תתקדמו, קנאים: למורן טרסוב יש תשובה מוחצת למי שטוען שהילדים שלה "עבדים"

אני עשיתי 'מחוברים' עוד לפני שהיה 'מחוברים', עוד לפני שאנשים ידעו שהם רוצים לקבל את זה - אני נתתי את זה", אומרת בלהט מורן טרסוב, יוצרת תוכן ואושיית רשתות. טרסוב, שפרצה לתודעה לפני כ־15 שנים, החלה את דרכה כיוטיוברית בתחום הביוטי. בהמשך הקימה את המפעל המשפחתי האייקוני המכונה "משפחת טרסוב".

למשפחת טרסוב ארבעה ערוצי יוטיוב עם 1.69 מיליון מנויים, שני חשבונות טיקטוק עם 274 אלף עוקבים, שאליהם מתווספים באינסטגרם עוד 237 אלף מעריצים נאמנים. השורה התחתונה: מיליוני צפיות, לייקים, שיתופים ותגובות, כולל שיאים כמו וולוג הלידה של מיילו וריו, שהפכו את המשפחה לאחת המפורסמות בישראל, ואת מורן, בעלת השיער הוורוד והאנרגיה המתפרצת, למודל חיקוי לאלפי אימהות ישראליות החולמת על ויראליות, ילדים פוטוגניים וחופשות משוגעות בחו"ל.

"אנחנו מדברים מאוד בגובה העיניים", מסבירה טרסוב את סוד הקסם של המשפחה, "אנחנו אנשים די פשוטים. נכון שאנחנו עושים הרבה כיף וטסים בעולם, אבל בסוף אנחנו לא הקרדשיאנס. אנחנו לא בלתי מושגים ואני לא מסתובבת עם בגדי מעצבים. אנחנו מאוד נגישים, צבעוניים, תוססים וכיפיים, ומראים את כל קשת הגוונים - גם מריבות בין אחים, משברים ופחד מרופא שיניים. אז מצד אחד, אנשים רואים את עצמם בתוך החיים שלנו, וזה מקור גדול להזדהות, ומצד שני הם גם רוצים להיות כמונו, ואומרים לנו שאנחנו מעוררים בהם השראה".

על ראשית הדרך מספרת מורן: "לא חלמתי להיות מפורסמת. הערצתי את אדם וירדנה ארזי. זה מאוד הפתיע אותי שזה קרה לי, שהפכתי למפורסמת ואני עדיין לא מרגישה סלב. רק כשאני יוצאת החוצה אני מבינה. אני עדיין מרגישה שאנחנו פועלים במחשכים, שאין אישור לזה. נטע ברזילי, עדן בן זקן ועומר אדם הם מפורסמים, ואני מורן שמייצרת תוכן עם המשפחה שלה, ואנשים מתחברים לזה".

סתלבט בקיבוץ

בפורים הם יהיו על הבמות, ובחול המועד פסח תעלה המשפחה במופע "אליפות המשפחות של ישראל", לצד משפחת ליופריו ובהנחיית טל מוסרי (14.4, היכל טוטו חולון). אנחנו נפגשות ביום בהיר ושמשי בבית משפחת טרסוב החמים בקיבוץ חולדה. לפני שנה ארזה המשפחה - מורן (44), ג'וזף (44), אמה (10), מיילו (8) וריו (4) - את מטלטליה ונפרדה מראשון לציון לטובת מרחב פסטורלי של שדות רחבים, דשא מוריק וציוצי ציפורים.

"מדהים בקיבוץ, יש פה קהילה מהממת, וזה משהו שלי ולג'וזף היה מאוד חשוב. אף פעם לא חווינו את זה בעיר", מספרת טרסוב. "זה וייב אחר. אני גדלתי בעיר וגם הילדים, ופה זו ילדות אחרת. הילדים לא דבוקים למסכים, הם משחקים בדשא, מלקטים, מטפסים על העצים".

טרסוב התרגלה במהרה לציוץ הציפורים ולקצב הרגוע, המודגם בשעה שהיא שולפת סינבון מהתנור. מרתה סטיוארט יכולה רק לקנא. "יש גרסה של מורן בכפר, והיא יותר טובה מהאני שלי בעיר", מצהירה טרסוב, "קיבוץ זה סוג חיים שהולך ונעלם. אני הגעתי מראשל"צ, מקום של מרדף אחרי כסף ומותגים. גרנו בשכונה של נובורישים, של שופוני. הבנתי שמה שאני מתעסקת איתו ביום־יום זה לא מה שאני רוצה לתת לילדים שלי, ואני כל כך שמחה שעשיתי את הצעד הזה".

היו חששות לפני המעבר? אתם לא עוד משפחה אנונימית שנכנסת לגור פה.
"פחדתי מהשינוי הזה, זה צעד גדול. אני נראית בן אדם הרפתקן אבל אני פוחדת משינויים, אני רק רוצה בסיס יציב. פחדתי להתרחק מאמא שלי, אבל היא נתנה לי רוח גבית והחלטתי שאני הולכת על כל הקופה. קיבלו אותנו פה בשמחה, יש פה אנשים מדהימים. חששתי גם איך הילדים יחוו את השינוי, אבל הילדים סתגלנים, הם לא מעוניינים לחזור לעיר".

את הפחד של טרסוב להתרחק מאמה, כרמלה (74), אפשר להבין לעומק דרך היכרות עם סיפור המשפחה המורכב. כשמורן היתה בת 18 אביה עזב את הבית, השאיר אותה ואת אמה ואחיה מאחור. "מה זה ייתן לי אם הוא יתנצל? זה לא ייתן לי כלום", אומרת טרסוב, "הבית שלי התפרק. לא סלחתי לו, אבל אני בשלב ההשלמה. עשיתי עבודה - קראתי ספרים, נסעתי למזרח, שחררתי את הכעס. עצוב לי שהילדים שלי לא זוכים לדמות של סבא בחיים שלהם, אבל הוא צריך לחיות עם זה. מגיל 18 אני לא בקשר איתו, ויש לי את מודל החיקוי הכי מדהים, שזו אמא שלי".

בגיל 23 טרסוב המלצרית, בוגרת עבודה בדיוטי פרי ולאחר טיול במזרח, פוגשת את ג'וזף (יוסף), די־ג'יי ראשל"צי, שעובד איתה בבר ברחובות. השניים מתאהבים בין המשמרות, מתמסדים ועולים על המסלול הבטוח של ילדים־משכנתה־נטפליקס אנד צ'יל על הספה.

"תמיד ידעתי שמה שאני אעשה יערב בתוכו אנשים. הייתי פטפטנית, חריפה, דברים באו לי בקלות. הייתי מוקפת בהרבה מעגלי חברים, אבל לא היה לי כישרון שיכולתי לשים עליו אצבע. אפרוריות האוניברסיטה ועבודה במשרד לא התאימו לי. עבדתי בהפקות אירועים גדולים, מול ספקים, לקוחות וקהל, ניצחתי על הכל, אבל הרגשתי שאין לי כישרון מיוחד לשירה או לריקוד, אני לא ספורטאית מצטיינת. בסוף הצלחתי למצוא משהו שאני יכולה להיות בו שופר גדול, לדבר להרבה אנשים. בסוף זכיתי למצוא את הייעוד שלי ולהבין שמה שאני צריכה לעשות זה לספר את סיפור חיי".

בין השקר והאמת

שנים אחרי שהחלה את דרכה כיוטיוברית ביוטי זה קרה, בספסל של בית החולים קפלן, כשהיא בנקודת השפל של חייה. "עד לרגע הזה צילמתי רק מרשמלו", היא מספרת ודמעות זולגות מעיניה. "הכל היה מאוד פוטוגני, ורוד, זוהר. גם כשצילמתי את הלידה, היום הראשון עם אמה בטיפת חלב והחופשה הראשונה איתה, הכל היה נוצץ. היא היתה בת פחות משנתיים כשגילינו שיש לה מחלת ריאות. מצאנו את עצמנו בטלטלה נוראית. היינו במרוץ בין בתי חולים, מומחי ריאות, פיזיותרפיה נשימתית עד הבית, כל היום בטופסי 17, וזה כשברקע מיילו נולד.

"כיוצרת תוכן לא בא לך לדבר על כמה כיף לנו ושמח לנו שהבית שלך מתפרק, את לא ישנה בלילות, את שומעת את הילדה משתעלת ונחנקת", טרסוב מוחה עוד דמעות, אך שומרת על יציבות כשהיא מגיעה לשיא: "אחרי חודש קשה הוחלט לאשפז אותה בקפלן. מיילו היה בן חודשיים, אני יושבת על הספסל בביה"ח, מניקה אותו,

"לא יכולה לעלות איתו אל אמה במחלקה כי הוא קטן מדי. הייתי שבורה. התפרקתי ובכיתי. ג'וזף אמר לי משפט שמלווה אותי מאז: 'את לא יכולה להראות חופשות ויום ראשון בגן בלי להראות גם את החיים הכואבים. החיים הם לא רק ורוד, זה שקר'. הוא אמר מילים נוקבות. אני רציתי להשאיר את הפנטזיה, פחדתי לחשוף את עצמי באופן הזה, פגיעה, אבודה וחסרת שליטה".

"קיבוץ זה סוג חיים שהולך ונעלם. אני הגעתי מראשל"צ, מקום של מרדף אחרי כסף ומותגים. גרנו בשכונה של נובורישים, של שופוני. הבנתי שמה שאני מתעסקת איתו ביום־יום זה לא מה שאני רוצה לתת לילדים שלי, ואני כל כך שמחה שעשיתי את הצעד הזה"

היום מאוד נפוץ לראות משפיענים ברגעי השפל שלהם. זה חלק מהאותנטיות, so called.
"אז לא היתה תרבות שכל אחת מצלמת את היד שלה בכל בדיקת דם. זה היה בעידן של האפי־האפי, ג'וי־ג'וי. התוכן שעלה אז היה רק בתאורה מדויקת ובזווית מחמיאה וכשאת מאופרת קומפלט. זה היה כשהרשת היתה פנטזיה שכולם רוצים לחיות לפיה, ופחדתי. את הלידה של מיילו צילמתי כשהייתי מאופרת, וחזרנו הביתה עם תינוק שמח, הכל האפי וג'וי... דיברתי על עייפות, אבל באווירה של 'הכל בסדר קטן עלי'.

"זו היתה הפעם הראשונה שצילמתי סרטון שלי בוכה, סיפרתי על אמה ושיתפתי שאנחנו מרגישים אבודים. פחדתי לקרוא את התגובות, עד שג'וזף אמר לי מה הדבר הזה עשה, שאנשים רוצים לבוא לבקר אותנו בבית חולים. שם הבנתי שיש פה משהו אחר, שיש לי ייעוד בחיים לספר אותנו בלי פילטרים. מאותו יום אני מעלה גם דברים קשים".

את מכניסה קהל לחיים האישיים שלך. השאלה היא מה אותנטי ומה מזויף, ואיפה הגבול.
"אני נתתי הצצה לחיים שלי, וככל שהזמן עבר המושג של וולגים ותיעוד עצמי הפך להיות מנת חלקם של יוצרי תוכן ברשת. היתה תקופה שבה כולם עשו סרטונים 'אותנטיים', ואני הגבתי לזה עם סרטון שלי על זיופים, רציתי להראות איך בקלות אנשים קונים את כל מה שמוכרים להם ברשת.

"העליתי סרטון כביכול מחופשה, ובסוף גיליתי שהכל פייק, זה רק ענין של זוויות צילום ושל הסיפור שאת בוחרת לספר. בשלב הזה כבר יצרתי תוכן גם של החיים הלא מפולטרים שלי, גם מה שקורה אצלנו בבית, וגם פה יש בחירה. אני בוחרת מה להראות ומה לא. לא אראה את הריבים שלי עם ג'וזף, לא אראה את הילדים אם הם לא לבושים מספיק או עושים משהו מסוכן, יש לי אחריות".

אבל לפעמים הצופים הצעירים לא יודעים להבחין, כמו ב"גנב האופניים" (סרטונים של טרסוב מ־2021 המתעדים ניסיון גניבת אופניים מביתה. הפרק המדובר עורר סערה בקרב הורים שהתלוננו כי התוכן מפחיד, מעורר חרדה וסיוטים בקרב ילדים; ש"ז).

"ב'גנב האופניים' הבנתי לראשונה שהקהל לא בהכרח מבחין מה אמיתי. האמא או האחות הגדולה יכולות להבין, אבל ילדים לא הבינו. הם מורגלים לקבל את האמת ממני, אז הם חשבו שזה אמיתי, והבנתי שזו היתה טעות. יש לי אחריות כיוצרת תוכן להבין שהפרשנות שמתקבלת בחוץ היא זאת שבעצם קובעת.

"גיליתי שעשינו משהו בעייתי בלי להתכוון בכלל, התנצלתי על זה והורדנו את הסדרה. בסוף אנחנו גוף התקשורת, הטאלנטים, בית ההפקה, החיים שלנו הם התסריט, אנחנו העורכים, ומנהלי הפרסום והקידום. למדנו הכל בעצמנו, אין מדריך לזה. תמיד פעלנו מתחושת הבטן שלנו ומתוך האחריות האישית שלנו".

הבכי אין לו סוף

טרסוב היא 1.50 מ' של אנרגיה קינטית, נינוחה וקפוצה בו־זמנית. היא בוכה במשך רוב השיחה שלנו, אך הודפת את התואר "אדם רגיש מאוד". "אני לא רגישה מאוד, ככה אני. אני בוכה מכל דבר. גם אמא שלי והילדים כמוני".

היא מעולם לא הלכה לטיפול רגשי, ואת רגשותיה היא חולקת עם ג'וזף, שהולך איתה לאורך כל הדרך. "ג'וזף הוא הטיפול שלי. כשהתחלתי - הוא היה מאחורי הקלעים ב־150 אחוז. הוא למד על עריכה, קנה איתי תאורה והתמקצע ביוטיוב. הפרונט לא היה משהו שהוא רצה בו, הוא נהנה כשזה יחד איתנו", משתפת טרסוב. "בהמשך פתחנו לו ערוץ (יוטיוב), אבל מכורח הנסיבות ובגלל שאנחנו מוגבלים בזמן החלטנו שלא מעלים בו יותר תכנים".

מי מקבל החלטה כזו?
"שנינו. אני מנהלת את העסק המשפחתי, אני המנכ"לית בפועל, אבל כל ההחלטות הגדולות מתקבלות ביחד. היה לו קשה כי השקענו בזה, הוא עבד על אתגרים ויראליים אבל בערוץ שלי יותר כדאי להשקיע, וזה היה מקצועי נטו. אין מישהו בעולם שירצה בטובתי ובטובתנו כמו שהוא רוצה. אגו לא יכול להתנהל בבית כזה, זה פשוט לא אפשרי. אם היה אגו זה לא היה שורד".

לפני 15 שנה, כשהם התחילו את הדרך הארוכה לתהילה, מתארת טרסוב רק צרצרים. "אלו היו ימי הגל השקט ביוטיוב. לא חשבנו שנגיע לרמת פרסום ומודעות כזאת. זו לא היתה הסיבה לעשות את זה. היום אלו שנכנסים לזה מגיעים ממניעים אחרים לגמרי, הם רוצים כסף קל, פרסום ומקפצה לקריירה. אצלנו זה לא היה האישיו. לא היה לנו מושג שנתפרסם ככה. אנחנו פועלים בתוך ארבעת הקירות שלנו, עושים ומצלמים את מה שאנחנו אוהבים לעשות, והעולם בחוץ מגיב לזה בצורה מדהימה", מספרת טרסוב.

ופעמים זה יותר מדי?
"אני אוהבת את הקרבה אבל לפעמים אני רוצה את הפרטיות שלי. במקום שהגעתי אליו אני לא יכולה להגיב 'אני עם המשפחה שלי ותנו לי רגע', וזו אחת הסיבות שעברנו לקיבוץ. היום מבחינתי ללכת לסרט בסינמה סיטי באמצע השבוע זה דבר לא אפשרי. אני גם לא אקח את הילדים לפסטיגל, כל מקום המוני זו בעיה. כדי שתהיה לנו חוויה נעימה, שקטה ומאפשרת אנחנו הולכים למקומות בשעות ובימים אחרים. יש פתרונות".

"כשאני רצה לסופר-פארם עם פיג'מה כשהילד חולה לא בא לי שייגשו אלי לסלפיז. בחו"ל אני מרגישה טיפה אנונימית ובגלל זה כיף לנו לטייל בחו"ל. בארץ לא היינו שלוש שנים בבתי מלון גדולים, כי ישר אני הופכת להיות התוכנית האמנותית, אני והילדים שלי"

היית רוצה להיות אנונימית?
"יש רגעים שהייתי רוצה להיות אנונימית. כשאני רצה לסופר-פארם עם פיג'מה כשהילד חולה לא בא לי שייגשו אלי לסלפיז, לא בא לי לעשות ברכה או שיחת וידאו, בא לי רק לקנות את התרופה. בחו"ל אני מרגישה טיפה אנונימית ובגלל זה כיף לנו לטייל בחו"ל. בארץ לא היינו שלוש שנים בבתי מלון גדולים, כי אם אכנס לבית מלון הכל־כלול אני הופכת להיות התוכנית האמנותית, אני והילדים שלי. בחדר אוכל אנחנו נשב כמו באקווריום. אנחנו בוחרים חופשות בחו"ל כי זה באמת זמן איכות משפחתי. גם פה בקיבוץ אני רק מורן, השכנה המגניבה".

לא משפחה "רגילה"

החופשות בחו"ל הפכו לעסק מניב, כשמשפחת טרסוב הפכה את התחביב למקצוע וייסדה את הפרויקט הוויראלי "טרסוב בחופשה". שיתופי פעולה עם אל על, לשכת התיירות של תאילנד וסקי־דיל הביאו את הטרסובים לראות עולם כפי שמעטים זוכים, מסע שהחל בחופשות קרוב לבית בקפריסין, עבר דרך טוקיו, כלל רוד טריפ בארה"ב והגיע לאגם גארדה באיטליה.

"האהבה שלי לטיולים, חופשות והרפתקאות היתה אחד התכנים שמאוד קידמתי. כמו שהחיים שלנו על ספידים, גם החופשות שלנו תמיד היו, עם טיולי אופניים, פארקי מים משוגעים וריינג'רים. אנחנו משפחה סופר־אקטיבית, הילדים שלי לא מפחדים מאתגרים, ואנחנו נהנים מכל רגע ומהחוויות. החופשות הן הדבר שאני הכי נהנית ממנו, וזו זכות שאנחנו עושים את זה ביחד כמשפחה. אלו חוויות שלא היינו חווים אם היינו משפחה רגילה, והקהל מאוד מתחבר לזה כי זו בריחה מהמציאות, מהחיים הלא פשוטים כאן. זה אוויר לנשימה".

וזה גם עלול לעורר קנאה.
"היו מקרים בדרך שפגעו לנו בפרנסה ושמו לנו רגליים, אבל זה לא שלי", הדמעות שבות לזלוג על חייה של טרסוב. "לא הייתי יכולה לשרוד בתחום אם הייתי נתקעת על דברים מהסוג הזה, כמו אנשים שמנסים לשים רגליים בלי סיבה כשאת מהווה איום עליהם. לאנשים תמיד יהיה מה להגיד, ולא רצו לפרגן לי. בהתחלה הייתי מאוד נאיבית, אבל התבגרתי ולמדתי שאין לי ברירה אלא לפתח עור של פיל אחרת לא אוכל לשרוד. יש לי הרבה מאוד כוח ועוצמה, ואני לוקחת דברים ללב אבל גם מדפדפת. אני לא שומרת טינה, זה לא בריא".

בקרוב יגיעו הטרסובים להיכל טוטו עם משפחת ליופריו, גם היא כבשה את הרשת והגיעה כמעט לסלון של כל משפחה. "השנה זו פעם ראשונה שאני מפחדת שלא נצליח למלא את האולם. יש לי אחריות, יש פחד להיכשל, אבל אני יודעת שיהיה מהמם. אנחנו עושים מופע היכלי טוטו עם קהל של 5,000 איש. אף פעם לא עשינו מופע כזה. עשינו קניונים, עיריות, וזו קפיצת מדרגה. המופע הוא מעין תחרות בין המשפחות ואנחנו הולכים לעשות מופע מטורף, מושקע, עם במת 360. אני מרגישה שאני צריכה להיות נועה קירל כדי לעשות את זה. זה משהו ענק".

ויש פה גם היבט כלכלי, הרבה כסף מונח כאן.
"נכון, אני מתגאה בעבודה וביצירה שלי והגענו לזה בארבע ידיים", אומרת טרסוב, שכיום עובדת ללא סוכנת אישית. "אנחנו מתפרנסים יפה וזה לא הגיע מהר. בנינו את זה עוקב אחר עוקב. הרחבנו את מעגל הקהל והצופים שלנו בהדרגה, למדנו בדרך מה הקהל אוהב יותר ומה פחות, למדנו את הפלטפורמות. אני עושה הרצאות בבתי ספר למינהל עסקים איך לבנות מותג מצליח בימינו, ומספרת על ההתפתחות שלנו. לקח לנו תשע שנים להגיע למקום הזה".

חץ ללב

אבל כאמור, לא הכל ורוד בחייהם הנוצצים של הטרסובים. לצד ההצלחה הגדולה בני המשפחה גם נתקלים לא פעם בביקורות ובהשמצות מאלו שפחות מתחברים לדרך שהמשפחה בחרה בה.
"אנחנו מקבלים גם תגובות מזעזעות, כמו 'למה את נראית כמו ליצן?'. כל עוד אני אוהבת את איך שאני נראית - הכל בסדר, אבל כששופטים אותי, מבקרים אותי בלי להכיר אותי, וכשאנשים משליכים עלי את התסכולים שלהם, זה יורה לי חץ ללב".

למה את בוכה?
"הביקורות מלוות אותי. אני ממשיכה הלאה, אבל מה שהייתי רוצה לומר למבקרים הוא שאף אחד לא יודע באמת מה קורה לי בבית. הילדים שלי חווים ילדות מאושרת. כותבים לי 'היא פרזיטית, לא עובדת יום בימיה', 'הילדים שלה הם עבדים'. אני לא עונה, אין לי מה לענות. הילדים שלי חכמים, תלמידים מצטיינים והראשונים להתנדב ולעזור. אני גאה בעצמי באמת. הגעתי מבית שהתפרק, יכולתי לטעות בדרך, ואני חושבת שעשיתי עבודה טובה, עשיתי את הכי טוב שיכולתי לעשות".

היא לוקחת נשימה עמוקה ומוסיפה: "יש ימים כמו לכל אמא שיש לי ייסורי מצפון, למה התווכחתי עם אמה או למה התרגזתי על מיילו ולא היתי יותר מאופקת, אבל אני בטוחה שאני מחנכת אותם בצורה מדהימה ושהמשפחה שלנו שלמה ומאושרת בגללי ובגלל ג'וזף. הוא ההפך מכל מה שאבא שלי היה".

shirz@israelhayom.co.il