אחים, אנחנו מול תהום: בבקשה לא לצעוד קדימה

אפתח בנימה אישית. מעולם לא חששתי כל כך לגורלה של המדינה. כשנולדתי, ישראל היתה מדינה קטנטונת בת 15. כמו כל אחת בגיל הזה, גם היא לא היתה סגורה על עצמה. החיים שלה התנהלו בין דרמה לדרמה, בין סקנדל לפסטיבל. היו לה מצבי רוח קיצוניים, ובעיות עם הביטחון העצמי, שלא לדבר על ההורים...

ואם זה לא מספיק, אז מעל לכל תחושת האפסות הנערית הזאת ריחפה גם גאוות יחידה, שלעיתים קרובות התבטאה בשחצנות, מה שערבל הכל לחתיכת רכבת הרים רגשית. לא היתה שגרה בישראל שגדלתי בה, ולמרות זאת עכשיו אני חושש יותר.

במלחמת ששת הימים היינו אצל סבא וסבתא במעברה. ומכיוון שלא היו מקלטים בנויים, סבא והדודים לקחו טוריות וחפרו שוחות באדמת הכורכר, ובתוכן בילינו את ימי המלחמה. אני הייתי בן 3 וחצי, אחי היה תינוק, אבא היה כל הזמן במילואים, ואין לי מושג איך אמא, שהיתה קצת נסיכה, עברה את כל זה בתוך בור. סבא האזין לרדיו בערבית, ולרגעים האמין שצבאות האויב אכן כובשים את צפון תל אביב, כמו שדיווח הקריין המתלהם, ובכל זאת, עכשיו אני חושש הרבה יותר.

בשנים מעטות עברנו רשימה בלתי נתפסת של תלאות, השפלות וגם הצלחות נשגבות. מחבלים חטפו לנו מטוסים, רצחו לנו ספורטאים אולימפיים, וראו בשמחה איך העולם המערבי מפנה לנו כתף קרה ועוטף דווקא את המרצחים בהילה רומנטית. ועדיין, עכשיו זה מרגיש הרבה פחות בטוח. והיו שרים שאמרו שהאחרון יכבה את האור, והיתה מלחמת יום הכיפורים, שבה הייתי ילד שהתגעגע לאבא שלו. והיתה מלחמת לבנון, שבה כבר הייתי חייל וראיתי איך אבא שלי נראה כשהוא מתגעגע וחרד. ועדיין, עכשיו האיום כבד יותר, והסכנה קרובה עד שאפשר ממש להריח את הבל הפה הנורא שלה.

גורלה של המדינה, כך אני מאמין, תלוי בראש ובראשונה בשלום הפנימי בינינו. אויב חיצוני, גם הנורא ביותר, יכול לפגוע בנו. יכול להכאיב ולשפוך דם. אבל בכל הנוגע לעצם קיומה של המדינה, ואני לא מאמין שאני נאלץ להשתמש במילים הללו, ובכן עצם קיומה של המדינה, עשוי להיות מאוים רק מבפנים. אין סכנה גדולה יותר מההתערערות הזאת, שישראלים רבים חשים בה בימים הללו. זה קשור כמובן לזיכרון ההיסטורי. אולי בארה"ב הטראומה של מלחמת אזרחים היא אירוע מכונן בבניין האומה. עבור עם ישראל, מלחמת אזרחים היא תמיד קדימון לרע מכל. חורבן טוטאלי.

והיה רק אירוע אחד, שאיכשהו מזכיר לי את התחושות שרובצות כעת על ישראל. התחושה שלא צריך כרגע יותר מדי גפרורים כדי שתבער פה מלחמת אחים. חומרי בעירה יש ובכמות מסוכנת, ומה שחסר במיוחד הוא אנשים זהירים. מבוגרים אחראיים. כאלה שיודעים לשים לעצמם גבולות ולקחת אחריות.

בפעם האחרונה שבה ריחף כאן איום דומה, מבחינת עוצמה ומיידיות, זה היה סביב רצח רבין. אני זוכר שרגע אחרי שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, יצאתי מבית קפה ירושלמי שבו היה תלוי מסך טלוויזיה שסיפר הכל, ובצאתי לרחוב, משותק מהלם, ראיתי כמה מכוניות שמישהו ניתץ את השמשה שלהן. חשבתי שזהו זה. זה התחיל. זה נגמר. עוד לפני הרצח ריחפה כאן תחושה הדדית שאין עם מי לדבר. תחושה מייאשת שנזכרתי בה בימים האחרונים. אחרי שנורו היריות, הכל כבר יכול היה לקרות.

לשמחתנו, היו אז מספיק ישראלים אחראיים שלמרות הכאב והזעם העצום, והחשדנות שכיסתה כל חלקה טובה, האמינו שהדבר הנכון לעשות כרגע הוא למצוא דרך לשוב ולשוחח. להיות קצת פחות צודקים. פחות קשים וחדי זווית. אין לי מושג מאיפה הם שאבו את הכוחות, למרות שאיכשהו הייתי חלק מהמהלך.

מה יקרה הפעם? האם חייב להתרחש אסון כדי שמישהו יתעשת? האם אפשר גם בישראל 2025 לצפות מכל מי שכותב, משדר או נואם, לנשום עמוק לפני שהוא מחדד עוד ועוד את המחלוקת? לדרוש מכל איש ציבור, כל מי שהמילים שלו מגיעות ליותר משלושה זוגות אוזניים, להרפות לרגע מהצדק שמציף עד צוואר, ולחשוב שוב האם כל האמת כולה, עד הקצה, נמצאת בצד שלו. והכאב והזעם והתסכול. הכל רק שלך? כי מי שלא מסוגל בימים אלו - ואפשר להבין אותו - לפנות את המקום הזה בתוכו, אין ברירה אלא לבקש ממנו להיות קצת בשקט. לגנוז לעת עתה. תורו של הצדק עוד יבוא. לא עכשיו. עכשיו בחוכמה ובאחריות.

***

מכיוון שהזכרתי לרגע את ארה"ב, כדאי לומר כמה מילים על הסדרה "יום האפס" שמשודרת בנטפליקס. ובכן, לא מדובר באחת מעשר הסדרות הטובות ביותר שראיתי מימיי, ובכל זאת אני נוטה להמליץ עליה. גם בסדרה הזאת מתברר שרוב יוצרי הקולנוע האמריקאים משוכנעים שכמו אצלנו, האיום האמיתי הוא תמיד פנימי. אם קרה אסון, ותמיד קורה אסון בנטפליקס, אז כל הדבילים הביטחוניים מרובעי הלסת, יחשדו בסין או ברוסיה או באיראן. כל מי שראה שתיים וחצי עלילות חושד, ובצדק, שבסוף יתגלה שהטרור הוא פנימי. תוצרת בית.

ונכון, הנוסחה הזאת כבר די מיצתה את עצמה, אך בסדרה המסוימת הזאת הסכנה הפנימית מצליחה בכל זאת להפתיע. ובאופן אישי שמחתי לגלות יצירה שמאמינה שמדרון חלקלק משתרע מכמה צדדים של הוויכוח הפוליטי, ולא רק מצידו הצפוי. אני מרשה לעצמי להניח, ואולי גם לקוות, שתקופת טראמפ תביא איתה יצירות קולנועיות שיחזירו למסך את האויבים הישנים והטובים, זרים מכוערים ולא מגולחים עם מבטא כבד ו-R חצצית. בסופו של דבר, גם אויב מבחוץ הוא אופציה. לא?

כמו כולנו, גם אני גדלתי על גיבורים שהחזיקו אקדחים די דומים לאלה שהיו על חגורתם של הנבלים. הכישורים שעמדו למבחן היו מהירות השליפה ואיכות הצליפה, ומצידנו - כל אלה שהתחפשו בפורים שוב ושוב לקאובוי - אפשר היה לראות סרטים כאלה פחות או יותר עד סוף כל הדורות. כשאריק איינשטיין שר את השורה הנוגה "המלך מת ועל כתרו נפל, וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל" ("דון קישוט" של יהונתן גפן), הזדהינו עם מפח הנפש. איזה סרטים מעפנים יהיו לנו כשהאיום המרכזי יהיה מתקפת סייבר, ואנה נוליך את החרפה כשהקאובוי יהפוך להיות האקר? מי בכלל רוצה להתחפש להאקר?

ובכן, בסדרה הזאת הצליחו לקחת את הרעיון של מתקפת סייבר ולהניח אותו על המסך במלוא אסוניותו. אין לי שום כוונה לחטוא בספוילרים, ולכן אסתפק בהודאה כנועה. זה חזק. זה מפחיד. זה לא חנוני בכלל. ויפה לראות שגם אם צורות האלימות משתנות עם הזמן, והאקדח, נניח, התחלף בתוכנה או במקלדת. גיבור הוא גיבור. וזה אותו אומץ ואותו יושר.

אה, ורוברט דה נירו. מי שגדל על "נהג מונית" ו"צייד הצבאים" ונתקף כאב פיזי בכל פעם שדה נירו בוחר לשחק בדרמות אידיוטיות, ישמח לפגוש בסדרה הזאת את השחקן המחוספס והגאוני שלא איבד כלום עם השנים.