פעם, לפני האסון, איילת היתה קמה בבוקר עם בעלה טל. הם היו ניגשים למיטות של אלמה ואסף, מעירים אותם בנשיקות ומכינים להם את ארוחת הבוקר. אחר כך היתה איילת לוקחת אותם לגן ולבית הספר, כשאיתה אלכס הקטנה, שזה עתה נולדה.
פעם, לפני האסון, זו היתה משפחה רגילה. מאושרת. עד שענף אחד של עץ אקליפטוס, שנפל על איילת בעת טיול בפארק גני יהושע לפני שנתיים ושלושה חודשים, חירב את חייה ואת חיי משפחתה.
היום איילת קמר ארז (43) יושבת בכיסא גלגלים, שהפך להיות חלק ממנה. היא סובלת מכאבים כמעט בלתי פוסקים, וחייה הקודמים נראים כמו זיכרון רחוק, שהולך ומתעמעם ככל שחולף הזמן.
אנחנו נפגשים בשעת בוקר בדירה השכורה שלהם בשכונת בבלי שבתל אביב. לכאן עברו כשאיילת שכבה בשיקום בביה"ח שיבא. טל (39) פותח את הדלת. איילת ממתינה בסלון, מחייכת בביישנות. עיניה עצובות. המעמד הזה זר לה, היא לא רגילה להיחשף, ובכל זאת בחרה לדבר כדי למנוע את האסון הבא.
הבית מסודר באופן מופתי. אלמה (10) ואסף (7) נמצאים בבית הספר. אלכס בת ה־3 בגן. כל צעצועי הילדים נמצאים על מדפים נמוכים, שצמודים לקיר בסלון.
"המעברים חייבים להישאר פנויים, כדי שאיילת תוכל להתנייד בכיסא בלי להיתקל במכשולים", מסביר טל, "גם ככה יש בבית שני חדרים שהיא לא יכולה להיכנס אליהם, כי הם צרים מדי והכיסא לא עובר בפתח".
מדי פעם, כשאיילת מרגישה את הכאב החד שמפלח את גבה התחתון ומקרין לכיוון הרגליים המשותקות, היא אוחזת בידיה את ידיות הכיסא ומושכת את עצמה למעלה, כמו יושבת לרגע באוויר. כשהכאב פוחת, היא משחררת את האחיזה וחוזרת לישיבה.
"כשנפצעתי, גרנו בדירה אחרת בשכונה", היא אומרת, "אבל היינו חייבים לעבור כדי שאוכל להיות כמה שיותר ניידת בבית. טל חיפש המון, וזאת הדירה היחידה שהוא מצא. בעלת הבית הסכימה שנעשה בה שיפוץ קל, כדי שיהיה לי נוח יותר להתנייד. עד שלא אעבור לדירה מונגשת, שבה כיסא הגלגלים יוכל להיכנס לחדר השינה של הילדים ולחדר האמבטיה שלהם, לא אוכל לקלח אותם או להשכיב אותם לישון. זאת תחושה קשה".
היא היתה ילדה אקטיבית וספורטיבית מאוד. רקדה בלט, ואחר כך עברה להתעמלות קרקע ומכשירים. בתיכון רקדה בלהקת מחול. אהבה טיולים בטבע, הדריכה בצופים. לפני הצבא הספיקה לעשות קורס צלילה.
היא שירתה כפקידה בחיל האוויר, ולאחר שחרורה טסה לטיול של שנה בדרום אמריקה ובארה"ב. בשנת 2001 החלה את לימודי האדריכלות בבצלאל. את טל ארז פגשה ב־2005, לקראת סוף הלימודים. הם נישאו ב־2008 ועברו להתגורר בהולנד, לטובת לימודי התואר השני של טל בעיצוב. שם נולדה בתם הבכורה אלמה.
כשחזרו לארץ, שכרו דירה בשכונת בבלי. "השכונה הכי הזכירה לנו את הולנד", אומרת איילת, "גם שם היו לנו נהר ופארק ליד הבית. אבל כשהתמקמנו בבבלי, לא ידענו לאן הפארק הזה ייקח אותנו".
עד לפציעה הם נהגו לנסוע בכל שנה לחופשות עם הילדים בחו"ל ובארץ. "פעם נסענו לאיטליה ופעם ליוון. בחופשת הפסח היינו נוסעים לארבעה ימים לצפון, ובקיץ בילינו הרבה בים. בין כל העבודה והילדים הייתי הולכת לפחות פעמיים בשבוע לחוג יוגה ולפילאטיס, כך שהחיים היו עמוסים בכל טוב. החלום שלנו היה להמשיך לחיות את החיים הטובים ולגדל את הילדים באהבה, אבל כנראה למישהו היו תוכניות אחרות, והוא הנחית אותן עלינו בלי שום הכנה מוקדמת".
זה קרה ב־19 באפריל 2018, יום העצמאות. טל, מעצב מוצר ואוצר תערוכות במקצועו, היה אז במילאנו בענייני עבודה, ואיילת הזמינה את אחיותיה נירה וענת לצפות יחד במטס חיל האוויר בנמל תל אביב.
"היה לי שבוע של חגיגות. ביום ראשון חזרתי לעבודה, אחרי חופשת לידה של חצי שנה. אלכס נכנסה לפעוטון. ביום שלישי חגגתי יום הולדת 41. שיא השבוע היה אמור להיות המטס. ביום העצמאות תמיד נהגנו לעשות על האש עם ההורים שלי או עם ההורים של טל, כך שאף פעם לא יצא לנו לראות את המטס.
"הפעם החלטתי שאני מנצלת את ההזדמנות שטל איננו. הזמנתי את האחיות שלי, נירה וענת, הלכנו כולנו לנמל עם המשפחות וצפינו במטס. היתה תחושה של התרוממות רוח.
"אחרי שהמטס נגמר אסף היה עייף, והחלטנו לחזור הביתה. קניתי לילדים אקדחים של בועות סבון, שיעסיקו אותם בדרך, ואני ונירה התחלנו ללכת לכיוון הבית. בשלב מסוים הורדתי את אלכס מהמנשא ונתתי אותה לנירה, כדי שתתקדם מהר יותר לכיוון הבית. בדיעבד, זה היה מזל ענקי.
"אני המשכתי ללכת בקצב איטי יותר עם אלמה ואסף. ליד רחוב קוסובסקי 4, סמוך לגשר, ממש על השביל שליד גינת המשחקים, שמעתי פתאום רעש חזק של משהו שמתפצח. אני לא יודעת אם הבנתי שזה רעש של ענף שקורס, אבל מתוך אינסטינקט צעקתי על הילדים לברוח.
"הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי על המדרכה, וסביבי המולה מטורפת. פתאום קלטתי בזווית העין מישהי שאני מכירה מהשכונה וצעקתי לה, 'איפה הילדים, איפה הילדים?'
"בהמשך התברר לי שאחותי, שהלכה כמה מטרים לפניי, שמעה את הנפילה, שנשמעה כמו פיצוץ של פיגוע, ומייד חזרה אלי עם אלכס. היא גם מצאה את הילדים ומייד הרחיקה אותם. היא חיכתה שם עד שהגיע האמבולנס. למעשה, בגלל השבר בעין לא ראיתי אותם, ועד שנתנו לי לדבר איתם, למחרת, לא האמנתי שהם בחיים".
הענף שקרס על איילת ומחץ אותה תחתיו היה גדול וכבד. עוברי אורח הרימו אותו.
"הרגשתי שאני לא מצליחה להזיז את הרגליים", היא משחזרת, "אבל כל מה שעניין אותי זה הילדים. לא הפסקתי לצעוק להם. רוב הזמן הייתי בהכרה. בגלל הפקקים היה קשה לאמבולנס להגיע. הוא הגיע רק אחרי רבע שעה".
איילת פונתה לבית החולים איכילוב, כשהיא סובלת מ־11 צלעות שבורות, משברים באגן, משבר בארובת העין, מנקבים בריאות ומקרעים בכבד ובטחול. היא הועברה מייד ליחידה לטיפול נמרץ. החשש הגדול ביותר של הרופאים היה שהנקבים בריאות יגרמו לקריסתן. איילת חוברה למכשיר הנשמה, ונקזים הוחדרו לריאות כדי לנקז את הנוזלים. חומרת השבר בגב תתברר רק מאוחר יותר.
באותה עת טל ישב והקשיב להרצאה במילאנו. כשאחיו צלצל, הוא לא ענה. "אמרתי לעצמי שאחזור אליו אחרי ההרצאה. אחרי כמה דקות הוא שוב צלצל, ושוב לא עניתי. ואז הוא שלח הודעה: 'נפל על איילת עץ, תחזור'.
"הסתכלתי על ההודעה, ועדיין לא הצלחתי להבין את חומרת המצב. בסוללה של הטלפון נשארו שני אחוזים. יצאתי מההרצאה, רצתי לחפש מטען, ובאותו רגע אמא שלי התקשרה. אמרה לי שנפל על איילת עץ ושהיא פצועה, נשברו לה הצלעות. אחר כך התקשרתי לאחי, והוא אמר את אותו הדבר. הם לא אמרו שהיא בסכנת חיים.
"בהתחלה חשבתי שלא קרה משהו נורא, ושסתם מקפיצים אותי. אחרי כמה דקות התחלתי לחשוב שהיא מתה, ושהם לא רוצים להגיד לי בטלפון. הזמנתי מייד כרטיס טיסה".
טל נחת בארץ ב־2 לפנות בוקר. אחיו המתין לו בשדה התעופה ולקח אותו ישירות לבית החולים.
"נכנסתי לטיפול נמרץ, וכשראיתי את איילת, הייתי בהלם. היא היתה בהכרה מלאה, מחוברת לצינורות, זה היה מראה שלא התכוננתי אליו. הסתכלתי עליה, והעיניים שלי התמלאו דמעות. היא פנתה אלי בקול חלוש ואמרה: 'אל תבכה'. חנקתי את הבכי.
"בבוקר קרא לי ד"ר עדי נמרוד, מנהל היחידה לטיפול נמרץ. הוא הראה לי את צילום הסי.טי של איילת ואמר שרואים פריקה מוחלטת של עמוד השדרה וקרע בחוט השדרה, ושהיא לא תוכל ללכת עוד. בצילום עמוד השדרה שלה נראה כמו עיפרון ששברו אותו לחצי.
"פרצתי בבכי. כשקצת נרגעתי, הוא שאל אם אני רוצה שיבוא איתי לספר לאיילת. הלכנו אליה ביחד".
איילת: "כשראיתי את טל ואת הרופא, היתה לי הרגשה רעה. הרופא אמר שיש לי קטיעה מלאה בעמוד השדרה, ושלא אוכל ללכת יותר".
מה עובר בראש ברגע הזה?
"כל מה שעניין אותי זה אם אני בסכנת חיים. הרופא אמר שלא, ונרגעתי. בתוך תוכי אמרתי לעצמי שכל עוד אני בחיים, עדיין יש סיכוי. אני עדיין יכולה להיות זאת עם הסיפור של אחד למיליון. ככה חשבתי, זה נתן לי שביב של תקווה באותם רגעים.
"מאותו רגע, בכל פעם שהרופאים היו נכנסים לחדר שלי ומעבירים את היד על הרגליים שלי, הייתי עוצמת את העיניים ומנסה בכוח להרגיש את המגע. ובכל פעם מחדש זה היה מפח נפש".
ילדיהם של איילת וטל היו באותו זמן עם אמו ואחותו. הם לא ידעו כלל שאביהם שב ארצה.
"בבוקר נסעתי מבית החולים לקנות להם לגו, כי לא הספקתי לקנות להם בחו"ל. הם מאוד שמחו לראות אותי. נתתי להם את המתנות, אספתי אותם אלי וסיפרתי להם שאמא נפצעה מהענף, ושהיא תצטרך להיות הרבה זמן בבית חולים. אמרתי שעדיין לא יודעים אם הרגליים של אמא יהיו בסדר.
"אלמה היתה אז בת 8, ואסף בן 5. הם לא ידעו איך לעכל את מה שסיפרתי ושאלו כל מיני שאלות, כמו מתי אמא תחזור הביתה, ואם יהיה לה כיסא גלגלים. אלמה אמרה שהיא ראתה פעם אישה בכיסא גלגלים.
"הם ביקשו לראות את איילת, והסברתי להם שכרגע אי אפשר. אחרי כמה ימים, כשמצבה התייצב, לקחתי אותם אליה".
איילת: "שמחתי כל כך לראות אותם, אבל היו לי כאבי תופת בצלעות. אלמה ואסף טיפסו על המיטה, וחיבקתי אותם לכמה שניות, למרות הכאבים".
אחרי שבועיים בטיפול נמרץ וניתוח לקיבוע עמוד השדרה, הועברה איילת למחלקה לשיקום נוירולוגי בבית החולים שיבא. היא היתה מאושפזת שם עשרה ימים, ואז התפתח זיהום באזור הניתוח, שחייב את החזרתה לאיכילוב לשני ניתוחים נוספים. היא שהתה שבועיים במחלקה הנוירו־כירורגית, ועוד שבועיים במחלקה הפלסטית, ואז שבה אל מחלקת השיקום בבית החולים שיבא. רק אז החלה את תהליך השיקום הקשה, שיארך שישה חודשים, ושבמהלכו תבין לראשונה כי לעולם לא תוכל עוד ללכת על רגליה.
"במהלך האשפוז באיכילוב היו סביבי אנשים כל היום, ולא באמת הצלחתי לשקוע במחשבות. רק כשהגעתי לשיקום והייתי לבד, נפל לי האסימון. אני זוכרת שישבתי ובכיתי את נשמתי".
הגעגועים לילדים היו קשים. כשהם באו לבקר, הרגישה איילת שהיא מאבדת את מקומה בחייהם.
"ברגע אחד הפסקתי להיות נוכחת בחיים שלהם. בחודשים הראשונים הבית היה מלא באנשים אחרים, שטיפלו בהם. הקהילה המדהימה בשכונה לא עזבה את טל לבדו לרגע ועזרה לו באוכל ובשמירה על הילדים. אבל בסופו של דבר, זה לא פיצה את הילדים על החוסר שלי. בכל לילה דיברתי עם אסף בטלפון, ובכל שיחה הוא שאל מתי אני באה הביתה. עד היום הוא לא אוהב שיש אנשים בבית. אלמה הדחיקה הכל, היא לא מדברת הרבה על מה שקרה.
"כדי לנסות להקדיש להם כמה שיותר זמן, פעם בשבוע כל אחד מהם היה בא לתל השומר להיות איתי שעה, וככה יצרנו לנו שגרה מסוימת. אלמה מאוד אהבה שאנחנו מציירות ביחד, עם אסף הייתי אוכלת מקדונלד'ס, ולאלכס הייתי מורחת קרמים.
"איתה זה היה הכי קשה, כי נעלמתי לה למשך שמונה חודשים, אחרי שבחצי השנה שלפני כן הייתי צמודה אליה כל הזמן. איתה הכי הרגשתי שאני מאבדת את המקום שלי כאמא, וזה נמשך עד היום בדברים קטנים, שקורעים אותי מבפנים. למשל, כשהיא מתעוררת בלילה, היא קוראת 'אבא', לא 'אמא'. כשהיא היתה תינוקת שחיפשה נחמה, היא ביקשה את הדודה שלה, לא אותי. פספסתי הרבה מההתפתחות שלה".
ב־7 בדצמבר 2018, שמונה חודשים אחרי התאונה, חזרה איילת הביתה והתחילה לבנות מחדש את חייה.
"למעשה, השיקום לא הסתיים עד היום. גם עכשיו אני נוסעת לתל השומר יום בשבוע, לטיפולים. בין לבין אני מנסה לעבוד קצת מהבית, אבל קשה לי לעבוד הרבה ברציפות, ואני רחוקה מלהיות עצמאית. בשעות הצהריים באה אלי מטפלת ששכרנו, כדי לסייע לי כמה שעות. זה מאוד מקל עלי וגם על טל. אני מקווה שעם הזמן אצליח לעשות יותר".
את מרשה לעצמך להישבר?
"קשה לי לשתף בכאב שלי. אני יכולה להחזיק בתוכי את התסכול הרבה זמן לפני שמישהו מרגיש אותו. אני מרגישה שאני מחזיקה עלי מגדל קלפים, ואם אפול, כולם ייפלו. לכן, במקום לשכב במיטה, אני דואגת להיות כמה שיותר בתנועה בתוך הבית ועם הילדים".
טל: "איילת תמיד נתפסה בעיניי כעדינה ושברירית, וכשהיא נפצעה, לא ידעתי איך היא תתמודד. אבל היא הפתיעה בענק. אחד הדברים המדהימים שגיליתי עליה בתקופה הזאת הוא שיש לה כוחות וחוסן נפשי מטורפים. אני נשען עליה המון. כשיש לה ימים קשים, גם אני נופל".
איילת: "בהתחלה היה לי חלום שחזר כל הזמן, שבו אני מצליחה לעמוד ולהזיז את הברכיים, אבל לא מצליחה ללכת. הייתי מתעוררת בתסכול ולא מבינה מה לא בסדר. היום אני כבר לא חולמת על זה".
המטלות בבית נופלות על טל?
"יותר מ־80 אחוז מהמטלות ומהטיפול בילדים. הוא קם בבוקר עם הילדים, מכין להם ארוחת בוקר וסנדוויצ'ים לבית הספר ולוקח אותם. בערב הוא זה שמכין את הארוחה ועושה את המקלחות. כשאלכס היתה קטנה יותר, הוא גם היה קם אליה בלילות. בין לבין הוא מנסה להמשיך לעבוד ולפתח את עצמו. יש לי רגשות אשמה על זה שהפלתי עליו הכל".
את יוצאת מהבית?
"עכשיו התחלתי לצאת לבד, אבל רק אחרי שלמדתי את כל המסלול שאני צריכה לעבור טוב־טוב: למדתי איפה יש אבן בולטת במדרכה ואיפה אני צריכה להיזהר לא ליפול. לפעמים אני יוצאת ונתקלת פתאום ברכב שחונה על המדרכה, שלא מאפשר לי לעבור, או בפח זבל שהושאר בחוץ. היו מקרים שנפלתי, ועוברי אורח היו צריכים להרים אותי. קשה לי עם זה. בקרוב אקבל רכב מונגש לנכים, אז אני מאמינה שאחזור לנהוג. קשה לי שאני כבר לא עצמאית כמו שהייתי רגילה להיות".
טל מפנה את האצבע המאשימה כלפי הנהלת פארק גני יהושע, שתפקידה לדאוג לבטיחות הפארק, וכלפי עיריית תל אביב, שהפארק נמצא בשטחה. "בהתחלה חשבתי שסיפור הפציעה של איילת הוא ללא מוסר השכל, שזה חוסר מזל, שהיא פשוט היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. אבל ארבעה חודשים אחרי המקרה פרסמתי פוסט בפייסבוק, שבו ביקשתי מאנשים שנפל עליהם ענף בפארק ליצור קשר. פנו אלי אנשים שענפים קרסו לידם, ובנס לא נפגעו. מישהו כתב לי שארבעה חודשים אחרי הפציעה של איילת הוא טייל בפארק עם הכלב, ופתאום שמע רעש של משהו שנסדק. אחרי כמה שניות נחת לידו ענף של אקליפטוס.
"באותו חודש אישה אחת באה עם בן זוגה לצילומים בחלק הצפוני של הפארק, ביום החתונה שלהם. הם שמעו פתאום רעש חזק, וענף גדול נחת ממש ליד הרגל שלה. היא אפילו שלחה לנו תמונה שלה בשמלת הכלה, כשלידה הענף שנפל.
"ככל שהצטברו אצלי המקרים, ככה הבנתי שהכל פארטאץ'. וזה שובר את הלב. אין לי ספק שהמקרה של איילת היה יכול להימנע, אם רק הנהלת הפארק היתה מבצעת את העבודה. לפי המקרים שאספתי, היו אינספור תמרורי אזהרה".
איילת: "זה פארק ענקי, עם הרבה עצים, שמסתובבים בו כל הזמן הרבה ילדים ומשפחות. הוא משווק כמקום בטוח ונעים, אבל בפועל כל מעבר מתחת לעצים עלול להיות מלכודת מוות. הכעס שלי הוא כלפי מי שהיה צריך לטפל בפארק ולהפוך אותו למרחב בטוח, אבל בחר להזניח. מדובר פה בחיי אדם. איך ייתכן שהלקח לא נלמד, ולא עובר חודש בלי שאשמע על עוד מקרה של קריסת ענף, שרק בנס נגמר בלי נפגעים?"
בימים אלה מגישה איילת תביעת נזיקין נגד חברת גני יהושע בע"מ ונגד עיריית תל אביב, באמצעות עו"ד עמיקם חרל"פ ועו"ד מיכאל אלנתן ממשרד עמיקם חרל"פ ושות'. לדברי חרל"פ, עצי האקליפטוס הם עצים בלתי צפויים, ולכן מסוכנים. "לאחר המקרה של איילת בדקנו עם אנשי מקצוע איך ייתכן שענף נופל ככה סתם, ואם היה אפשר למנוע את זה. נתקלנו במאמר שפורסם בעיתון האינטרנטי של קק"ל בנובמבר 2011, שבו נכתב במפורש שהאקליפטוס הוא עץ שנוטה לשבר ענפים, גם אם הם בריאים לחלוטין. הוא דורג ברמת מסוכנות של 9 מתוך 10 - שהיתה צריכה להדליק נורה אדומה לכל מי שאחראי לבטיחות בפארק. אם האחראים היו מטפלים בעצים מבעוד מועד ולא מאפשרים לענפים לקרוס ספונטנית, איילת וטל היו יכולים להמשיך בחייהם, בדיוק כפי שחלמו".
עו"ד אלנתן מספר כי יום לאחר האירוע, עוד לפני שהיה אפשר לדבר עם איילת על הנסיבות, פינתה הנהלת הפארק את הענף מהמקום. "זה מעלה תהיות. נראה לך הגיוני שבעת תאונה ייגעו בזירה ויפנו ממנה ראיות מרכזיות? באותו יום הנהלת הפארק גם מיהרה לבצע עבודות גיזום מאסיביות בעץ.
"הייתי מצפה שייקחו את המקרה של איילת וילמדו אותו לעומק. שיחקרו למה הענף נפל, שיבחנו את אזור הקטיעה. מתמונה שצילם עובר אורח רואים את הענף, ואפשר לראות שלכאורה נעשה בו בעבר גיזום שהופסק באמצע. מבירורים שעשיתי, הבנתי שלפעמים הגוזמים מתחילים לגזום ענף, ובאמצע מתחרטים ומשאירים את הענף, אין לי מושג למה. כל ההתנהלות של הנהלת הפארק נראית רשלנית".
המשטרה לא חקרה את המקרה?
"עד לרגע זה שום גורם מהמשטרה לא פנה לאיילת, כך שאם היתה חקירה, היא נעשתה בלי לדבר עם הנפגעת. זה נראה לי הזוי. הרי אם היא היתה נהרגת, אף אחד לא היה עובר לסדר היום. בשנה שעברה קרה מקרה דומה בפארק לכיש, שהסתיים במוות של ילד בן 9, והמשטרה חקרה. רצה הגורל ואיילת 'רק' נשארה נכה לכל החיים. תארי לך שמחר ייפול ענף ויהרוג עוד ילד. מה תגיד המשטרה?"
עו"ד חרל"פ: "חמישה חודשים לאחר האירוע פנינו לחברת גני יהושע, ובשם חופש המידע ביקשנו שיחשפו את כל הפניות שהתקבלו אצלם על ידי אזרחים על קריסת ענפים בפארק. הנתונים שקיבלנו הראו תמונה עגומה של יותר מעשרה מקרים מתועדים, נוסף על מקרים שהגיעו לטל לאחר פרסום הפוסט.
"לאחר המקרה חברת גני יהושע שלחה את מהנדס הבטיחות שלה כדי לחקור את הרשלנות שלו עצמו. הוא כתב בדו"ח: 'מדובר בעץ לא צפוי, לכן לא היה ניתן למנוע את הקריסה'. אתם מודים שמדובר בעצים לא צפויים, אז למה לא טיפלתם בהם כדי למנוע ככל האפשר קריסת ענפים?"
איילת: "אף אחד מהגורמים הרשמיים של הפארק ושל העירייה לא מדבר איתנו. אף אחד לא הראה שהוא לוקח אחריות. המנטליות שהם הפגינו לאורך כל האירוע היא מנטליות של פלסטרים, של 'יהיה בסדר'. כשאת מבינה שהמנטליות הזאת היא ברמה המערכתית, זה כואב. במיוחד כשאת זאת שצריכה להישאר בכיסא גלגלים".
תגובות:
"לא היה אפשר לצפות את נפילת הענף"
מחברת גני יהושע נמסר: "אנו מביעים צער על פגיעתה של הגברת קמר. מייד לאחר התאונה מהנדס הבטיחות של החברה ביצע תחקיר מקצועי, שמסקנותיו היו: 'במהלך ההתנהלות השוטפת של הפארק בוצעו הפעולות האמורות כדי למנוע תאונות מנפילת עצים. קיימים נהלים והוראות לטיפול בעצים. לא היתה אפשרות לצפות את נפילת הענף שגרמה לתאונה'.
"בנוגע לטענות הנוספות: הנוהל הוא לערוך תחקיר על ידי מהנדס הבטיחות של החברה. כך פועל גוף אחראי, וכך פעלנו אנו. המהנדס לא אמור לבקר את עצמו, אלא לבדוק את האירוע, את סקרי העצים שקדמו לו, להסיק מסקנות ולהמליץ המלצות, כפי שנעשה. עצי אקליפטוס נטועים בפארקים רבים, וגם בפארק גני יהושע. במהלך הטיפול השוטף בעצים נעשה גיזום יזום ומבוצעת בדיקה של כלל העצים, כפי שאף מופיע בתחקיר. קשירת כלל הענפים של כלל העצים בחבקים היא פעולה לא מעשית, שאף לא נעשית בשום מקום בארץ, ואינה נדרשת על ידי הרשויות או המומחים לדבר.
"מטבע הדברים, יש פניות בנוגע לגיזום העצים בפארק, וכל פנייה מטופלת מיידית. לכן נעשות פעולות מקדימות למניעת קריסת ענפים גדולים, כדבר שבשגרה. לא ידוע לנו על הליך גיזום שנעצר באמצע. הליך זה נעשה בידי אנשי מקצוע ובפיקוחם. גיזום הגבהים המסוכנים מבוצע על ידי קבלן גיזום חיצוני, המורשה לעסוק בכך. אנו דוחים את הטענה כאילו הענף שהיה מעורב באירוע היה באמצע הליך גיזום.
"חברתנו פינתה את הענף מייד לאחר האירוע, כפי שצריך להיעשות כדי למנוע הפרעה למשתמשי הפארק, ומאחר שלא היתה כל סיבה שלא לעשות כן. ככל שלא היינו עושים כן, אנשים היו נפגעים מהענף שקרס. לא פעלנו להעלים ראיות, ואנו דוחים מכל וכל טענה זו. המידע המלא מצוי בתחקיר, שכאמור הועבר לתובעת במלואו".
מעיריית ת"א נמסר: "צר לנו על המקרה שאירע. חברת גני יהושע מנהלת את שטח הפארק, לרבות תחזוקה ופיקוח על העצים. ככל שתיקבע אחריות משפטית, חברת גני יהושע תישא בה".
מהמשטרה נמסר: "בכל הנוגע לאירוע מצער זה, לא עלה חשד לפלילים, ולכן לא נפתחה חקירה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו