אליזבת פיפקו זוכרת היטב את היום הקשה ביותר שחוותה בשנה החולפת. כדוברת המפלגה הרפובליקנית במירוץ האחרון לנשיאות בארה"ב, לא שהיו חסרים לה בעיות ואתגרים בקמפיין עם דונלד טראמפ, שבו לקחה חלק פעיל ומשמעותי. אבל קשה לדמיין רגע משבר גדול יותר במהלך פרויקט שהקדשת לו כל דקה פנויה מזמנך, מאשר זה שבו את חוזה במפעל חייך בשנים האחרונות כמעט מושמד לחלוטין לנגד עינייך.
זה קרה ב־13 ביולי, שיא הקיץ, כשגם מערכת הבחירות האמריקנית הגיעה לנקודת רתיחה. לרגע היה נדמה שהתנאי ההכרחי לניצחון עבורה, בדמותו של המועמד שהיא מאמינה בו בכל מאודה, עלול להיעלם מעל פני השטח - ולא מבחירה. "אני חושבת שאחרי שזורקים לעבר הבוס שלך ארבעה אישומים פליליים ותמונת מעצר פומבית, ואז יורים עליו כשהוא נואם על הבמה והוא כמעט נהרג לעיני כל העולם, שום דבר לא מזיז לך עוד", היא אומרת, מפוכחת כבר.
"באותן דקות הייתי עם בעלי (דארן סנטינלו, שהיה מנהל הדיגיטל של הקמפיין - ע"פ) בבית. זו היתה שבת ופתאום טלפון החירום שלנו התחיל להתפוצץ משיחות. קראנו מה קרה וניסינו להבין - האם הוא חי? האם הוא מת? מה בדיוק קורה? כשנכנסנו לצפות בווידאו, אנשי השירותים החשאיים בדיוק עמדו מעל טראמפ, ואף שהוא קם ממש דקה אחרי זה, אנחנו הרגשנו כאילו אלה 20 דקות. כל מה שראינו זה אותו נעמד ודם זולג על פניו. מובן שהתחלתי לבכות.
"גם אביו של בעלי נכח בעצרת ולמעשה ישב ממש מאחורי הנשיא, כי השגנו לו כרטיסי VIP, אז התקשרנו לוודא שגם הוא בחיים. הוא ענה לנו ואמר שכולם מחפשים את היורה וברקע אני שומעת צרחות".
"מייד אחר כך רובנו בקמפיין אפילו לא עצרנו לחשוב על זה, כי היינו כל כך עסוקים שיכולנו להתרכז רק במה שיכולנו לשלוט בו. ברגע שדבר כזה קורה, ואחרי שהאף.בי.איי רודף אותך ואת משפחתך על כך שעבדת עבור טראמפ, שום דבר לא מוציא אותך מאיזון כבר. זה מוזר, כי אם היית חוזר לימי ברק אובמה ומיט רומני, רק כמה מערכות בחירות קודם לכן, דבר כזה לא היה קורה. אם ג'ון מקיין ואובמה היו רצים זה מול זה ובאחד מהם היה נעשה ניסיון התנקשות, כנראה השני היה מגנה זאת ואומר כמה זה נורא. ברור שבימי טראמפ הכל השתנה".
מפחיד.
"כשאת עובדת במפלגה הרפובליקנית ומקבלת את הודעות הנאצה ואיומי המוות שאני מקבלת, את באופן כללי מפחדת. ואז כשאת רואה את הבוס שלך, שיש סביבו את אחד ממעגלי האבטחה הטובים בעולם, כמעט נרצח בשידור חי מול מצלמות, את תוהה מה יכול לקרות לך. ברור שהיה ממש מפחיד להגיע לכנס שהתקיים יומיים מאוחר יותר, לראות את האבטחה המתוגברת ולשמוע את הבוסים שלנו אומרים 'אתם לא יכולים לצאת מהמתחם המאובטח, אל תדברו עם זרים, הכל מסוכן'. אבל שוב, המשכנו לזוז, לא היה זמן לעצור או לחשוב על זה. ואז זה מכה בך, חודשים מאוחר יותר, שהבוס שלך כמעט נרצח. הם רצו להוריד לו את הראש מול כל העולם. תודה לאל שזה לא קרה".
נראה שאת לוקחת את זה באופן אישי.
"קשה לי עם זה, כי הייתי בסביבת דונלד טראמפ וראיתי איך אנשים מסקרים אותו וממסגרים את חייו ואת הקמפיין שלו בהשוואה לכל אחד אחר. אני מאמינה שאם זה היה ביידן, בוש או כל אדם אחר שאינו טראמפ, השיח סביב זה היה נראה אחרת לגמרי. באופן כללי טראמפ לא זוכה ליחס הוגן בעיתונות. אני עומדת מאחורי האמירה הזו לא רק כי ראיתי מה שעושים לו, אלא גם מכיוון שראיתי את זה קורה לי, מעצם הקשר שלי אליו.
"כשאת עובדת במפלגה הרפובליקנית ומקבלת את הודעות הנאצה ואיומי המוות שאני מקבלת, את באופן כללי מפחדת. ואז כשאת רואה את הבוס שלך, שיש סביבו את אחד ממעגלי האבטחה הטובים בעולם, כמעט נרצח בשידור חי, את תוהה מה יכול לקרות לך"
"ראיתי אנשים מסקרים אותי ואת משפחתי באופן מוטה ומדווחים שקרים, חוויתי ניסיונות לפגוע בי כי אני עובדת בשביל טראמפ. ניסיון ההתנקשות היה אירוע גדול ונורא, וחשבתי שהוא יגרום לאנשים להבין שדברים כאלה יכולים להחזיר את אמריקה למקום מאוד אפל. הנחתי שזה קצת ירגיע את מערכת הבחירות הזו, אבל זה נמשך שעתיים, ואז אנשים שכחו שזה קרה, התחילו לספר בדיחות התנקשות וכמובן היו כמה שטענו שהאירוע בוים. בתוך 48 שעות אנשים חזרו להשוות את דונלד טראמפ להיטלר. זה מאכזב, אבל לא מפתיע".
עד כמה הוא עצמו היה נסער מזה?
"אני חושבת שזה בהחלט שינה אותו. שמעתי אותו אומר 'אני חושב שאלוהים הציל אותי'. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על אלוהים כמו אחרי התקרית ההיא. לא משנה כמה קשוח וחזק אתה וכמה הגבת בקור רוח, כשיורים לעבר הראש שלך אתה הולך להשתנות. הוא בהחלט אדם שהשתנה. ההרגשה היא שזו כמו גרסה גבוהה של אותו דונלד טראמפ".
בסוף התקרית הזו הולידה תמונה איקונית, אולי אפילו הביאה לניצחון.
"לראות מישהו שיורים לעברו לא חושב 'איך אני יורד מהבמה כמה שיותר מהר', אלא 'איך אני מגיב בצורה שתודיע לאנשים שאני בסדר, אני יכול להתמודד עם זה ואמריקה לעולם לא תופל', זה אחד הדברים הכי מעוררי השראה שתראה אי פעם. שמעתי אפילו דמוקרטים אומרים זאת. כשהוא הרים את אגרופו וצעק 'הילחמו!' - איך לעזאזל אתה לא מקבל השראה מזה? אני לא יודעת איזה אדם אחר היה מסוגל להגיב כך באותו רגע".
טראמפ נחשב ל־Wild Card (קלף משוגע). לא צפוי ולא עקבי. לא בדיוק פוליטיקאי ממלכתי.
"כאחת שעובדת בפוליטיקה, המילה הגסה והנוראה ביותר שאתה יכול להגיד לי היא 'פוליטיקאי'. אני שונאת פוליטיקאים. אני שונאת כמעט כל פוליטיקאי שהיה קיים לפני דונלד טראמפ, לא אכפת לי אם הוא דמוקרטי או רפובליקני. אתה באמת לא יכול לסמוך כמעט על אף אחד. אז אני חושבת שהעובדה שמנסים להשתמש בטיעון שהוא לא פוליטיקאי כדי לגרום לאנשים להצביע נגדו, יצרה בדיוק את התוצאה ההפוכה, כי רוב האנשים מסכימים שפוליטיקאים הם לא אנשים אמינים מדי.
"כשהעולם ממש בוער, אני חושבת שהטיעון הזה חזק עוד יותר. ג'ו ביידן היה בבית הלבן במשך ארבע שנים ולפני כן היה סגן הנשיא וסנאטור. יש לו יותר ניסיון במדיניות חוץ כפוליטיקאי מאשר לדונלד טראמפ יהיה אי פעם, ובכל זאת העולם בער כשביידן היה בתפקיד. אולי פוליטיקאים הם הסיבה שבגללה העולם בוער, כי פוליטיקאים יוצרים כאוס ולא באמת רוצים לייצר שלווה ושלום. אז אף שטראמפ הוא נשיא ארצות הברית, הוא לא פוליטיקאי".
"בית כנסת בחגים"
עבור פיפקו בת ה־29, דונלד טראמפ הוא הרבה מעבר לבוס. בסיפור חייה הבלתי ייאמן, הנשיא האמריקני מהווה מאורע מחולל, לא פחות. אדם ששינה את מסלול חייה מהרגע שהתוודעה לפועלו הפוליטי. גורם שמיימי כמעט שלימד אותה לא פחות מכל רב שפגשה בבתי הכנסת שהיא פוקדת. מנטור, מורה רוחני.
"טראמפ שינה לחלוטין את חיי", היא אומרת. "אני מעריכה אותו לא בגלל הפוליטיקאי, אלא בגלל האיש שהוא. הכרתי את בעלי דרך הקמפיין שלו ונהגנו להתבדח שנתגרש אחרי שהבחירות יסתיימו, כי אנחנו לא יודעים אם יש לנו על מה לדבר חוץ מעל דונלד טראמפ. אני אוהבת את דונלד טראמפ באמת ובתמים".
בהתחשב בעובדה שהצטרפותה לצוותו היתה הרגע שעזר לה לצאת מנקודת השפל הגדולה של חייה, אפשר להבין אותה. היום היא אחת הנשים הקרובות ביותר לאוזנו של הנשיא המכהן. אחרי שעבדה עימו במשך שמונה שנים, כיהנה כיו"ר ועדת ההנהלה של המפלגה הרפובליקנית, סייעה בגיוס כספים לקמפיין ועזרה לו להגיע פעמיים לבית הלבן, פיפקו הפכה ליועצת פרלמנטרית ולאחת מנשות סודו של הדונלד, ולמי שבמידה רבה מתווכת לו את העמדה היהודית והישראלית במלחמה הנוכחית בעזה. ויש מי שמקשר אותה באופן ישיר לאהדתו לישראל ולקשיחותו כלפי חמאס.
היא פוקדת אולפנים ומתראיינת באופן קבוע, עולה לשידורים טלוויזיוניים בשגרה ומגינה על ישראל בחירוף נפש. מגנה את הטרללת הפרוגרסיבית, מצביעה על צביעות "ווקית" ומעלה לסדר היום אמירות בעייתיות עד מקוממות של אנשים בעמדות כוח במוסדות הגבוהים להשכלה בארה"ב.
באמצעות תנועת "ג'קסודוס" שייסדה, היא מסייעת ליהודים אמריקנים, אוכלוסייה שעד לאחרונה זוהתה לרוב עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, לעבור לצידה הימני. עכשיו היא מובילה פרויקט משותף עם בית חב"ד, שינגיש את מצוות הדת ליהודים באמריקה. ולחשוב שביקום מקביל היא בכלל ספורטאית אולימפית.
"ראיתי אנשים מסקרים אותי ואת משפחתי באופן מוטה ומדווחים שקרים, חוויתי ניסיונות לפגוע בי כי אני עובדת בשביל טראמפ. 48 שעות אחרי ניסיון ההתנקשות בו, אנשים חזרו להשוות את טראמפ להיטלר. זה מאכזב, אבל לא מפתיע"
פיפקו נולדה בניו יורק ב־1995, בת למשפחת מהגרים יהודים מברית המועצות ונכדתו של האמן מארק קליונסקי. "למדתי בבית ספר יהודי אורתודוקסי מגיל 3, אבל לא הייתי אומרת שהיינו אדוקים", היא מספרת. "הלכנו לבית הכנסת בחגים, לפעמים בשבת, וכמובן למדתי עברית. עשיתי כל מה שהוריי רצו שאעשה, אבל לא שמרנו כשרות. מעולם לא אכלתי חזיר, שרימפס או צ'יזבורגר, אבל הייתי אוכלת בשר בחוץ, לדוגמה".
בצעירותה גילתה את עולם ההחלקה האמנותית על הקרח, שכנעה את הוריה לעבור ללמוד בחינוך ביתי והשקיעה את כל זמנה באימונים לקראת התמודדות בתחרויות הגדולות והחשובות בעולם, אבל פציעה ברגל שמטה את הקרקע מתחת לרגליה והביאה אותה לשפל נפשי בטרם מלאו לה 20. אחרי שהשקיעה שנים בחלום שהתפוגג בשנייה, פיפקו היתה אבודה מתמיד.
"זו היתה תקופה נוראית, באמת איומה", היא נזכרת במה שהיום היא מבינה שהיה דיכאון לכל דבר. "עברתי לפלורידה כדי להחליק על הקרח, זה כל מה שידעתי לעשות, הייתי רחוקה מהמשפחה ומהחברים, למדתי מהבית אז לא היו לי חברים מבית הספר והחלקתי במשך 15 שעות כל יום, ואז מצאתי את עצמי חוזרת לניו יורק עם גבס ענק על הרגל, לא מסוגלת ללכת ועדיין לומדת אונליין, אז לא היו לי חברים.
"כאחת שעובדת בפוליטיקה, המילה הגסה והנוראה ביותר שאתה יכול להגיד לי היא 'פוליטיקאי'. אני שונאת פוליטיקאים. אני שונאת כמעט כל פוליטיקאי שהיה קיים לפני דונלד טראמפ, לא אכפת לי אם הוא דמוקרטי או רפובליקני"
"כל מי שהכרתי היה מועמד ללימודים במכללות טובות, בזמן שאני עצמי אף פעם לא חשבתי ללכת לקולג' כי רציתי ללכת לאולימפיאדה. פשוט בכיתי במיטה כל יום, כל היום. אחרי שהורידו לי את הגבס הבנתי שאני לא יכולה לעלות ולרדת במדרגות, אז הייתי צריכה ללכת לרופא חמש פעמים בשבוע כדי ללמוד מחדש איך ללכת.
"הייתי כבר בת 17 והתמודדתי עם פער בלימודים ועם העובדה שאני לא מכירה אף אחד. אני עדיין לא יודעת איך ההורים שלי נותרו מאופקים ולא היו מודאגים בגללי, הם כנראה פשוט ידעו שבסופו של דבר אחזור לעצמי. אבל באותה תקופה הייתי יוצאת עם לוזרים שהכרתי בעיר, לא עושה כלום כל היום ובוכה במיטה כל הלילה. הייתי כותבת שירה עצובה ולמחרת חוזרת שוב על אותו הדבר. לא הבנתי למה אחרי שעבדתי קשה כמו שעבדתי הכל נלקח ממני. במשך שלוש שנים לא חשבתי שיש לי עתיד, הייתי בטוחה שבסופו של דבר אעבוד במלצרות ושאלה יהיו החיים שלי".
"הציל את חיי"
המזל החל לשחק לטובתה בזכות אמה, או אם לדייק - בזכות הכלב של המשפחה. "אמא שלי נהגה לטייל עם הכלב שלנו בסנטרל פארק, ויום אחד צלם שהיה שם עצר אותה ושאל אם אפשר לקחת את הכלב לזמן קצר לטובת סשן צילומים. כששאל איך הוא יכול לגמול לה, אמא ענתה: 'אל תשלם לי על כלום, אתה יכול לצלם את הבת שלי? היא מאוד מודאגת וזה יעודד אותה'. פגשתי אותו למחרת והצטלמתי במשך חצי שעה בפארק. אמא שלי החליטה לשלוח את התמונות לסוכנות הדוגמנות הגדולה בעולם ושבוע לאחר מכן הם הציעו לי חוזה.
"אף פעם לא חשבתי על אפשרות כזו, כי בתור ילדה קטנה ילדים אחרים היו מציקים לי כי הייתי מכוערת. הייתי ברווזון מאוד מכוער. אני חושבת שאלוהים נתן לי את הדבר הזה. זה לא החלק החשוב בחיי, אבל באותה תקופה זה בהחלט הביא לי קצת ביטחון. עבור בחורה צעירה שבוכה כל היום, לראות את עצמך על שערי מגזינים בהחלט חיזק אותי קצת והפך לחלק מאוד מגניב בסיפור שלי".
"טראמפ היה עד למה שקרה ב־7 באוקטובר והוא הרבה יותר מתמקד בניסיון לתמוך בישראל ולנסות להביא שלום לאזור מאשר ביחסיו האישיים עם כל אחד מהמעורבים. הוא ונתניהו פועלים יחד כדי לשמר את הציוויליזציה המערבית"
מכאן הפכה לדוגמנית מבוקשת, שחתומה בסוכנות הדוגמנות "Wilhelmina Models", מופיעה על שערי מגזינים כמו "אסקווייר", "גרציה" ו"קונטרסט" ומושווית פיזית לדוגמנית ולשחקנית אמילי רטאייקאוסקי ("נעלמת", "הפמליה"). אבל השינוי האמיתי בחייה הגיע במקביל לריצה הראשונה של טראמפ לנשיאות.
"לחזות בכל העולם לועג לו כשהוא אומר שהוא עומד להיות נשיא, לראות אותו רץ וממשיך בקמפיין וכמובן מנצח בסופו של דבר, היה פשוט מעורר השראה. צפיתי בסרטונים שלו, קראתי את ספריו ובהמשך התחלתי להתנדב בקמפיין שלו.
"היום יש לי תואר ראשון מאוניברסיטת הרווארד ותואר שני מאוניברסיטת פנסילבניה, הייתי דוברת המפלגה הרפובליקנית ואני חושבת שאני עושה דברים באמת חשובים לעולם. אני באמת מאמינה שדונלד טראמפ הציל את חיי".
אבל קשה להתכחש לכך שהוא דמות שנויה במחלוקת, וגם ההתבטאויות שלו לגבי נשים לא מאירות אותו באופן חיובי.
"אם לא הייתי מכירה אותו בעצמי ולא הייתי מבלה בחברת המשפחה והצוות שלו, אלא רק קוראת את הסיפורים עליו, גם אני הייתי שונאת אותו.
"הסיפורים באמת נוראיים, אבל כשבודקים אותם מגלים שבחלק מהמקרים מדובר בשקר מוחלט ואחרים סתם מוגזמים. מעולם לא טענתי שדונלד טראמפ הוא האדם המושלם. לא טענתי שהוא מלאך עלי אדמות ושכל ההאשמות נגדו הן שקר. הדבר היחיד שטענתי הוא שטראמפ הוא האדם המושלם להיות נשיא המדינה שלנו.
"אני לא הולכת לספר לאף אחד שהוא הבעל או החבר המושלם, ואני בטוחה שאפילו הוא יסכים עם זה. הוא לא חף מפגמים, ואני לא מנסה לשכנע אנשים שהוא כזה. הטיעון היחיד שלי היה שמול הילארי קלינטון, ג'ו ביידן, קמלה האריס או כל רפובליקני שיכול היה להתמודד נגדו, הוא היה האיש היחיד למשימה. זו נקודה שהייתי מוכנה למות עליה. אף פעם לא עמדתי לצידו בגלל חייו האישיים, אלא בגלל מה שהוא יכול לעשות למען אמריקה ולמען העולם".
את מגדירה את עצמך כפמיניסטית, איך זה מסתדר עם ההתנגדות שלו להפלות?
"זו דווקא שאלה שקל לי לענות עליה. התחלתי לחקור את הנושא הזה בכיתה ח' או ט', אחרי שצפיתי באישה שהעידה בקונגרס שאמה ניסתה להפיל אותה והיא שרדה. עשיתי הרבה מחקר ובשלב מסוים בחיי רציתי להיות קרובה יותר לדת היהודית, אז עבורי התשובה לשאלה זו לא נמצאת בפוליטיקה אלא בתורה. זו סוגיה דתית עבורי ונושא שקרוב לליבי. בזמנו חשבתי 'איך לעזאזל אנשים טוענים שזה בסדר לעשות הפלה?', וככל שהתבגרתי ופגשתי אנשים שהדעות שלהם שונות, הבנתי שהדברים האלה יכולים לקרות. אז כאישה אני מאוד אנטי־הפלות, אבל אני גם מאוד פרו־אמריקה.
"טראמפ רק אמר שזו סוגיה שצריכה להיות תלוית מדינה בארה"ב. אני לא בעד להגיד לאנשים מה הם יכולים או לא יכולים לעשות, אבל יש דרך ביניים. אמריקה היא מדינה נהדרת מפני שגם אם אתה לא מסכים עם חוק - בין שהוא קשור להפלות, לזכויות נשק, לשימוש במריחואנה, ובין שלכל דבר אחר - אתה יכול למחות על כך, לשנות את זה או לעבור למקום שאתה מסכים יותר עם עקרונותיו".
"ליצור תקדימים"
בשבוע האחרון סער העולם סביב פגישתם של טראמפ ונשיא אוקראינה זלנסקי, שהגיעה לטונים שהחדר הסגלגל לא סובל בדרך כלל. עבור פיפקו, הפגישה הזו נגעה גם בנקודה אישית מאוד.
"שני הנושאים העיקריים שאני מדברת עליהם הם סוגיית ישראל והמזרח התיכון, וסוגיית רוסיה ואוקראינה", אומרת פיפקו. "המשפחה שלי משם, וכשהחלה המלחמה תמכתי בקול רם באוקראינה. אפילו טראמפ אמר שזו בושה שרוסיה פלשה לאוקראינה. העובדה היא שזה לא קרה בזמן כהונתו, עברו כמה שנים, ועכשיו כשהוא הנשיא הוא התחייב לתמוך בשלום.
"אני חושבת שאם זלנסקי היה מזלזל כך בנשיאים אחרים, סביר להניח שגם הם היו מדברים אליו בחזרה כפי שעשה טראמפ. זה לא קרה תחת ג'ו ביידן, בין שזה בגלל שהוא תמך באוקראינה ובין שבגלל שלביידן לא היו היכולות לענות לו כך, אבל אני חושבת שכשהמלחמה מתמשכת וארה"ב שולחת לך מיליארדי דולרים, אתה צריך לענות לעם האמריקני.
"הוא מעולם לא אמר לעם שהמלחמה קרובה לניצחון. טראמפ לא צידד ברוסיה או באוקראינה, אלא דרש שהמלחמה תסתיים. כנשיא שיש לו אחריות לתומכיו ולארצו, הוא אמר 'אני רוצה שהמלחמה תסתיים', ולזלנסקי היתה בעיה עם זה. היה ברור לי שאם מישהו לא מכבד את הנשיא ואת המדינה שלו ולמעשה מנסה לנצל אותה, טראמפ הולך לצעוק עליו. אני לא חושבת שזה ביג דיל כמו שאנשים והתקשורת עשו מזה. במשך ארבע שנים היה לנו נשיא שממש התחבא מהתקשורת וממנהיגים זרים".
איך היית מגדירה את יחסי טראמפ ונתניהו?
"אני חושבת שהתנודות שלהם בין טוב לרע הן דבר טוב. מערכת יחסים אמיתית חווה עליות ומורדות. זה גם מוכיח כמה האומות שלנו קרובות באופן כללי. כששני מנהיגים צריכים לדבר זה עם זה ולעבוד יחד כמו שהם צריכים, טבעי שיהיו דברים כאלה. ביבי אמר נכון - האויבים שלנו הם אותם אויבים. שניהם רואים את העולם באותה צורה.
"טראמפ היה עד למה שקרה ב־7 באוקטובר והוא הרבה יותר מתמקד בניסיון לתמוך בישראל ולנסות להביא שלום לאזור מאשר ביחסיו האישיים עם כל אחד מהמעורבים. אלה לא שני מנהיגים שנפגשים כדי להצטלם ואז לא מדברים במשך שנה. הם פועלים יחד כדי לשמר את הציוויליזציה המערבית והם גם מאוד דומים, רואים את עצמם באותה צורה ומזהים זה בזה את יחס השנאה כלפיהם במדינות שלהם. נתניהו מתמודד עם סוג המחאה שאנחנו חווים כאן כל הזמן, אז אני חושבת שטראמפ מכבד מנהיג חזק, אחד שעשה קאמבק כמוהו. אבל טראמפ תומך במסר של ישראל בלי קשר למי שעומד בראשה".
תוכנית ההגליה מרצון מעזה היא דבר ריאלי?
"תחת דונלד טראמפ הכל אפשרי. האיש עשה המון דברים שהרבה אנשים אמרו שהם בלתי אפשריים, זה בטוח. נוסף על כך, לטראמפ יש סגנון משא ומתן ספציפי מאוד, נכון? אולי הוא בכלל חושב שזה בלתי אפשרי, ובסופו של דבר הפשרה היא בדיוק מה שהוא רצה מהיום הראשון? לא הייתי מפקפקת בטקטיקות המשא ומתן שלו. הוא השקיע מחשבה ברצון לשנות את הסטטוס־קוו באזור. כמה מנהיגים לפניו הבטיחו שלום ולא עשו כלום?".
הוא מכוון לפרס נובל לשלום?
"אחרי שאובמה קיבל את הפרס הזה כמעט על כלום, טראמפ בהחלט עשוי להגיע לשם, ולו בזכות הסכמי אברהם שנחתמו בקדנציה הראשונה שלו, ועוד נראה מה יקרה בקדנציה הנוכחית. אבל הוא לא מנסה לייצר לעצמו מורשת שמגיעה עם הפרס הזה, הוא לא רוצה את הפרס מהסיבות הלא נכונות. הוא באמת מנסה להוכיח שאם אתה עושה דברים אחרת, לא כמו פוליטיקאי, אתה יכול להביא שלום וליצור תקדימים".
"בעיה עולמית"
ביקום מקביל, כזה שבו היא אמנם היתה נפצעת ברגלה אבל לא נסחפת אחרי הנשיא המכהן, פיפקו יכלה להשתייך למחנה פוליטי אחר לגמרי. על פניו, זה מסלול החיים שאליו תוסלל צעירה מדור ה־Z שחוטאת בשירה ולמדה בשתי אוניברסיטאות מהקיצוניות ביותר מבחינת התייחסותן לאירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה.
במקום שבו למדה, סטודנטים פריבילגים שלא ידעו קונפליקט אמיתי מימיהם קראו להחרמת ישראל, הדירו סטודנטים יהודים והצהירו כי הם נתונים במשבר הומניטרי דבילי ומדומיין לחלוטין, שמונע מהם גישה לאספקת סיוע ומזון שנמצא במרחק הליכה מהמדשאות לבית הקפה בקמפוס.
"על הנייר, לאור העובדה שאני יהודייה עם שני תארים מ'ליגת הקיסוס' (התאחדות של 'שמונה העתיקות', the Ancient Eight, שמונה אוניברסיטאות עילית פרטיות בחוף המזרחי של ארצות הברית - ע"פ) ובת למהגרים, אני אמורה להיות דמוקרטית", היא אומרת. "צריכים להיות לי שיער כחול ומשקפיים מכוערים ואני צריכה לצרוח שאני אוהבת את חמאס. אמנם היה לי שיער כחול בשלב מסוים בחיי, אבל אף פעם לא תמכתי בחמאס והקרדיט על כך מגיע להוריי. היו לי ההורים, החינוך ועמוד השדרה הערכי הכי טובים בעולם.
"תמיד ניסיתי לעשות את הדבר הנכון כי רציתי שהוריי יהיו גאים בי, אבל אני גם מכירה את הסיפור של אלה שבאו לפניהם. גם בנקודת השפל שלי, עדיין הייתי אמריקנית ויהודייה גאה. ידעתי מה הערכים שלי. אם יותר אנשים היו מקשיבים להוריהם ושמים לב להיסטוריה שלהם, הם היו בצד הנכון של ההיסטוריה. יש צד טוב ויש צד רע, ומי שלומד קצת את הנושא ברמה בסיסית יודע שבכל הנוגע לעזה - ישראל בצד הטוב וחמאס הוא הצד הרע".
"באוניברסיטאות שלמדתי בהן לא היה לי שום מרצה פרו־ישראלי. לפני שנרשמתי לאוניברסיטת פנסילבניה שאלתי תלמידים לשעבר משם כמה שאלות. היתה שם ילדה יהודייה שאמרה לי 'רק אל תגידי לאף אחד כאן שאת ציונית'"
מה לדעתך יוצר את הדיסוננס התפיסתי של ה"ווק"? הרי חמאס מייצג את כל מה שהם יוצאים נגדו - קיצוניות דתית, פטריארכיה, גבריות רעילה, שנאת להט"בים.
"כמה דברים קרו מהר ובבת אחת. העובדה שהמדינה שלנו הפכה מקוטבת פוליטית בזמן עלייתה של המדיה החברתית היא בעיה ממש גדולה. היה לי קשה לראות איך התקשורת מחליטה שתפקידה הוא לומר לאנשים מה הם חושבים ומרגישים ואיך להצביע, כי היא פחדה מדונלד טראמפ, במקום לעשות את עבודתה העיתונאית. זה היה מפחיד. כל אדם יכול לצרוך במדיה החברתית כל פיסת מידע שגוי בעולם, ולעקוב אחר סלבריטאים אקראיים שלא יודעים דבר אבל מרגישים חופשיים להגיד לעוקביהם ולעולם מה לחשוב, להרגיש ולשתף. במקביל, האוניברסיטאות שלנו, שתפקידן לחנך, החליטו שהן צריכות לעצב.
"באוניברסיטאות שלמדתי בהן לא היה לי שום מרצה פרו־ישראלי. לפני שנרשמתי לאוניברסיטת פנסילבניה שאלתי תלמידים לשעבר משם כמה שאלות. היתה שם ילדה יהודייה שאמרה שסטודנטים בכיתה שלה מעדיפים לגלות שהיא לקחה חלק בהתפרעויות 6 בינואר בקפיטול מאשר לגלות שהיא ציונית. היא אמרה לי 'רק אל תגידי לאף אחד כאן שאת ציונית'. זה קורה בקמפוסים, ואף אחד לא אומר כלום.
"גם בנקודת השפל שלי, עדיין הייתי אמריקנית ויהודייה גאה. אם יותר אנשים היו מקשיבים להוריהם ושמים לב להיסטוריה שלהם, הם היו בצד הנכון. מי שלומד ברמה בסיסית יודע שבכל הנוגע לעזה - ישראל בצד הטוב וחמאס הוא הצד הרע"
"המרצים האלה הופכים להיות המנטורים והמנהיגים שלהם. אני מאוד שמחה שהמחאות במוסדות הלימוד באמריקה היו כל כך גרועות וקיצוניות, כי סוף־סוף הורים אומרים 'רגע, אני צריך לבדוק את בית הספר הזה לפני שאני שולח את הילדים שלי אליו'. אני רואה תורמים אומרים 'אני לא הולך לתרום את הכסף שלי להרווארד'. זו לא בעיה יהודית, אלא בעיה עולמית. כולם צריכים להבין כמה הם פישלו. מדובר בילדים טובים, הגונים וחכמים, ששטפו את המוח שלהם כדי לתמוך בארגון טרור שירצח אותם בתוך שתי שניות".
אמרת שאת רוצה להיות חלק מהממשל. איפה את רואה את עצמך בעוד עשור?
"אני בטוחה שאעשה את דרכי לממשל הנוכחי לפני שהקדנציה תסתיים. לגבי עוד עשור? מממ... אולי הנשיאה הראשונה? למה לא? אנחנו צריכים נשיאה ראשונה ואנחנו גם צריכים נשיא יהודי ראשון. למה לא פשוט לשלב בין השניים?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו