט להיות חילוני. הוא ענה לי, 'הדבר היחיד שמעניין אותי הוא שתהיה בן אדם'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו