מלחמות משאירות אחריהן דימויים חזקים. הכל נחקק ונצרב הרבה יותר לעומק כשמדובר במלחמה. שירים. פתגמים. ציטוטים מוצלחים או פחות מוצלחים, שמיוחסים למצביא המנצח. ולעתים דווקא למובס.
המנצחים של פעם טרחו להשאיר אחריהם פסלים ראוותניים, אובליסקים זקורים, ושערי ניצחון מהסוג שמציף את בירות אירופה. הם השקיעו בהם בלי חשבון, מתוך הנחה שיצירות השיש והארד יספרו את תהילתם הנצחית, אבל איכשהו זה תמיד מצליח לא לעניין את נחילי התיירים שבאים להצטלם, או סתם לאכול פיצה מתחת לרגליו של איזה סוס ברונזה.
המלחמה הזאת שלנו תשאיר דימויים ישירים. מעולם לא היתה מלחמה שצולמה כל כך הרבה והשאירה כל כך הרבה תמונות וסרטונים. נדמה שהפעם כולם הצטלמו וכולם צילמו. רבים גם אמרו למצלמה דברים שלא נוכל לשכוח. לפחות לא בדור שלנו. עבודת פרך על גבול הבלתי אפשרי צפויה למי שיחליט לקחת על עצמו לערוך אלבום של השנה וחצי האחרונות.
תהיינה, למשל, תמונות חורבן שלא יישכחו: גל המכוניות המפוייחות לאורך הכביש הנורא. משפחת ביבס. רכבי מחבלים בשדרות (לא ידענו שהשטן נוסע בלבן). חזית מפוחמת של בית בקיבוץ, ועל הקיר צמד אותיות שהשאירו המחלצים בספריי צבע.
ויהיו גם תמונות גבורה וניצחון הרוח, ואותן אני מאמין שנזכור אפילו יותר: ובין תמונות הגבורה הצבאית, וסרטוני מבצע הביפרים שלא ייאמן, יהיו הישראלים הטובים והמופלאים שפתאום זכינו להיחשף להם.
רחל של העוגיות מאופקים ותנועת הניצחון של אמילי דמארי. המפגינים שנאבקו יום יום כדי שאף משפחת חטופים לא תרגיש ולו לרגע שהיא לבד, שנשכחה. רשימה ארוכה להדהים של גיבורים שקמים מתוך השבר, עם חיוך קטן ולב ענק.
אם מישהו יצמיד לי אקדח לרקה, ויכריח אותי לבחור אחת מבין כולן, כי אין ברירה, אז אני הולך על תמונת החיבוק של משפחת שרעבי, אח אחד עטוף בדגל, השני בטלית. מגיע לנו שהתמונה הזאת תלווה אותנו שנים קדימה.
ונשכח. אני מקווה שנשכח את ההתבטאויות האומללות של נבחרי הציבור. את הזעם היומיומי על עוד שר או חבר כנסת ששוב החמיץ הזדמנות פז לדבר לעניין. או פשוט לשתוק. עוד נבחר ציבור שמבין אלפי אפשרויות שהשפה העברית העמידה בפניו, שוב בחר – האם מדובר במגיפה? – בהתבטאות האומללה והדוחה ביותר.
אך נשכח את כולם. את רודפי הסקרים והתואר. את עבדי הבייס המדומיין. לא נבזבז עליהם רגע אחד מיותר. נשכח.
הסופר הצ'כי מילן קונדרה כתב פעם על כך שדמויות היסטוריות משאירות אחריהן בדרך כלל לא יותר מדימוי אחד או שניים. זה מה שהנפש האנושית מסוגלת לעכל, ולכן, בסופו של דבר מתרחש תהליך טבעי של מיון ועריכה.
רובנו מכירים את בן גוריון ברגע ההכרזה או כשהוא עומד על הראש. אינשטיין מוציא לשון. נפוליאון במדי שרד. עניין של קיבולת נפשית. מלחמות, מטבע הדברים, משאירות יותר. בני אדם, מטבע הדברים, נוטים לשכוח.
כתבתי כאן בעבר על הרחובות ועל הכיכרות שאני זוכר מילדותי, שקראו להם "הגיבורים", או "הניצחון", ואף אחד מאיתנו לא ידע - ובואו, גם לא התעניין במיוחד – מה היה הניצחון מאחורי "בריכת הניצחון", ומי היו הגיבורים של "גן הגיבורים", כך שקשה לנחש מה ייזכר בעתיד ומה יישכח.
רק על עצמי לספר ידעתי. ואני, באופן אישי, לא אשכח לעולם את הדברים שאמר אלי שרעבי בראיון אצל אילנה דיין. נדמה לי שכל מי שצפה לא ישכח את התוכנית הזאת. גם אילנה עצמה, שכבר ראיינה מנהיגי מעצמות ושועי עולם, לא תיארה לעצמה, שיתכן שזה היה הראיון החשוב ביותר שהיא צילמה.
כמה נקודות ניקרו במוחי בעת הראיון ובעקבותיו:
שרעבי היה חלק מהפעימה המזעזעת שבה החוזרים מן השבי הזכירו לכולנו, וגם למנהיגים מעבר לים, תמונות שנוגעות בשורשי הטראומות העמוקות ביותר שלנו כיהודים וכבני אנוש. תמונות שלא האמנו שנראה עוד. בטח שלא בישראל הריבונית.
המילה שעברה בראש היא "מוזלמן". מילה אירופית ישנה וגזענית, שהמקור שלה, באופן די מוזר, הוא עיוות של המילה "מוסלמי". כך, בדמות שריד-אדם, כחוש וחיוור כמת, דמיינו אנשי מרכז אירופה את המוסלמי. נווד זר. חסר מולדת, תרבות או עתיד.
בתקופת השואה, שבה מוסלמים רבים דווקא תמכו במפעל הנאצי, התואר המכוער הזה הודבק בעיקר ליהודים. שורדי המחנות. מבחינה גופנית הם היו חצאי-אדם, אבל היו ביניהם ענקי רוח, שאולי הגדול מכולם היה הפילוסוף ויקטור פראנקל, שמתוך תהומות הרוע ושלילת האנושיות שבמחנה, הוא הגה את "האדם מחפש משמעות", אחד המסמכים המרוממים ביותר שנכתבו לתפארת נפש האדם.
יש פער גדול בין ספר פילוסופי לראיון ספונטני, אבל מול תהומות הרוע והייאוש, דבריו של אלי שרעבי, שלאורך כל השיחה משכו כלפי מעלה, הזכירו, ולא רק לי, את רוחו של פראנקל, שהציטוט הפופולרי ביותר מדבריו הוא ככל הנראה "אפשר ליטול מהאדם את הכל, מלבד חירות המחשבה וחירות הרצון – האחרונה בחירויות האנוש". אלי שרעבי הוא ההתגלמות של הרוח הזאת.
הדברים שאמר שרעבי על הרעב הזכירו דברים ששמענו פעם מהזקנים, ולא ידענו מה לעשות בהם. האופן המשתאה שבו הוא תיאר מה המשמעות של לפתוח מקרר ולקחת מה שבא לך. ההחלטה הנחושה להתייחס לחוויה הקשה שעבר כאל משהו ללמוד ממנו. לראות את עצמו – מי היה מאמין שנשמע זאת - כבר מזל.
כל אלו הם שיעור ענק. העולם שבו גדלנו, אני ובני הדור שלי, ותכל'ס המדינה עצמה, היה עולם שהוקם, נבנה ועוצב על ידי אנשים שאיבדו המון. חלקם איבדו הכל. חוץ מאשר את החירות לבחור, לרצות, להאמין. כמה טוב שהם בחרו נכון. כמה טוב שאנשים כאלה ממשיכים לגדול בינינו.
את אלי שרעבי יכולנו בקלות לפספס. בימים שבהם התמכרנו לטראש, האדם המופלא הזה עלול היה להיחשב כ"לא עובר מסך". אנחנו לא צריכים לחכות שמישהו ייחטף כדי לבדוק, לפחות, אם לא מסתתר ממש לצידנו, אדם אשר רוח בו.
***
את השבת שעברה עשינו בבית מלון, ושמתי לב לתופעה. בבית מלון בישראל יש בדרך כלל בית כנסת, ואיכשהו תמיד אפשר למצוא חזן סביר.
הבעיה הקבועה קשורה בקריאת פרשת השבוע. בשביל לקרוא בתורה צריך להתכונן. להתאמץ וללמוד. כשיש קהילה מסודרת, מתנהלת רשימת מטלות. אבל בבית מלון? אנשים באו לנוח ולהעמיס חצי בופה. לא לשבת מול הספר כל הלילה ולהכין פרשה.
מה עושים? מחפשים מישהו שבמקרה, סתם כך, מכיר את התורה מספיק טוב. מישהו שהתורה היא אמנות שהוא תרגל לאורך שנים, והוא יכול מעכשיו לעכשיו לקום ולקרוא בתורה. ומי הוא אותו אדם? איך מוצאים אותו? האם מחפשים חזות חרדית, ואומרים: ", הרי תורתך אומנותך, אז אולי תקרא?"
המממ לא.
בסופו של דבר מחפשים תימני.
תימנים יודעים תורה בעל פה. בקיצור, אם באמת היינו פוטרים משירות צבאי אנשים שתורתם אמנותם, ישראל היתה אמורה להעניק פטור גורף לתימנים. במציאות, דווקא הרמטכ"ל הנכנס וסגנו שייכים לקבוצת האיכות הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו