השבוע הגעתי להיכל תרבות בדרום כדי לצלם מופע שישודר מאוחר יותר בזום, או באחד מהפטנטים האלה של הקורונה. האולם היה ריק מקהל, אבל היתה בו במה, ותמיד עדיף לצלם על במה מאשר בחדר הילדים הפחות מבולגן שיש לך בבית.
אני מכיר את ההיכל הזה. ישראל היא מדינה קטנה, וכל מי שעובד בענייני הופעות מכיר את רוב הראמפות האחוריות של האולמות הפרוסים מתל חי ועד המלונות באילת. מה לומר, התגעגעתי. ראיתי שיש לי איזה 20 דקות עד שיונתן רזאל יגיע ויסדר את הפסנתר, אז חשבתי שיהיה נחמד לשים את הראש על הספה מאחורי הקלעים. גם איתה היו לי כמה כוסות תה.
אבל כששמתי את עצמי על הספה, מייד התכסיתי בשכבה פרוותית של אבק. בזמן שניסיתי להיפטר מהאבק, הסתכלתי סביב. על הקירות היו כמה רשימות "ליינאפ" עם שירי פורים. פורים שעבר, כמובן. החבר'ה קצת צחקו על האבק שכיסה לי את כל הגב, אבל כולנו חשבנו בעיקר על הזמן שחלף מאז שחיי התרבות עמדו מלכת.
שתי מילים על המשורר נתן זך, שהלך לעולמו. לפני כך וכך שנים הנחיתי סדרה של מופעי מחווה גדולים בתיאטרון הקאמרי. המופעים הוקדשו בעיקר למשוררים ולפזמונאים הגדולים שלנו, והם היו נהדרים ומרגשים. נהניתי מאוד לבצע את תפקיד המנחה במחוות האלה, וההכנות היו מענגות ומאלפות לא פחות מהמופע עצמו.
מאירוע לאירוע למדנו פרק חשוב ומרתק לא רק על שמות כמו ביאליק, אלכסנדר פן או לאה גולדברג, אלא גם על עצמנו. על הפסקול המוזיקלי של השירה העברית שמלווה את צעדינו מאז גן הילדים, ועל זהות, שפה והמשמעות העמוקה של התרבות הישראלית.
ברוב המקרים, האירועים הוקדשו ליוצרים וליוצרות שכבר אינם איתנו. ההתרגשות היתה גדולה במיוחד כאשר עלה לבמה אותו זמר ששר את השיר ההוא כבר לפני עשרות שנים. לעולם לא אשכח, ואני מדבר על זיכרון גופני ממש, את הגל המתנשם שנהדף מהבמה אל הקהל בכל פעם שהזמנתי אל הבמה שם ענק כמו אילי גורליצקי או אילנה רובינא (שנפטרה גם היא לאחרונה). ליאור ייני שר "אל הנהר אקפוץ וזהו", ואיתמר כהן חזר אל המעיין השובב שלו, כאילו לא חלפו נצח וחצי. המקרה של נתן זך היה שונה. כאן גיבור האירוע, בכבודו ובעצמו, היה אורח הכבוד.
כבר בפגישה המוקדמת הוא אמר שזה לא בשבילו. הוא לא בנוי לקהל גדול. הוא לא היה נחמד ולא היה נעים, והוא חזר ותהה למה בכלל הסכים לבוא. פה ושם ניסה להצדיק את המוניטין המפוארים שלו כמיזנתרופ. אם אתם מתעקשים להכין מופע של השירים שלי, בסדר. נורית גלרון תשיר? ומי יבצע את "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ו"כשצלצלת רעד קולך"? אבל למה אני צריך לעלות לבמה ולהטריח את הקהל?
זה היה חמוץ. זה לא היה פשוט. היו מקרה או שניים שסירבתי בנימוס להנחות ערב לכבוד יוצר מסוים. קרה שחשבתי שעדיף שמישהו אחר יעשה את זה. לכן שאלו אותי גם על זך. הרי ידעתי פחות או יותר מה הוא חושב על כל מה שיקר לי - על אמונה, ועל חיבור בין מזרח ומערב, על הדבר הזה שנקרא עם ישראל. וגם על אלתרמן, אבל זה מעולם לא הפריע לי לאהוב את מתנת המילים שלו ולאמץ חלק מהן אל ליבי. כבוד עצום היה לי להיות חלק מהערב לכבוד המשורר.
ואז, אחרי שהזמרות והזמרים הכי נכונים שרו את כל השירים שחייבים להיכלל בערב כזה, ואחרי שהמנחה סיפר על תחנות חייו ושחקנים הקריאו קטעים חשובים, עלה לבמה נתן זך עצמו. המבוכה הפכה אותו לחמוד באופן חריג. אני לא יודע ממה בדיוק הוא היה מופתע, אבל כ־1,500 איש עמדו על רגליהם להריע לו, ודי הקשו עליו להמשיך ולנופף במוניטין.
"אני לא כוכב רוק", הוא צחקק. עמדתי קרוב מאוד אליו וראיתי איך זה קורה. איך דברים נמסים בפניו. איך אי אפשר לדחות את אהבתו של הציבור. זה היה הכי קרוב לאושר שראיתי על פנים של משורר. הוא מלמל "תמשיכו. כל כך טוב לי כאן". יהי זכרו ברוך
אף אחד לא תקף בחריפות את שירתו של נתן אלתרמן כמו נתן זך. איש לא קרא תיגר כמוהו על מעמדו כמשורר הדור. מתברר שבאותם ימים יכולת לצאת למלחמה נגד ההגמוניה האמנותית בלי שמישהו יאשים אותך שאתה אויב התרבות עצמה. זה עדיין לא אומר שהמלחמה ההיא היתה מעודנת או ג'נטלמנית.
בביוגרפיה המעולה שכתב דן לאור על אלתרמן הוא מזכיר לילה אחד עמוס אלכוהול, שבו נקלעו שני הנתנים אל אותו בר מפוקפק. זה היה אחרי שזך פרסם מאמר חריף ביותר שאלתרמן כבר לא יסלח עליו לעולם. בתחילת הערב הם ישבו בקפה כסית. "זך, שהיה שתוי, קם פתאום ממקומו, ולהפתעת חבריו, התקדם לכיוון השולחן שלידו ישב אלתרמן, כרע ברך לפניו וחיבק את ברכיו. ואלתרמן, באופן קצת מוזר, הושיט יד וליטף לו את הראש".
בהמשך הלילה הם הצליחו גם להסתבך בקטטת שיכורים, שהסתיימה בכך שאלתרמן הגן בגופו על זך. אני אפילו לא יודע להסביר למה אני מוצא את הסיפור הזה אנושי, מרגש ומשעשע כל כך (הדברים מפורטים ב"אלתרמן - ביוגרפיה", מאת דן לאור, עמודים 565-6).
מה אגיד לכם, גם אחשוורוש היה מנהיג לא ראוי. הוא חלש על אימפריה שהשתרעה, כך מספרים, מהודו ועד מרכז אפריקה, כללה יותר מ־120 מדינות וניהלה חלק מכריע מהכלכלה העולמית. אחשוורוש עצמו, עם זאת, היה אדם קפריזי והפכפך, לא גאון גדול ולא טיפש קטן.
הוא נטה להכריז על פסטיבלי שתייה לאומיים שנמשכו לעיתים 180 יום ברצף, מה שקִרקס את התל"ג הפרסי ואילץ אותו להסתבך בעסקאות מפוקפקות. הוא חפצן נשים, וממש לא היה אכפת לו אם צריך לומר "חפצן" או "החפיץ".
באירועים דיפלומטיים הוא דרש מרעייתו להופיע מול קהל הנכבדים בקוד לבוש שכלל בערך שום דבר, ואת אלו שסירבו, משום מה, הוא נהג לסלק לכל הרוחות, ואף לחזל"ש, בדיוק כמו שנהג בשרי הממשלה שאותם מינה והדיח על פי שרירות ליבו המחופף. אם זה לא מספיק, את אשתו החדשה הוא נהג לבחור על פי פרוצדורות מבישות שמזכירות תוכניות ריאליטי בעולם שאין בו אלוהים או רגולטור. בחלק מהמקרים דווח כי המתמודדות שהו במשך חודשים שלמים בתוך מכלי בושם גדולים.
אבל אחשוורוש הוא לא הנושא. גם לא דונלד טראמפ. הנושא הוא ישראלים מסוימים. מילא שהם לא מסוגלים להגיד תודה. הם היו מעדיפים להחזיר לתוקף את הצו של המן בן המדתא (להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים בכפוף לתקנון) רק מכיוון שבלשכה ישב, לשיטתם, אדם לא ראוי עם תסרוקת שנויה במחלוקת.
אה, כן, וסאיב עריקאת היה "דמות מופת".