לאחרונה, אופנתית המתודה העיתונאית של התעללות בגופות: ההוא מת, לא יכול להגן על עצמו מול טענות שהיה מטרידן/ מתעלל/ רמאי - אבל השדים יוצאים למחול. כשקראתי כתבות על בר מינן שניערו ממנו את האדמה כדי לספר בגנותו, מצאתי את עצמי בסוף הכתבה יושבת בתוך ביצה חמוצה, לא נוחה. למה לפרסם אחרי שהוא איננו? גבורה גדולה לצאת למלחמה במתים.
היום אני זו שכותבת. הבנתי משהו על אנשים נערצים. הבנתי משהו על גדולה. כל כך קשה לי לכתוב את הטור הזה. כמו לקחת פלאייר ולתלוש לעצמי את הציפורניים. אחד הטורים העצובים שאכתוב.
אני מגישה תוכנית רדיו שבועית יחד עם חברי הטוב, פרופ' יובל אלבשן. באחת התוכניות האחרונות אלבשן דיבר בשידור על פרופ' רות גביזון ז"ל הנפלאה, שעימה היה בקשר ארוך, והספיד אותה במילים חמות, כתלמיד הקובר את רבו. הגבתי לו בשידור שאני יודעת את כאבו: גם אני איבדתי מורים שהיו לי מצפן ומגדלור. לאבד מורה זה כמו לאבד את הקרקע שעליה אתה עומד. הוספתי עוד מילים אישיות על מורה אחד דגול שהיה לי ונפטר. אדם ערכי שממנו למדתי מהו חסד, מהי אמת. וחסרונו מורגש לי מאוד.
כמה שעות אחרי השידור קיבלתי הודעה ממישהי שביקשה שאמעט בהלל ובשבח פומביים לאותו מורה שהזכרתי, מכיוון שהשאיר אחריו נפגעות בתחום המי־טו. מה? אדים של זעם יצאו לי מהנחיריים וכיסו לי את הראייה. איך היא מעיזה להשמיע לשון הרע שכזה על אדם צדיק. איך אינה מתביישת להפיץ רעל על מי שהלך לעולמו ולא יכול לענות. אין גבול לאנשים. וזה בטוח לא נכון. מה לו ולשפל כזה. היינו בקשר רב שנים. הוא מעולם, מעולם, לא רמז שום דבר כלפיי. השיחות היו צנועות, קורקטיות, מעצימות. תמיד נהג מולי בעדינות בולטת.
***
הפשרתי שניצלים כדי לטגן. האדים על המשקפיים התפוגגו. ראיתי איזה סדק בזגוגית. הלכתי לברר עם נשים נוספות מהשדה המקצועי של אותו אדם. הראשונה הגיבה בתמיהה על כך שלא שמעתי על כך. "זה היה ידוע בקרב בני הדור שלנו", כתבה לי. לאישה שנייה כתבתי: "תגידי לי שזה לא נכון. תגידי שזו שטות מוחלטת. שהוא לא הטריד נשים". "הטריד נשים?" ענתה. "ניצל נשים יהיה יותר מדויק". עוד תגובות הצביעו לעבר שלט אחד: אמילי, היית היחידה שלא ידעת.
הוא היה בשבילי שמש וירח. אישיות גדולה. כישרון ענק. עולם ערכים בנוי. ליווה אותי מקצועית וערכית. הדריך. יעץ. דאג לי כמו מנטור. הכרנו בעבודה משותפת בשנת 2003, ומאז נשארנו בקשר. את הטיפים שלו יישמתי אחד לאחד. את תפיסות העולם שלו העתקתי והדבקתי.
הייתי מתקשרת אליו בנסיעה בדרך לאולפני טלוויזיה, להנחיית פאנלים, להרצאות. בפגישות העבודה שלנו קיבלתי ממנו תובנות קולעות, כיווני חשיבה מרעננים. כשנפטר כתבתי עליו בהשתפכות. נשאתי דברים באזכרה השנתית שלו. אני לא כותבת את שמו כדי לא לפגוע באשתו ובילדיו, וכי אין לי שיטה טובה לבקש את תגובתו. אבל אתמוך בנפגעות (שאני מאמינה להן) גם תחת ערפול השם: לפחות לא אהלל אותו בפומבי, כשאוזניהן נשרפות.
ואני רוצה לכתוב משהו על האבל שבגילוי כזה. בהתכתבות עם האישה השלישית שעבדה איתו, ואישרה לי שאכן פגע באופן סדרתי בנשים, שמעתי צפירה חדה באוזן. דקת דומייה. האיש הלך לעולמו כשאני מעריצה אותו, מבכה מאוד את לכתו. כעת עלי לקבור אותו שוב.
מגדל פנימי התמוטט. במשך כל השבת שאחרי שיחות הטלפון הללו לא הפסקתי לומר "זה לא יכול להיות. לא ייתכן". המוח הבין אבל הלב דחף את המידע החוצה. אני לא יכולה לקבל את הצד האפל שלו. לא מצליחה להאמין שהתמכר להפלת נשים ברשתו. רווקות ונשואות, דתיות וחילוניות, בנות גילו וצעירות. לא יכולה לקבל שהאיש הגדול היה כל כך קטן. כל כך מכור לכיבושים, לריגושים.
שבת שלמה הייתי המומה כמו אחרי תאונת דרכים. שמתי כרית על הבטן, חיבקתי את הברכיים, וככה ישבתי, מתנדנדת אחורה וקדימה, "זה לא יכול להיות, לא יכול להיות". אכזבה ענקית מהעולם. מהאנושות. מהגברים. האיש שבשליחותו הציבורית ייצג את האור והצדק, היה בוגד בבגידות של עצמו: מבטיח לכל אחת שהיא אהבת חייו ואין בלתה, כמו כת של איש אחד, ובסוף אהב רק את עצמו ואת האדרתו, ואותה השאיר מדממת על ספסל. כל שיחה נוספת, כדי לוודא, היתה רעידת משנה. סוטה מין, הן אמרו לי, הוא היה סוטה עם שיגעון גדלות. מתוחכם מאין כמותו, עטוף בכסות של צניעות. בכיתי על תמימותן של אלו שהלכו אחריו ונפגעו. בכיתי על תמימותי שלי, למרות שבאופן מקרי לא הייתי בין קורבנותיו.
מישהי אמרה שהיא מבינה אותי. שגם היא העריצה אותו. בניגוד אלי - איפה הייתי? - היא ידעה על מעלליו עוד בהיותו בחיים. "הייתי שבויה בתפיסה שלי עליו, עד כדי כך שגם כשהייתי לבדי הייתי מתווכחת עם עצמי: איך יכול להיות שהוא כזה. הוא קדוש, הוא רוחני, הוא מוסרי. והסיפורים היו מהזן הרדוד ביותר, הכי מכאיב ומגעיל שגבר יכול להיות".
***
לפני כמה שנים הוא הלך לעולמו בפעם הראשונה, ולפני שבועיים הוא מת לי בשנית. סטורה, רעועת אמונה באדם, אני מבינה איך הרגישו חסידי הרב אלון. ברלנד. שיינברג. האיש שאותו אני קוברת כעת לא היה רב, אבל כיסאו הונח ליד כיסאות הרבנים. ככל הנראה לא הלך לפוליטיקה בגלל שק השרצים שנשא, והיה מודע לחטאיו, ולא הפסיק את מעשיו הרעים, וידע שאם ירוץ לכנסת, הסיפורים יישפכו בכל קרן רחוב.
חפרתי פנימה כמו מגרדת פצע מוגלתי. היה בו צד פסיכופתי. יש יותר פסיכופתים בקרב האח"מים מאשר בכלל האוכלוסייה. אלוהים נתן לאיש ההוא כריזמה ושכל חריף, ומה שהוא עשה בהם היה לרמות נשים. בכיתי.
יש צדיקים שלא פגעו בנשים ונחשבים היום למובילי דעה, אבל הם עכברי פלורסנט של חדר הכתיבה, אין בהם כריזמה. האם תמיד לצד כריזמה מופיע היצר המשחית? ומה קודם למה, ביצה או תרנגולת: האם מי שגדֵל, השטן גדֵל בתוכו? או מי שיש בו שטן פנימי מופרע - הוא שנועד לגדולות? האם הגדוּלה משחיתה, או שהמֻשׁחתוּת מגדילה? ואיך זה שנשים אינן נשחתות באופן הזה כשהן גדלות?
כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו. אז זהו. הם לא גדולים באמת. אין גדולים. ככל שיש להם יותר כוח, כך הם משתמשים בו לרעה. ככל שהם יותר גבוהים, כך יש להם יותר צל. וחברה חכמה שידעה יותר מכולם, ובזמן אמת ניסתה לטפל, אמרה לי בסוף השיחה: אמילי, אני מאחלת לך שעוד תיתני אמון בבני האדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו