שבוע אחרי שסיים את הטירונות כחייל בודד בצה"ל, קיבל רב"ט טיאגו בן זיקרי את בשורת האיוב הראשונה שטלטלה את עולמו. אביו האהוב, סטנלי ז"ל, נפטר מקורונה בברזיל, מרחק אלפי קילומטרים ממנו. לא חלפו חודשיים, והבשורה המרה השנייה נחתה עליו, בעיצומו של קורס בחיל הים: גם אמו, ולדיה ז"ל, חלתה בנגיף ונפטרה בברזיל, אחרי שנדבקה מאביו.
טיאגו, כיום מכונאי גוררות בחיל הים, מתקשה למצוא את המילים לתאר את צערו. דווקא אחרי שהצליח להגשים את חלומו הגדול - לעלות לישראל ולשרת בצה"ל - הוא לא זכה להיפרד מהוריו, שתמכו בו לאורך כל הדרך. למרות הכאב העמוק, החליט טיאגו לקיים את הצוואה הרוחנית שהעבירו לו שניהם לפני מותם: להמשיך בשירותו הצבאי בארץ, בלי לפרוש או לוותר לרגע.
"זה קרע אותי. מצד אחד רציתי להיות לצד הוריי ברגעיהם האחרונים בברזיל, ומצד שני ידעתי שאני חייב לסיים את קורס מכונאי הגוררות, שאליו שובצתי, ולהצליח במסלול שלי בצה"ל. אמא שלי אמרה לי זמן קצר לפני מותה: 'טיאגו, תמשיך בצבא, תמשיך בקורס שלך'. אז החלטתי לגייס את כל כוחות הנפש ולעשות את מה שהיא ביקשה".
* * *
במהלך הראיון, שמתקיים בבית המשפחה הישראלית שמאמצת אותו בהוד השרון, טיאגו (23) מרבה לחייך. במקום שבו רבים היו עלולים להרים ידיים ולהישבר, טיאגו מפגין תעצומות נפש מעוררות התפעלות, בנוי מחומר אנושי קשוח וחדור מטרה.
הוא נולד במנאוס, בירת מדינת אמזונס שבצפון ברזיל, כרך של שני מיליון תושבים. הוריו הכירו בתיכון, הפכו לזוג ולא נפרדו לרגע - עד מותם. שם משפחתו, בן זיקרי, נפוץ בקרב היהודים החיים בצפון ברזיל. "90 אחוזים מהקהילה שם הם ספרדים שהגיעו ממרוקו", הוא מסביר.
אמו הרתה וילדה בגיל 16 את שני אחיו הגדולים, התאומים רובן וסטנלי ג'וניור (31). "אבא שלי היה אז בן 17. הוא עזב את התיכון בכיתה י"א, לעבוד בעסק המשפחתי לתיקון ולמכירה של מקררים גדולים. אמא המשיכה בתיכון ולמדה ראיית חשבון באוניברסיטה. לפרנסתה היא עבדה כמפיקת אירועים. אני נולדתי שמונה שנים אחריי אחיי התאומים, ויש לנו עוד אחות קטנה, ולנטינה (16)".
בילדותו למד בבית ספר פרטי. "היה לי כיף גדול שם. משעות הצהריים יכולנו לעסוק בכל ספורט או אמנות שאהבנו. אני שיחקתי טניס, התאמנתי בג'ודו וגם הכנתי יצירות אמנותיות. היו לי הרבה חברים בבית הספר, ומאוד נהניתי".
עיר הולדתו מפורסמת באטרקציית טבע עולמית שעוברת בתחומה: האמזונס, הנהר הגדול בעולם, שנבחר לאחד משבעת פלאי עולם הטבע. "מיליוני תיירים באים למנאוס בגלל הנהר, כולל תרמילאים ישראלים, וכילדים יצאנו לבלות בו בסופי שבוע ולשוט בספינות. בילינו באמזונס המון ועשינו שם חיים משוגעים".
לקהילה היהודית בעיר, שמונה 2,000 איש, לא חש מחובר בתחילה. "אבל בבית ציַינו את החגים, עשינו סדר פסח גדול וחגגנו את ראש השנה. זה היה חשוב מאוד למשפחה שלי. בגיל 17 עבדתי במשך שנתיים, לצד הלימודים, גם כמאבטח בבית הכנסת שלנו, וזה חיבר אותי יותר ליהדות".
לפני שש שנים, אחרי שסיים תיכון, החל ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטה שבעירו. "לא אהבתי את הלימודים האלה, שאמורים להימשך חמש שנים. ידעתי שעד שאסיים אותם יהיה לי קשה למצוא עבודה טובה, וזה מאוד הטריד אותי".
לפני חמש שנים הגיע לטיול בן עשרה ימים בישראל, במסגרת פרויקט "תגלית", ובמהלכו נכבש לראשונה בקסמה של הארץ. בתחילת 2018, אחרי שלוש שנות הלימודים הראשונות באוניברסיטה, חזר לכאן במסגרת פרויקט "מסע" של ארגון מסע. הפעם הוא גר חצי שנה בדירה שכורה בשכונת פלורנטין בתל אביב, במימון הארגון, עם שותפים שהגיעו לפרויקט מפרו, מארגנטינה ומארה"ב.
"זאת היתה חוויה בלתי רגילה ומאוד עוצמתית. פתאום מצאתי את עצמי מסתדר עם אנשים שהגיעו מרקעים שונים, תרגלתי את האנגלית שלי והרגשתי שאני מעשיר את עצמי מאוד. במקביל טיילנו בארץ ולמדנו על המורשת של מדינת ישראל.
"בתל אביב הרגשתי בעיקר חופש. זאת עיר גדולה, מלאת חיים, עם חוף ים ושפע של תרבות ומסעדות. בברזיל לא הרגשתי כך. במנאוס חיים הרבה אנשים שלא מעניין אותם להתפתח, והעיר עצמה רחוקה מאוד ממרכז ברזיל. בחצי השנה שלי בארץ נפתח לי הראש ורציתי להתקדם, להתפתח ולצמוח. הבנתי שישראל היא המקום שלי. שכאן אני רוצה לשרת בצבא, ללמוד, למצוא עבודה טובה ולחיות. דרך 'מסע' עבדתי בהתנדבות בחברת סטארט־אפ תל־אביבית, שמפתחת אפליקציות, והיה לי פשוט נהדר בארץ".
עם התובנות והתשוקה שספג בזמן שהותו בארץ חזר טיאגו אל חייו ומשפחתו בברזיל. "נשארתי במנאוס עוד שנה, ואז החלטתי להפסיק את הלימודים לגמרי. במקביל פעלתי להכין את העלייה שלי לישראל - תהליך שנמשך שנה. הסברתי להוריי את הצעד, אמרתי להם שבישראל אוכל ללמוד, למצוא עבודה טובה, להתגייס לצבא ולתרום כיהודי למדינה. אמא שלי היתה בעד, אבל אבא שלי קצת הסתייג.
"הוא אמר לי: 'טיאגו, אל תתגייס לקרבי'. הוא מאוד פחד שיקרה לי משהו. הוא גם שאל: 'ומה יהיה עם הלימודים שלך באוניברסיטה?' זה באמת היה קטע מסובך ולא נעים. אחרי שעזבתי את הלימודים עבדתי בעסק המשפחתי של המקררים, ודרך הסוכנות היהודית בברזיל קידמתי את הליכי העלייה שלי לישראל".
* * *
באוגוסט 2019 עלה טיאגו סוף סוף לישראל, ונחת בקיבוץ מעגן מיכאל, סמוך לזיכרון יעקב. "ידידה שלי מברזיל, ששהתה בעבר בקיבוץ, סיפרה לי שיש בו אולפן טוב לעברית לעולים. ידעתי שאוכל גם לעבוד שם עד הגיוס. במעגן מיכאל נשארתי חמישה חודשים, וגם זאת היתה חוויה. למדתי עברית ועבדתי במדגה של הקיבוץ, לצד עובדים תאילנדים. הם לא דיברו אנגלית, אני לא דיברתי עברית, אז תקשרנו בינינו בתנועות ידיים".
בחדר בקיבוץ גר טיאגו עם שותף שעלה אף הוא מברזיל. "היו עוד חברים שעלו איתנו, וההרגשה היתה מעולה. בשלב מסוים הצטרפתי לגרעין 'צבר' (תוכנית ליווי וסיוע לחיילים בודדים שהם עולים חדשים; ע"נ), ואנשי הגרעין סידרו לי את ענייני הגיוס ועמדו בקשר עם שלטונות הצבא".
במסגרת "צבר" עבר לדירה במרכז קליטה ברעננה, עם שני שותפים נוספים - גם הם חיילים בודדים. "אני הייתי הברזילאי היחיד, ואיתי בגרעין היו עוד 80 חבר'ה מכל העולם - קנדה, אנגליה, ארה"ב, דרום אפריקה, גואטמלה, תאילנד. עם כולם הסתדרתי, דיברנו באנגלית. בינתיים העברית שלי הלכה והשתפרה, וכשהגיע הגיוס שלי כבר דיברתי די שוטף".
באפריל 2020 התגייס טיאגו לצה"ל. "היה לי חשוב מאוד לעשות צבא. ידעתי שזה יעזור לי להשתלב בחברה בישראל, ומאוד רציתי לתרום למדינה שבה אני חי. והיה עוד משהו: הקורונה התפשטה אז בעולם, ונהיה יותר מסובך למצוא עבודה ולימודים. אז ידעתי שהצבא הוא המקום שלי".
עם גיוסו עבר קורס עברית אינטנסיבי בבסיס מחו"ה אלון שבגליל התחתון, שנמשך חודשיים וחצי ("זה ממש שיפר לי את ההבנה והדיבור"), ומשם ביקש להמשיך לחיל הים. "רציתי יותר מכל את החיל הזה. אני אוהב ים, וידעתי שאני לא מתאים לשרת בדרום, במדבר, אלא רק בצפון הארץ. אני בא מהג'ונגלים של ברזיל, וזה לא הולך עם מדבר. חוץ מזה, אני מאוד אוהב את המדים הלבנים, היפים, של חיל הים".
טיאגו ביקש מהמנהלת שלו בגרעין "צבר" שתסייע לו להגיע לחיל. במקביל נרתמו גם מפקדיו בבסיס מחו"ה להגשים את חלומו. המאמצים נשאו פרי: בתחילת אוגוסט 2020 הוא עבר טירונות של שלושה שבועות בחיל הים, ובסיומה שובץ לקורס בן תשעה שבועות להכשרת מכונאי גוררות. "תפקיד הגוררות הוא לתת סיוע טכני לספינות החיל, הסטי"לים והצוללות. להוציא את הספינות מהנמל, ולסייע במשימות ימיות שונות", הוא מסביר.
אבל דווקא כשהרגיש שהוא עולה על מסלול ההגשמה העצמית, הגיעה הקורונה והיכתה במשפחתו. "בשבוע האחרון של הטירונות שלי אבא שלי חלה בקורונה, במנאוס. היה לי קשה מאוד לקבל את הבשורה. זאת היתה הפעם הראשונה שהכרתי מקרוב מישהו שחלה בקורונה. ממש פחדתי. באותו זמן עשינו מטווחים בקורס, והרגשתי שאני חייב לדבר עם אבא. הסברתי לסמלת שלנו בקורס את המצב, וביקשתי אישור מיוחד להתקשר לברזיל. האישור ניתן לי, ושוחחתי עם אבא שלי בטלפון.
"באותו שלב הוא היה עדיין בסדר. אמנם שכב בבית חולים, אבל רק עם כאבים בגרון בגלל הנגיף. שאלתי אותו: 'אבא, איך אתה מרגיש?' והוא ענה לי: 'הכל טוב, זה בקטנה, למה אתה דואג?' אני חושב שהוא לא ידע אז כמה הקורונה מסוכנת ולאן המחלה הזאת עוד יכולה להידרדר".
לדאבון הלב, מצב האב החמיר במהירות. "אחרי שלושה ימים כבר העבירו אותו לטיפול נמרץ, ולזמן קצר זה שיפר קצת את חומרת התסמינים. הוא הוחזר מהטיפול הנמרץ לחדר האשפוז הרגיל, ובטקס סיום הטירונות שלי אפילו שלחתי לו בווטסאפ תמונות שלי במדים, ודיברנו קצת. הוא היה מאוד גאה בי.
"כל זה היה בשישי בבוקר. למחרת מצבו שוב החמיר, וכשרציתי לדבר איתו בשבת, אמא שלי אמרה לי שהוא חזר לטיפול נמרץ וכבר לא מסוגל לדבר. ביום שני הוא נפטר, בגיל 49. אחי רובן התקשר לספר לי. בישראל השעה היתה אז חמש לפנות בבוקר, בגלל הפרשי השעות מברזיל.
"הייתי בהלם מוחלט. לא הפסקתי לבכות, בשקט, עם עצמי, כי לא רציתי להעיר את שאר החיילים שישנו איתי בחדר. הייתי עם עוד תשעה חיילים, והיה לי חשוב להתחשב בהם, גם ברגע הקשה הזה של חיי.
"אחרי שעה אחד החיילים התעורר ושמע אותי בוכה. הוא שאל אותי: 'טיאגו, הכל טוב?' וסיפרתי לו מה קרה. הוא ניסה לנחם ולעודד אותי, אבל היה לי מאוד קשה נפשית".
באותו שלב, ואת העובדה הזאת גילה טיאגו מאוחר יותר, חלתה גם אמו בנגיף. "היא נדבקה מאבא שלי, אבל המצב שלה היה יותר קל בהתחלה, כך שהיא נשארה בבית ולא אושפזה. גם אחי רובן נדבק, וגם הוא היה במצב קל".
* * *
בהלוויית אביו צפה טיאגו בשידור זום, כשהוא יושב בדירת השותפים שלו ברעננה. "לא הפסקתי לבכות. אמא ורובן, שהיו כבר חולים, התמוטטו בהלוויה - ומשם נלקחו לבית החולים. למזלי, לא ראיתי את כל זה בזמן אמת בזום, ורק בהמשך נודע לי מהמשפחה שהם אושפזו.
"רציתי לנסוע הביתה, לברזיל. להיות עם המשפחה שלי בזמנים הקשים האלה. אבל הבנתי שאני לא יכול לעזור בכלום, ושברזיל מוכה בקורונה בכל פינה ובכל עיר. את אבא שלי לא הייתי זוכה לראות פנים אל פנים גם אם הייתי מגיע בזמן לבית החולים, כי הוא אושפז בטיפול נמרץ. גם לאמא שלי ולאחי לא יכולתי להתקרב, כי הייתי עלול להידבק מהם.
"כל בני המשפחה אמרו לי: 'טיאגו, אין לך מה לעשות בברזיל, תישאר בקורס שלך בישראל'. לאמא שלי זה היה מאוד מאוד חשוב. היא אמרה לי, 'טיאגו, אל תבוא, תסיים את הקורס'. הרגשתי שהיא רוצה שאצליח, שאתקדם, שיהיה לי טוב ומעניין בצבא. גם האחים שלי תמכו בהישארות שלי בארץ".
הוא המשיך בקורס הצה"לי, כשליבו דואב על משפחתו בברזיל. "אלה היו ימים קשים. מצד אחד היתה לי מוטיבציה גדולה בצבא, ומצד שני איבדתי אבא, וגם אמא שלי היתה מאושפזת. היתה בינינו שיחה אחרונה, מדהימה, מבית החולים, כשהיא עוד היתה מסוגלת לדבר. את המילים שהיא אמרה לי לא אשכח לעולם".
טיאגו עוצר לרגע, מביט בכאב לצדדים. "אמא אמרה לי: 'טיאגו, תהיה חזק. אתה בישראל, תמשיך בקורס, אל תבוא לפה'. היא חזרה ושוב שוב על המילים 'אל תבוא לפה'. אמרתי לה, 'אבל אמא, מה איתך?' והיא ענתה: 'הכל יהיה בסדר, אנחנו פה כולם ביחד, ואנחנו גם איתך. אתה לא לבד, בן שלי'".
הוא לוקח נשימה ארוכה. "זה קצת הרגיע אותי, כשאמי אמרה לי את זה, אבל בימים שאחרי השיחה המצב שלה הלך והידרדר. היא היתה חלשה, וכשהייתי מתקשר אליה כבר היה לה קשה לדבר. לא ממש שמעתי אותה בבירור בחלק מהשיחות, כי היא לחשה".
שבועיים אחרי שיחתם האחרונה נכנסה אמו של טיאגו לתרדמת, וב־25 באוקטובר 2020 נפטרה, בגיל 48. טיאגו שבור הלב נותר יתום מאב ומאם.
"אחי רובן שוב היה זה שהתקשר להודיע לי, והפעם בבוקר. שני הוריי המאמצים בארץ, לילך וצחי, באו מייד לקחת אותי מהבסיס. בדרך לביתם, בהוד השרון, צפיתי בזום בהלוויה של אמא שלי, שנערכה בברזיל. לא הפסקתי לבכות. זה לא נתפס לי במוח אז, ולא נתפס גם היום.
"עדיין קשה לי מאוד לעכל שככה, בתוך חודשיים, הוריי האהובים אינם, בזה אחר זה. לפעמים אני חושב שאני חי בסרט רע ומר. אני לא אוהב לבכות ליד אנשים, אז בלילות, בחדר בבסיס, כשכולם נרדמו, אני הרשיתי לעצמי לבכות. בכיתי הרבה. עם עצמי. בשקט. בכיתי על עצמי ועל הגעגוע שלי אליהם. ובעיקר על העובדה שלא יכולתי להיפרד מהם כראוי".
* * *
חמישה ימים אחרי מות אמו סיים טיאגו את קורס מכונאי הגוררות. "בגלל הגבלות הקורונה בארץ הייתי לבד בטקס הסיום, בלי חברים ובלי המשפחה המאמצת שלי. הייתי עצוב נורא. תמיד תכננתי וידעתי שהוריי בברזיל יהיו שותפים מלאים בחיים שלי, גם אם מרחוק. ופתאום חטפתי בום כזה, ששובר את הלב.
"אבל לצד הכאב היתה בי גם שמחה קטנה: שלמרות כל מה שחוויתי באותם שבועות קשים, הצלחתי לעמוד על הרגליים, לתפקד כראוי ולסיים בהצלחה את הקורס. היה בזה משהו מרגש וחשוב ביותר עבורי".
אחרי סיום הקורס, כשרק החל להשתלב כמכונאי בגוררת, קיבל טיאגו אישור מיוחד מטעם הצבא לטוס לברזיל - לשהות חודש ימים לצד בני משפחתו. "הרגשתי שאני חייב לעשות את זה. בער בי מאוד לפגוש את האחים שלי, את אחותי, להיות קרוב לכולם. כשהגעתי למנאוס, לא דיברנו בינינו כמעט על מות ההורים, כאילו הדחקנו הכל. אל בית הקברות היהודי שבו הם קבורים זה לצד זו לא יכולתי להגיע, בגלל שממשלת ברזיל אסרה ביקורים בבתי קברות, מחשש להתקהלויות.
"אחרי שבועיים של הדחקה טוטאלית שאלנו את עצמנו פתאום, למה אנחנו לא מדברים על המוות הנורא ועל כל מה שעבר עלינו בחודשים המטורפים האחרונים? החלטנו לגשת ביחד, אחיי הגדולים ואני, לייעוץ פסיכולוגי. בתוך שבועיים נפגשנו ארבע פעמים עם פסיכולוג. בשיחות האלה הוצאנו את כל מה שישב לנו על הלב".
בתום חודש לצד משפחתו חזר טיאגו לישראל. "ידעתי שהעתיד שלי נמצא בארץ, ושאני רוצה להמשיך בתפקיד שלי בצבא. חזרתי באמצע דצמבר, וזאת היתה החלטה חשובה ונכונה מאוד בשבילי".
עם שובו לצה"ל חיכתה לטיאגו גם אהבה: גוני (19), חיילת מחיפה ששירתה איתו בקורס מכונאי הגוררות. "שם התחברנו. גוני ידעה על כל מה שעברתי, ממש ליוותה אותי. באותו שלב עדיין לא היינו בני זוג, אבל גוני מאוד תמכה בי, התעניינה במצבי והקשיבה לי. קצת אחרי שחזרתי מברזיל הפכנו לזוג. כעת אנחנו משרתים בשתי גוררות נפרדות, אבל אנחנו מבלים יחד ככל האפשר. הזוגיות הזאת מאוד עוזרת לי וממלאת אותי באושר. גוני היא חברה קרובה שלי, ואני יכול לספר לה את כל מה שעובר עליי".
מאז שעלה לארץ אימצה את טיאגו משפחה ישראלית חמה, שבזכותה הוא מרגיש עטוף באהבה אינסופית. לפני פסח נסע עם בני המשפחה לאילת, ואת ערב ליל הסדר חגג בביתה שבהוד השרון.
"טיאגו הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו", מספרת האם ה"מאמצת", לילך אשכנזי (51), מנהלת פרסום בעיריית רעננה. "יש לנו שלושה ילדים, בר (בת 17.5), רועי (13) ואור (בת 12), ומאוד רצינו לאמץ חייל בודד. ידעתי שבמרכז הקליטה שלנו ברעננה יש הרבה חיילים בודדים מגרעין 'צבר', אז פנינו בבקשה לאמץ אחד מהם. טיאגו התאים לנו, כי אני דוברת פורטוגזית, אחרי שבילדותי שהיתי עם הוריי בשליחות בברזיל. זאת שפתו של טיאגו, כך שיכולנו לתקשר היטב מההתחלה.
"טיאגו נמצא איתנו יותר משנה, ומאוד טוב לנו איתו. הוא התחבר בצורה מדהימה לילדים שלנו, וגם אלי ואל בעלי, צחי (50), סמנכ"ל כפר המכבייה. בר וטיאגו מנהלים כל הזמן שיחות נפש, וטיאגו אוכל אצלנו ארוחת שישי ומבקר פה הרבה.
"חווינו איתו, בצער ובכאב אינסופיים, את מות הוריו. היה לנו קשר טלפוני איתם אחרי שאימצנו אותו, והרגשנו שלמענם אנחנו חייבים לתת לטיאגו את כל האהבה שבעולם".
טיאגו: "זכיתי במשפחה פשוט נפלאה. הם היו איתי בכל הרגעים הכי קשים של חיי, נתנו לי הכל, בית חם והרגשה שאני לא לבד. זאת תמיכה שאי אפשר לתאר עד כמה היא חשובה. אני ממש מרגיש שכאן הבית שלי, ואני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם. אנחנו מדברים על הכל. הרגשתי שהם ממש מצילים אותי מהשבר העמוק שלי".
לילך: "טיאגו הוא בחור מאוד חזק. הוא לא שקע, והרוח החיובית שלו הרימה אותו מהמקום הקשה כל כך. מפעים לחוות את תעצומות הנפש שלו. אנחנו שמחים על כל דקה שהוא איתנו. ערב שישי אחד אירחנו אצלנו גם חברים שלו, תשעה חיילים בודדים, ואנחנו מרגישים שזכינו בזכותו לתת ולאהוב".
* * *
טיאגו יוצא מהבסיס אחת לשבועיים, לסופשבוע של שלושה ימים. לדבריו, הוא "שובר בכל פעם את הראש" איך לחלק את זמנו בין בת הזוג גוני, החברים והמשפחה המאמצת.
"בשבת הזאת אני אצל גוני בחיפה, ואני מקווה שאספיק לראות גם את כולם", הוא מחייך. "עם כל הכאב שחוויתי, באמת קרו לי בישראל גם דברים טובים שגורמים לי סיפוק גדול. אחרי הצבא אני ארצה להישאר בארץ, ללמוד יחסים בינלאומיים, לעבוד ולהמשיך לחיות כאן. נכון שהריחוק מהאחים ומהמשפחה שלי בברזיל קשה לי, אבל כאן המקום הטבעי שלי. אני אוהב את ישראל ומאמין שעשיתי את הדבר הכי נכון כשבאתי הנה. כעת אני מנסה להעלות גם את אחותי הקטנה".