תשמעו סיפור: לא מזמן הגיעו כמה אוטובוסים לאיזה מרכז מסחרי, ומהם ירדו חיילי מילואים כדי לחפש משהו נחמד לאכול, לשתות וסתם להרוג חצי שעה בדרך למשימה הבאה. כשחזרו לאוטובוסים, שבעים ומבודחים כמו מילואימניקים, רץ לעברם בחור צעיר במעיל שחור וכובע. הוא התלבש על אחד החבר'ה ואמר לו כך: "תקשיב, אחי. אני לומד פה בכוילל. אתם נלחמים בחזית ומחרפים את נפשכם כדי שאני וחבריי נוכל ללמוד תורה. יש לכם זכויות עצומות, ואני מבקש ממך שתברך אותי".
המילואימניק חייך במבוכה. הוא הסביר לבחור הישיבה שהוא נפל על קיבוצניק מרגבה, ושאין לו מושג ירוק איך מברכים ומה הוא רוצה מחייו.
הבחור התעקש. "תראה, אתה מניח את כפות הידיים על הראש שלי ואומר ככה, מילים. נו. משהו מהמקורות. לא צריך להיות איזה רב גדול. כל יהודי יודע כמה מילים...".
החבר'ה כבר היו על האוטובוס והנהג רצה לצאת לדרך, וכך קרה שבסופו של דבר מילואימניק מקיבוץ רגבה הניח שתי ידיים על ראשו של בחור ישיבה חרדי ואמר: "יתגדל ויתקדש שמה רבא"...
אני מוכן להמר שהסיפור הזה הולך ללוות את גדוד המילואים הזה שנים קדימה.
***
כל מי שמתרגל פילאטיס יודע שהרגעים הכי מצחיקים בחיים מתרחשים כשקצת קשה לנשום. הנה, בשבוע שעבר מישהו התלונן שפתאום כואב לו בירך האחורית. או בגב התחתון. או בכל מיני חלקי גוף שעד שלא התחלתי לעשות פילאטיס בכלל לא ידעתי שיש לי. איה! הוא גנח. ממש כואב. אז המדריכה שאלה בקול מלא אמפתיה:
"תגיד, יכול להיות שאתה קצת בסטרס לאחרונה?"
לקח איזה רגע. ואז אט אט כולנו, כולל המדריכה, צחקנו את הנשמה. עד בכי. כי זאת באמת אחת השאלות הכי מצחיקות ששמענו כבר שנים. יכול להיות שמישהו פה קצת בסטרס לאחרונה? אני מת על הומור פילאטיס.
***
זה לא אמור להפתיע אף אחד. גם בשנה וחצי הללו, שרבים מאיתנו חווים כתקופה הקשה ביותר בחייהם, היה לא מעט הומור. כשמשהו מצחיק קרה, כשמישהו אמר משהו קורע, אנשים הגיבו בצחוק, והרגישו שזה בדיוק מה שהם צריכים. חלק מהם כבר שכחו מתי צחקו לאחרונה, ולא היו בטוחים שזה עוד יכול לקרות להם.
הנה, למשל, כשאחת החברות מניר עוז חזרה מהשבי בעזה, אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה היה שדווקא האוכל היה בסדר. יש אנשים שהדברים הללו הכעיסו אותם, אבל דווקא בין חברי ניר עוז היו כמה שהודו שזאת היתה הפעם הראשונה שהם צחקו כמו שצריך מאז 7 באוקטובר. וכל מי שמכיר את חדרי האוכל בקיבוצים, יכול להבין גם למה... ההומור שהתפוצץ מכמה פדויי שבי, ממש ברגעים הראשונים לשחרורם, היה פלא אנושי שלא רק ריגש אותנו - אלא גם נסך בלב תחושה של ניצחון עמוק ומהותי.
היו ימים שבהם התקשיתי להבין מה הקשר בין חג פורים – תחפושות, צחוקים, רוח שטות ואלכוהול – לבין הסיפור היהודי-פרסי של אסתר ומרדכי, והמן ואחשוורוש, שהוא סיפור על אימפריה מושחתת עד אימה שמתכננת להוציא להורג - באופן חוקי, אך חסר טעם וכאילו אגבי - את כל אוכלוסייתה היהודית. ככל שהתגברתי הבנתי שבאותה מידה אפשר היה לשאול מה הקשר בין ההיסטוריה היהודית לבין הומור, ואיך זה שכמעט כל מי שכתב טקסטים מצחיקים במאה השנים האחרונות הוא דור שני או שלישי לאיזושהי קטסטרופה רצחנית. מהסוג שתולדות עם ישראל רצוף בו.
מה שקורה כרגע בסוריה הוא שיעור חשוב מאין כמותו שישראל צריכה ללמוד ולהפנים, ואז גם ללמד ולהסביר לכל מי שעדיין לא הבין כלום. יום אחד קמה קבוצת ג'יהאדיסטים רצחניים ומשקיעה במלתחה חדשה. היא יודעת שהעולם יקבל את זה כחזרה בתשובה. חבריה, טיפוסים שאין מעשה זוועה שלא ימרח להם חיוך ענק על הפנים, מסדרים קצת את הזקן ושוכרים יועצי תדמית בחצי דינר.
יותר משהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להיניק. וכך, בקלילות בלתי נסבלת ובהשקעה אפסית באי אלו ז'קטים, עניבות ומשקפיים, ההנהגה החדשה של סוריה משכנעת את המערב תשוש הנפש שסוריה עברה לעידן חדש ואופטימי. אנושי יותר וליברלי יותר.
אמרנו "עידן חדש"? סליחה! הפעם מדובר בעידן עוד יותר חדש מהעידן החדש שבשאר אסאד דחף בהצלחה לא מבוטלת לאותו מערב עצמו, שמתחנן שמישהו יגאל אותו מייסוריו. ושוב, מאחורי סיפורי המעשיות על אנשי משפחה חביבים, שאוהבים רוקנ'רול וכדורגל, ומדביקים דמויות דיסני על ארונות חדרי הילדים, מתחבא אותו דבר עצמו. אותה רצחנות תאוותנית. אותו חילול צוהל של צלם האדם.
רשימת המלאי המחליאה הכוללת כמו תמיד: התעללות, אונס, השפלה ודה הומניזציה. אותו ריטואל נתעב של צמא אורגיאסטי לדם, מלווה משום מה בציטוטי מאמינים, נשיאת שמו לשווא, לצד גניחות בהמיות, ותגובות שמחה - איך לא? – מצד בני משפחה ועוברי אורח, שתיכף יטענו שהם חפים מפשע ובלתי מעורבים, אבל כרגע הם פשוט לא יכולים להכיל את השמחה.
על מה השמחה? על מה הריקודים, הבקלאוות והפוסטים הצוהלים ברשתות? מי כמונו יודע. יש רק דבר אחד שיכול באמת לשמח עד שיגעון את האסלאמיזם הקיצוני. וכל מי שסיפר לעצמו שהכל בגלל הציונות; כל מי שקונה את הבלוף המקושקש אודות קולוניאליזם מערבי דורסני שרק העמיד פנים שהוא שיבת היהודים לאדמתם; וכל מי שמאמין שרק אם תינתן לאיסלאמיסטים חירות, עצמאות ומדינה, מייד תיעלם האלימות ותשקע ההסתה, ושלווה גדולה תרד על המזרח התיכון ---
ובכן, כל מי ששוגה בהבלים הללו, מוזמן להציץ צפון מזרחה, אל עבר נחילי "לוחמי החופש" הג'יהאדיסטים בסוריה החדשה, שכל מה שמעניין אותם זה לטבוח בכל בני העדות האחרות. לא רק בעלאווים, לא רק בכורדים, אלא גם בדרוזים. הדרוזים, שלא באו מפולין ולא מאודסה, והם בני המקום יותר מכל אחד אחר. לא התנגדות לכיבוש. לא מאבק באימפריאליזם. מה שמניע את האלימות הג'יהאדיסטית היא תאוות כיבוש. הג'יהאדיזם הוא האימפריאליזם האכזרי והרצחני ביותר.
אבל אחרי שנים שבהן האקדמיה טוענת שוב ושוב שאימפריאליזם הוא בהכרח לבן. ושהלא-לבנים הם בהכרח קורבנות שרק מנהלים את מאבקם הצודק, רבים במערב פשוט לא מסוגלים לראות, שלא לדבר על להבין, את מה שקורה בישראל, בסוריה ובכלל. אין מה לומר, העיוורון הליברלי כלפי הג'יהאדיזם מוציא שם רע לרוח השטות. וכן, אני יודע שידינו עמוסות עבודה, והיומן מלא על הקצה, אבל המשימה לפקוח את עיני העולם הולכת להיות ככל הנראה המשימה שלנו.
פסוק מזעזע במגילת אסתר אומר: "ויצא המן את ביתו שמח וטוב לב". איך אפשר לומר "טוב לב" על יצור כמו המן? איך אפשר לטנף כך את רגש השמחה? אבל דווקא בחג השמח הזה טורחת המגילה להזהיר: יש שמחה, ויש שמחה. ויש בעולם אנשים שאסור שיהיה להם טוב על הלב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו