מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"היום. אני אומר את זה לילדים שלי כמה פעמים ביום. אני בן אדם נורא חם וחשוב לי להראות אהבה, גם פיזית וגם מילולית. אני אומר את זה כמובן גם לאפרת אשתי. אנחנו מכירים 17 שנים, מהן 12 כבני זוג, ואחרי הרבה שנות זוגיות אנחנו מרגישים שלאהוב זה לראות אחד את השני בדברים הקטנים והקריטיים. אני לא יודע אם אני גבר רומנטי, אבל ביום הנישואים האחרון, לפני חודש, קניתי לה פרחים של פמפס, שקשה מאוד להשיג. אלה פרחים ישנים כאלה.
"אגב, אני הייתי האבא הראשון בחבורת 'מה קשור', וזה היה קשה מאוד. אחרי הופעות שלום וציון יצאו לחגוג, ואני הלכתי ללילה לבן עם הילדים. אפרת אמרה לי אז, 'חכה, כשהילדים שלנו יגדלו אתה תהיה במקום אחר', וצדקה. היום הם בחיתולים ובמקלחות".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"בדיוק לפני שנה, באוגוסט 2019. טסתי לקולומביה לצלם סרט עם ציון ושלום והיינו חודש וחצי במדיין. צילמנו עם שחקנים ישראלים את הסרט 'לשחרר את שולי', שנמצא עדיין בעריכה, וזה היה אחד מהטיולים הכי משמעותיים בחיי. תמיד חלמתי לחיות קצת בארץ אחרת, אבל הופעתי 20 פעם בחודש ולא יכולתי לקחת פסקי זמן גדולים, ופתאום היו חודש וחצי רק לחלום הזה. ההפקה הישראלית התגבשה בצורה יוצאת דופן, חזרתי משם עם חברים לחיים וזה נדיר".
מתי בפעם האחרונה קראת טוקבקים?
"אני קורא כל הזמן. יכולים לכתוב לי טוקבק ארסי שיש בו רוע, וזה לא נעים, או תגובות באינסטגרם ובפייסבוק שהן קיצוניות. אבל גיליתי שכשאתה שואל אותם 'למה, אחי?', הם מתרככים. כשקולטים שאתה לא דמות ושלא מנהלים לך את הדף, הם מבינים שהם הגזימו. הקלות שבכתיבת מילים קשות היא נוראית, היה נחמד מאוד אם אנשים היו שומרים לעצמם את הרוע, בעיקר כשאנחנו בתקופה לא פשוטה. מצד שני, אני נתקל גם בהמון ערבות הדדית. אני עושה המון בשקט ומגלה אחדות אמיתית והרבה עזרה, בלי ימין, שמאל או מרכז. בואו נשמור על זה".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם הוריך?
"היום. אני מדבר עם ההורים שלי, אסתר (62) ודוד (67), בכל יום. עם אמא פעמיים ועם אבא פעם אחת כזה. הוריי גרים שנים באותו בית ברמלה ומאוד מחוברים אליו, סנטימנטליים. כשהיו דיבורים על לעבור משם, הם אמרו 'אין מצב'. הם תמיד תמכו בבחירות שלי. אני עובד מגיל 13 ולא לוקח מהם כסף. עבדתי בכל עבודה, מכרתי בורקס ועבדתי בשווארמה, במפעל לקלסרים ובמכירת דגלים ופרחים. ההורים שלי תמיד מאוד סמכו עלי והם גם מאוד האמינו בשלישיית 'מה קשור'. הם גאים בי היום, אבל הם אנשים מאוד נחבאים אל הכלים ולא יגידו שהם ההורים שלי כדי לקבל משהו".
מתי בפעם האחרונה פגשת את החברים מ"מה קשור"?
"אתמול. אנחנו קפסולה. נוסף על המפגשים הכמעט יומיומיים, יש לנו צ'ט שעובד 24/7 ואנחנו נפגשים כמעט בכל ערב. החלטנו שבתקופה הזו אנחנו מייצרים תוכן קדימה, מייצרים מפגשים עם אנשים שבא לנו לעבוד איתם, ועובדים קדימה לטלוויזיה, לבמה ולרשת. זה זמן טוב ליצור, אחרת נשתגע.
"כל אחד מאיתנו קיבל את הקורונה אחרת. בהתחלה לי היה הכי קשה, כי אני חרדתי והייתי בטיפול פסיכולוגי 15 שנה עד שהבנתי על מה הדברים ישבו, אז הצפתי את כל החרדות שלי ואולי הייתי בלתי נסבל.
"תביני, היו לי מסיכות כבר בינואר וקניתי מלאי אורז. אמרו לי שאני מגזים, ואז כשהקורונה הגיעה אלינו אמרו שאני גאון, אבל אני פחדתי נורא. בהמשך, כשהבנתי מול מה אנחנו מתמודדים, נרגעתי, ועכשיו זה פחות מכביד עלי, הסתגלתי. אני אופטימי. ציון ושלום לא נכנסו לחרדות, אבל בכל פעם מישהו גילה שמאוד מפריע לו משהו, למשל שאין הופעות או שחסרה לנו שמחת חיים. עכשיו אנחנו מאוד מקפידים, שומרים על הנהלים ובקושי מופיעים".
מתי בפעם האחרונה הופעתם על הבמה?
"לפני חודשיים, באירוע פרטי מול 50 איש. היו אנרגיות אמא'לה. הגעגועים לבמה כואבים לי בגוף, אז כשיוצאים להופעה יש התרוממות נפשית ופיזית. היה לי רגע מדהים שם, הסתכלתי על ציון ושלום ואמרתי לעצמי, 'תודה, אלוהים, שזכיתי לעשות את מה שאני אוהב'.
"20 שנה שאני שמח להיות איתם על הבמה ובכל מקום. אני על הבמה מגיל 14, לא יודע מה זה לא להופיע, וכשאתה קולט שלא ברור מתי נחזור לבמות, פתאום חסרה איזו אנרגיה בגוף. אתה מקבל המון אהבה מהקהל ובסוף אנחנו ילדים שרוצים שימחאו להם כפיים. למרות המצב, אני לא קורבן. אני אופטימי ואומר שיש לי יותר זמן לילדים. במקום להתרוקן, אני מנסה להתמלא".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"בכל יום. זה בעיקר מה שאני עושה, גם לפני הקורונה. אני אוהב לעשות איתם הכל, להתעורר איתם, לישון איתם, לשחק, לאכול. אנחנו משחקים המון משחקי מחשב. גידי, הבן שלי, הביא רמיקוב חדש אז אנחנו באטרף על זה, ואנחנו עושים המון ספורט ורולרבליידס בשכונה. זו ילדותי השנייה, בהחלט. אני מאוד ילד, ואני חושב שהילדים שלי עפים מזה שאני מתלהב כמוהם ומטריף אותם. אני חווה לגמרי את הילדות שלהם".
מתי בפעם האחרונה נכשלת?
"כישלון זו לא מילה זרה לי. לפני חמש שנים התרחש השחרור הכי גדול בחיי, ביום שבו ישבתי אצל הפסיכולוגית ואמרתי לה שאני לא פוחד להיכשל.
סוג של כישלון אישי היה לי בהנחיית 'האח הגדול'. אני חושב שזה היה ניסיון, והוא לא היה מספיק מדויק. מעולם לא הנחיתי פורמט כזה גדול, אבל מהר מאוד הבנו שלא היה צורך בשלושה מנחים (ישראלוף הנחה לצד לירון ויצמן ועפר שכטר; ש"ז), ומה שאמרו לנו שיקרה לא קרה. בסוף אמרנו סבבה, נגמר.
"למדתי מזה לעשות בחירות יותר מדויקות ולהיות יותר בררן. אבל הקסים אותי ללכת למקום שלא עשיתי קודם, והבחירה שלי ללכת לשם היתה בחירה אמנותית. זה לשים את עצמך במקום של אתגר. בסוף, קומדיה היא המקום הבטוח שלי וקיבלתי שיעור נפלא למקצוע. אין לי שמץ של מושג אם אעשה זאת שוב".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"עכשיו. בפעם הראשונה כולנו כעם שואלים מה עושים עם הכסף שלנו. אני אזרח שומר חוק וכשאני רואה את חברינו למקצוע הגווע, זה קורע לי את הלב. יש ממשלה חסרת פרופורציה והיגיון. אני בעד אחדות ולא צריך עוד בחירות, אבל היה אפשר לעשות ממשלה של 10 שרים ולא של 36, ובלי סגני שרים ושרים מצחיקים. בשעה כזו מפזרים את הכסף?! אני רואה חברים שלי למקצוע או עצמאים אחרים, למשל חברים עם מסעדות ועסקים קטנים שקרסו, הרי אפשר היה לחסוך כמה מיליונים ולתת את הכסף לאנשים שבאמת זקוקים לו. ציפיתי שמישהו יעצור ויגיד, 'חבר'ה, עד כאן', אבל אני לא רואה את זה קורה וזה מקומם אותי".
מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?
"בכל יום, זה דור הסלפי. אני ביחסי אהבה־שנאה עם הדבר הזה. מצד אחד, אני משתמש בזה ויש דברים נחמדים ברשתות החברתיות ובתרבות הסלפי. מצד שני, אני חושב שבטווח הארוך הרשתות עושות נזק. אני פעיל, אבל תמיד יש תחושה שאתה חייב לחדש, להראות שאתה עושה, ואנחנו במרדף כל כך מיותר. בסוף אנחנו לא חייבים להראות הכל, כי מה עם הרגעים שלנו, מה עם הפרטיות?
"בהתחלה מאוד התמסרתי לאינסטגרם שלי, אבל מאז לקחתי אחורה, אני מעלה מה שנכון ומדויק לי ובקצב שלי, והחיים שלי רגועים יותר. השינוי אצלי הגיע לפני שנתיים, כשמצאתי את עצמי יושב עם אשתי והילדים, מסתכל בסרטונים של אנשים אחרים ואומר לה, 'כולם בחו"ל', והיא עונה לי, 'מאמי, אנחנו באילת'. והים היה מולי, לא שמתי לב. אני לא בקיצון, לא סגרתי את האינסטגרם, אבל בחרתי להיות שם בדרך שלי. אני לא עבד של הדבר הזה".
מתי בפעם האחרונה עשית חיקוי?
"אתמול. צילמתי משהו לפרויקט חדש. עם הזמן הבנתי שהדרך שבה אני עובד על חיקוי היא די מוזרה. אני רואה וידאו אחד של הבן אדם ומתחיל לחשוב עליו. ב'בובה של לילה', למשל, אני יכול להסתובב עם יעקב בוזגלו, מוטי חביב או מודי בר־און בראש ולהיקשר אליהם, וזה יוצר משהו אישי שלי. אני אוהב את כולם ואנחנו לא פוגעים באיש. אם מישהו נפגע, זה לא מגניב לי. אני בא לעשות שמח, לא לעשות רע לבן אדם.
"לפני כשנה היה דיבור על להתארח ב'ארץ נהדרת' וגם דיבור על עונה, ואני חושב שבאותה נקודה, כשהייתי עם ארבעה פרויקטים, לא היה נכון לי להיכנס למערכת שצריך להיות מסור אליה ומאוד חששתי שמישהו ייפגע. 'ארץ' דורשת המון זמן ותשומת לב, ואת החבר'ה שם אני מעריץ, מקצוענים אמא'לה, אבל לעשות עונה שלמה לא היה נכון לי".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"השבוע. עכשיו אני בוכה הרבה, אחרי שנים שלא בכיתי. הדחקתי רגשות שליליים, ובטיפול שהלכתי אליו למדתי לפרוק את הרגשות האלה, לכעוס בזמן, לפחד בזמן ולבכות. היום אני יכול לבכות מכל דבר, ובפעם האחרונה זה קרה כשראיתי כתבה על אישה שלא גומרת את החודש וזה פירק לי את הנשמה".
מתי בפעם האחרונה שרת?
"אתמול. אני שר בכל יום. יש פסנתר בסלון, יש לי אולפן בבית ואני שר גם באוטו. אני שר גם לבד וגם עם הילדים, זה בית ששרים בו. אני פריק של מוזיקה ישראלית, יש לי 3,000 דיסקים ו־1,500 תקליטים. הנה, יש פה פטיפון. המוזיקה שלנו מופלאה. אני יודע על כל סינגל שיוצא, ועכשיו יש שיר חדש של דודו טסה שאני שר בקולי קולות והילדים שרים איתי. שני הילדים מוזיקליים, גידי עוד לא יודע את זה וירדנה היא מגה־טאלנט. אני מגדל פה ילדים שילכו אחרי הלב והחלומות שלהם. הם יעשו מה שהם ירצו, ואם הם ירצו לשחק ולשיר, אני אתן להם. כל מה שיעשה להם טוב".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"אנחנו ב'קורונה טיים' אז אני על זה. לצערי הרב, כולנו הצטמצמנו בצורה מטורפת. הלוואי שהיתה לי יותר עבודה, כי כשאתה מכניס אתה גם מוציא - וכשאתה לא מכניס אתה מחשב צעדים. זה יופי להיות בפרופורציות, אבל הבנו, די, שחררו אותנו ונחזור לחיים יותר צנועים, אבל תנו לחזור לחיים. הפחד הכלכלי גדול, ומטריד אותי לאן הדבר הזה הולך ואיך מטפלים בו.
"אנחנו חיים בישראל, המיסוי פה גבוה וקומיקאים כמונו, עם טפו־טפו־טפו 20 שנה במקצוע, שמנהלים קריירה לא רעה, בעולם כבר היו מסודרים בחיים. פה אם אתה לא ממציא את עצמך ארבע פעמים בשנה, שואלים לאן נעלמת. בחו"ל מספיק שיר אחד, איזה 'ביג אין ג'פאן', ופה שלושה להיטים לא מספיקים לך כדי לשלם משכנתא. לא הייתי מתחלף עם אף אחד, אני אוהב את המדינה הזו ולא רוצה לעבור אף פעם, אבל היה נחמד להיות מסודר כלכלית".
מתי בפעם האחרונה היה לך רעיון מבריק?
"לפני חמש שנים בערך ראיתי 'מחוברים' וסימסתי לציון, 'בואו נעשה מחוברים בדמויות', אז אני חושב ש'מצולמים' נולד מההבזק שלי. אני מת על הפורמט, וכמובן שאחר כך ציון, שלום ואני, ביחד עם היוצרים רם לנדס ועמי טיר, פיתחנו בעבודה קשה מאוד פורמט מהמם. אבל כן, הרעיון נולד ממני וזה עושה לי גאווה, כי הנה אנחנו בואכה עונה שלישית".
מתי בפעם האחרונה רצית משהו ולא הצלחת להשיג אותו?
"לפני כמה חודשים. כשאני רוצה משהו אני משיג אותו, ובדרך כלל תפקידים בינלאומיים לא מדליקים אותי, אבל היה אודישן לתפקיד שרציתי בסדרה בינלאומית בנטפליקס, שליאור רז הוא אחד מיוצריה. הבמאי אהב אותי וגם היוצרים, אבל בנטפליקס החליטו שאני קטן מדי לדמות ושצריך מישהו מאיים יותר. הייתי אז באמצע הצילומים של 'מחנה אבא' ובלי זקן, ולא קיבלתי את התפקיד. זה קצת ביאס אותי כי זו הפקה מטורפת, ועוד בארץ, אבל בדרך כלל אני בצד השני שעושה אודישנים לאחרים ואני מבין שזה חלק מהמקצוע. יהיה משהו אחר, ואם ממש יבוא לי, אני אדאג לייצר אותו".
מתי בפעם הראשונה
מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?
"הייתי בן 5 כשעליתי לבמה במועדון ברמלה בשם 'ג'רסי'. זה היה בשנות ה־80, ודוד שלי, אברהם ביבי, ידע שאני מצחיק ולקח אותי לשם. אני ועמוס תמם, שהיה בכיתה ג', עשינו מערכונים משותפים בחנוכה של אותה שנה. למדנו בעל פה בדיחות, שיחקנו, וזה היה נורא טבעי. הייתי עושה הופעות אצל סבתא שלי והדודות שלי היו משלמות לי חמישה שקלים, והייתי קונה בהם גלידות לכל הילדים כשהייתי בגן חובה. האמת שמאז ומעולם הרגשתי נוח על הבמה. זה המקום שאני מרגיש בו הכי נוח".
אסי ישראלוף, בן 40, יוצר, שחקן, קומיקאי, זמר ומנחה. חבר בשלישיית "מה קשור". תושב רמת גן, נשוי לאפרת ואב לגידי (11) ולירדנה (9). השתתף בסדרות, בתוכניות ובהצגות רבות. בימים אלה מצטלם לעונה השלישית של "מצולמים" ומשחק בתפקיד הראשי ב"מחנה אבא", המשודרת בערוץ KIDZ לצופי yes
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו