הבעיה עם מנסור עבאס היא שהוא שייך לתנועה האסלאמית. זאת תנועה המסונפת לאחים המוסלמים, שבגדול רוצים להקים ח'ליפות אסלאמית חובקת עולם, שבה כל האזרחים מוסלמים. מי שרוצה להתאסלם - עדיף. מי שלא, כבר ירצה.
בתוך האידיאולוגיה הסימפטית הזאת יש מילה אחת שהיא לב הקושי עם מר עבאס: תקייה. המונח הזה הוא יסוד רעיוני אצל האחים. פירושו הסתרה, הטעיה. פירוש הפירוש: כאשר מוסלמי נמצא בעמדת נחיתות, שאינה מאפשרת לו לקבוע את השריעה כחוק המדינה, וכל כיוצא באלה תופינים, מצוּוה הוא לנקוט את פעולת התקייה - כלומר, להסוות את כוונתו האמיתית, להיראות כאילו הוא משתף פעולה, עד שיבשילו התנאים לפריצה. מוחמד עשה זאת בהסכם חודיבייה, שאותו הפר כשצבר מספיק כוח, וטבח ביהודי ח'ייבר. עד היום, בהפגנותיהם, שומעים "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סוף יעוד". ובתרגום חופשי: "זכרו את ח'ייבר, יהודים, מוחמד ישוב עם הגדודים".
אז זה הסיכון, שמדובר בדוב בעור ארנבון. מצד שני, ברור שיש פה גם הזדמנות. הרי אי אפשר להמשיך להדיר חמישית מאזרחי ישראל מהשלטון. זה גורם אצלם, בצדק, לתחושת אי־שייכות חריפה, שגוררת בין היתר אלימות, שימוש בנשק, נהיגה פרועה, ועוד. זאת לא הסיבה היחידה, כמובן, אבל יש לקרע הזה השפעה גדולה.
צריך לקרב את ערביי ישראל אל המדינה, אל מוסדותיה, אל מנעמיה, אל החינוך שלה, אל האפשרויות שבה. ולכן מנסור עבאס, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ולמרות שאולי ליבו אינו במקום הנכון מבחינתנו, ככתוב אצלם "אללה לא יבדוק את שבועותיך חסרות ההיגיון, אלא את כוונות ליבך" (סורת אל־בקרה, פסוק 225), הוא רק גשר, שעליו יעברו ההמונים בני ערב שרוצים כבר להשתייך.
כלומר, יש פה הזדמנות לעשות לתנועה האסלאמית "דאבל תקייה" - הם יחשבו שאנחנו קונים את הבלוף שלהם, אבל אנחנו בעצם מכירים אותו היטב, ולכן ננקוט זהירות, בקרה, חשדנות, ומצד שני לא נפספס את ההזדמנות להתחיל שינוי עמוק ביחס של האזרחים הערבים אל מדינתם.
מבחינתי, פסילת מנסור עבאס וחבריו משותפות בקואליציה הבאה עלינו לטובה היא החמצת הזדמנות חשובה מאוד. מה בליבם מי יידע, אולי אפילו הם לא, אבל בלי קשר לפוליטיקה של גושים - עניינית, יש עניין לענות על הצעד הראשון הקטן בצעד קטן בחזרה. אחרי הכל, בני דודים אנחנו, שלא אוכלים חזיר.
איור: יהודה נוני, Nuni-art.com
חזירים
ממש כעת, ברגע שאתם קוראים מילים אלה, נולד עוד חזירון בר בחיפה. והנה עוד אחד. בשקט־בשקט, בלי הרבה תשומת לב ציבורית, כי זאת חיפה ולא תל אביב או ירושלים, קבוצת חזירים מסתננים כבשה את שכונות הכרמל. התמונות מוכרות לכל וגם משעשעות, אם זה לא פח האשפה שלך שעשרה חזירים הופכים ונוברים בו.
תארו לכם שעדרי דישונים היו פושטים על תל אביב, או שעדרים של גנו היו משתלטים על המדרחוב בירושלים. מי היה שותק? אבל בחיפה השלטון המרכזי טיפה חלש, והעירייה חלשה עוד יותר. ראשת העיר, עינת קליש רותם, לא פועלת. לא נעים לה. מגיני החזירים זועקים את זעקתם, והיא מהססת. מעבירה אחריות לגופים אחרים, לא רוצה שיקראו לה רוצחת חזירים.
אני קורא את מה שכותבים חובבי החזירים החיפאיים. הטיעון המרכזי: בנו שכונות על שטחי המחיה של החיות, אז מה נלין כי הם באים אל הרחובות? מה נותר להם לעשות? יש לקבל את הגזירה בהבנה, כי אנחנו מין אנושי נורא, ועלינו להצטער על מעשינו ולהיענש. חוץ מזה, מה הם כבר עושים, החזירים? בסך הכל מדובר בבעל חיים ששוקל כמו שני בני אדם, ושפה ושם, בלי להודיע מראש, עלול לתקוף ולפגוע קשות. חוץ מזה, למי הם מפריעים חוץ מלתושבים?
השיח של "לא נעים מחזירי הבר" מזכיר לי שיח פוליטי באמריקה, שבה כל הצד השמאלי של המפה בעצם מתבייש להיות אמריקני, מתנצל, יורד על ברכיו, מאפשר אנדרלמוסיה בשם רגשות אשם, מקצץ בתקציב המשטרה וסופג עלייה מטורפת בפשיעה. בשם אהבת מיעוטים מזויפת, הוא מפקיר את השלום והביטחון ברחוב.
מה לעשות, אנחנו בני אדם. אנחנו מתרבים, כובשים סביבות מחיה. חיות סובלות. לא ניתן לפצות על זה בדיעבד בהכנסת החיות אלינו הביתה.
חזירים לא נועדו לחיות בעיר. אין מצב לדו־קיום בשלום. זה אסון שמחכה לקרות. אפשר וכדאי לפתוח את פארק החזירים, שבו יחיו יחד כמה יחידי סגולה ומזליסטים על תזונה משובחת על חשבון המדינה, וכל השאר יצטרכו להיות מדוללים. וכן, זה מזעזע אותי, אבל לא יותר משחיטת כל שאר בעלי החיים לטובת אוכלי הבשר. חזירי הבר לפחות זכו לחיים של חופש, עד המפגש עם האטליז הלא כשר בנצרת.
תנועה
בליל הסדר נסענו לחמותי. התנועה זרמה. זה היה אחד מלילות הסדר הכי זורמים במחלפים. כמובן, תודות לשומרי השבת שלא יכלו לנסוע, ובלינתם אצל קרוביהם ציוו לנו את הכביש.
מה שהתברר זה שאם מורידים מגזר שלם מהכביש ביום מסוים, התנועה נרגעת. ונודה על האמת - מאז דעכה המגיפה, התנועה קיבלה עזוז שלא היה אפילו בזמנים הקשים לפני המחלה. הכל עומד. יש פקקים בחניות פרטיות של אנשים. כל המדינה היא פגוש לפגוש.
מה שאני מציע פה זה להשבית בכל שבוע מגזר אחר, ליום אחד. אני מדבר על חמשת ימי העמל, ועל חמשת המגזרים. יום יושבתו החרדים, ויום החילונים, ויום הסרוגים, ויום הערבים, ויום העולים החדשים. ככה נוריד מהכבישים חמישית מכלי הרכב, וכל ארבע החמישיות האחרות יוכלו ממש לנסוע, ולא רק לעמוד על הכביש.
הנוסע בכבישי הארץ לא יכול שלא להבחין בכמות נתיבי התחבורה הציבורית הנבנים בימים אלה, עולים על שדות, מגיעים לגדרות של בתים, מותחים את התשתית התעבורתית לקצה. אמנם באיחור קל של כמה עשרות שנים, אבל במשמרת הזאת נזכרו ועושים בגדול. השאלה שעדיין אין עליה תשובה היא אם ההמונים אכן יעברו לתחב"צ כשהכל ייפתח, או שההרגל הוא בלתי ניתן לשבירה - החיבור אדם־מכונית הושלם, ולא ניתן להפריד.
כי אם הניסיון לא יצלח, והציבור לא ינטוש את מכוניותיו היפות, אפשר יהיה להשתמש בנת"צים להצבת עמודי בטון, שעליהם תונח קומה שנייה לכבישים, ועליה אולי עוד אחת. ולמה שרק נגור במגדלים, נעבוד במגדלים וניקבר במגדלים? גם ניסע על מגדלים. נפרח באוויר.
"מותק, מתי תגיעי הביתה?"; "ווייז לוקח אותי מהקומה השלישית של מחלף מורשה, דרך הקומה החמישית של כביש 5, 27 דקות ואני בבית".