ורי, עידו ורום (השמות בדויים), תלמידים בבית ספר יסודי, ישובים זה ליד זה על ספסל בגינה ציבורית, גופם דומם לחלוטין. שמץ החיות היחיד בגופם ממוקד באצבעותיהם, הגוללות תוכן מלמטה למעלה, מלמעלה למטה, לסירוגין. צווארם רכון, עיניהם פקוחות לרווחה, לעיתים מזוגגות, לעיתים בוחנות, מהורהרות. לאחר 27 דקות נשמעה המילה הראשונה, והאחרונה. "תראה", אומר אורי לעידו. חיוכים עולים על פניהם, ואז עוד שתיקה. ארוכה, מייגעת, מצמררת. שעה שלמה חולפת. שלושה ילדים, 60 דקות, ומילה אחת.
מחכים בתור לרכישת אייפון // צילום: היאלי יעקבי-הנדלסמן
הסצנה הזו, שהתרחשה החודש בגינה ציבורית ברעננה, אינה יוצאת דופן. היא מתרחשת, בווריאציה כזו או אחרת, מדי יום, כל יום, כמעט בכל מדינה מערבית, ומשקפת גם נתונים מחקריים שנאספים בנושא: ילדים נשאבים למסכים בגיל צעיר הרבה יותר. כך, למשל, מדוח האינטרנט השנתי של בזק לשנת 2024 עולה כי גיל ממוצע לקבלת הסמארטפון הראשון צנח בעשור האחרון: מגיל 11 בשנת 2014 לגיל 6.6 ב־2024.
לפי סקר של גוגל שפורסם בסוף השנה שעברה, הגיל הממוצע לקבל סמארטפון בישראל הוא 8, לעומת גיל 9 באיחוד האירופי. נתונים אחרים מראים כי בארה"ב ל־42% מבני 10 יש סמארטפון משלהם, ובגיל 12, כיתה ו', עומדים האחוזים על 71. בבריטניה ל־59% מהילדים בגיל 11-8 יש סמארטפון משלהם, ובגילי 4-3 ל־25% מהילדים, רבע, יש טלפון חכם משלהם.
בישראל, כשנשאלו הורים בסקר של גוגל מדוע רכשו טלפון חכם לילדיהם, רובם ענו כי רצו להישאר איתם בקשר כשהם מחוץ לבית. רק 39% דיווחו כי הסיבה היא ילדים אחרים שקיבלו סמארטפון, ו־38% שלא רצו שילדיהם יחוו הדרה חברתית. באיחוד האירופי 33% מההורים דיווחו כי הסיבה היא פחד מהדרה חברתית. רוב הילדים, לפי הדוחות השונים, מבלים את הזמן במשחקים, ברשתות חברתיות ובאפליקציות שונות - ווטסאפ, יוטיוב, אינסטגרם, טיקטוק.
הנתונים הלא מעודדים גורמים מעת לעת למקומות שונים, בארץ ובעולם, לנסות להתמודד עם התופעה. רק בחודש שעבר עלתה לכותרות עיריית תל אביב, שבצעד מעניין החליטה כי משנת הלימודים הבאה ייאסר שימוש בטלפונים חכמים בבתי הספר העל־יסודיים, ובהמשך אף בכל בתי הספר בעיר. לאחר ההודעה על המהלך אמר ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי: "יש לי חלום... שנלמד את הקשב מחדש: להיות בנוכחות ב־100% בזמן ובמקום... אנחנו לא מבקשים לעצור את הקדמה, אנחנו רוצים שהילדים יוכלו ליהנות משימוש חכם, איכותי, יצירתי בכלי הבינה המלאכותית... לספק להם יכולת וכלים להשתמש בטאבלטים ובלפטופים לטובת תהליכי למידה... זה המהלך האחראי והבריא שצריך לעשות".
כמה שבועות מאוחר יותר הגיעה הבשורה מאירופה. דנמרק הצהירה כי תוביל מהלך חסר תקדים להוצאת מכשירים ניידים מבתי הספר, כדי להגן על ילדים מפני "קולוניזציה דיגיטלית". בכך היא הצטרפה לצרפת, שניסתה כבר ב־2018 ליישם חוק איסור טלפונים חכמים בבתי ספר, וזאת לצד מדינות כמו פלורידה שבחנו ניסיון לחסום את הסמארטפונים בבתי הספר.
בבריטניה קראה אשתקד ועדת החינוך של הפרלמנט לשקול איסור גורף של שימוש בסמארטפונים מתחת לגיל 16. אפילו מכללת איטון היוקרתית, שבה למד הנסיך וויליאם, הצהירה כי תאסור על תלמידיה להסתובב עם טלפון חכם. באחד מבתי הספר בקופנהגן כבר דיווחו על שיפור ביחסים החברתיים בין ילדים ועל עלייה ברמות הריכוז שלהם, לאחר הוצאת הטלפונים החכמים מבית הספר אי־אז ב־2018.
איסור בבי"ס, פיצוי אחה"צ
מי שממהר לצנן את ההתלהבות הוא ד"ר חננאל רוזנברג, חבר סגל בכיר בביה"ס לתקשורת באוניברסיטת אריאל, החוקר היבטים פסיכולוגיים וחברתיים של השימוש בטלפון הסלולרי, ואת השלכותיו על חיי היום־יום אצל פעוטות, ילדים ובני נוער.
"בפברואר 2024 משרד החינוך הבריטי פרסם מסמך הנחיות למנהלי בתי ספר ולרשויות המקומיות במטרה לקדם איסור שימוש בטלפונים בבתי ספר. המסמך כולל הנחיה לקביעת מדיניות מוסדית ומאפשר ארבע אפשרויות: איסור גורף להביא טלפונים לבתי ספר, הפקדת הטלפון במזכירות, אחסון בטוח בלוקרים, או איסור נוקשה של שימוש במהלך שעות הלימודים", מסביר רוזנברג.
"לאחרונה", הוא ממשיך, "התפרסם מחקר חתך ראשון שבחן את יעילות התוכנית. נכללו בו יותר מ־1,000 תלמידי חטיבה ותיכון מ־30 מוסדות, חלקם עם מדיניות מגבילה וחלקם עם מדיניות מתירנית. המחקר לא מצא הבדלים ברווחתם הנפשית, ברמות חרדה ודיכאון, בשימוש בעייתי במדיה, במשך השינה ובאיכותה, וכן לא בהישגים לימודיים ובהתנהגות מפריעה בשיעורים בין תלמידים משתי קבוצות המוסדות".
איך מסבירים את התוצאות?
"החוקרים מציעים שהתלמידים מוגבלי הגישה 'פיצו', ובגדול, על זמן ההיעדר בשימוש אינטנסיבי יותר בשעות הצהריים. חשוב להבין שלבתי ספר אין יכולת אכיפה מוחלטת, ולכן היוזמות חייבות להגיע כמהלך שבא מהשטח, שמשתף את התלמידים וההורים".
אז היוזמה של עיריית תל אביב סופה להתנפץ, או לפחות לא לנחול הצלחה גדולה?
"רבי יהודה הלוי אמר 'כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים'. זה מהלך חשוב כגיבוי למנהלים, אבל לצידו נדרשת בניית מרחב דיגיטלי מאוזן בשיתוף הילדים וההורים. זה כמובן דורש יותר משאבים, אבל זו צריכה להיות המגמה".
"אני הייתי קצת צינית לגבי המהלך של עיריית תל אביב, משום שאם אין אכיפה זה בעיקר צעד פופוליסטי", מסבירה ד"ר לירז מרגלית, דוקטור לפסיכולוגיה חברתית העוסקת בחקר התנהגות בעידן הדיגיטלי ומרצה באוניברסיטת רייכמן. "בסוף ימצאו דרכים להגניב טלפונים. אם כוונתם רצינית, ההצהרה צריכה להפוך לפעולה חינוכית מול הילדים וההורים".
הפתעת הטיקטוקרים
תחום המסכים והילדים נחקר בכ־25 השנים האחרונות, מאז החלו אט־אט להתבהר הסכנות והפוטנציאל שבשילוב בין השניים. אלא שלדברי ד"ר רוזנברג, "אין כזה דבר ילדים, ואין כזה דבר מסכים. המחקר מראה לנו שההשפעות על ילדים לא אחידות, ותלויות במגוון משתנים - סוציו־דמוגרפיים, אישיותיים, באתגרים שיש לכל ילד, במעורבותו החברתית. במחקר זה נקרא 'מודל הרגישות המשתנה'. המשתנים האלה קובעים את ההשפעה של המסך על הילד בצורה בלתי רגילה.
"ילד עם בעיות בוויסות רגשי שמרבה לצפות במסכים יכול לפתח תלות בהם, לצד בריחה מאתגרים. מנגד, ילד עם קשרים חברתיים טובים - יכול למנף את המסכים כדי לייצר ולעבות מעגלים חברתיים. כשחופרים בסטטיסטיקות, האפקט של המסכים כל כך מגוון. אנחנו רואים עדות לממצאים מעורבים במחקרי מטא־אנליזה - מחקרי־על שמסכמים תוצאות מחקרים רבים, או במחקרי מטרייה שכוללים את כל מחקרי המטא־אנליזה. מובן שיש חשיבות גם לתוכן עצמו: יש שימושים שמקדמים רווחה נפשית, ויש שימושים שמייצרים פגיעה בדימוי העצמי".
דבריך מציבים בסימן שאלה את המלצות ארגוני הבריאות השונים להגבלת זמן מסך. האם יש הגבלת זמן מסך קשיחה שנכונה לכל גיל, או שגם כאן יש לבחון כל מקרה לגופו?
"אספר לך סיפור קצר: לפני כמה שנים ארגון הבריאות העולמי פרסם המלצות לזמן מסך בקרב פעוטות, על סמך עשרות מחקרים. צוות המחקר שבו אני שותף - יחד עם ד"ר יעקב אופיר וד"ר רפאל טיקוצ'ינסקי - צלל פנימה בניסיון להבין על מה בדיוק מסתמך ארגון הבריאות העולמי. ביצענו מטא־אנליזה לכל המחקרים המצורפים לדוח הארגון, וגילינו שהממצאים השליליים לכאורה הם ממש חלשים, זניחים עד לא קיימים, וזאת לצד מחקרים אחרים שמראים מגמה הפוכה לחלוטין".
אתה מטלטל עכשיו את עולמם של לא מעט הורים.
"הגדרה נוקשה של זמן מסך היא דבר מקובל משום שהיא מדידה. זה קל להורים, כביכול, לומר לילדיהם אחרי שעה או שלוש - 'מספיק'. אני אומר 'כביכול', משום שיש מחקר שמראה כי ככל שהורים עסוקים יותר, כך הם מגמישים את העמדות שלהם לגבי זמן השהייה של ילדיהם מול טלפון.
"הבעיה היא שהגדרת השעות מסיטה אותנו לשאלה הקלה, במקום לשאול את שלוש השאלות החשובות והמדעיות: מי הילד, מה התוכן שהוא צורך, ואיך נראים חיי הילד מחוץ למסך. אלה שלוש השאלות שעושות את ההבדל.
"המחקר מראה לנו שההשפעות השליליות של המסכים הופכות זניחות אצל ילדים שנמצאים זמן לא קטן במסך, אבל שחייהם עשירים מבחינה אינטלקטואלית, חברתית ומבחינת מעורבות הורים. קריאת ספרים, מפגש עם חברים, ספורט, התנדבות וקשר עשיר עם ההורים הם גורמי חוסן שמנטרלים כמעט לחלוטין את השפעות המסך".
רוזנברג, אם תרצו, הוא תומך הגישה הבריטית, הדוגלת בהסתכלות מורכבת על הקשר שבין מסכים לילדים. מול גישה זו ניצבים האמריקנים, ובראשם פרופ' ג'ונתן היידט, שקוראים למנן בצורה דרסטית את השימוש בטלפונים.
אני שואל את פרופ' היידט, פסיכולוג חברתי בעל שם עולמי, על אותן מטא־אנליזות שמפריכות את הסכנה הגדולה שניצבת מאחורי שימוש במסכים. היידט נחשב עבור רבים מנטור פורץ דרך. הוא התראיין לפודקאסטים החשובים בעולם, וספרו "דור החרדה", שעוסק בהתמכרות של בני דור ה־Z לטכנולוגיה, יצא לפני כשנה בארה"ב וזכה להתייחסויות ברחבי התקשורת האמריקנית, לרבות ה"ניו יורק טיימס", CNN ופוקס ניוז.
"המטא־אנליזות שמוצאות השפעות אפסיות או זעירות תמיד ממזגות את כולם והכל יחד", הוא מסביר לנו, "המיזוג הזה מטשטש את הקשר העקבי שנמצא בין זמן מדיה חברתית (ולא כל זמן המסך באשר הוא) לבין חרדה ודיכאון בקרב בנות (ולא עבור כל הילדים באשר הם)".
היידט מאמין שבני דור ה־Z שנולדו לאחר 1995 סובלים מרמות גבוהות של חרדה, דיכאון, הרס עצמי ואף אובדנות. "משהו גדול קורה לבריאות הנפש של בני נוער במדינות רבות בעולם, באותו הזמן. בינתיים, אף אחד לא הציע הסבר אלטרנטיבי שעובד בצורה בינלאומית", כתב לאחרונה באחד ממאמריו.
"להגדיר באופן גורף שמסכים ורשתות חברתיות גורמים לפגיעה בבריאות נפשית של דור שלם זאת אמירה לא מדויקת, בלשון המעטה", אומר רוזנברג. "הספקנים מאמינים שאני זורע בהלה. איך תחליטו?" כתב היידט. "אם תקשיבו לצלצולי האזעקה ויתברר שאנחנו טועים, העלויות הן מינימליות והפיכות. אבל אם מקשיבים לספקנים ומתברר שהם טועים, העלויות הרבה יותר גדולות וקשה להחזירן לאחור".
כשילד לא משתמש בסמארטפון חיי החברה שלו עלולים להיפגע, מה שעלול להגביר את רמות התחלואה הנפשית.
היידט: "כן, הילדים שלכם מפספסים כמה דברים אם לא ישתמשו בסמארטפונים. אבל תחשבו על כל הדברים שילדיכם יפספסו אם הם יצטרפו לילדים האחרים, שמפסידים כמעט כל מה שקורה מחוץ למסך".
בכל זאת, מה אפשר לעשות כשלכולם יש טלפון חכם ולילד שלך לא?
"אם אתה יכול למצוא שתיים או שלוש משפחות אחרות - באופן אידיאלי המשפחות של החברים הקרובים ביותר של ילדיך - וכולם משתמשים באותן נורמות, זה נהיה הרבה יותר קל לכולם. אם בית הספר של ילדיך דוגל במדיניות ללא טלפונים, גם זה מקל".
היית ממליץ להורים למנוע לחלוטין מהילדים שלהם גישה למסכים?
"לא, אני קורא להורים לא לתת לילדיהם סמארטפון או טאבלט משלהם עד גיל 14. אבל סיפורי ילדים על מסך טלוויזיה, או תוכניות חינוכיות, הם בסדר, אם כי לא בשלוש השנים הראשונות לחיי הילד. אנחנו מין שמספר סיפורים. צפייה בסרט של 90 דקות, עם חבר, אח או הורה, על מסך טלוויזיה, זה בסדר. זו פעולה חברתית שמאמנת את הילד לשים לב לסיפור ארוך. לעומת זאת, זמן אייפד שבו ילד יושב לבד עם מכשיר רב־תכליתי, כזה שגורם לו לקפוץ מסביב ברגע שהוא מרגיש שמץ של שעמום, זה דבר רע. זה לא שעת סיפור, זה זמן פיצול".
אתה אמנם מדבר על מדדי הבריאות שמחמירים ברחבי העולם מאז 2010, אבל בישראל דור הטיקטוק התגלה כדור לוחם, פטריוטי, ערכי, שמגלה הרבה חוסן, ההפך ממה שמצאתם.
"גילינו שמדדי הבריאות הנפשית מחמירים ברחבי העולם, למעט במקומות שיש להם קהילות חזקות ואמון חברתי, שבהם ילדים משובצים בקבוצות ובמוסדות אמיתיים. זו הסיבה שילדים דתיים מצליחים יותר מילדים חילונים. ישראל שונה משאר המערב מכיוון שילדים קשורים לכל כך הרבה קבוצות, במיוחד באמצעות השירות הצבאי.
"המניע המשמעותי ביותר ליצירת תחושה חזקה של קולקטיביות וקהילתיות הוא התקפה מבחוץ על ידי גוף זר, או מדינה זרה, כפי שקרה בישראל. אני נרגש לקרוא סיפורים על איך הגיב דור ה־Z של ישראל להתקפות 7 באוקטובר".
פרופ' ג'ונתן היידט, מחוקרי הדיגיטל המובילים בעולם: "זמן אייפד שבו ילד יושב עם מכשיר שגורם לו לקפוץ בעת שעמום זה רע. הספקנים מאמינים שאני זורע בהלה, אבל אם תקשיבו לצלצולי האזעקה ויתברר שטעינו, העלויות הפיכות"
מתי השתעממתם לאחרונה?
ד"ר לירז מרגלית, המצדדת בהיידט, סבורה שעיקר הנזק של המסכים פוגע בצורה חד־משמעית בפעוטות ובילדים צעירים. "פעוטות וילדים זקוקים לאבני יסוד מסוימות כדי להתפתח. אם לא נחשוף מישהו לשפה, הוא לא יוכל לקבל ולדבר שפה במלואה, משום שקיימת תקופה רגישה להתפתחות ולקליטה של שפה. הדברים נכונים גם לאינטראקציות בין־אישיות, לסוגים מסוימים של יכולות קוגניטיביות, כמו היכולת לאמוד מרחקים או היכולת לבצע חיבור וחיסור מנטלי.
"כדי לבצע חיבורים מנטליים או לאמוד מרחקים - נדרשת לנו אינטראקציה תלת־ממדית עם הסביבה. כלומר, הבסיס הוא בהליכה, במישוש הסביבה. אבל כשילדים נמצאים יותר זמן במסך, ההתפתחות הקוגניטיבית הזו נמנעת מהם.
"מעבר לכך, אנחנו רואים במחקרים שמסכים פוגעים ביצירתיות בקרב פעוטות עד גיל 3. אתן לך דוגמה פשוטה: סרטון וידאו לעומת סיפור. כשאני מקריאה סיפור לפעוט, הוא מעבד את הקול שלי לתוך מילים שיוצרות סיפור מנטלי אצלו בראש. זה הבסיס לדמיון וליצירתיות, אבל כל זה לא יכול להתרחש כששקועים במסכים. מעבר לכך, בגיל מאוחר יותר אחד הבסיסים ליצירתיות הוא שעמום. בתהליך הזה אנחנו מפעילים את רשת ברירת המחדל במוח, שאחראית למשל להתבוננות פנימית, ליצירתיות, ועוד. אבל בעיניי, הדבר הכי גרוע הוא הקשב המפוצל. המסכים מלמדים את הילדים בגיל צעיר גירוי־תגובה. הם מלמדים שלכל לחיצה שלהם יש פידבק, וזה מה שהמוח הכי אוהב".
זה גם ההפך מיכולות שאנחנו צריכים לפתח בחיים - סבלנות, איפוק, השהיית תגובה.
"זה משול לכך שבחיים האמיתיים יפצחו לנו במחיאות כפיים סוערות על כל צעד קטן שנעשה, וזה כמובן לא קורה. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם עמימות, אבל המסכים מלמדים אותנו בדיוק ההפך. לכן ההמלצה הברורה היא עד גיל שנתיים בלי מסכים בכלל, ומגיל שנתיים עד 7 - עד שעה ביום, עם תיווך, הסברים של ההורים על התוכן שבו צופים ילדיהם. חשוב להבין מה הילד הבין ממה שראה".
זה פחות מודגש בהוראות הרשמיות של הארגונים השונים, שבהן מדגישים בעיקר זמן צפייה, ולא מדברים על תיווך, שיח וחינוך.
"נכון, ואני תוהה אם יש פה עניין ציני, הנחה שאנשים לא יעשו את זה גם כך. כיום הנייד הפך להיות המוצץ הדיגיטלי של אנשים. וברגע שהורים, שאני לא שופטת אותם לרגע, רואים כי באמצעות מסך אפשר לייצר הקלה והפוגה מול הילד בימים אינטנסיביים - הם מאפשרים את זה.
"צריך להבין, ההוראות לאינטראקציה, לצפייה של שעה ביום - זה לא משהו שיקרה, לא בארץ ולא בחו"ל. רוב ההורים נותנים לילדים שלהם לצפות יותר משעה. כפסיכולוגים אנחנו יודעים שהדבר הנכון לעשות הוא מראש לא לתת הוראות כל כך מחמירות, שאף אחד לא מצליח ליישם ושגורמות לרגשות אשמה. להפך, מה שההוראות האלה יוצרות הוא מנגנון הדחקה והתעלמות. חשוב לשאול את הילד מה הוא ראה, מה למד, לדאוג שתהיה לו גם שעה במרחב הפיזי".
שיח פתוח לפני הכל
לפי סקר של גוגל, 52% מילדי ישראל בגילים 12-9 שוהים מול המסך יותר מ־3 שעות ביום, ואילו באירופה רק 30% מהם. 35% מבני 8-5 מבלים 6-3 שעות מול המסך, לעומת 16% באיחוד האירופי. בגיל הנוער, לפי דוח בזק, 63% מהנוער נמצאים לפחות 3 שעות במדיה החברתית, ואילו 34% מהם מבלים לפחות 5 שעות מול אותן רשתות.
לאור הנתונים, כיצד עוד יכולים הורים לסייע לילדיהם לצלוח שעות רבות של מסכים ללא תחלואות נלוות, יהיו אשר יהיו?
"ברגע שיש תקשורת טובה, אפשר על גביה לבנות את השיח על המסכים", מסביר פרופ' יניב אפרתי, ראש התוכנית לחינוך כללי באוניברסיטת בר־אילן וראש המעבדה להתנהגויות ממכרות בפקולטה לחינוך.
"הילדים שלנו צריכים את השיח הזה, שנתעניין. מה שלא עובד הוא אותה טקטיקה של מותר ואסור, מקלות וגזרים. ברגע שמתחילים באמרות כמו 'אני לא אשלם לך על הטלפון' היחסים בין ההורים לילדים הופכים לשדה קרב של ממש. אני פוגש הורים אשר אומרים לי שחצי מהזמן המשפחתי מוקדש לשיח ולחוקים סביב העולם הווירטואלי. זה גולש גם לשיח של בני הזוג".
אז מה כן עובד?
"לייצר איתם דיאלוג שמאפשר להם לפתח אוטונומיה עצמאית ויכולת לראות את האחר, וזאת לצד נוכחות פיזית של ההורים לידם. לבקש מהילד שיסביר מה הוא עושה במשחק, שממש ילמד את ההורה לשחק. כשאמרתי לילדים שלי שהם לא פותחים לינקים לא מזוהים, הם היו ניגשים אלי ומתייעצים, והיינו מנסים לבחון יחד את הקישור. זו חשיבות הנוכחות ההורית, וזה מביא גם לשיתוף בקשיים וליצירת שיח בריא יותר".
איך מתווכים תוכן לילדים בצורה בונה?
"יש תיווך נוקשה ומגביל, 'מותר ואסור', שכמובן לא עובד; יש תיווך מתירני - כלומר אני נמצא עם הילד, משחק איתו, אבל אין שיח על זה; ויש תיווך פעיל, שמחולק לשלילי ולחיובי. השלילי - הסברים לילד על הנזקים שמביאה צפייה במסכים. זה יכול לעבוד, אבל לא לטווח ארוך, והרבה פעמים בשיח עם ילדים ומתבגרים זה יותר אנטגוניזם כי הם חושבים שאנחנו לא סומכים עליהם.
"השאיפה שלנו היא לייצר תיווך פעיל חיובי: שיח פתוח שמאפשר התפתחות בריאה, לצד פיתוח מבט כולל על ההקשר הרחב של המציאות שלנו. השיח הזה כולל דרכים לשימוש מושכל במסכים, יתרונות וחסרונות, אבל בצורת דיאלוג, כשגם הילדים וגם ההורים תורמים לשיח. השאלה היא לא אם להשתמש במסכים, אלא איך להשתמש בהם".
זה נשמע יפה בתיאוריה, אבל אתה לא יודע אילו אינטראקציות ותכנים יצוצו ברשת - בריונות, תכנים לא הולמים.
"זו המורכבות שצריך להחזיק, תוך עידוד הילד לגשת ולהתייעץ עם ההורים כשהוא לא בטוח. אנחנו מסמנים לו את תמרורי האזהרה, והאחריות שלו היא לשתף, לשאול ולהתייעץ. חינוך בעידן הנוכחי הוא חינוך למורכבות, ויש לו חשיבות כבר מגיל קטן מאוד. אני טוען שהורים יכולים לעצב ולהנחות ילדים עד כיתה ט' או י'. לאחר מכן דברים הופכים מורכבים יותר".
"יש הרבה עצימת עיניים"
עניין התוכן הופך מורכב במיוחד, משום שאפליקציות רבות מציעות שימושים מגוונים: ווטסאפ הפכה למעין פלטפורמה חדשותית עם ערוצי חדשות מגוונים, ומשמשת כמובן גם לשיח חברתי; טיקטוק יכולה להיות מוקד ידע להורים ולילדים, ומהווה גם מקום לשיח; "פורטנייט", אחד המשחקים הפופולריים בעולם, אם לא הפופולרי שבהם, משמש גם משחק הישרדות ולחימה אך גם רשת חברתית, שבה השחקנים יכולים לדבר על כל נושא.
"ההבנה הזאת שפורטנייט זה לא משחק אלא רשת חברתית הפילה אצלי הרבה אסימונים", מספר לנו אורן (שם בדוי), הורה לארבעה ממרכז הארץ. "בפורטנייט המשחקים יכולים להיות מוגבלים לארבעה אנשים, אבל מה קורה כשחמישה ילדים רוצים לשחק? עושים למישהו 'קיק', ומשם נוצרים לא מעט תסכולים ומורכבויות חברתיות.
"העניין הוא שזה לא נגמר שם. המפגשים בפורטנייט ממשיכים גם למרחב הפיזי, אבל מי שלא שיחק - לא מוזמן. אלה נקודות שאני מרגיש שהבן שלי יכול לאבד בהן שליטה. בווטסאפ, למשל, יש מרדף חברתי אחרי קבוצות ווטסאפ, כי היום על כל שטות פותחים קבוצה".
אלה אתגרים קשים להתמודדות. מה אתם עושים בפועל?
"קודם כל, אני מבין שאני לא מבין עד הסוף. לא הכשירו אותנו כהורים איך להתנהל בפורטנייט או באינסטגרם מבחינה חברתית, איך להגיב לסיטואציות מסוימות. אני ואשתי עוצרים לפעמים וחושבים מה עושים בסיטואציה מסוימת? מה תעשה אם הילד שלך מוביל חבורה, שגורמת להוצאה של אחד הילדים מפורטנייט? אתה לא יכול לומר לו, כמו שהיינו אומרים פעם בגינה, 'כולם משחקים ביחד'. טכנית, לפעמים זה לא אפשרי. חוקי הפורמט השתנו, ואף אחד לא הכין אותנו. וזה עוד לפני שדיברנו על ביקורות אקראיות שילדים ובני נוער מקבלים ברשת על תכנים שהם מעלים. זה יכול להיות הרסני לגמרי לנפש צעירה".
זו התמודדות עם אוקיינוס חדש, לא מוכר, של מידע, ולא כולם יודעים, או רוצים, לשחות בו.
"יש הרבה עצימת עיניים. יש ילדים וילדות מהשכונה שלנו שמעלים סטטוסים שלא נדע: מדברים שטויות, חושפים מידע משפחתי, מלכלכים על ההורים שלהם. אני תופס את הראש ואומר - איך דברים כאלה קורים? מצד שני, אני גם מבין אותם, כי לא תמיד יש להם לאן להוליך את התסכול, ואחרי סטטוס כזה הם יכולים לקבל תגובות מחזקות ותמיכה.
"אני גם מרגיש שפעמים רבות ילדים לא בטוחים אם כדאי לצפות במשהו, ואז הם שואלים שאלות. זה קרה במלחמה לא מעט, וגם בהלוויה של משפחת ביבס ז"ל. הבן שלי שאל אותי מה יש בתוך הארון. דיברנו על זה, הסברתי לו מה קורה, והמלצתי לו לדלג על התוכן מההלוויה. ביום כזה העדפתי שיראה זבל. השיח שלנו מביא לכך שהוא מבין שהוא צריך לשמור על עצמו, אבל אני ממש לא בטוח שזה נכון לכל הילדים".
"במלחמה האחרונה ראינו כיצד ילדים נחשפים לתכנים קשים בגילים שאינם מותאמים", מסביר רוזנברג, "זה אתגר מורכב מאוד. מצד שני, הרשתות החברתיות אפשרו תמיכה רגשית, העצמה, חוסן וביטוי עצמי. במבצע צוק איתן ערכנו מחקר שטח וראינו איך מורים, ובעיקר מורות, השתמשו בקבוצות ווטסאפ לאיתור מצוקה אצל ילדים, להעצמה רגשית, ובזמן אמת שלחו הודעות לתלמידים במצוקה ששהו בממ"דים ושאלו לשלומם. זה דוגמה למינוף של כלי, שהוא כל כך מושמץ, למטרות כל כך טובות".
אורן מסביר כי עבורו היתרונות הגלומים במסכים הם, למשל, "בשיחות עומק שבני ניהל עם צ'ט GPT על נושא היסטורי. אלה רגעים שאני אומר לעצמי - איזה יופי".
"זרמים בגוף"
יעל, אם לשניים ממרכז הארץ, שעובדת במשרה חלקית במקצוע אדמיניסטרטיבי, מספרת כי היא ממש נלחצת כשבנה הבכור בן ה־3 צופה יותר משעה במסך, גם כשמדובר בתכנים איכותיים. "זה מעביר לי זרמים בגוף", היא מספרת, "פשוט חרדה טהורה שאני פוגעת לו בהתפתחות".
"גדלתי בבית טבעוני, ואמא שלי תמיד אמרה לנו - יש שלושה סוגי אוכל: טוב, זבל ורעל. רעל זה סוכר לבן, חטיפים מטוגנים. זבל זה האוכל הטעים: פסטה, לחם לבן. אוכל טוב זה ירקות, קינואה, אורז בר. מגיל קטן היא אמרה לנו את המשפט המבריק הבא: מרעל בורחים, זבל אפשר אבל במידה, אוכל טוב - כמה שיותר. זאת ההכוונה גם במסכים", מדגיש רוזנברג לאותם הורים מודאגים.
"יש במסכים וברשתות חברתיות המון רעל. כהורים, עלינו להרגיל אותם לברוח מהרעלים שבמסך ולשוחח איתם על סכנות המדיה. יש זבל, תוכן סתמי, ואפשר לצרוך אותו במידה, כל עוד זה לא בא על חשבון אינטראקציות חשובות בעולם. ויש תכנים טובים. אני חושב שהורים, ואני בתוכם, לא משקיעים מספיק מחשבה כיצד לנווט את הילדים מגיל קטן לצריכת תוכן חינוכי".
רוזנברג מציע הצעה מעוגנת מחקרית: "קחו את ייסורי המצפון על זמן הצפייה של ילדיכם הקטנים וקבלו על עצמכם שני דברים: כשאתם חייבים זמן לעבוד, ורוצים לתת לילד עוד מסך, החליטו שזמן המסך הנוסף יהיה רק בתוכן חינוכי; ושנית, על כל שעה נוספת שהילד במסך, תחייבו אותו בחצי שעה של קריאת ספר, או שתקריאו לו ספר. המשתנה הכי משפיע על התפתחות הילד, שמהווה גם תרופת נגד למסכים, הוא קריאת ספרים".
ד"ר חננאל רוזנברג: "ההשפעות השליליות של המסכים הופכות לזניחות אצל ילדים שחייהם עשירים אינטלקטואלית וחברתית. קריאת ספרים, חברים, ספורט וקשר עשיר עם ההורים מנטרלים כמעט לחלוטין את השפעות המסך"
ויש עוד משתנה שמנבא שימוש בעייתי במסכים אצל ילדים: שימוש בעייתי במסכים אצל הורים. "יש חשיבות למודלינג", אומר רוזנברג. "חשוב ליצור מרחבים משפחתיים של אינטראקציה נטולת מסכים - אין מסכים באוטו, בארוחת ערב. הורות מוסחת היא אחת הצרות הכי גדולות שיש, משום שהיא עלולה לפגוע באינטראקציות קריטיות שתורמות להתפתחות הילד".
מרגלית מרחיבה את השיח על הורים שמשתמשים בטלפונים ליד ילדיהם: "בניסויים שונים נמצא שילדים שראו את הוריהם משתמשים בטלפון החכם - הפגינו חרדה, דיכאון, תחושות נטישה, כל פעם במנות קטנות. הורים חייבים להבין שבגילים הרכים, כשהורה עונה לטלפון תוך כדי אינטראקציה עם הילד - התחושה של הילד היא שעזבו אותו, שנטשו אותו, וזה דרמטי".
בוא נדבר על שאלה שמעסיקה הורים רבים - מאיזה גיל מכניסים ילדים לקבוצות ווטסאפ?
רוזנברג: "אין גיל מסוים. זה תלוי בילד ובאינטראקציה של ההורים עם הילד. יש ילדים שקבוצת הווטסאפ תהיה המרחב שלהם לפגוע יותר בקלות באחרים, ויש ילדים שייפגעו יותר. זה תלוי מאוד מה המצב החברתי של הילד, מה התפקוד שלו, מהם הכוחות שלו. אפשר גם לנסות, ואם זה לא מתאים - יוצאים מהקבוצה. הכל דינמי ומשתנה".
להיות כמו סטיב ג'ובס
אם יש דבר שכל המומחים מסכימים עליו, הרי הוא דחיית גיל קבלת הסמארטפון כמה שרק ניתן. "חשוב מאוד לעשות חלוקה בין גיל חשיפה למסכים לגיל רכישת סמארטפון ראשון", ממשיך רוזנברג. "אפשר לחשוף פעוטות, מגיל שנתיים, לתכנים איטיים וחינוכיים, וזה אפילו חשוב. אם מרגילים אותם להתנתק מהמסך בצורה בריאה - זה אפילו יתרון להמשך.
"אבל כשקונים לילד טלפון חכם בגיל צעיר מאוד, יהיה לו ולהורה יותר קשה לשלוט בשימוש שלו. גם אחרי קבלת הסמארטפון חשוב לעשות זאת בצורה הדרגתית - שעון חכם, סלולר טיפש, קבוצות ווטסאפ ראשונות בהשגחה מלאה של ההורים. כמו שמלמדים לרכוב על אופניים. ובעיניי, סינון תוכן הוא חובה".
"גם אני סבור שיש לדחות, כל עוד זה לא פוגע חברתית בילד", מוסיף פרופ' אפרתי, "אבל אז הורים אומרים לי שזה לא אפשרי חברתית. אלא שבסוף אנחנו החברה, לכל אחד מאיתנו יש אופציה לנסות ולחשוב אחרת, ולהציף את הדברים בשיח מול הילדים. הורים אומרים לי שילדים מתחילים להשתגע בלי מסך, אבל גם לאורך היום - בסופר, בבית - הם רוצים דברים, ואנחנו צריכים להציב את הגבולות וללמד אותם".
פרופ' יניב אפרתי: "עלינו לסמן לילד את תמרורי האזהרה, והאחריות שלו היא לשאול ולהתייעץ. חינוך בעידן הנוכחי הוא חינוך למורכבות. אני טוען שהורים יכולים לעצב ולהנחות ילדים עד כיתה ט' או י'. לאחר מכן דברים הופכים למורכבים יותר"
אז מה באמת קורה כשמונעים טלפון מילדים? במחקר שערך רוזנברג נבדקו 100 בני נוער שנותקו מהסמארטפון לשבוע שלם, והתבקשו לכתוב יומנים על חוויית ההיעדר. הנתונים העלו תחושות מעורבות: פספוס לצד תחושות חזקות כאילו הם איבדו איבר בגוף. "אבל לצד הפספוס", אומר רוזנברג, "היעדר המסכים חשף שרירים אחרים: היכולת להתבונן, אינטראקציות בין־אישיות עשירות יותר במרחב הפיזי".
אם נמנע מילד טלפון עד גיל מתקדם, ייתכן שלא נכין אותו לחיים האמיתיים, לשימוש במסכים.
מרגלית: "מצאו כמה ילדים שלא היו עם טלפון עד גיל 7, וגילו שהם השלימו את הפער של תפעול הטלפון ותקשור ברשתות בתוך עשרה ימים. כל מי שחושב שילדיו יהיו סטיב ג'ובס הבא משום שילדיו לומדים את הטלפון, זה לא בדיוק כך - משום שסטיב ג'ובס בעצמו הגביל מאוד את השימוש של ילדיו בטכנולוגיה".
האם לא כדאי שתיווך הורי של תכנים דיגיטליים יתחיל כבר בגיל מוקדם?
"אני לא צריכה טלפון חכם כדי לתווך לילדים שלי את העולם. יש מספיק גירויים בעולם, לא הכל נמצא בסמארטפון".
ד"ר לירז מרגלית: "המסכים מלמדים את הילדים שלכל לחיצה שלהם יש פידבק. זה משול לכך שבחיים האמיתיים יפצחו לנו במחיאות כפיים סוערות על כל צעד קטן. אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם עמימות, אבל המסכים מלמדים אותנו בדיוק ההפך"
מתי הורים צריכים להתחיל לדאוג?
רוזנברג: "כשרואים שהמסכים פוגעים בתפקוד היומיומי, שינויי התנהגות בלתי מוסברים, קושי ביצירת אינטראקציות חברתיות, שכל אתגר גורם לילד לברוח למסך, והוא נמצא בהצפה רגשית כשהוא מתרחק מהמסך. כל אלה הם סימנים להתפתחות של תלות במסכים, שדורשת התערבות מקצועית".
אפרתי: "במחקר שעשיתי על משחקי רשת, ושכלל 1,056 מתבגרים שנבדקו לאורך חצי שנה, מצאתי בין 1.8% ל־2% על הרצף הקליני. עם כל ההפחדות סביב משחקי רשת, בסוף יש כ־2% מכלל המתבגרים בישראל שסובלים מהפרעה זו בסולם קליני. זה לא מעט, אבל זה עדיין לא משתווה להיקף ההפחדה סביב הנושא. בסוף, בני נוער מקבלים מסרים מהוריהם שהם יותר מדי זמן במסך. אז הם לא מכורים, אבל זה גורם לתחושה רעה כשהם במסכים, ויש לכך השפעה על ההגדרה העצמית שלהם".
במבט עתידי על הדור הצעיר, אתם אופטימיים?
מרגלית: "אין טעם לצאת בהצהרות, כי ראינו מה קרה במלחמה סביב ההתנדבות והלחימה של דור הטיקטוק. אני כן עומדת מאחורי זה שכיום צעירים, בתחילת שנות ה־20 לחייהם, הם דור מדהים שחושב ולומד ויודע - אבל הם גם הדור הכי חרד אי־פעם, בארץ ובעולם. דור מבולבל, הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות ומתקשה בקבלת החלטות, ואחת הסיבות לכך היא שיש לו כל כך הרבה אפשרויות".
אפרתי: "אני מאוד אופטימי, יש לנו דור נפלא. האתגר הוא כיצד לתווך להם את הדברים, וללוות אותם בצעדים שלהם בעולם הווירטואלי. אי אפשר לגשת לעולם הווירטואלי ולבינה המלאכותית מתוך פחד או חרדה, כי העולמות האלה יהיו נוכחים בחיים שלנו, בין שנרצה ובין שלא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו