המון תמונות תלויות בסטודיו של אלכס אנסקי, הממוקם בקומת הקרקע בבית הדירות שבו הוא מתגורר, שני מטר מהבימה. סוקרטס, פרויד, שופן, אמיל זולא, הצייר אורי ליפשיץ, המלחין הגרמני ריכרד ואגנר. הן נעוצות בכל מיני מקומות, ומאחורי כל אחת מהן סיפור שקשור בו, כולל תמונה של אסמה ובשאר אסד מחויכים, פלוס הקדשה שנשלחה אליו אישית משגרירות סוריה בלונדון.
מה לך ולבשאר אסד?
"אני חושב שזה היה בערך ב־2010. הייתי אז איש גלי צה"ל, עיתונאי ושחקן תיאטרון, וראיתי את עצמי כאדם בלתי מסוכן שיכול להביא סיפור מעניין. ידעתי שהם מגיעים ללונדון, וכתבתי לשגרירות הסורית שם שבהזדמנות שהם באנגליה, אשמח להיפגש איתם בלונדון, או בהזדמנות אחרת בדמשק".
וקיבלת תשובה?
"כן. קיבלתי הודעה שתודה, אבל לצערם הם לא יכולים לקבל את הבקשה. אבל שלחו תמונה של הזוג".
אנסקי, ששם משפחתו המקורי היה אברבנל, כבר בן 81, ולא איבד גרם מהשיק הכבד שאופף אותו. בחדרו מוצב פסל בדיוקנו, שנעשה במתחם החדשנות להדפסה תלת ממדית "Impact Labs", לכבוד הצגת היחיד שלו על סוקרטס, "כתב הגנה". הקלאס ניכר בדיבור, בקול הכל כך מזוהה, שהיה מקים דורות של צעירים ומבוגרים בכל בוקר בשעה שבע אפס שבע, שלא מסתיר מבטא קצת זר, אבל ממש לא מבולגריה, שבה נולד לגיזלה ולאליעזר אשר אברבנל אנסקי, במאי ושחקנית.
כמעט 50 שנה שידר בגלי צה"ל, ועכשיו התחיל לשדר באותה שעה בדיוק תוכנית יומית בשם "שחרית אישית" בכאן קול המוסיקה. נעימת הפתיחה המופלאה שליוותה את "שבע אפס שבע" בגל"צ ממשיכה ללוות אותו גם עכשיו - "O' et la rencontre" של פייר באשלה, שאותה הביאה לו העורכת המוזיקלית המיתולוגית עמליה רוזן.
אנסקי ללא ספק משמר את המניירה, את היכולת העילאית לפתח שיחה עם כל בן גיל על כל נושא ולנהל אותה בהומור, באריכות אבל לא בטרחנות, ועם לא מעט צער על שקיעתם של האלים בעולמנו, כפי שהוא מתרגם אותם גם אסוציאטיבית במחזות, בהצגות ובבימות שבהן שיחק לאורך עשרות שנים.
על הקיר בסטודיו תלויה גם תמונה שבה מצולם אביו, אליעזר אשר, ליד תמונת צליבתו של ישו בכנסיית הקבר. מתברר שאחרי מלחמת ששת הימים נהר כל עם ישראל אל העיר שחוברה לה יחדיו, כולל למקומות הקדושים לכל הדתות, בהר הבית וכמובן בכנסיית הקבר, שם לפי האמונה קבור ישו. אביו של אנסקי היה חבר של הצייר נחום גוטמן, ויחד הם נסעו ללמוד ולהשתלם בעיר האיטלקית ראוונה, הידועה באמנות המוזאיקה שלה. גוטמן שיפר את יכולות הציור שלו, ואנסקי למד לעבוד עם האבנים.
באחד מביקוריו בכנסיית הקבר, כמה שנים אחרי המלחמה, הוא ניגש לכמרים במקום ואמר להם שהציור הקדוש במצב לא טוב, ושהוא מוכן לשמר אותו. תשמר, אמרו לו, והוא עבד עליו חמש שנים בחינם. ארבע מתוכן עמל על הגוף של ישו, על אמו ועל מריה מגדלנה. השנה החמישית הוקדשה לפניו של ישו.
"אבא שלי דיבר איתי על זה שמאוד קשה לשחזר תמונה של בנו של אלוהים", אומר אלכס. "הרי אין תמונות מאז. היה לו זקן ארוך או קצר? עיניים כחולות? שרירים? הוא היה יפה תואר? מי יודע. מיכלאנג'לו החליט משהו כשצייר בקפלה הסיסטינית ברומא, ואבא שלי החליט שהוא משחזר את הפנים שלו לפי הפרצוף שלי. ישו נצלב כשהיה בן 33, ואני הייתי בן 33, והפנים בציור הזה, שעשוי מאבנים קטנות, לא צורחות ולא כואבות. הן מוחלות".
אז מיליוני מאמינים מגיעים לקבר של ישו, והפנים שלו הן שלך.
"עד היום אני נכנס לכנסייה ומסתכל על הציור ומדבר עם הכמרים שם, והם שואלים אותי למה אני מתעניין בו, ואני עונה להם שזה אני. אני גם שואל את עצמי איך זה שאנחנו חיים בעולם מודרני שמגיע לירח ולכוכבים, אבל מעליו יש דבר יותר גדול עם מילים כמעט תאומות - אמונה ואמנות. תיאטרון, פיסול, ספרות, כתיבה, מחול, ציור, מוזיקה. אלו דברים שהם נשגבים מהפרקטיקה, מהיומיומיות, ומי שחי בלי זה, חי רק חלק מהחיים".
הוא נולד בסופיה בתחילת מלחמת העולם השנייה. בסוף המלחמה, ב־1946, הגיע דוד בן־גוריון לבולגריה לפגוש את הקהילה.
"היהודים הבולגרים זה כולה 50 אלף איש, אין יותר. בית הכנסת בעיר היה פעיל, ובימים שלא היה פעיל, שימש כנסייה. זו קהילה שמצטיינת ב'התבוללות' שלה, זאת אומרת, הבולגרים לא מתחתנים בתוך העדה. וזו גם עדה חילונית מאוד. בן־גוריון בא ולקח את כל הקהילה ארצה, באוניות. להבדיל מקהילות יהודיות אחרות, שהתקבצו במקום אחד, הבולגרים נפוצו לכל עבר - יפו, לוד, חיפה. אין כמעט בולגרים בבתי סוהר, יש לנו נציגות יפה בצבא ונציגות מצומצמת בפוליטיקה, וזה רק מלמד עלינו לטובה. דע לך שאחד הערכים הכי חשובים ואולי מקודשים לנו, הבולגרים, הוא הבושה. אנחנו מתביישים, וזו הסיבה שאנחנו לא מגיעים רחוק בפוליטיקה. יש לבולגרים עור דק מאוד".
לאחר המלחמה עלתה המשפחה לארץ. אנסקי זוכר מצוין את הוויכוחים בין הוריו לאן הם לוקחים את חייהם וגורלם. האב היה ציוני, שרצה לעלות למדינת היהודים. האם, אשת העולם הגדול, אמרה שאחרי השואה, לרכז את היהודים שוב במקום אחד זה מאוד מסוכן, לכן רצתה להפליג לארצות המערב, לצרפת או לארה"ב.
אנסקי מספר שבילדותו הוריו התקשו למצוא עבודה, וכדי להרוויח זמן בחיפושים, אמו הביאה אותו לבית יתומים באזור תל ליטווינסקי (תל השומר). מדי פעם היתה באה לבקר אותו שם, וכדי לא להסגיר את העובדה שאינו יתום כלל, לימדה אותו להעמיד פנים שהאישה שבאה לבקר אותו היא לא אמו.
אחר כך נסעה לניו יורק, ובשלב מסוים החליטה לעשות קריירה ונשארה שם, והוא גדל עם אביו. כשהיא נפטרה בארה"ב ב־1986, אנסקי לא הצליח לגייס כסף להטסת גופתה לארץ. הגופה נשרפה, ואנסקי הביא את האפר לארץ והטמין אותו ביער סמוך ליד ושם.
במפעלות חייך אתה די מפריך את התזה של לא מעטים, בעיקר בעולם התורני, שמדברים על החילוניות כעל עגלה ריקה. יש לך מטען ענק בתיאטרון, במוזיקה, ברדיו, ובכלל בהבנת האמנות. תן לי את הזווית שלך לתקופה הזאת שאנחנו חיים עכשיו. תמחיז לי אותה.
"אני מתרשם שאנחנו חיים בתקופה הבינונית של ישראל, מבחינת בני האדם שמובילים אותה. הלכה הגדוּלה ואיננה. הלכה היכולת להעריץ את אחיך האדם על איך שהוא מתנהג. אנשים בינוניים, חלקם לא משכילים, מובילים אותנו לאשר הם מובילים. יש סוג של התקפה על ההשכלה בכלל. אף אחד מאיתנו לא יודע איך הדברים ייראו כאן בשנה הבאה, בקיץ הקרוב, בשבוע הבא. איננו יודעים. אי ודאות נובעת מבינוניות.
"כשעליתי ארצה היה סוג של התרוממות רוח, אבל לאט־לאט הכל שקע ביומיומיות פשוטה, בלי שום דבר קדוש, בלי שום דבר מעורר יראה. בשנה הזאת, שנת הווירוס הזה, שבה אין אמנות - כל מה שנותר לי זה להיאחז במה שהשאירו פה הדורות הקודמים. יש דברים שגדולים ממני - פילוסופיה יוונית, ארכיטקטורה עתיקה, מוזיקה קלאסית, ספרות קלאסית. הדברים שיש היום זה רק כדי לאכול, לשתות ולשרוד. אלוהים מסתובב כמו זר במחוזותינו. כבר לא נזקקים לו, אלא העסקנים הפוליטיים מתקיימים משירותיו".
הבניין שבו הוא גר נמצא במרחק 100 מטר מהיכל התרבות, שעומד בשיממונו כבר שנה. בעבר, כשהיה עומד במרפסת ביתו, היה אנסקי שומע את הצלצול הראשון ואת הצלצול השני, שתפקידם לזרז את הצופים להיכנס לאולם ולתפוס את מקומם לפני שהקונצרט יתחיל. "בשנה האחרונה אני מבין שבגלל הקורונה, חיי נעלמו. פתאום הבנתי שהייתי יכול לחיות 81 שנים בנאליות, ריקות, בלי התעלות הנפש, בלי חוויה רגשית".
אתה יכול לאמוד את הנזק שנגרם לך?
"אם אני צריך לאמוד את החיים בדרגות של הנאה, עומק והתעלות נפש, הייתי אומר שאני חי בתקופה הבנאלית של חיי. כל אלה נעלמו".
מי אשם?
"אני לא מצביע על אשמים. אני לא יכול להפיל את כל התיק על בנימין נתניהו או יואב גלנט או גנץ וכל החבורה שלא יכולה להתכנס סביבה ולייצר כנסת ומערכת סבירה של תקציב. יש בחיי הדורות עליות וירידות, ואני אפילו לא כועס, רק מצטער על השנה שהפסדנו ועל השנים שעוד נפסיד. אני חווה גילוי מזעזע, שאפשר לחיות בלי היכל התרבות.
"הווירוס הפך לנחלת הכל, הדבר הכי חשוב. בתקופות הרבה פחות טכנולוגיות ועשירות אנשים חיו חיים עשירים יותר בצל מגיפות. התרבות היא הערך המוסף של ההישרדות, והישרדות ללא תרבות היא בזבוז".
אז איך אתה פותר את המצב באופן אישי?
"אני מחפש ומוצא. קורא ספרים שקראתי בנעוריי ומגלה אותם מחדש. מאזין הרבה למוזיקה ומשתדל להתעניין ולהתעמק בה. קורא את הפילוסופים היוונים וכותב על זה".
בגיל 81 עדיין מרגש אותך לחזור לעשות תוכנית רדיו בבוקר?
"ועוד איך. אני לא ישן בלילה שלפני. בתוכניות הראשונות היו פידבקים מצוינים. אני מכיר, לצערי, מגישים שלא ידעו לעשות את ההפרדה בין השידור לבין החיים, והמשיכו את החיים כאילו הם ברדיו. זה נגמר לא טוב".
מה תביא לרדיו עכשיו?
"אבוא בכל בוקר לאולפן. בוקר זו מילה שמכילה המון, יום חדש ושמחה חדשה. יישב לידי עורך מוזיקלי בשם איתי ביינר, שמבין במוזיקה פי אלף ממני. בכל יום, בכל בוקר חדש, ליווה את כל ענקי היצירה בעולם. בתקופות הכי חשוכות של מלחמות ומגיפות אנשים ידעו שבבוקר תמיד יש תקווה חדשה.
"אתה יודע, בכל דבר שעשיתי ברדיו הייתי נכנס לאולפן ביראת כבוד ובענווה גדולה. אחד הדברים החשובים שגדלתי עליהם בבית הוריי הוא הבושה להישמע טיפש, טועה או בור. אני זוכר שבאחד השידורים שלי השמעתי את 'שירת העבדים של עולי בבל', שחיבר ג'וזפה ורדי. זה היה מתוך האופרה 'נבוקו', נבוכדנצר.
"יצאתי מהאולפן גאה ושמח, בלי שמישהו בתחנה יעצור אותי ויגיד או יעיר משהו. הגעתי הביתה, ואני רואה שאבא שלי לא מדבר איתי. בסוף הוא לא התאפק ואמר: 'מה עשית? איך תתגבר על הבושה הזאת??' שאלתי אותו מה עשיתי, והוא ענה: 'אמרת שהיצירה היא מתוך 'אאידה', ולא מתוך 'נבוקו''. נפל לי הלב. חשבתי לעצמי, איך באמת אצא עכשיו לרחוב".
למה נזכרת בסיפור הזה?
"כי הלכה הבושה מחיינו, והמחיר שאנחנו משלמים הוא נורא. רואים את זה בכל מקום. ברמת השיחה ברחוב, בשירה שנכתבת היום, במנהיגות, בצבא, בלימודים ובהשכלה. הרף התרבותי של שנותיה הקודמות של ישראל כבר לא קיים".
מירי רגב, כשרת התרבות, חשבה שהיא מבצעת מהפכה חשובה בסדר היום התרבותי.
"אני נבוך ומתבייש שהיא מונתה ונשאה בתואר הזה".
מתבייש בפני מי?
"מתבייש שהיא הפכה למרכזית בעולמנו, במקום להישאר בשוליים. יגידו עלי שאני מתנשא עליה, אבל כל אחד מאיתנו משלם מחיר כבד, ולא בכסף, על הרגביזם הזה. אפשר היה להפיק מהחיים יותר אם רגב לא היתה מרכזית כל כך בתפקידה. השיח שלה היה רע ומפלג, והפסדנו גם ביחסים בינינו, הישראלים. אתה מכיר את המושג הנפוץ פה - ערבות הדדית. יש פה איים של ערבות הדדית, אבל כשנתקלים בה, כולנו מופתעים שנותר ממנה שריד".
שידרת בגל"צ לפי תוכניות. "שבע אפס שבע" במשך 30 שנה, בין 1974 ל־2004. 400 תוכניות של "שעה היסטורית" עם פרופ' מיכאל הרסגור. אינספור משדרים על מוזיקה ותרבות. עכשיו שוב חזר הדיבור על סגירת התחנה.
"אי אפשר לסגור דבר סגור. אני לא מדבר על זה שבשנים האחרונות שלי שם, עד תחילת 2020, השומר בכניסה לא ידע מי אני, לא זיהה את פרצופי או את קולי, כי הוא בעצמו לא שומע גלי צה"ל. בסוף הייתי אומר שאני עולה לאלכס אנסקי, והשומר שאל איפה אנסקי יושב.
"בכל פעם נזקקתי לאישור כניסה מלמעלה. הייתי נכנס, מסיים תוכנית ויוצא, בלי להחליף מילה עם מישהו מאנשי התחנה. גלי צה"ל החזיקה פעם קבוצה יוצאת מהכלל של מוכשרים שונים זה מזה, נבחרת שבנה מפקד התחנה דאז, יצחק לבני".
אבל נבחרת הומוגנית תרבותית, וכנראה גם פוליטית.
"אני כופר בטענה הזאת. אי אפשר להשוות בין אנשים כמו יצחק בן נר, שמואל אוקון, יוסי עוזרד, מולי שפירא, אורי זוהר, יואב קוטנר, דורי בן זאב, רזי ברקאי, רינו צרור, יעל דן ותרצה אלחנתי".
אתה בטוח? לרובם ככולם טעם תרבותי דומה והם מצביעי שמאל מובהקים.
"לא כולם מצביעי שמאל, והטעמים התרבותיים לא זהים. כולם עבדו במקום אחד. אבל זו תקופה שהלכה ואיננה. אין יותר 'גרין רום' בגל"צ, שמתכנס בהפסקות שבין התוכניות, בין היצירות, כדי להחליף דעות ורעיונות. אין חילופי דעה בתחנה זה כמה וכמה שנים".
אז לסגור?
"אני בעד לסגור, כי תחנת שידור אמורה לתת תרבות מגוונת, ולא להיות מוכוונת מטרה לְרצות שלטון.
"קרה שם דבר מוזר, שבעצם מסכם את מה שדיברנו עליו. הבניין של גל"צ ברחוב יהודה ימית ביפו גובל בבניין ערבי. במשך שנות דור לא הכרתי אף אחד מהשכנים הערבים בשמו, לא ידעתי מה מקצועו ובמה הוא עוסק. לא הזמנתי לקפה, לא הוזמנתי לקפה. מחיצת קיר של עשרה סנטימטרים מפרידה בין שני הבניינים, בין העולם השקוף שלהם לעולם שלנו, שבו דיברנו מבוקר עד ערב על ארץ ישראל היפה.
"ישבו שם וחיו ממש לידי אנשים שקופים, שלא רואים אותי, ואני לא ראיתי אותם. הייתי נכנס, ובכניסה הילדים הערבים היו רוכבים על אופניים או משחקים בכדור, ומנהיגי המדינה, קצינים בכירים, הרמטכ"ל, כוכבי תרבות, היו הולכים ביניהם. לא חשבתי מה חושבים הילדים האלה. אם הם מספרים בבית שראו את שר הביטחון, או את הרמטכ"ל".
אז אתה רק מחזק את הדעה שטוענת שהאינטלקטואלים שמדברים גבוהה־גבוהה לא עושים באמת מה שצריך.
"אני מאיר פינה לא סימפטית בחיינו כאן, של ניתוק תרבותי מוחלט בין דורות של משפחות ערביות שחולקות איתנו קיר וכתובת משותפת. אנשים שקופים, אזרחים באותה מדינה, באותה עיר ובאותה כתובת.
"חלילה לי מלפגוע בקולגות שלי, ואני אוהב אותם, את השכלתם וכישרונם, אבל איך אדם כמו יעקב אגמון, למשל, לא עשה אף פעם 'שאלות אישיות' עם אף שכן מעבר לקיר? כשהייתי בן 40 או 50 לא עלה בדעתי להתעניין בהם. היום הייתי מתנהג אחרת".
אחרי כל השנים ברדיו, מיהו לדעתך המודל המושלם של שדר רדיו?
"ירון לונדון. הוא השדר האולטימטיבי, הגורו שלי. גם אבא שלו, כמו אבא שלי, היה שחקן בתיאטרון אוהל. ירון תמיד היה שולף המילים המהיר ביותר בתקשורת הישראלית, מעולם לא חסרה לו מילה. לא היה נושא שהוא לא ידע לראיין עליו או להתראיין עליו.
"מבחינת חדשות - יצחק רועה היה שדר ומגיש גדול. הייתי יכול להיות מרותק ממנו, גם כשסיפר איך הוא מכין חביתה. אריה גולן הוא שריד של הגדולים. לרוב הוא יודע באמת ובתמים יותר מרוב האנשים שהוא מראיין, והוא לעולם לא שוכח שיש מאזינים בצד השני. תמיד בא מוכן ומתכונן לשידור הבא בכל השעות שהוא לא באולפן".
ובטלוויזיה?
"חיים יבין החזיק בהגה הרבה מאוד שנים, בערוץ יחיד. וכמובן קרונקייט, וולאס, לארי קינג, ג'ואי בישופ, ג'וני קרסון".
אסי דיין.
"כישרון אדיר וייחודי עם הרס עצמי".
יוסי בנאי.
"חבר, מורה, איש תרבות וספר, שמלווה אותי שנים אחרי לכתו. בכל פעם שאני רואה את רבקה מיכאלי, אני לא יכול שלא להיזכר ביוסי".
בבחירות 1977 עבד אנסקי בקמפיין הליכוד ולימד את מנחם בגין איך להופיע בטלוויזיה. כל זה, במקביל לעבודה בגל"צ ולמשחק בהבימה ובתיאטרון חיפה.
"עזר ויצמן והפרסומאי אליעזר ז'ורבין ניהלו את הקמפיין", הוא אומר, "אני רק סיפקתי להם שירותים טכניים - לימודי הופעה בפני מצלמה. למדתי בתאגיד הרדיו של אמריקה, RCA, את תורת הכתיבה וההופעה, כי הייתי בטוח שהטלוויזיה היא הפלטפורמה שתירש את מקומם של הקולנוע, הרדיו, התיאטרון והעיתונות הכתובה. הייתי סוג של מנהל אולפן. את הזמן לזה הקדשתי בשעות הלילה ובשעות הפנויות שהיו לי בין הרדיו לחזרות לתיאטרון. הייתי אז כוח עבודה בלתי רגיל ואפקטיבי, שגם בזמן מנוחה חשב מה לעשות ואיך".
מה הזיכרון שלך מהקמפיין ההוא?
"בגין לא ידע להופיע. הוא היה אז בן 64, אמר שהוא מבוגר מדי מכדי ללמוד דברים חדשים. הוא ידע לטינית ויוונית עתיקה, ואני ידעתי איך מחזיקים את הידיים ואת הראש מול מצלמה. הוא היה אומר לי: 'מר אנסקי, מה לי ולתורת המשחק. אבל אעשה כמיטב יכולתי'. היתה לו עוד בעיה, שהוא כל הזמן נגע במיקרופון. הוא היה אומר לי לכוון את המצלמה לידיים שלו, כי אשתו תמיד אמרה שיש לו ידיים יפות, ובאמת היו לו אצבעות של פסנתרן. והיתה לו עוד בעיה מול טלוויזיה - שבזמן ראיון היה אוהב לשלוף מסמך מדש החליפה, כמו שעשה בנאומי הרחוב שלו. הוא לא הבין שבטלוויזיה לא צריך לעשות את זה. אבל בסוף הוא היה תלמיד אדיר, מעולה, שכיבד את הידע".
אנסקי היה גם חברו הטוב של דן בן אמוץ, מלך הבוהמה הישראלית. "הבוהמה הלכה אז לפני המחנה הלא פוליטי", הוא אומר. "הנציגים הבולטים שלה בעטו חזק למפא"י בתחת. הבוהמה התוותה דרך, אופנה, סגנון דיבור ומחשבה. מי שהשפיע הכי הרבה כאן על הבוהמה, עמוד האש בראש המחנה, לא היה איש צבא ובוודאי לא פוליטיקאי, וגם לא מורה של אף אחד. שמו היה דן בן אמוץ, והוא גר ברחוב נתיב המזלות ביפו העתיקה, קומה אחת מתחתינו. ולמה הוא היה כזה חשוב? כי הוא היה הראשון בהרבה דברים, שחלקם נעלמו. הוא היה, למשל, טבח מקורי ומעניין שהתמחה למשל במרק צבים".
בישל צבים?
"בוקר אחד נפלט בנמל יפו צב ים ענק, והמון אנשים, דייגים וסקרנים, נעמדו סביבו ולא ידעו מה לעשות איתו. הם היו מבוהלים ממש. גם אני עמדתי שם וצפיתי. ואז הופיע דן ואמר שהוא מוכן לקחת את הצב, לבשל ממנו מרק ולהזמין בערב את כל הדייגים. הוא פירק את הצב לחתיכות, הפריד את השומן שלו לשקיות, פתח ספרי בישול עתיקים ולמד מה עושים. הצב היה עיקר מזונו במשך שנה שלמה".
באפריל 1989 הזמין בן אמוץ כ־300 מחבריו לחמאם ביפו לסוג של מסיבת פרידה, לאחר שחלה בסרטן סופני. לאנסקי הוא העניק את ספרו "זיוניוני הדרך", אטום משני צידיו במחיצות פלסטיק, והוסיף ברכה: "אלכס, עכשיו אני יודע שלא תקרא את הספר". גם אמנון דנקנר היה במסיבה, ולאחר מותו של בן אמוץ כעבור חצי שנה, כתב את הביוגרפיה עליו, שבה התייחס לחבריו של בן אמוץ, שהעלימו עין ממעשיו עם קטינות. אנסקי עצמו תבע את דנקנר על הוצאת לשון הרע, והסיפור הסתיים בבוררות שבראשה עמד טומי לפיד. אנסקי לא היה מעוניין בפיצוי כספי, אלא בהודאה של דנקנר שמדובר בבדיה ספרותית.
אז מה היה?
"אמנון דנקנר זה הניוז פייקר, ממציא השקרים הכי גדול שהיה בעיתונות העברית המודרנית. הספר שלו גרם למהומה גדולה. מצד אחד חבר, מעריץ וחנפן של נשוא הכתיבה שלו, ומצד שני בעל הומור ארסי וקטלני. בן אמוץ היה הומניסט. אמנם בעייתי, אבל הומניסט. מה שמצער אותי זה שכתב היד של דנקנר שכב אצלי פה במשרד שלושה שבועות לפני שירד לדפוס. הוא שלח לי את הספר כדי שאאשר אותו, ואני לא הצצתי אפילו בכתוב ודחיתי כל הזמן, כי הייתי עסוק בחזרות להצגה. אחר כך הרגשתי אשמה נוראית. אשתי חמוטל לא סלחה לי על הרשלנות הזאת.
"הספר הזה, ששכחתי את שמו ("דן בן אמוץ, ביוגרפיה"; א"פ), מחק אישיות ותקופה שלמה. דנקנר היה שובב, פראי ובעל חוש המצאה בלתי רגיל. אילו הוא היה מדען וחי היום, הוא היה מגלה את החיסון לקורונה".
למה תבעת את דנקנר?
"רציתי התחייבות שלא תהיה מהדורה שנייה, שהספר לא יהפוך למחזה או לסרט. טומי לפיד נבחר לבורר, וסוכם שדנקנר ואני נקנה לו בקבוק יקר מאוד של שיבאס ריגאל. הסיכום היה שלא תהיה מהדורה שנייה, ושהספר לא יומחז ולא יוסרט. בסוף דנקנר גם לא שילם את חלקו בבקבוק".
באוגוסט האחרון עבר אנסקי צנתור בליבו אצל פרופ' אריאל פינקלשטיין באיכילוב, בעקבות סתימה בשלושה עורקים כליליים. מעבר לדאגה הרגילה, אישיותו המסוקרנת הביאה אותו להציע לפרופסור לשמש אסיסטנט שלו ולדבר עם חולים רגע לפני הצנתור. מה שמחזיר אותו לבן אמוץ: "אי שם בשנות ה־70 דן רצה שאכתוב על ניתוח הלב הפתוח שעמד לעבור אצל פרופ' וידנה באיכילוב, כדי להפוך את זה אחר כך למחזה. וידנה הסכים שאשב כאיש צוות בבגדי רופא ליד מיטת הניתוחים של דן, כדי שאוכל לספר לו אחר כך לפרטי פרטים מה קרה שם כל השעות האלו".
ומה היה?
"ארבע שעות משוגעות, בקור אימים. גלגל שיניים שמנסר את עצם החזה וריח כמו שפוגשים אצל הקצב, כשהוא מפריד בין עצם לשומן. ואז היתה מכונה שפתחה ממש את בית החזה, והפרופסור קרא לי להתקרב, הצביע על האיברים הפנימיים ועשה לי בחינה: 'מה זה? ומה זה?'
"את הלב זיהיתי. 'וזה?' 'טחול'.
"וידנה תיקן אותי: 'לא, אלה הריאות שלו'. הן היו שחורות מסיגריות. שחורות כמו הסוודר שלבשתי. והוא לקח עורק מהרגל, ועשה מעקף. ואז הוא הוציא את הלב לקופסה והחזיר, וכשדן התעורר, לקח לי שלושה ימים לספר לו מה היה שם".
אנסקי הוא סבא לשישה. נשוי 30 שנה לחמוטל, בעבר מנהלת לשכת המסחר ישראל־צרפת. אל בתה של אשתו, שירה (43), מנהלת מוצר בחברת נטפים, הוא מחובר כאילו היתה בתו הביולוגית. בזמן הראיון היא נכנסת להיפרד ממנו לפני נסיעת עבודה לאזור עין גדי. הוא מפציר בה שלא תיסע. "אני פוחד כל כך מאיזו טעות בכביש", הוא אומר, והיא ממהרת להרגיע אותו.
בנו מנישואיו הראשונים, שני (59), הוא טייס מטוסים פרטיים ומדריך טיס. משרי אנסקי, אשתו השנייה, יש לו שני ילדים - מיכל (40) והלל (35). אנסקי מעיד שהבן הוא צייר מוכשר שמתקשה להיפרד מציוריו: "ביקשתי ממנו ציור, והוא לא ממהר לתת לי אותו".
ומיכל?
"אני מכיר אותה אחרת ממה שמכירים אותה ב'מאסטר שף'. מכיר אותה כילדה חרוצה מאוד, שכתבה שירים שהיא לא מפרסמת. בעבודה שלה בטלוויזיה היא מפגינה מקצוענות יוצאת מהכלל".
וב"מאסטר שף"?
"מיכל היא מיוחדת במינה, דעתנית וחכמה. היא גם מעירה את הערותיה על האוכל של חמוטל".
מה ממה שמיכל מכינה אתה אוהב במיוחד?
"מרק עוף יוצא מהכלל, שהיא מוסיפה לו דגים וכל מה שטוב מהים".