"איש העולם הגדול" אומרים על מי שזרועותיו נמתחות אל מעבר לקערת הקורנפלקס בפינת המטבח, מי שמכיר הוויות חיים מקבילות. כך היה תמיד. מי שיצא את גבולות הכפר הקטן נחשב חזק וידען יותר מהכפריים שלא יצאו. הסוחרים היו ממולחים מהחקלאים. הצוענים והנוודים ומובילי התבלינים היו מתוחכמים מבעלי החוות. גם יחסי הכוחות המגדריים צרורים בהתרחקות מהמערה: הגברים הציידים באו והלכו, יצאו אל השדות וההרים, ראו עולם, והשיגו עליונות על הנשים שנשארו ליד גינת הירק ואבני הריחיים.
גם היום, בתוך קבוצות מעגליות יש סימון על אלו שיוצאים ובאים: הערכה מעורבת בבוז, תחושת נחיתות, התפעלות וקצת איבה. חייתי ביישוב בשומרון. מרחוק אפשר היה לזהות מי עובד "בחוץ", "רואה עולם", ומי נטוע בשטעטל. הבדלים (קלים אמנם) באופן הלבוש, בסלנג, בעיצורים שנשלחים אחרת מהלשון, בתעבורת הרעיונות. ככה זה גם אצל קיבוצניקים. חרדים. ערבים. מי שיוצא אל ביצות אחרות נראה קצת שונה, ורואה קצת שונה
* * *
כבר עשרה חודשים שאזרחי העולם לא מבקרים באחוזות השכנות. אין נסיעות לחו"ל. לא באווירון, לא בספינה, לא על גמל. כל אחד במקומו, מגדל את הגזר שלו בערוגה שלו, בכפר שבו חיה משפחתו. אין נסיעות = פחות שופינג. פחות זיהום אוויר. פחות בזבוז זמן. אבל גם פחות עולם פנימי שטוף נופים מתחלפים. אין מי שהוא "איש העולם הגדול". החלון שלנו הוצר.
חשבתי שטיסות לא חסרות לי. שנסיעות לחו"ל הן לא הדבר הראשון שארוץ לממש בשוך המגיפה. אבל כשפרקתי ארגזים בבית החדש מצאתי את ארבע אצבעותיי הפרושות מלטפות את הדרכונים הלוך ושוב. גיליתי שאני מוחה אבק בלתי נראה מהמזוודה הצהובה הקטנה. מושכת מבט ארוך של אוהבים בתיקי הרחצה, במעילי הגשם הדקים, בתגי השם למזוודות. מרפרפת בכריות האצבע על הארנק עם המטבעות הזרים. השמפואים הקטנים סיפרו משהו על האישה שהייתי. הנחתי על המדף את כרית הצוואר כמו מיילדת שמניחה יילוד על המשקל. טרמינל ז'ה טם.
שדות תעופה, כמו בתי חולים, הם מקום שבו אין יום ואין לילה. קל לדעת מה השעה - לוחות אלקטרוניים הם השמיים וכל צבאם - אבל אתה לא בטוח שהשמש זורחת בחוץ. הדרך אל היעד עוברת בקופסת מתכת בגובה 15 אלף קילומטר ובתוכה אנשים שקר להם מדי. היום אנחנו חושבים רק על תנועת נגיפים בתוך הצינור הזה, אבל יש עוד היבטים: מיץ עגבניות מכוס חד־פעמית. לחמניית "מזונות" של אל על. מים מגביע עם מכסה של יוגורט. אוי, כמה שאני מתגעגעת.
מתגעגעת למסטיק של לפני הנחיתה. לריח הדחוס בשרוול המטוס שאף פעם אין בו מיזוג. לכיסי האוויר מעל האוקיינוס. לצוואר המתעקם כשמביטים אל הקרקע ורואים ערים כשטיחי משבצות. לתאי התיקים מעל הראש, שהדלת שלהם נטרקת מלמטה למעלה. לדיילות עם השיער המתוח והעקבים הקטנים. לכרטיס העלייה למטוס, שהשליש האחרון שלו מתקפל בכיס וכמעט נקרע. להורדת המים בשירותי המטוס.
תעזבו את אלה שהלכו לדובאי, קורבנות אופנה. אנחנו, האנשים הממוצעים, רק מחכים שמישהו ישאל אותנו מי היה איתנו כשארזנו. ארזת לבד? אני מקווה שהמחבלים וסוחרי הסמים נופלים בשלב הזה. אני תמיד עונה ברצינות, לא מתבדחת עם הבודקים, לא משפילה עפעף. שלא יקפצו עלי בנשקים שלופים או גרוע מזה: יפערו לי את המזוודה באמצע נתב"ג.
פעם עוכבתי בשדה כי התמונה שבדרכון לא דומה לאישה שהנני. הסברתי שהסרתי את המטפחת מהראש עקב גירושים. המאבטח השתתף בצערי וקרא למנהל. עניתי נכון על שאלותיהם לשם הסבתא ורחוב מגורי הוריי, אך לא נחה דעתם. הצעתי שיקלידו את שמי בגוגל ואצטט טורים שלי בעל פה. זוהיתי. סיפור אמיתי.
לא מעט מנסיעותיי מעבר לים צצו במסגרת מקצועית. סמינרים, משלחות, סיקור. אל טיסות כאלה אני עולה בגפי אבל יורדת עם בני משפחה חדשים. יש לי 12 שעות להעביר, למשל, צמוד לאישה זרה שקיבלה מקום לידי. אני מריחה את גופה, מכירה את קצב נשימותיה, לומדת את טעמה בספרות, מציעה לה את הקומפוט מהארוחה שלי, מטפסת עליה בדרך לשירותים, נרדמת על כתפה.
בסוף תמיד נוחתים. לא ידוע על מטוס שעלה ולא ירד. יש לי טראומה מנחיתות. לפני 16 שנים שברתי את הגב בתאונת צניחה בשל נחיתה שהסתבכה. כשהמטוס מנמיך אני עוצמת עיניים חזק, מרגישה את החוליה השבורה, ובין שפתיי הנשוכות עוברת תפילה.
אבל הנחיתה היא לא הכניסה אל הארץ. אחרי שלושה ימי הליכה מיציאת מצרים כבר עמדו בני ישראל בפתחה של הארץ הטובה, מוכנים לכניסה אל הנגב. וככה, איך שהם, עם הדרכון ביד, נפל עליהם חטא המרגלים - וטקס מעבר הגבולות התארך ל־40 שנה של נדודים במדבר. דומה למי שנחת מטיסה ארוכה, חושב שהארץ המובטחת נמצאת מאחורי המעלית, ואז מגלה שלפניו 40 שנה במדבר הטרמינל.
יצאתם מהמטוס יגעים, צמאים, כמהים לאוויר צח? את הארץ תראו דרך דמעה שקופה וחלונות זכוכית ענקיים. תור לדרכונים. לבדיקות ביטחון. לוויזה. שיקוף. ושיא הייאוש: המתנה למזוודות. ניצחנו את הקורונה, בני שנתיים מוציאים שיחת זום לאוסטרליה, אבל טרם נמצאה דרך לחבר בין נוסע למזוודתו. יש להדביק עיניים דרוכות אל המסוע הפרימיטיבי ולזנק כחתול כשהמזוודה שלכם תבצבץ. אה, זו לא המזוודה שלכם. כמו כל הדודות בעולם, גם אתם קשרתם סרט צבעוני לידית
* * *
תשמעו סיפור. אני גרה בשכונה שגרים בה עולים מאתיופיה, צברים מכל מיני גדלים ומינים, בני הדור השני והשלישי למעברה שהיתה בקרבת מקום, משפחות צעירות. שכונה ממש, עם הקיוסק והמכולת, הדוור והספר והקצב, המאפייה השכונתית והמשוגע השכונתי. ויש חנוונים, זאת אומרת בעלי חנויות שהם גם המוכרים, והם עומדים מאחורי הדלפקים בחנויות והעיצוב הוא של שנות ה־80.
מהמרכז המסחרי, שמרגיש כמו סלון ישן של דודה אהובה, נעלם לפני כמה שבועות הבעלים של חנות מכשירי הכתיבה, אדם מבוגר ונעים סבר. בירר מי שבירר, ושמע שהאיש שבר את האגן. אנשים בשכונה התארגנו במהירות, אספו כסף ושלחו לו זר פרחים ושוקולדים. "מאיתנו, הקונים".
ההגדרה הנבונה ששמעתי לגבי המצב הכלכלי היא שהקורונה לא פגעה בכולם, היא פגעה רק ב־20 אחוזים, אבל אלה שנפגעו - נפגעו טוטאלית. והנה, עוד סגר אחד חונק אותם ומשמיד בקומביין את האוכל של הילדים שלהם. לפני הטיסות, יש לנו יכולת להכניס את הזרוע שלנו לתוך הבור שהם נפלו אליו. לראות את בני האדם מאחורי העסקים. להעדיף לקנות שמיכה בחנות שכונתית ולא ברשת. לקנות בישראל ולא באתרים מחו"ל. לחנך את עצמנו לקניות סולידריות.
יעלה שקל וחצי יותר? יחסוך שקל וחצי במתן צדקה למשפחה של בעל העסק שקרס. "מאיתנו, הקונים".