לצאת מהאוטופיה
עמר לחמנוביץ על האובססיה האנושית לאיחוד - למרות הסיכוי הגבוה לכישלון
כשהביטלס התפרקו ב־1970, הסערה החברתית שפרצה בבריטניה העמידה בצל כל משבר פוליטי קודם במדינה, וגם כאלו שהגיעו אחריה. ההתפרקות סימלה את סוף עידן האופטימיות הבריטית, ובאופן מיידי פיצלה את האנגלים למחנות לפי חברי הלהקה, שכל אחד מהם היה חשוד במניע משלו לפירוק. סוציולוג המוזיקה סיימון פרית' תיאר את התפזרות ארבעת המופלאים כ"רגע שבו בריטניה הפסיקה להיות ממשית, והחלה להיות נוסטלגית".
אם אלו הביטלס או מרקו מ"הלב" של דה אמיצ'יס - האיחוד הוא נוסטלגיה למה שאירע לפני רגע או לפני שנה; הוא כמיהה לשלמות בעידן של קיטוב ופיזור. הנוסטלגיה היא לא רק געגוע לחוויה מן העבר, אלא כיסופים למה שמעולם לא קרה. היא מייצרת לנו אשליה של אפשרות איחוי - גם אם בתוך־תוכנו אנחנו יודעים שהיא לא תתממש.
הרצון לאיחוד הוא טרגדיה ידועה מראש. פיסות של אושר הן לעולם לא האושר עצמו, ובכל זאת אנחנו ממתינים לרגע שבו הן יתלכדו לדבר האמיתי. ה־FOMO המציק מכולם הוא לראות מול העיניים את הפוטנציאל ולא לממש אותו. האיחוד, במובן מסוים, הוא הרגע שבו ההחמצה מסתיימת, והאכזבה מתחילה.
ובכל זאת, החיפוש אחרי איחודים הוא צורך אנושי עמוק. גם כשהתנאים הטכנולוגיים מקשים עלינו - אנחנו מתעקשים עליו. שהרי בעולם מנוכר של תיבות תהודה, שמתווך על ידי מסכים, בכל זאת הקהילתיות פורחת ומתגוונת: מרחבי העבודה המשותפים, הקומונות העירוניות, מסיבות הטבע, אירועי יד שנייה, אפילו קבוצות הווטסאפ - רבים הם איי האיחודים בינינו, שמספקים נחמה וכאב בכפיפה אחת.
יותר מדי פעמים נזרקת המילה "אחדות" לחלל האוויר הישראלי. אבל דומה שדווקא האיחוד הוא בחירה טרמינולוגית קולעת יותר. שהרי בעוד האחדות היא עניין כמעט מיסטי ודורשת מאיתנו הרמוניה או הסכמה עמוקה, האיחוד מחבר חלקים נפרדים, וגורם להם לעבוד יחד: בלי למחוק הבדלים, בלי לטשטש זהות. אז צאו מהאוטופיה: איחוד הוא לא רק האפשרות הטובה ביותר - הוא גם היחיד בסט הכלים שלנו.
מנפלאות הכדור
עדי רובינשטיין חולם לאחד את נבחרת ישראל במונדיאל מקסיקו 1970
הגעגוע לנבחרת הכדורגל של ישראל משנות ה־70 של המאה הקודמת, תחת המאמן עמנואל שפר, לא נובע כמובן רק מההישג ההיסטורי והחד־פעמי שלה - העפלה לגביע העולם במקסיקו, אלא כמו תמיד כשמדובר בנוסטלגיה - לכל מה שהתקופה שבה שיחקה הנבחרת הזאת מייצגת.
קודם כל, הכדורגל עצמו, הרבה לפני העידן הממוסחר שהרס כל חלקה טובה, כשכדורגל נבחרות היה פתוח באמת לכולם ואִפשר לכל נבחרת הזדמנות לעשות את הבלתי ייאמן ולשחק על הבמה המרכזית בעולם, בצוותא עם הגדולים באמת. היום, אף שמספר הנבחרות רק עולה, ישראל לא עושה רושם שהיא בכיוון עם פתיחתו של עוד קמפיין חדש. אבל מי יודע, אולי עוד בימי חיינו יתרחש הנס. האם נזכה לראות את ישראל בעוד מונדיאל?
אבל בואו נדבר רגע על התקופה. המדינה בת ה־22 נכנסת לעשור ההוא באופוריה, בהרגשה שאי אפשר לנצח אותנו, ולא רק על המגרש. ישראל של תחילת הסבנטיז היא מדינה שרוצה להרגיש חלק מהעולם המערבי, ומפא"י עוד לא נמצאה בפרפורי הגסיסה שלה. לכן טבעי היה שגם נבחרת הכדורגל שלה מעפילה למונדיאל, כי הרי הרגשנו הכי ווינרים בעולם. בהמשך אותו עשור מכבי תל אביב בכדורסל תשתלט על הכדורסל האירופי, נבחרת הכדורגל תעפיל גם למשחקים האולימפיים - וכן, יהיה גם הטבח הנורא במשחקים האולימפיים במינכן, שימנע מהאצנית אסתר רוט שחמורוב לעשות אולי היסטוריה בלתי נתפסת.
זה כנראה היה דור השחקנים המוכשר הכי גדול שלנו (יצחק ויסוקר, שייע פייגנבוים, יצחק שום, צבי רוזן, גיורא שפיגל, דוד פרימו וכמובן מוטל'ה שפיגלר, שכבש את השער ההיסטורי מול שבדיה), שידע להתחבר בזמן אמת. הבדיחה אומרת שכולם דיברו יידיש בחדר ההלבשה ולכן זה עבד יותר טוב, אבל אמפירית זה לא נכון. זה לא שלא היו לנו נבחרות טובות בהמשך הדרך, אבל משהו בשילוב הזה של העולים החדשים־ישנים והצברים, העובדה שיסודות הכדורגל היו עוד מאירופה ולא רק מהשכונה המקומית, ובעיקר העובדה שהם באמת היו כוכבים בעידן חצי מקצועני - עשו את ההבדל.
ישראל השתנתה, והכדורגל הישראלי השתנה. אם פעם שחקני הנבחרת היו מקבלים מניה באגד, היום הם יכולים לקנות את אגד. הכסף הגדול לא הצליח לשנות את העובדה שאי אפשר להחליף לב ונשמה. ולא רק בספורט, בהכל. לו להשיב ניתן.
זוג מהעתיד
איתן אורקיבי חולם לאחד את ההגשה הזוגית של יעקב אילון ומיקי חיימוביץ'
לא ייאמן, אבל פעם דיברו על שני אלה במושגים של הממלכתיות החדשה. בימים שניחוח הנפטלין של הערוץ הראשון הורגש היטב בנחיריים, משדר החדשות של ערוץ 2 דאז - בהגשה הזוגית, הצעירה והמעודכנת של יעקב אילון ומיקי חיימוביץ' - הפך די מהר למדורת השבט הגדולה והמרכזית. מהדורת "מבט" של רשות השידור קיבלה בהדרגה מעמד של חומר צפייה מוזיאלי, מקום שאליו בורחים כדי לא לדהור עם העדר.
זה היה אחד המהפכים התרבותיים הגדולים של הדור ההוא: פתאום היתה אלטרנטיבה. החדשות עברו לספורט־אלגנט. מול הרשמיות הקפואה והמעונבת צצה חלופה חייכנית, נגישה, שאיכשהו נראתה גם מחוברת יותר לרוח התקופה החדשה. העידן של "גרה בשינקין", ואוסלו, והצ'רטרים, ותרבות הצריכה.
"הטלוויזיה הישראלית" של רוממה ניסתה, באמת שניסתה, להתקדם עם המודרנה. ראו את זה בפתיחים החדשים, באולפנים שהתעדכנו, בפונטים חדשים בכתוביות. אבל זה לא היה זה, כי דנ"א של "ערב טוב ושלום רב לכם" ו"לילה טוב מירושלים" אי אפשר כנראה לכבס בפתיחים גרפיים קצת יותר נועזים ובאותות מוזיקליים מתוך הסינתיסייזר. המאמץ הירושלמי לשדר עדכניות טכנולוגית וטלוויזיה של שנות האלפיים נראה מזיע ומתאמץ.
כפתור אחד למעלה בשלט של "תבל" או "ערוצי זהב" (או מה שזה לא היה אז), וקיבלתם את הדבר האמיתי. משהו במהדורה הזוגית של יעקב ומיקי סימל תל־אביביות מתוקה, הרבה יותר קלאס. הדינמיקה בין שניהם פיזרה קסם של ירח דבש, גם כשהזוגיות שלהם חגגה שנה, שנתיים, שלוש וארבע. אפילו כשהם ערקו לערוץ 10 - הם עברו כזוג צעיר שמבשר חידוש ורענון.
יותר מכל, הם בישרו אלטרנטיבה. במדינה של קונפורמיות תרבותית ומונופולים, הם היו הכי קרוב למהפך 77' תרבותי; שער כניסה לעידן חדש. לרגע היסטורי קצרצר למדי, להרף עין, הם היו העתיד. וברור, ברור כי ככל שהם הפכו להיות חלק מהסלון הישראלי, מדורת השבט, שפת הממלכתיות החדשה שלנו - כך גם נמוג הקסם המהפכני והתפוגגה ההתרגשות ממשהו "אלטרנטיבי". מה לעשות, די מהר החלופה הנערית התברגנה ונעשתה לממסד דומיננטי, על כל המשתמע מכך: כוח, שליטה, ביטחון עצמי מופרז, מונוליתיות.
אני רוצה לראות אותם מתאחדים על המסך, את יעקב ומיקי, אבל לא בתור הפאוור־קאפל של התקשורת בשיא תהילתם, אלא ברגע ההוא, הנשכח, שבו היו עוד אלטרנטיבה נועזת. אתם זוכרים איך התבוננו בהם מהופנטים, כמו בכדור בדולח מוזר, שדרכו יכולנו לראות לא רק את ההווה האקטואלי, אלא גם את העתיד.
חמוצים מתוקים
יעקב לויתם חולם לאחד את השלישייה השובבה מסרטי "אסקימו לימון"
נגיד את האמת: כולנו היינו נותנים עכשיו הרבה תמורת האפשרות הקולקטיבית, המנחמת כל כך, לשים ראש על כתפיו המרגיעות של מישהו, כהמלצת שיר הפיפטיז הנודע של פול אנקה, "פוט יור הד און מיי שולדרס". אותו פזמון נעורים שליווה את בנצי, מומו ויודל'ה בהרפתקאות הזימה ההורמונליות שלהם, כשישראל התמימה חלמה להידמות לשאר אומות תבל השפויות - וניגבה מעל שפתיה ריר של מתבגרים.
"אסקימו לימון", שביים בועז דוידזון ב־1978, לא היה סתם "עוד סרט אירוטי", כפי שנצרב בתודעה ובקלטות הווידאו המהוהות מרוב שימוש של ישראלים רבים. היצירה הזאת, שגררה בעקבות הצלחתה סדרה של המשכונים, היתה למעשה חלום גדול שהתנפץ - ושכולנו חיים עתה בין שבריו. חלום לעסוק בזוטות יומיומיות ולהשתובב בלי לסיים בוועדות חקירה. חלום ליהנות מקליידוסקופ חייכני של סטריאוטיפים. ובעיקר, פנטזיה להתקיים מהשגרה המבורכת שבאה כמו שהטבע רגיל - להיות שלם עם קצת ציץ מציץ.
ברור שהשלישייה העליזה ההיא מגלידה "מונטנה" לא היתה מחזיקה כיום אפילו דקה אחת של פרוגרס, ואת היחס שהיא הציעה לנשים ולשאר עדות ישראל ראוי להשליך לפח האשפה הקרוב של ההיסטוריה, אבל בעידן שבו אפילו מכנסי הפדלפון המתרחבים חוזרים בבום לאופנה (כן, תגגלו), אולי כדאי בכל זאת לשחזר משהו משמחת הפשטות של החרמנים ההם, עם קרם הברילנטין בשיער. נכון, מה שהם עוללו ביחד לא היה תמיד תקין פוליטית, אבל תגידו אתם - היום יש משהו תקין סביבנו?
ויש עוד הישג שחשוב לזכור: סדרת "אסקימו לימון" היתה מענפי היצוא הסינמטיים המצליחים של מדינת ישראל, ובזכותה הפכו יפתח קצור, יהונתן סגל וצחי נוי לכוכבי־על (תחת?) באירופה, בואכה ערוץ RTL הגרמני. אז עם יד על הלב, את מי הייתם מעדיפים לראות מייצג את האון הישראלי ברחבי העולם - סרט מטופש עם שירי אולדיז וחריץ בישבן, או עוד טיל של כיפת ברזל שסבל מפליטה מוקדמת?
חלוצי החפלה
דויד פרץ חולם לאחד את ההרכב "צלילי שבזי" (השובלים)
איחודי נוסטלגיה מושכים אותנו הרבה בזכות הרצון להחזיר איזו תקופה שתמה ואיננה. בהווה עם עתיד כה חסר ודאות, פלא שאנו רוצים עבר בטוח? אך מעבר לכך, לאיחודים מאוחרים יש ערך מוסף: להכיר ולהוקיר את אלה שעשו הרבה בזמן אמת, לא קיבלו את החשיפה וההכרה, ורק הזמן שחלף מאז הבהיר כמה חשובה היתה יצירתם לעתיד שעדיין לא נוצר.
לרוב, כשאנשים חושבים על איחודים מיוחדים, הם חולמים על אירועי שיא, על נקודות ציר גדולות נפלאות, אמיתיות ומדומיינות. איחוד בין הנדריקס והסטרטוקסטר בוודסטוק, האיחוד בין פול וג'ון באבי רואד, או בין מאיר אריאל ואקליפטוס עוג בקיבוץ. אבל אני הכי אוהב את הרגע הקדמון, שבו רוח הופכת ליצירה עוד לפני שכל העולם וילדתו באים לבקש סלפי. לראות באמת את הדברים שקורים בקרנות הרחוב, ובצומת הדרכים לקראת חצות, הרבה לפני שמישהו מבין שהם קרו. להיות נוכח ברגע ההולדת של דבר חדש.
שמו של ההרכב שהכי הייתי רוצה לראות ביחד לא יגיד דבר ל־99 אחוזים מהציבור בישראל. אבל בדיוק אותם אחוזים, כלומר כולם, מכירים היטב את היצירה של ההרכב הזה. שרנו ורקדנו את יצירתם לאורך כל מעגלי חיינו, בבריתות, בטקסי בר־מצווה, בחופות. כל כך רבים ביצעו את השירים ואת הנוסחה שהם יצרו, עד שמרוב ביצועים לא זוכרים את המקור.
הוודסטוק הישראלי התרחש אי־אז באמצע שנות ה־60, בפינת הרחובות יעבץ והתבור בשכונת שבזי בתל אביב. מדי ערב ירדו שני חברים לרחוב - אחד תופף על פח ושר, אחד ניגן במנדולינה וסידר את השירים במחרוזות ארוכות. בשכונה קראו להם "דובל'ה ומשומר", והחפלות שהם עשו בשכונה הפכו לאגדה מקומית.
אבל זה לא נשאר שם. בלי משה משומר, שעבד בסידור ספרים בהוצאת ספרים, ושלמה מורי (דובל'ה), שהתפרנס מעבודות ריצוף, לא היתה מוזיקה מזרחית ישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה. צלילי העוד, צלילי הכרם, זוהר ארגוב, דקלון, בן מוש, חיים משה, הפרויקט של רביבו, ועוד אלפי זמרים שעדיין שרים מדי ערב את מחרוזות הזמר שיצרו השניים אי־אז. מ"חנה'לה התבלבלה" עם "הביאני אל בית היין", "רחל רחל", "מחרוזת רועים" ועוד אינספור שירים - נכסי צאן ואוויר מהפסקול הישראלי.
אז אם יש רגע של הולדת למוזיקה הכי ישראלית שנעשתה פה - זה הרגע, וזה האיחוד המיוחל שלצערי הרב יקרה רק בגן העדן (מורי נפטר ב־2013 ומשומר שלוש שנים אחריו). שם בוודאי שוכנים שני הצדיקים הנסתרים הללו, ועם מנדולינה ופח שרים לאלוהים ולמלאכים שירי חפלות משמחות משכונת שבזי וכרם התימנים.
הקיבוץ המיוחד
יריב פלג חולם לאחד מחדש את הקיבוצים שהתפלגו בסכסוך האידיאולוגי הגדול
במוזיאון בית שטורמן שבעין חרוד יש פוחלץ של עגל שנולד עם שני ראשים. כילד שגדל בקיבוץ גבע הסמוך, הייתי נוסע עם חבריי הרבה למוזיאון, ששימש אז ומשמש עד היום מרכז אזורי ללימודי טבע וידיעת הארץ, והפוחלצים הרבים שבו הלהיבו אותנו מאוד.
"נוסעים לעגל", היינו אומרים בהתרגשות זה לזה, כשקיומו של הפוחלץ הדו־ראשי היה עבורנו אמת ומיתוס שהתערבבו זה בזה. אגדה שהיתה באמת. והיו שם עוד אמת ומיתוס שהתערבבו אז במוחנו הילדי ומעורבבים בו עד היום. כמו העגל, גם עין חרוד הוא אחד שהתפצל לשניים, איחוד ומאוחד.
כשנולדתי היו כבר שני עין חרודים, או כמו שחבריי מהמאוחד נוהגים לומר - "יש עין חרוד ויש איחוד", אבל לא תמיד היה הדבר כך. בתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת גרם ויכוח אידיאולוגי, שכבר אין כמעט מי שזוכר על מה התלקח, לקרע עמוק בין תומכי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) לתומכי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת). האידיאולוגיה הנשכחת ההיא הובילה לפיצול קיבוצים רבים, קרעה משפחות והיתה פעמים רבות - כמו בעין חרוד של יצחק טבנקין ושלמה לביא, הקיבוץ שהיה לסמל הפילוג בתנועה הקיבוצית - גם אלימה ומכוערת.
מים רבים זרמו מאז במעיין חרוד הסמוך, שהיישוב הקרוב ביותר אליו הוא דווקא גדעונה שהוקם על ידי עולים מתימן, ואפילו זקני עין חרוד כבר כמעט לא זוכרים מה בכלל ההבדל בין איחוד למאוחד, אלא נהנים מהנכדים ומהנינים שעושים הזוגות ה"מעורבים", ויש הרבה כאלה.
אז אם הוויכוחים האידיאולוגיים של היום הם עטיפות הדגים של מחר, למה לתדלק כל הזמן את העגל הדו־ראשי של ה"הם" וה"אנחנו", כשברור שאין גוף שיכול לחיות ככה? כנראה כי יש מי שמרוויח מזה.
כמו שכתב ושר פעם הקיבוצניק מאיר אריאל זצ"ל: "מפלגות מנציחות פילוג ומונעות הידברות בין בני אדם, למה על כל אחד מרוח על המצח 'לא תשכנעו אותי'... 'הוא' לא חושב 'כמוני'. הרי הייתי יכול לשפוך את דמו, אבל עברנו את פרעה..."
וכשהסביר מאיר לקהל ב"מסע הבחירות" שלו למה לא להצביע בשבילו, אמר: "בשביל שאני אאלץ אתכם לתת למשפט של הזולת שלכם להגיע עד לנקודה. עד לנקודה שלו".
לשנה הבאה בעין חרוד הבנויה.
סופר־סוֹפֵר
שירלי גל חולמת לאחד את חבורות הסופרים של קפה כסית
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, כמו שכבר כתב יפה יהונתן גפן לפני יותר מ־40 שנה. "תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד" - גם הוא הרים גבה אירונית על כל הנוסטלגיזציה הזו. ובכלל, כשמתבגרים מבינים ששמח זה בעיקר מה שקורה בלב, ולאו דווקא בכיס, בחדשות או בנוף שרואים דרך החלון. עם כל הכבוד לחולות האדומים, כן?
אז לא יודעת אם שמח יותר - אבל בטח יותר צבעוני. כי לפני שנולדתי היתה כאן תרבות רחוב, או לפחות תרבות שנולדה ברחוב, וספציפית, ברחוב התל־אביבי. ציר דיזנגוף־שינקין היה ציר שכל המי ומי נהגו לפקוד החל משנות ה־40 של המאה הקודמת ועד, בערך, ראשית שנות האלפיים. הבוהמה הגיעה לשם כדי לנשנש קפה ומאפה, לגלגל רעיונות. ואז גם ליצור כמה מהיצירות היפות שנכתבו פה.
הבולטת מבין החבורות שהתאגדו בבתי הקפה המיתולוגיים באזור היתה כמובן חבורת כסית. בית הקפה הזה, שהוקם לפני כ־90 שנה, הפך אבן שואבת לכמה מהשמות הגדולים ביותר בספרות העברית. מי לא עבר שם - חברי חבורת "יחדיו" המיתולוגית, ובהם נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי (שגם העניק לקפה את השם), לאה גולדברג, אברהם חלפי, ולצידם שחקנים ומוזיקאים ואפילו מדינאים ואנשי צבא. בהמשך נהגו לפקוד אותו חבורת "לול", אושיות דוגמת דן בן אמוץ, אורי זוהר ועמוס קינן.
וכך יצא שכסית הפך למקור השראה. שירים נכתבו בו, רומנים נרקמו, רכילות עברה מפה לאוזן לפה, והזינה עוד גל של יצירה. אהבו בו, שנאו, קנאו ואז טינפו, דרך המון מילים שפורסמו בעיתונים ובכתבי העת שחיו באותה תקופה. והחבורות הללו הפכו את הספרות, ואת התרבות העברית בכלל, לסצנה חיה ושוקקת.
אבל אז הגיע הסמארטפון, והרחוב בוטל - ואיתו הבוהמה. כסית נסגר בראשית שנות האלפיים. קפה הפוך גדול בתל אביב יעלה היום כ־18 שקלים, עם המאפה זה יגלוש ל־40 וכמה. ובכלל, לאנשים כבר יש מכונת קפה בבית, בשביל מה לרדת את כל המדרגות. המי ומי עברו להייטק, והבוהמה ההיא שסיפרו לנו עליה, ובכן, היא נמצאת בפייסבוק, אם בכלל. מנהלת דיונים במקום רומנים, כותבת פוסטים במחשכים במקום ביקורות אכזריות שמשסות את היוצר ביצירתו.
ונכון, עדיין אפשר למצוא את התל־אביבים יושבים בבית הקפה, אבל כמו איים בודדים בחלל זה יקרה כשהם ספונים מול הלפטופ, מתקשרים כמה שפחות עם העולם החיצון.
בבית האחרון ב"סן פרנסיסקו על המים" אריק איינשטיין שר בערגה: "פתאום אני רוצה הביתה, חזרה אל הביצה, לשבת בכסית, ולצחוק עם משה ועם חצקל". אמנם, מעולם לא ישבתי בכסית, אבל גם אני לא הייתי מתנגדת לחזור בזמן כדי לצחוק עם משה ועם חצקל, על איזה קפה בטעם של פעם ופירורים של זיכרונות.
העם איתם
מיטל קויפמן חולמת לאחד את סדרת הפולחן הקומית "אחד העם 1"
מלחמת חרבות ברזל עוררה געגוע לימים אחרים, שבהם אזרחים לא היו נחטפים ממיטותיהם ולאנשים היתה האופציה להשתמש בכינוי הגנאי "מפגר" מבלי להיות מקונסלים רגע אחרי. אחת מתופעות הלוואי של המלחמה, שהתחילו עוד לפניה אבל צברו תאוצה מתישה, היא ה־WOKE. מדובר בכל מה ש"אחד העם 1" לא היתה. הסדרה, שכשלה בזמן אמת והפכה לקאלט בשלב מאוחר יותר, התהדרה בהומור שאין דבר בינו ובין סאבטקסט. הכל ישיר, לא מעודן, לא מתוחכם, מאולתר למחצה ומצחיק עד דמעות.
מי שכיכבו בסדרה, שעוקבת אחרי דיירים בבניין שנושא את שמה, הם אילן פלד הנפלא, יעל פוליאקוב, אורי גוטליב, ארז בן הרוש וענת מגן שמגלמים את הדיירים הססגוניים. בין היתר, ניתן לפגוש את האחיות אווה וחייקה, שמעלות נשכחות מתקופת המנדט; ריברה, המטפלת הזרה טובת הלב; נוני ונושי, בני זוג דביקים עם חיי מין ביזאריים; אילנית, הקוסמטיקאית טובת הלב; שולה נמירוביץ' נמיר, יושבת ראש ועד הבית שמתגוררת בפנטהאוז, ועוד ועוד.
בלב הסדרה עומדת דמותה של מירי פסקל בגילומו של פלד. פסקל היא פקחית חניה וולגרית, דוחה, מפונקת ושנואה על ידי הבריות. אף שהביקורות קטלו את התוכנית, עולם המושגים של פסקל ויתר דמויות הסדרה נותר איתנו עד היום, עם טוויסט. נסו לומר על מישהו שהוא "גם נכה, גם סוטה" היום בטוויטר. החסימה תגיע עוד לפני שתספיקו למצמץ.
בימים שבהם העצבים חשופים, הכאב נוכח בכל פינה והנשימה כבדה, אין מקום לתחכום. כשחדשות, רעות לרוב, מגיעות על בסיס שעתי, הבהייה בטלוויזיה שמגיעה בסוף היום צריכה להיות נטולת תחכום ולא לגרום לנו לחשוב. המוח והנפש של שנת 2025 צריכים את ההומור של שנת 2003: לא מתנצל, לא פוליטיקלי קורקט ולא עמוס משמעויות נסתרות. החברים של אחד העם 1 הזכירו לנו שמדי פעם הומור וולגרי ונמוך הוא מזור לנפש. ובעיקר הם הזכירו לנו שהחיים הם מה שקורה כשאת נרקבת בדירת שיכון עם בעל נכה.
הגשש העיוור
עמי פרידמן חולם לאחד את אסי וגורי ב"שידורי המהפכה"
לפעמים, גם 23 שנים אחרי ששודרה, קופצים בזיכרון ביטוי, פאנץ' ליין או מטבע לשון איקוני מ"שידורי המהפכה", רצועת השידור הקומית של אסי כהן וגורי אלפי מתחילת שנות האלפיים.
זה לא עניין חריג. כל דור והרפרנסים הקומיים שלו, מהאנשים שפותחים כל משפט ב"איך אומרים 'הגשש'?" ועד אלה שעדיין מצטטים את החמישייה הקאמרית. אבל מה שבאמת בלתי ייאמן באופן שבו גאגים מתוכנית מערכונים נונסנסית של צמד שהתפרק לפני יותר מ־20 שנה עמדו את מבחן הזמן, הוא היחס ההפוך בין מידת ההשפעה שלה לבין פרק הזמן הזעום שבו שודרה בפועל.
"שידורי המהפכה" עלתה לשידור בקיץ 2002, וגם ירדה ממנו באותה תקופה. מלכתחילה לא היה מדובר בפרויקט למרחקים ארוכים. אבל סביר להניח שאפילו יוצריו, צמד סטנדאפיסטים שהחל להופיע יחד על במות שלוש שנים קודם לכן, לא חשבו שהאימפקט שיותירו אחריהם ישרוד גם עשורים אחרי שיבחרו לסיים את דרכם המשותפת.
וזה לא מעט בזכות המוצר הטלוויזיוני שיצרו יחד, שבדיעבד היווה את פסגת עבודתם המשותפת. הזמר קוקו, הזוג דוד ותקווה, ההילר המרי פלדמן, ואפילו שורות מחץ דוגמת "עצור, אתה הומו!" (שלא היו שורדות רגע היום), איכשהו נחרטו עמוק בתודעה הישראלית וטבועים בה עד היום, כששני האנשים שהרכיבו את הצמד ביססו לעצמם קריירות יחיד מפוארות ולא נראה שיש להם רצון כלשהו לשוב ולעבוד זה עם זה בקרוב - או אי־פעם.
בדיוק בגלל זה, אולי היום יותר מתמיד, נראה שהישראלים זקוקים לעוד ממנת הטרללת הזו, שאיכשהו הצליחה להיות מטופשת ונטולת עכבות, אך בכפיפה אחת גם אינטליגנטית וחדת אבחנה.
כדי להבין את הסיבה שבגללה היא שרדה כל כך הרבה זמן בתודעה, צריך לשים את "שידורי המהפכה" בהקשר שבו שודרה: אוגוסט 2002 היווה את שיאה של האינתיפאדה השנייה. תקופה של שלוש שנים שהותירה ביושבים בציון טראומה עמוקה, שרק טבח 7 באוקטובר והמלחמה האחרונה תפסו את מקומה בתודעה.
וזו אולי הסיבה לכך שכיום יש צורך בה יותר מאי־פעם: בבליל שידורי האקטואליה, הפאנלים הבלתי נגמרים והחדשות הרעות שרק מוסיפות לבוא, יש מקום לאסקפיזם טהור. טמטמת שנונה אך מוחלטת, שתנתח את החברה הישראלית על שלל דמויותיה, תבעט בה ותלעג לה ממקום אוהב, אפילו מחבק.
שלא כמו "ארץ נהדרת", הסאטירה של אסי וגורי לא ניסתה לייצר אמירה. היא היתה כאן לחצי שעה בשבוע, שבה הציעה בעיקר פרצי צחוק, אבסורד ונחמה. בתקופה כאוטית ועצובה כל כך, כדי להרגיש טוב לא צריך יותר משיר מטופש, קליט ומדויק כמו "פקח, אני פורק סחורה".
סופו של בלון
רועי בהריר חולם לאחד את ילדי "מעשה בחמישה בלונים"
"יש לנו מין קטע קבוע כזה בבית", מספרת סיגלית, שחגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה ה־54.
"גם כיום, כשהילדים שלי כבר לא ממש ילדים - הגדול בן 22 והקטנה מתגייסת בחודש הבא, כשאני קמה בבוקר מחכה לי במטבח צרור בלונים סגולים. איכשהו הם מצליחים לארגן את זה בלילה, כשאני ישנה. פעם אלה היו בלונים רגילים, אחר כך הם שדרגו לי את זה להליום, ובשנים האחרונות הם מפציצים עם בלונים סגולים של כוכבים וחדי־קרן וכאלה".
את היום האביבי ההוא, שבו סיגלית התארחה אצל רותי ביחד עם אורי, עם רון ועם אלון, ופתאום אמא של רותי נכנסה לחדר עם חמישה בלונים, אף אחד מהילדים האלה לא ישכח לעולם - וגם אם ירצה מאוד לשכוח, לא יוכל. "זה היה רגע קטן, חמוד, לא משהו מיוחד", נזכרת רותי. "כל אחד מאיתנו קיבל בלון בצבע אחר, ובסוף באמת כולם התפוצצו, חוץ מהבלון של אלון, שעד היום אף אחד לא יודע מה קרה לו אחרי שעף ברוח. מבחינתי, הוא עדיין שם, עף ברוח".
רותי, שקיבלה בלון כחול, מספרת שהיא נורא התאכזבה. "רציתי את הירוק", היא צוחקת. "עד היום זה הצבע שאני הכי אוהבת, אבל הבעיה היתה שגם אורי רצה את הירוק, ובגלל שהוא היה אורח, אמא שלי נתנה לו אותו ואמרה לי שאחר כך, כשהם ילכו, היא תקנה לי בלון ירוק, אבל שכחה".
"כן, כן", מאשרת רבקה, האם. "עד היום היא כועסת עלי בגלל זה. מה אני אגיד לך? ממש הרסתי לה את הילדות, אה?"
רותי גם עדיין כועסת טיפה על עצמה. "למה הייתי צריכה לחבק אותו כל כך חזק?" היא אומרת. "זה בלון - ברור שהוא מתפוצץ".
"לא", מתפרצת סיגלית, "כי לתת לחתולה לשחק איתו זה ממש הגיוני. אגב, תגיד, אורי, למה לא ויתרת ונתת לה את הבלון הירוק? זה לא ג'נטלמני מצידך".
"יש מצב שאת צודקת", עונה אורי. "יצאתי טמבל. תכלס, מגיע לי שהוא התפוצץ על שיח ורדים קוצני. טוב, לפחות לא הבאתי אותו לאבא של רון, שלא יודע מתי להפסיק לנפח".
"האמת?" מצטרף רון, שניתק את הקשר עם אביו בעקבות המקרה המצער, ולא חידש אותו מעולם, "אין לי כבר כוח שבאים אלי ברחוב וצועקים לי 'זה סופו של כל בלון!' נמאס. שלא לדבר על הילדים שבאים אלי מאחור, מפוצצים בלון - ובורחים. לא מתאים. במיוחד עכשיו, בתקופה כזאת".
אלון, אגב, לא ממש איתנו. מתחילת השיחה הוא יושב ובוהה בשמיים. "כן, כן, סליחה, חלמתי רגע", הוא מתעורר. "על מה דיברתם?"
"הוא כל הזמן בעננים", צוחקת רותי, ששמרה איתו על קשר לאורך השנים, ואף שירתה איתו בצבא, ביחידה מסווגת לזיהוי בלוני תבערה. "נראה לי שהוא עדיין מחפש את הבלון האדום שלו".
בשרוול מופשל
אמנון לורד חולם לאחד ארבעה אנשי מעשה מההיסטוריה של הפוליטיקה בישראל
בזמן אמת, רק שניים מתוך הארבעה הלכו יחד בדרך די ארוכה. אלו בנימין נתניהו ויובל שטייניץ. קשה לדמיין את אמנון רובינשטיין, ובוודאי את יגאל אלון, מצטרפים לקוורטט ביחד עם נתניהו ושטייניץ.
בכמעט 77 שנות המדינה קשה למצוא אנשי ציבור איכותיים כמוהם, שלכל אחד מהם היה מגע מיוחד שיצר שינויים דרמטיים. לכל אחד מהארבעה היה ייחוד. במקרה של יגאל אלון, מדובר בייחודיות נדירה, אך כנראה ללא המשכיות.
בתחום העשייה אלון היה בשיאו בשנות מלחמת השחרור, 1948-9. במבט שטחי הוא דעך לאיטו עד למותו ב־1980. אבל אלון המשיך להשפיע בעיקר בעשייה אינטלקטואלית כהוגה ביטחוני צבאי. הוא הגשים באישיותו חיבור חד־פעמי: סוציאליסט פרוגרסיבי בצד החברתי־כלכלי, ואסטרטג צבאי ניצי, מקסימליסט בתחום הביטחון והשאיפות הלאומיות.
מייד אחרי מלחמת ששת הימים הכריז: "רק עכשיו נסתיימה מלחמת השחרור". דהיינו, עם כיבוש יהודה ושומרון והגולן. היתה לו ראיית הנולד בתחום הביטחוני, והוא עיצב את דור המפקדים שראו בהכרעה מהירה של האויב את ייעודם.
אמנון רובינשטיין היה פרופסור למשפטים, שהחליט להיכנס לחיים הציבוריים בעקבות הזעזוע של מלחמת יום הכיפורים.
היום קשה להסביר לאנשים, שעד שנות ה־90 אזרחי ישראל היו ממתינים ארבע או חמש שנים להתקנת טלפון בביתם, ואיך התנהלו מאבקים לחיים ולמוות על טלפונים ציבוריים - שרובם היו מקולקלים. רובינשטיין חיסל את הנגע הזה עם הפרטת בזק ופתח עידן של השתחררות החברה מצבת המשטר של מפא"י בגלגוליה השונים. מעמדה של שר - תקשורת ואחר כך חינוך - הוא חולל שינויים לטובה יותר מראשי ממשלה.
נתניהו ושטייניץ העבירו את ישראל לעידן של עצמאות, חוסן וחופש כלכלי שהיו מעבר לדמיון של הישראליות. נתניהו הגשים בפועל את אחיזתה של ישראל בשטח עד הגבול שקבע יגאל אלון: נהר הירדן.
ארבעת הפוליטיקאים האלה אף פעם לא תפקדו יחד כמו להקה מסוימת שכונתה "ארבעת המופלאים". אבל איחוד מדומיין שלהם בגוף ממשלתי ביצועי נראה כמעט כנבחרת חלומות. המשותף, אולי, לארבעת האישים הוא שהם לא מכרו לציבור אשליות וחלומות. הם הציבו יעדים לאומיים. לא חזיונות שווא, אלא ריאליזם ששואף לרף הגבוה ביותר.
טינופת מפוארת
ישי קיצ'לס חולם לאחד את הלהקה הירושלמית פורצת הדרך נושאי המגבעת
כל להקות הרוק הישראליות שרצינו שיתאחדו כבר התאחדו. חוץ מלהקה אחת: נושאי המגבעת.
ההרכב הירושלמי האגדי, שפעל מאמצע שנות ה־80 ועד תחילת שנות ה־90, הוציא את אלבומו השני, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג", ב־1991, והתפרק במפתיע זמן קצר לאחר מכן. מאז, בכל כמה זמן מישהו שואל את אחד מחבריה לאורך השנים (אהד פישוף, תמיר אלברט, אלון כהן, רם אוריון, אדם הורוביץ וישי אדר) אם יש סיכוי שיעלו שוב על במה יחד. התשובה - "לא" - אף פעם אינה משתנה. וטוב שכך.
לא חסרות סיבות רשמיות לכך שנושאי המגבעת כנראה לא תתאחד אף פעם (חילוקי דעות אמנותיים, קרבות אגו, רוחות רעות שעדיין מנשבות בין חברי הלהקה), אך יש גם את ההסבר הרומנטי־טרגי־לוזרי־ירושלמי, שתואם את ה"אני מאמין" האמנותי של הלהקה. החבורה החד־פעמית הזאת - שלא נהנתה מפופולריות גדולה כשהיתה קיימת - פשוט קורצה מחומרים אחרים. "הצלחה מסחרית" אף פעם לא היתה באוצר המילים שלה (או בסדר העדיפויות שלה). האותנטיות תמיד היתה חשובה יותר, גם אם לא במודע.
בזמן אמת, נדמה היה שחברי הלהקה לא מעוניינים (או לא מסוגלים) לעשות את הקפיצה שזקני צפת, למשל, עשתה בין אלבום הבכורה המטונף והמצוין שלה (שכלל "להיטים" מטונפים ועתירי דיסטורשן דוגמת "ריקי" ו"חזיר היבלות") לבין האלבום השני, המעודן והמסחרי במופגן, שהכניס אותם למיינסטרים (שכלל להיטים ללא מירכאות דוגמת "השכן" ו"שישי שבת").
לעזאזל, גם את הקפיצה בין האלבום הראשון של נושאי המגבעת ("הקסטה"), שהופק באופן עצמאי לחלוטין, לאלבום השני - שהופק בידי המאסטר־מיינד המשינאי שלומי ברכה, ושיצא בחברת התקליטים הגדולה בישראל, הד ארצי, בהמלצתו של לא אחר משלמה ארצי - הם שרדו בקושי. אם במכוון ואם לא, הם נותרו נאמנים לעצמם ולדרכם. וכשהם קראו לסיבוב הפרידה שלהם "הבא בתור הוא כלום", הם באמת התכוונו לזה.
זכיתי להיות בשתי הופעות של נושאי המגבעת - האחת בגן הסוס בירושלים, השנייה בתיאטרון פרגוד המיתולוגי, במסגרת סיבוב הפרידה של הלהקה. לא יהיה מוגזם לומר ששתיהן שינו את חיי. עם זאת, במקום להתרפק על העבר ולפנטז על הופעת איחוד של נושאי המגבעת (מרגשת ככל שתהיה), אני מעדיף לפנטז על היום שבו נשמע ברדיו שיר ישראלי חדש שיגרום לנו להרגיש כפי שהרגשנו כששמענו את "אני טקסט פוליטי" או את "קול של אלוהים אחר" בפעם הראשונה.
המוזיקה הישראלית זקוקה לכך כמו אוויר לנשימה. ובכל זאת, חלפו מאז כבר 35 שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו