את ההופעה הראשונה שלו, אחרי כמעט שבעה חודשים נטולי במה, פתח יהורם גאון בהתוודות. "זאת היתה תקופה מסויטת", אמר לקהל של 800 אנשים עוטי מסיכות בפארק ענבה שבמודיעין. "אני מרגיש עכשיו שיצאתי אל החופש והדרור, אחרי שהייתי כלוא חודשים ארוכים בתוך צינוק חשוך. כמה טוב לחזור. אלוהים, כמה טוב לחזור".
"ריחפתי מאושר. דאיתי באוויר כענני נוצה", מספר גאון בן ה־80 בחיוך גדול, על ההופעה שהתקיימה לפני שבועיים. "היו שם המוני מושבים ריקים, כי הושיבו את הקהל בקפסולות, מופרדים. ביום רגיל, אם הייתי מגלה כל כך הרבה מושבים ריקים בקהל, הייתי בורח משם בבהלה, בתחושה של עלבון צורב.
"אבל אחרי תקופה ארוכה, שחוויתי אותה כקרובה למוות, החורים האלה בקהל היו סימן לחיים. עדות לכוח, ליכולת התמודדות ולהתאוששות מהסיוט שחווינו. אמרתי לקהל, 'אתם לא מאמינים מה עובר עלי עכשיו. אתם לא מאמינים אילו עוצמות אתם נותנים לי, אילו רגשות אתם מעוררים בי. אני לא יכול לחיות בלעדיכם. אם אין לי אתכם, זה סוף העולם'. ולא הפרזתי.
"בהלכה מופיע המשפט, 'קול המון כקול שדי'. קולות של רבים הם כמו קול אלוהים. אני בטוח שמי שהגה את המשפט הזה היה אדם שעמד מול קהל ושר אליו ואיתו. כשקהל של מאות או אלפים שר איתי בהופעות, מכיר כל מילה, אני מרגיש כמו כהן גדול, שמוביל תפילה חילונית המונית. זאת המתנה של החיים שלי. אלפי עיניים נעוצות בי, אלפי אוזניים מאזינות לי, אלפי לבבות פועמים איתי. זה שיא הקיום שלי.
"ואז, אחרי האירוע יוצא הדופן הזה, נחתה עלי שוב אימה גדולה", מוסיף גאון, והחיוך שלו הופך לשפתיים קפוצות. "עד שחשבתי שהסכר נפתח, ומים טובים יחזרו לזרום בנהר, מה שזרם הוא ידיעות על סגר והחרפת המגבלות.
"חזרה לסגר היא עבורי חזרה אל צינוק חנוק. עונש וקושי בל יתוארו. בדיוק מזה חששתי, שנגיע למצב שיוביל להחלטה להחזיר את כולנו לאחור. אבל אם הוחלט להטיל סגר, אז שיוטל בכל הארץ, בכל הסקטורים, העדות והמגזרים, ולגבי כל ההתכנסויות. אחרת, כל הסגר הזה לא שווה גרוש. אם הוא ייאכף באופן לא אחיד, זה יביא אותי לאובדן אמון במקבלי ההחלטות".
נוסף על הקושי הרגשי, יש גם קושי כלכלי?
"זה בהחלט קשה לי גם כלכלית, כי כמה זמן אפשר לחיות ככה, בלי הכנסה. אבל היעדר העשייה הוא מה שאני הכי מתקשה להתמודד איתו. זה לא טוב לי.
"בימים רגילים אני ניזון מהקצב הנפלא של החיים. מתעורר ליום חדש ושואל את עצמי, לאן נוסעים היום? אני מופיע בצפון או בדרום? כמה נגנים מופיעים איתי, שישה או שמונה? או שהערב יש תזמורת? יום שמתחיל בצילומים ומסתיים בהופעה, למחרת הקלטות באולפן, ומחרתיים חזרות להצגה. זה החמצן שלי. כשהכל נדם, התקשיתי לנשום".
איך העברת את הזמן בסגר הראשון?
"בשטויות. לקחתי את 'נמסיס' של אגתה כריסטי, ועוד ספר שמצאתי, שכתב איזשהו רב באנגלית, והתחלתי לתרגם אותם מאנגלית לעברית. להשוות בין הנוסחים, ללמוד מילים חדשות. רק כדי להכניס תוכן לחיים. שיהיה משהו לעשות כשקמים בבוקר.
"התחלתי לנגן בגיטרה, שזה דבר שרציתי בו שנים, מילדות, ולא הגעתי אליו. מולי לוי, הגיטריסט שמופיע איתי, שלח לי סרטונים עם הנחיות ואקורדים, ואני ישבתי לבד, למדתי והתאמנתי.
"מכיוון שהכל התחיל בתחושה שזה מצב זמני, שמדובר בחודש או בחודשיים עד שחוזרים לעבודה, הייתי בסדר בהתחלה. אבל ככל שגברה ההבנה שזה לא זמני, כך עננה של דיכאון החלה להתעבות סביבי. נטשתי את התרגום, וגם קריאה רגילה הפכה קשה.
"עם הגיטרה אני מנסה להמשיך. לא הגעתי עדיין לנקודה שבה אני יכול באמת לנגן משהו. נדרשת לפחות מידה מסוימת של חדווה בחיים כדי ליצור, ללמוד, לנגן, ואפילו כדי לתרגם את אגתה כריסטי. אבדה לי החדווה, אבד אופק ברור".
אתה היית אחד מנציגי האמנים בפגישה עם ראש הממשלה ושרי התרבות, הבריאות והאוצר, במטרה לשחרר את ענף התרבות.
"נכון. יחד עם זהבה בן, עברי לידר, עידן עמדי ואחרים. במשך שעתיים שטחנו את עמדותינו, בקשותינו ושאלותינו בפני ראש הממשלה והשרים. יצאנו משם בתחושה נפלאה שעוד מעט נתחיל להופיע בפארקים פתוחים, ואחר כך יפתחו את התיאטרון, את אולמות המופעים. התבדינו".
מה אמרת בפגישה?
"אמרתי שכאשר היה סגר, קיבלנו את הדין והכל עצר באופן מוחלט. אבל איך ייתכן שבזמן שאנחנו עדיין בעצירה, המסעדות מלאות ומתקיימים אירועים, התכנסויות, הפגנות. זה לא מתקבל על הדעת.
"הובאו בפנינו מגוון הסברים. למשל, שחוששים מצפיפות בכניסות וביציאות מאולמות תיאטרון, ממופעים שאין בהם יכולת להבטיח שמירת מרחק. התחושה היתה שהם חוששים, נקודה. שהם מפחדים מההחלטות של עצמם. מהצעד האחד שיהפוך אותנו לאיטליה בראשית הקורונה".
נעם סמל, מנכ"ל הבימה, העלה תהייה אם השיקולים המנחים הם באמת בריאותיים או שמא פוליטיים.
"אני לא מאמין ששיקולים פוליטיים מנחים את ההתנהלות. לא יכול להיות שהם סתם נגדנו. אני שופט אותם לכף זכות. זה לא מצב שנובע מזדון או מזה שסתם לא סובלים את האמנים. זה מצב שמקורו בפחד עצום מפני צעד שיוביל לקטסטרופה.
"אני חושב שעושים צעד קדימה, שניים אחורה, מסתכלים לצדדים לראות מה קורה, נותנים עוד קצת חופש, ואז עולים חששות לשלום הציבור, ומחזירים אותנו שלושה צעדים לאחור. במקרים רבים קשה למצוא היגיון בהחלטות שמתקבלות.
"למשל, ההפגנות מותרות, כי הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. זה עניין ערכי, מהותי. אבל בהתאם לזה, אם מונעים מחסיד להגיע לאומן, זה אומר שהוא בדרגה ערכית נמוכה משל המפגין? מי קובע את סולם הערכים? הפחד וחוסר הוודאות, כנראה. זה לא פוליטי, לטעמי".
על ההפגנות, כולל אלו של האמנים, נטען שהן פוליטיות.
"תחום התרבות ענק, ואי אפשר בשום אופן לצבוע אותו בצבע פוליטי אחד. לפי מה קובעים שלעולם התרבות יש נטייה פוליטית מובהקת? לפי כמה אנשים שצועקים בהפגנות? הם עולם התרבות? לא, הם אלה שצועקים מול המצלמות. זה בדיוק היפוכה של תרבות.
"עולם התרבות מורכב מאלפי רבדים וגוונים וזהויות ומגמות. אין בו אחידות. שומעים את המעטים שזועקים, את האנטי, את האיפכא מסתברא של הרוב הגדול, השקול, המנומס״.
גאון אומר שהוא מבין לגמרי את הזעקה. ״אני שותף למצוקה. איתי עובדים, במעגלים שונים, הרבה מאוד אנשים שאין להם כסף לאוכל. המוחים מייצגים את עצמם, את ביתם ואת הילד הקטן שלהם, שצריך לדאוג לו לבגדים ולאוכל. הם לא מייצגים מפלגה.
"לצד ההזדהות שלי עם המצוקה, אני גם מבין שלא המפגינים הם שצריכים לחתום על המסמך שיקבע שמשחררים את המגבלות. לא הם נדרשים להביא בחשבון המון מרכיבים ושיקולים, ולא את הראש שלהם יבקשו לערוף אם יפשלו.
"יש הבדל עצום בין המפגין לבין מי שנושא באחריות. בין מי שמוחה וצר לו, לבין האחראי, שיצטרך לתת את הדין. הכי קל להתלהם. קלי קלות".
אתה שותף לדרישה לפיצויים לאמנים?
"הלוואי שיבינו בהנהגה שלנו את ממדי המצוקה. המצוקה הזאת היא פתח לדברים שאני מפחד לחשוב עליהם. אני יודע על רבים מאוד שפונים לאמ"י (ארגון אמני ישראל) ומבקשים עזרה לעבור את היום.
"אני לא איש פיננסים, אוצר המדינה לא בידיי, ואין לי את הידע הנדרש להביע דעות נחרצות על ניהול תקציב מדינה בעת הזאת. לשפוך כספים ללא הכרה זאת לא חוכמה, והוצאה אדירה יכולה להביא למחסור אדיר ולאסון גדול. אני רוצה מאוד להאמין שיימצא שביל הזהב בין תמיכה נבונה וקשובה לבין התנהלות שתביא להתמוטטות כלכלית. צריך לנהוג באופן דיפרנציאלי, רציני ומקצועי.
"אני מרגיש שזה הזמן לבעלי ההון ולבעלי היכולת, שהמדינה פינקה אותם, לתת מעצמם לאחרים. יש רבים כאלה בארץ הזאת, שהלוואי שיפגינו סולידריות אמיתית. שתהיה תנועה אדירה של נתינה. הם גם ירוויחו מכך, בסופו של יום. ברגע שיפתחו את הכיס שלהם, הם ימנעו התמוטטות שתפגע בסוף גם בהם ובעסקים שלהם".
למרות שהיה מושבת מהופעות, בחודשים האחרונים עבד גאון על אלבום חדש, "עת שערי רצון". אוסף פיוטים שהם חלק מתפילות חגי תשרי של יהדות ספרד - ובהם אדון הסליחות, ברכת כוהנים ומזמור לדוד. האלבום הוא פרי שיתוף פעולה של גאון ושל חברו משה בן בסט, פרופסור למתמטיקה ויזם הייטק, שגדל בשכונת התקווה להורים ילידי טורקיה. לפני חמש שנים נרכשה חברת הטכנולוגיה שייסד, קליקסופטוור, בידי קרן השקעות אמריקנית תמורת 438 מיליון דולר, ובשנה שעברה נמכרה החברה תמורת 1.35 מיליארד דולר לענקית התוכנה סיילספורס.
בן בסט (72) מימן את הפקת האלבום, כדי להנציח עם גאון את פיוטי הלדינו שמלווים את שניהם מילדותם, בחגי תשרי. ההכנסות ממכירת האלבום (באתר piyut-ladino.com ובחנויות הדיגיטליות) יועברו למרכז לזכרו של מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים.
"אנחנו נפגשים כבר עשרות שנים, בכל ראש השנה ויום כיפור, בקבוצה שהתחיל אח שלי, בני גאון ז"ל, בכיתת בית ספר ברמת השרון. בהתחלה, בשנת 1971, היינו כל כך מעטים, שנאלצתי לרדת לרחוב ולבקש מעוברי אורח לעזור לי להשלים מניין. הם היו מכבים את הסיגריה ועולים איתי אל הכיתה הקטנה. יום כיפור ברמת השרון.
"מכיתת בית הספר עברנו לחדר במתנ"ס לא רחוק, ושם נשארנו, עד היום. אחרי כמה שנים בן בסט הצטרף אלינו, ושנינו הפכנו לצמד הפייטנים של המניין. נוסף על כך שהוא מומחה לבינה מלאכותית ואיש עסקים, הוא פייטן מצוין. עם הזמן, המניין צבר תאוצה ונפח עצום. אנשים באים במיוחד כדי לשמוע את הפיוטים, וכבר אין מספיק מקום בחדר, המרפסת עולה על גדותיה, ואפילו מצטופפים ברחוב, בכניסה למתנ"ס".
למה במתנ"ס ולא בבית כנסת?
"לא היה בית כנסת ספרדי באזור, ועד היום אין, ככל הידוע לי. מהבחינה הזאת לא השתנה דבר מאז ילדותי בירושלים, לפני 70 שנה ויותר. גם אז לא היה בית כנסת ספרדי בשכונת בית הכרם שבה גדלתי, והתפללנו בכיתת בית ספר את אותם הפיוטים של סבי־סבינו, שממשיכים איתנו עד היום.
"מה שכן השתנה מאוד לעומת העבר הוא שכבר שנים רבות ילדים לא מצטרפים לתפילות. בכל שנה אנחנו מחכים לדור הבא, והם לא באים. בעבר היו כמה ילדים שהובאו אל המניין בעודם בסלקל, ועד היום הם ממשיכים להגיע כאנשים בוגרים.
"המניין בירושלים היה מלא בילדים. כולם שרו פיוטים מעומק לבם, והיתה בינינו תחרות לא פשוטה. בכל שנה נערכתי מחדש להילחם שם על המקום שלי כפייטן. מבחינתי זו היתה חזות הכל. הייתי דרוך כולי, זומם ומתכנן בדיוק איזו פרצה אני מנצל באדון הסליחות כדי לפרוץ קדימה ולפתוח את הגרון בפיוטים, איך אני מנצל שבריר שנייה של הפוגה, רסיס של חוסר תשומת לב בזמן ששואפים אוויר - וקדימה, שם אני משתחל ותופס את הבמה. נדמה לי שאז התחלתי לחוש בתוכי את עוצמת הכמיהה למקצוע שלי.
"כואב לי מאוד שילדים לא מגיעים היום ולא מכירים את האוצרות האלה, ומכאן הרצון שלנו להקליט את הפיוטים. תיעוד נאמן לגמרי למקורות עבור הדורות הבאים, שאולי בעתיד ימצאו בזה יותר עניין".
בזכות הפקה מוזיקלית שעליה חתום אייל מזיג, הפכו הפיוטים בני מאות השנים מזמירות צנועות ליצירות ווקאליות עשירות, בליווי תזמורת. גאון משמיע כמה קטעים מהטלפון הסלולרי, תוך שהוא מתנצל, "קטע אחרון ודי, ובזאת נפסיק עם השרירים. אני לא משוויץ, רק מתרגש בעצמי מהמילים ומהמנגינה.
"ביקשנו ממזיג לתת הדרה לפיוטים. שיקבלו את הכבוד הראוי להם, כשורשים התרבותיים של יהדות ספרד, על גלגוליה. עכשיו אני רגוע שהדברים הונצחו ולא יישכחו לעולם".
למעשה, האלבום הוא חוליה נוספת שמצרף גאון לפרויקט חייו של אביו, משה דוד גאון, שהיה מושקע כולו בחקר יהדות ספרד וכתב את הספר "יהודי המזרח בארץ ישראל".
"כל החיים שלי הם רצון אחד עז, מתמשך ועקבי, שאבא שלי יהיה גאה בי, גם שנים רבות אחרי מותו", אומר גאון. "כילד, לפני כל שאלה שהפניתי אליו, הייתי מקדים ועורך חזרות, שחלילה לא אטעה בעברית.
"הוא הקדים את זמנו במלחמה על המקום הראוי של עדות המזרח בעשייה הציונית ובתולדות הציונות. הספר עב הכרס שהוא כתב נועד להזים תחושה שמשנת 1492 ועד ימינו לא היתה יהדות ספרד. הוא כתב על היהדות הנאדרה הזאת שהיתה לתפארת".
המלחמה שלו לא הוכרעה, ועכשיו היא ניצתה שוב בחיכוכים בין ישראל הראשונה לישראל השנייה.
"יהדות ספרד היא ישראל הראשונה. הם אלה שהחלו את הרעיון הציוני והגיעו לארץ ישראל הרבה לפני גלי העלייה השונים מאירופה, שלהם מיוחסת, שלא בצדק, הנחת התשתית פה. עובדתית - יהודי ספרד, הבלקן וצפון אפריקה הם שהניחו את היסודות לראשית הציונות בארץ ישראל. בהקבלה לתורה, זה כאילו ספר בראשית הושמד והוא לא קיים. מתחילים את תולדות העשייה הציונית מספר שמות".
אז איך, לשיטתך, ישראל הראשונה הפכה לשנייה?
"בתהליך הדרגתי, שהושפע גם מאופיים הנעים והמתון של הספרדים, מול הנמרצות של בני העליות מאירופה, שידעו לכתוב, ידעו לצעוק ולהרעיש, ידעו להיות בעיתון, לכנס קונגרסים. במקביל לקונגרס הציוני הגדול של הרצל התכנס קונגרס נוסף, של יהדות ספרד, שהוביל אדם בשם פיצ'וטו, אבל עליו מעטים שמעו".
מלבד אופי נעים, יש הסבר נוסף לתהליך כל כך דרמטי ומשמעותי?
"יש הסברים רבים. אני אציע פה הסבר שלי, שאני המצאתי ולא בדקתי עם היסטוריונים. נקודת המפנה היתה בשנת 1917. עד אז הטורקים שלטו בארץ ישראל, והיהודים יוצאי ספרד, כמו ולירו, בליליוס ואחרים, היו המוציאים והמביאים של השלטון העות'מאני, במתן סרטיפיקטים, בחלוקת הכסף לבניית מושבות. זה היה שלטון לא רצוי, שלטון מסואב, של בקשיש ותן וקח.
"כשהתחלף השלטון והבריטים החלו לשלוט בארץ, כל היהודים האלה, שהיו מזוהים עם השלטון הקודם והרע, הוסטו לשוליים. העולים מאירופה, כולל מפא"י, מצאו מהלכים אל השלטון החדש והעמיקו את הדומיננטיות שלהם ביישוב.
"בנוסף, המנהיגות המפא"יניקית בשנות ה־50 עשתה טעות פטאלית. הם ניסו לייצר כור היתוך, סיר לחץ שכולם יושלכו לתוכו, יבערו, יתססו, יתפרקו וייצאו בדמות הישראלי החדש, שיתאים לדמותה של מנהיגות מפא"י.
"שם נבטו זרעי הפורענות של ואדי סאליב והפנתרים השחורים, כי כל אחד ששמו היה סאלח והפך לאסף, נשא שריטה בלב שהפכה לצלקת. כל זה נבע גם מכך שיוצאי אירופה לא העלו בדעתם, שליוצאי עדות המזרח יש נכסי תרבות ורוח כלשהם, ולא נתנו מקום להביא אותם לידי ביטוי. כך, כתבי החכמים, היודאיקה, התחרֹות, כלי הנגינה והשירים הושלכו לבוידם, רחוקים מעין. אבל הלב לא שוכח, ומתחת לפני השטח, היורה החלה לבעור".
הזעם של אביך נספג בך?
"נקודת המוצא שלי היא לא זעם ולא מרמור, אלא גאווה בשורשי התרבות המפוארים שלי. כילד שגדל בשכונת בית הכרם בירושלים, לא חשתי בזעם, למרות שאבי עסק בזה כל חייו. הוא זעק מתוך נחישות שיינתן ליהדות ספרד ועדות המזרח הכבוד הראוי".
עד כמה הזעקות שנשמעות היום דומות לזעקות שלו?
"חלק גדול מהזעקות היום הן אחרות. אלה זעקות של קיפוח. אני נזהר פה, כדי לא להקים עלי חצי מדינה. לעיתים אני חושש שאין בזה דבר מעבר לכלי, במיוחד כשרואים את מקומם של בני עדות המזרח בראשות הרשויות המקומיות, בכנסת, ובכל מקום, בעצם.
"בעיניי חשוב לא לעשות שימוש ריק ותועלתני במוצא המזרחי, אלא להתמקד בהקפדה ובעשייה להבטחת המקום הראוי לעדות המזרח בהיסטוריה ובתודעה".
הקורונה הביאה לפחות דבר אחד חיובי לחייו של גאון. זה חצי שנה שהוא נפגש באמצעות הזום מדי יום, בדיוק בשעה 6 בערב, עם קבוצת חברים קרובים, בני כיתתו מבית הספר היסודי בית הכרם בירושלים.
הזום שימש אותו לקשר יומיומי גם עם בנו משה (42), שעובד כעורך דין, עם בתו הילה (39), שהיא מטפלת בפסיכודרמה, ועם חמשת נכדיו. "בכל פעם שהם יכלו, הם באו לבקר אותי - עמדו על המדרכה מול הבית שלי, מהעבר השני של הכביש, ואני הייתי מדבר איתם מפתח הבית, עם מסיכה".
בסלון ביתו שברמת השרון פזורות עדויות רבות לכך על מעמדו בתרבות הישראלית. פרס ישראל לזמר העברי משנת 2004, פסל שקיבל כשנבחר להדליק משואה ביום העצמאות ה־69, תוארי דוקטור כבוד מאוניברסיטת תל אביב ומאוניברסיטת בר־אילן, וגם בובת חרצוף גדולה שלו, אוחזת מיקרופון בידיה, שיושבת איתנו על הספה במהלך המפגש שלנו ("כשאני לא נמצא בבית, הוא ממלא את מקומי"). מדי פעם מצטרפת אלינו בת זוגו בשנים האחרונות, אלה לוסה (50). מביאה אשכול ענבים, תמרים ואגוזים, וגם משקה פירות יער ודבש שהכינה.
אל הפרסים השונים נוסף בשבוע שעבר פרס יקיר ירושלים, שהוענק לגאון בטקס מצומצם שנערך במגדל דוד. בנאום התודה אמר גאון: "ביום הגדול הזה, מן הגדולים שבחיי, אני נופל נרגש מול שערייך, עירי, ומבקש לתת את האות שקיבלתי היום ליצחק גאון ז"ל, שהועלה על המוקד לפני 500 שנה בכיכר הקתדרלה שבטולדו בגלל היותו יהודי, ובנשמת אפו האחרונה צעק 'שמע ישראל'.
"אני מבקש לתת את האות לאבי הטוב, שאיתו נהגתי לעמוד בבית גבוה בהר ציון, בימים שבהם היתה עירי שבויה. מן הבית הזה ראינו את קברות אבותיו, ושם אמר לי אבי: 'אני לא יכול להשתטח על קבר אבי, ואני מקנא ביונים שעפות מעלינו ומעליו. יום יבוא ואתה תוכל'. אז היום אני יכול, ואני קורא לך ביומי הגדול, אבי המרוחם, לבוא ולעמוד כאן עימי.
"אני מבקש לתת את האות לסבי, רבי דוד גאון ז"ל, שקבור לא הרחק מכאן בהר הזיתים, כשרגליו פונות אל שער הרחמים, כדי להיות בין הראשונים שירוצו עם המשיח ביום בואו. סבא שלי עודנו ממתין".
כשנודע שהפרס יוענק לך, נשמעה ביקורת על כך שאתה לא תושב העיר כבר עשרות שנים.
"להיות ירושלמי לא מסתכם בלהיות תושב העיר. זה לא עניין של כתובת, אלא של לב וזהות. אפשר לגור בקצה השני של העולם ועדיין להישאר ירושלמי לעולמי עד. נוסף על הבית שלי בשכונת אבו תור בירושלים, חלק גדול מאוד מהעשייה שלי עוסק בירושלים, קשור לירושלים ומחובר לירושלים".
ביקורות נוגעות בך? למשל, ב"סברי מרנן" הוטחו ביקורות קטלניות.
"אני לא קורא ביקורות, כי אני לא מזוכיסט ולא מוכן שזה ייגע בי. כמובן שגם בלי לקרוא, הדברים מגיעים אלי. אני לא רוצה לפגוע באיש ולא להמעיט מכבודם של מבקרים. בעבר היו מבקרים כמו ד"ר חיים גמזו, שאחרי הצגה בקאמרי היינו יושבים בכסית ומחכים עד לשעות הבוקר כדי לקרוא את ביקורות התיאטרון שלו בעיתון. ביקורת שלו היתה כמו עבודת מחקר, שמשווה בין גרסאות שונות שהועלו למחזות במדינות שונות. אל מול ביקורת כזאת אתה מרכין ראש.
"זה רחוק מלהיות המצב היום. מבקרים כותבים כתיבת 'שופוני', לברנז'ה של עצמם. כמו התכתבות פנימית, זה עם זה, שיש לה מטרה כמעט קבועה, 'תראו איך אני יודע לכסח'. אז שהמבקרים יקטלו את 'סברי מרנן' וימשיכו ליהנות מלכתוב אחד לשני, והקהל ימשיך ליהנות מהסדרה במאות אלפיו.
"יש הבדל תהומי בין מה שמופיע בביקורות לבין איך שהסדרה מתקבלת בקרב הציבור. כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה שנים נהנים ממשהו בטעות?
"יש מין תפיסה כזאת שאם אתה כותב בביקורת דברים טובים, כנראה אתה לא מספיק חכם. אם אתה כותב דברים רעים - אז אוהו, אתה בטוח חכם גדול ומבין ומתוחכם. יש כמה וכמה חכמים שהגיע הזמן שיעשו חשבון נפש עם עצמם. כתבתם בעבר ש'סברי מרנן' זה נורא. אבל רגע, הם עומדים לצלם עונה שמינית. קרוב ל־280 פרקים. אולי זה פועל יוצא של קהל שאוהב את הסדרה? אולי, לולא הצלחת הסדרה, קשת היתה מורידה אותנו אחרי שני פרקים?
"בכל אופן, הדבר הכי נורא שיאמרו עלי לא יִשווה לעולם בחומרתו לביקורת שאני מפנה כלפי עצמי. אני אף פעם לא מרוצה, ולא היתה הזדמנות אחת בחיי שטפחתי לעצמי על השכם ואמרתי, 'אתה נפלא'. אני מקשיב איתך לפיוטים מתוך האלבום החדש, שהם אלוהיים בעיניי, ובכל זאת מרגיש שזה לא עד הסוף. שאפשר היה הרבה יותר".
אתה עדיין לא צופה בסדרות ובסרטים שאתה משתתף בהם?
"אני לא צופה ואמשיך לא לצפות בכלום. סרט, סדרת טלוויזיה, ראיון. שום דבר. כשצילמנו את 'קרובים קרובים', כולם היו הולכים לצפות יחד בפרק ומנופפים לי לשלום, 'ביי, יהורם'. כי אני הייתי בורח. ו'קרובים קרובים' היא יצירת מופת ישראלית מופלאה. 28 פרקים בסך הכל, שמשודרים בלופ בלתי נגמר ובלתי מתכלה, ועדיין אהובים כל כך".
אתה לא צפית בהם?
"מעולם לא".
אתה בקשר עם מולי שגב, היוצר הראשי של "ארץ נהדרת", ששיחק את הבן שלך ב"קרובים קרובים"?
"מולי הוא האיש הכי חשוב בתעשיית הבידור. אנחנו לא בקשר, אבל אני צופה בתוכנית. לפעמים, כשאני צופה בהם או ב'היהודים באים', אני קצת מתכווץ ואומר לעצמי שלא הייתי מצליח להשתלב שם. אני לא מעוניין לצחוק על אף אחד. לא רוצה להלעיג וללעוג. זה מנוגד לכל מי שאני".
טקסט שגאון מעיד שמגדיר אותו במדויק תפס תאוצה בימים האחרונים בהודעות ווטסאפ. הטקסט לקוח מתוכנית הרדיו שהוא משדר מדי יום שישי בגלי צה"ל, "שישי בגאון", ובו הוא מתאר את תחושותיו לאחר ביקור שערך בשבוע שעבר בבסיס של חיל האוויר:
"אני לא האמנתי לעיניי כשפתאום פגשתי את ארץ ישראל הישנה. את ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת. אז זו לא ארץ ישראל ישנה, אלא החדשה ביותר שיש, גם לא ישראל אבודה ונשכחת, היא גם לא אבודה וגם לא נשכחת, אלא ארץ ישראל שמושיטה ידה כדי לתת ולא כדי לקחת. זוהי ההגדרה שחיפשתי להכתיר בה את חיילי הבסיס הזה שבו ביקרתי, וכמה שהם אדיבים שם ומאירי פנים, ממפקד החיל למפקד הבסיס, מפקד הטייסת וטייסי הטייסת.
"היה לי כל כך נעים שם, בבסיס בחיל האוויר, שרציתי להישאר שם כבר לתמיד. אולי הם העולם האמיתי, ואנחנו, שבחוץ, אנחנו הבועה. אולי הבועה זה המקום שבו אנו חיים, עם החדשות, המריבות, השסע והשנאה היוקדת. והם האמיתיים. הם ישראל האמיתית, השיקוף לכל כך הרבה מקומות ואנשים יפים בארץ, שעסוקים בהגנה ובטוב, בלי חשבון ומתוך תחושת שליחות. הם המעט שמחזיק את המרובה. מטילי הזהב של בנק חיינו, שרואים ממקומם האמיתי את מה שקורה בחוץ כקצף על פני המים".
למה הטקסט הזה מגדיר את מי שאתה?
"כי ככה אני חושב ומרגיש. אלפים כותבים לי דברים נהדרים בעקבות המילים האלה. יש המונים, לא רק טייסים, שהם ארץ ישראל האמיתית, שעושים את עבודתם באמונה גדולה ובשליחות יוקדת, ואין להם ביטוי. ציבורים שלמים שעושים דברים אדירים בשקט ואנחנו נחשפים רק לקצוות הרועשים, לדרמות של גרפים שעולים ויורדים, לקטטות ולשנאות.
"אלה ימים נוראים, ולא במובן של יום כיפור. אלה ימים נוראים מבחינת הקוטביות, המאבקים הפנימיים בין אוכלוסיות, קהילות, מגזרים. וגם מאבקים לשם המאבק. אם את לא מסכימה איתי, את לא סתם בת פלוגתא, את האויבת הכי גדולה שלי. אם את לא חושבת כמוני, אני מייד מתעב אותך ואת פסולה.
"אין אוזן אחת הכרויה לשמוע את האחר, ובטח שלא להקשיב ולנסות להבין אותו, למצוא היגיון, לחוש אמפתיה, גם אם אין הסכמה. אין שקלולים של דעות בניסיון למצוא חפיפה או להגיע להבנה".
מה החלק של הנהגת המדינה במצב הזה?
"יש חברי כנסת ושרים שמתפרנסים מליבוי האש. חיים מזה. אני פעיל ונוכח בכל הפלטפורמות הדיגיטליות והרשתות החברתיות, חוץ מטוויטר. במודע אני לא נכנס לשם, כי הוא אלים נורא, בפרט אלימות פוליטית.
"ועדיין, כל זה שולי בהשוואה לכוחות שלנו כעם. העם הזה חזק יותר מהנהגה כזו או אחרת, והוא הגיע ומגיע להישגים אדירים, חרף ההנהגה. רק לעיתים רחוקות ההישגים הם בזכות ההנהגה, תהיה אשר תהיה".
אני שואלת את גאון, כמי שעבר כאן כברת דרך גדולה, מה הוא למד כשהוא משווה את התקופה הזאת לתקופות בעבר.
"זה אולי יתקבל כקלישאה או כמליצה, אבל בתקופת המצור על ירושלים עמדתי עם כל המשפחה שלי ליד המזוזה, כולנו רועדים מפחד, רעד ממשי, שמא מחר ישחטו את כולנו" הוא נזכר. "בתקופה אחרת לגמרי, הימים שקדמו לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, הפחד היה מכך שהמצרים והסורים ייפגשו בתל אביב.
"החששות היום שונים. יש אויב בלי רובים, בלי טנקים ומטוסים, שהוא אפילו לא חיידק, אלא וירוס בלתי מפוענח. אין יציבות פוליטית, הכלכלה קורסת, אנשים יוצאים לרחובות. אבל הארץ הזאת עוצמתית יותר מהמאורעות החולפים על פניה, והעם הזה חזק מאין כמותו. בכל דור אומרים שהדור הקודם טוב מהנוכחי, וזה לא נכון. כי בכל דור אנחנו יודעים להפוך לאגרוף של ברזל ולטוס קדימה.
"בהתייחס לימים האלה, ככל שאני נובר בהיסטוריה שלי ובכלל, כך אני לא מצליח לחשוב על תקופה שבה המצווה 'ואהבת לרעך כמוך' היא כל כך קריטית וגורלית. זה נשמע תמים עד כאב, אני יודע. 'ואהבת לרעך כמוך' זו דרגה עליונה במעלות האדם לשלמות. לצערי, בגלל המצב שבו אנחנו שרויים, אני מרגיש שבעת הזאת זה קרוב לבלתי אפשרי. אבל אם רק ננסה ונתכוון לכך, זה יהיה המון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
