פוליטיקה מקומית לא, אז מה כן? יוסף חדאד חושף את החלום הגדול

יוסף חדאד יושב בבית קפה במדרחוב בצלאל הירושלמי בצהרי יום חורף, מנסה לאכול פסטה עם עשבי תיבול ולא מצליח לקחת יותר מארבעה ביסים רצופים. אחת לדקה ניגשים אליו עוברי אורח או מי שלפני רגע את הפסטה שלהם דווקא הצליחו לסיים בהצלחה, מתנצלים על ההפרעה ומודים שהסנטימנט שהוביל אותם לקטוע את הרצף הסדיר של ארוחת הצהריים שלו חזק מהם.

"אנחנו חייבים להגיד לך תודה", אומרים זוג דתיים, בחור ובחורה, כבני 40. כמה דקות לאחר מכן גם שתי חברות בשנות ה־20 שלהן יצטרפו בגרסתן למעגל ההודיה. לא הרבה אחר כך יתקרב אליו מילואימניק, יניח את ידו על כתפו ויאמר "לא תהיה לי הזדמנות אחרת להגיד לך את זה, אז תודה על כל מה שאתה עושה". "כפרה עליך!" יצעק לעברו מרחוק איש מבוגר, ואפילו גלעד המזוקן, אושיה בסצנת שיער הפנים הגברית הישראלית, יגיח רגע אחד כמו משומקום, יציג את עצמו ויסביר: "אני מוביל את נבחרת ישראל בזקן. אנחנו טסים לאליפות העולם בארה"ב והייתי שמח להתייעץ איתך, לחפש כיוון לחסות שתעשה לנו רעש".

"יש כבר אנטי־ישראלים מעורבים בנושא?" מתעניין חדאד, מחפש את נקודת החיבור הטבעית שלו לנושא, בהינתן שהזקן שלו עצמו לא חוצה את גבולות קו הלסת. אחר כך, כשיצעד לכיוון החניון שבו החנה את רכבו כדי לצאת לכיוון קניון מלחה, שבו יחתום על "תנו לי להסביר", המיני־אוטוביוגרפיה החדשה שהוציא (הוצאת ידיעות ספרים), ינסה לצלוח מעבר חציה עד שצמד גברים במסחרית יקרא לו לחלון רכבם. הרי מי לא עוצר באמצע מעבר חציה לסלפי־כביש זריז.

חצי שעה קודם לקח את פרטיו של זר נוסף, שהציע להיות זה שיתרגם לצרפתית את הספר. לכולם הוא מתייחס, מחייך ומהנהן, מצמיד את ידיו ומרכין את ראשו. אם השטח הוא אינדיקציה מדויקת יותר מכל סקר או פרשנות עיתונאית, לו היה רץ לתפקיד היום, ייתכן שהיינו עדים להשבעה הראשונה בישראל של ראש ממשלה ערבי. בינתיים, הפגישה עימו היא כמו יום בחיי סלב.

"אתה יודע", הוא אומר, "כשאני חושב על המילה הזו אני חושב על אמנים, על אנשי תקשורת, ספורטאים, שחקנים, טיקטוקרים. כאלה שתפסו באמת. בהקשר שלי המילה הזו קצת חורה לי. עסקתי ואני עוסק בהסברה ישראלית, אז קשה לי עם ההגדרה הזו".

זה ממש בסדר להגיד שאתה גם נהנה מהמעמד החדש.

"העשייה הציבורית שלי התחילה הרבה לפני 7 באוקטובר. אין ספק שהפכתי להיות ממש מוכר מאז והחשיפה שלי גדלה, אבל זה קרה בעקבות האסון הכי גדול שהיה במדינת ישראל. לכן קשה לי עם המילה הזו".

כן, אבל זה לא שניגשים אליך רק כדי להצטלם. לרובם ממש חשוב ללחוץ יד ולהגיד תודה. זה לא ריק מתוכן.

"אל מול האהבה הזו יש גם מיעוט קיצוני, שלמרות שהוא מיעוט מדובר בקבוצה סגורה וקשה שמטרגטת אותך, מאיימת עליך, מפחידה אותך, תוקפת אותך. יש גם מקרים שבהם המשטרה עצרה, ממש הכניסה אנשים למעצר, כי הם אמרו לי במפורש 'אני אשים לך כדור בין העיניים'".

אנשים מהצד הערבי או היהודי של המפה?

"קיצונים בחברה הערבית־ישראלית וקיצונים בחברה היהודית, אבל אני לא נותן להם משקל. רוב החברה הישראלית תומכת ומפרגנת. אתה יודע למה אני מעריך את זה, למה אני נותן לכל בן אדם את תשומת הלב? כי בזכותו אני מצליח להמשיך מול התקפות קיצוניות ואלימות מצד אותם קיצונים. שברו לאמא שלי את היד. לא פשוט להיות ילד שבגלל העשייה שלו שברו לאמא שלו את היד. יש פה רגשות אשם".

אחרי זה ההורים לא ניסו להגיד לך, וייתכן שאפילו חשבת בעצמך - "אולי כדאי להרגיע"?

"להפך. מה שקרה שם זה שישבנו במטוס בדובאי, עוד בשלב הבורדינג, ממתינים להמראה. כמה חבר'ה ראו אותי עם המשפחה שלי והתחילו לקלל. כשתפסתי את הטלפון כדי לצלם אותם הם תקפו אותי פיזית, ואז אבא שלי קם ונהייתה מהומה שבמהלכה אמא שלי שברה את היד. ירדנו מהמטוס לטרמינל כדי להגיש תלונה והיד של אמא שלי מקופלת, עוד לא ידענו שהיא נשברה אבל ידענו שהיא לא במצב טוב. ואז אבא שלי מסתכל עלי ואומר לי בערבית 'דיר באלאק איתחליהן יוואפוק. כאמל, איחנה בדהרק', שזה אומר - 'תיזהר לתת להם לעצור אותך'.

"מה שהוא בעצם אמר זה, 'הם מתנהגים ככה כי הם לא מצליחים להתמודד מולך ומול האמת שאתה מביא, אז הדרך היחידה שלהם היא להשתיק אותך, לתקוף. וכשזה לא עובד אז תוקפים את המשפחה שלך. אז הנה אני אומר לך - אתה לא עוצר'. עכשיו תגיד לי: כשיש לי גב מהמשפחה שלי, מבת הזוג שלי אמילי שבעצמה חוטפת, מרוב העם הישראלי, נראה לך שאני אעצור?"

"בונוס ענק - ומנומק"

קצת מוזר להציג את יוסף חדאד. שנה ושלושה חודשים אחרי שהפך לאחת הדמויות המוכרות בשיח הישראלי, לא בטוח שיש צורך בכלל. זה לא שהוא לא היה מוכר גם לפני כן מסבבי לחימה וממבצעים קודמים, אבל אז הוא הרגיש בעיקר כמו קוריוז. אולי אנומליה היא מילה מתאימה יותר. ערבי־ישראלי מנצרת, בן לכומר, לשעבר לוחם קרבי בצה"ל, חדור מטרה ורעל צבאי לייצג את הנרטיב הישראלי בעולם. הזדמנות נהדרת להגיד - "תראו, הוא ערבי והוא בצד שלנו".

אבל מאז טבח אוקטובר והמלחמה שנולדה בעקבותיו, חדאד (39) הוא אחד הנציגים הישראלים החשובים בעולם וברשת. אדם פרטי (בהיעדרה של הסברה פורמלית) שמייצג את קולו של הישראלי הממוצע, שתולש שערות מהראש מרוב תסכול מול קהילה בינלאומית אדישה במקרה הטוב, ובמקרה הרע כזו שמאשימה ומתעלמת בקלות בלתי נסבלת מזוועות אותה יממה. הנשק הסודי שלו, וזה לא סוד, הוא הלאום - אבל לא רק. גם מול מי שמתעקש למסגר אותו כ"ערבי מחמד" או כגימיק הוא שולף טיעון חזק. את הגימיק, הוא אומר, מגבה בקיאות בחומר. והשילוב בין הערבית לעובדות הוא חזק מכל מגפון בהפגנה אנטי־ישראלית, מתריס הרבה יותר מצבע סגול בשיערה של סטודנטית ווקית באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב.

"אם היתה טיפת כבוד לכל 120 חברי הכנסת, של הקואליציה ושל האופוזיציה, כולם היו קמים ומתפטרים, אחרי שהם היו מייצבים את המצב. כולם היו אומרים 'זה קרה תחת ההנהגה שלנו' והולכים. אם היה להם כבוד אמיתי למשהו, הם היו קמים ושמים את המפתחות על השולחן"

"הזהות שלי היא בונוס ענק, אבל זה לא אומר שהוא לא מנומק", הוא מסביר. "כן, היא כלי חשוב, כי בסוף אני הערבי שחי במדינה הזאת ואני מכיר את המציאות ואני יודע את האמת. אתם לא יכולים ללמד אותי. אם כל העשייה שלי היתה מבוססת על זהות זה לא היה עובד. יש לי תחושה שמי שחושב שאני גימיק שייך לאיזו קבוצת מיעוט בצד מסוים של המפה הפוליטית, ואני מקבל את זה כמחמאה כי זה אומר שאני בדרך הנכונה.

"עכשיו, בוא נדבר שנייה על אותה קבוצת שמאל קיצוני שטוענת שאני גימיק. וזה מיעוט, כי אני לא חושב שצריך לקטלג את כל השמאלנים כאנטי־ישראלים או את כל הימנים כגזענים. אבל את אותם אנשים שטוענים שאני גימיק אני שואל שאלה אחת: תראו לי איפה אני טועה. זה לא מסתדר לכם עם הזהות שלי? אז אתם גזענים. ודרך אגב, הגזענות הכי גדולה שספגתי לא היתה מצד הימין הקיצוני אלא מצד השמאל הקיצוני. כי אני הורס להם את הנרטיב. ואני אגיד שוב - הם לא מייצגים את השמאל הציוני".

הטוענים לגימיק יגידו - תראו, הוא גם מוציא ספר. הוא ממנף.

"כמה זמן מסך אני מקבל בדרך כלל כשאני יושב באולפנים? שלוש דקות פה, דקה שם. גם בפוסטים שלי ברשתות החברתיות אני לא יכול לכתוב ארבעה עמודים, אנשים רוצים סרטון קצר. הספר הוא הזדמנות גדולה עבורי לשפוך הכל. מה שמדהים זה שכשמטיחים בי 'אתה עושה את זה בשביל הכסף', מגלים למשל שתרמתי להסברה ישראלית את כל ההכנסות של הקמפיין שעשיתי עם 'פספורטכארד' (אפליקציית התרעות לישראלים על סכנות בחו"ל, ע"פ). לא לקחתי אלי שקל אחד, גם דאגתי שזה יהיה כתוב בחוזה. הרגשתי מבפנים שאני לא רוצה לעשות כסף על האסון הכי גדול של מדינת ישראל. אז לגבי הספר - כל מי שמוציא ספר יודע שאין בזה כסף גדול. יש פה אידיאולוגיה, ומפריע להם שהאידיאולוגיה מנצחת".

אז למה להוציא דווקא עכשיו?

"תמיד רציתי לכתוב ספר, הגורל פשוט חיבר ביני לבין הוצאת הספרים. נפגשנו, הם שאלו 'שקלת להוציא ספר?' ועניתי 'כבר התחלתי לכתוב'. אני מספר בו על הילדות שלי, למשל. לא כל אחד מגיע להרצאה שלי, פוגש אותי, יודע מה עברתי ואיך הגעתי למקום הזה בכלל, של להיות מי שאני ולעשות את מה שאני עושה. מעבר לזה יש בספר גם הסברה ישראלית. אני כותב על הסכסוך הישראלי־פלשתיני, על השותפות בין יהודים לערבים. זו באמת גם הזדמנות לפרוס את החזון שלי".

אתה מוביל אותי בעצמך לשאלת הפוליטיקה. קיבלת הצעות ממפלגות שונות.

"קיבלתי הצעות מכל הקשת הפוליטית. שזה פסיכי, זה אומר שמפלגות מכל הצדדים רואות משהו במסר ובערכים שלי. אבל מהלכים להיכנס לפוליטיקה? לא. אני לא סתם אומר, כי אם אני בא ואומר 'וואלה, אני עם המפלגה הזאת', אוטומטית יורד העניין שאני אחד שמייצג באופן לא רשמי את המדינה שלי. כל זה הלך. וזה לא שגם יש לי מחשבה באמת מגובשת היום על מפלגה שבאמת מייצגת אותי.

"להגיד לך את האמת? קשה לי, אחי. יש לי ביקורת על כל מפלגה ומפלגה. כשפנו אלי אמרתי להם - אני לא מתעסק בפוליטיקה. יש לנו חטופים, יש לנו חיילים, יש מלחמה בשבע חזיתות. מלחמה קיומית והסברתית. שחררו עכשיו, זה לא הזמן. תתעסקו במשפחות השכולות, במשפחות החטופים, במילואימניקים".

ובכל זאת, יש תפקידים שחשבת עליהם עוד לפני שנכנסנו למצב הזה.

"אני לא מכוון להיות שגריר ישראל באו"ם, אבל אם אני חושב על זה אז כן, זה תפקיד שהייתי מאוד רוצה לעשות. עשיתי יחד עם אנשים טובים המון דברים יפים ברמה ההסברתית־תודעתית, אבל אם יש בי איזשהו רצון לייצג את המדינה באופן רשמי, זה באו"ם - הארגון הכי צבוע שיש. זה מאמץ ברמות הכי גבוהות, מבחינת עימותים אינטלקטואליים, עם עובדות ועם סגנון אחר מאשר באוניברסיטאות. השפה הערבית היא שפה רשמית באו"ם, מותר לך לנאום נאום שלם בערבית. זו פנטזיה שלי לעמוד שם, לייצג את המדינה שלנו ולנאום בערבית".

והנה בכל זאת יצאת פוליטי.

"אני מבטיח לך, נשבע לך, אם נלך לבחירות אני אחשוב על זה. אני אומר לך בדיוק מה אני מתכוון לעשות. נשאלתי גם הרבה לפני 7 באוקטובר את השאלה הזאת, אבל אמרתי תמיד - ברגע שיהיה משהו מתאים מבחינה פוליטית בהחלט אשקול, זו עוד אופציה. אבל להתחיל לחשוב על פוליטיקה עכשיו?"

ישראל צריכה ללכת לבחירות עכשיו?

"ברור שזה לא יקרה, אני לא נאיבי ואני לא פנטזיונר. אבל אם היתה טיפת כבוד לכל 120 חברי הכנסת, של הקואליציה ושל האופוזיציה, כולם היו קמים ומתפטרים, אחרי שהם היו מייצבים את המצב. כולם היו אומרים 'זה קרה תחת ההנהגה שלנו' והולכים. אם היה להם כבוד אמיתי למשהו, הם היו קמים ושמים את המפתחות על השולחן".

"כשאני חושב על המילה סלב אני חושב על אמנים, אנשי תקשורת, ספורטאים, שחקנים, טיקטוקרים. כאלה שתפסו באמת. בהקשר שלי המילה הזו קצת חורה לי. עסקתי ואני עוסק בהסברה ישראלית, אז קשה לי עם ההגדרה הזו"

"הייתי הערבי היחיד"

"תנו לי להסביר", כפי שאמר חדאד, הוא חיבור בין תחנות חשובות בחייו לבין האני מאמין החברתי והמוסרי שלו. שילוב של רגעי התעצבות פוליטית־חברתית־אישית־מדינית (לדוגמה, הנוהל שהונהג בבית, שבמסגרתו יום בשבוע השפה המדוברת בבית היתה עברית, ורק היא. ביום אחר היא התחלפה באנגלית בלעדית). הוא כולל גם את ההיכרות עם מי שהפכה לבת זוגו, אמילי שריידר, עיתונאית, פעילת הסברה ישראלית־אמריקנית, שותפה לחיים ולמאבק.

רגע הפציעה שלו במלחמת לבנון השנייה, שבה איבד את כף רגלו, גם הוא חלק חשוב בסיפור חייו. כזה שעתיד לספק לו תשובה מוחצת בפאנלים ובעימותים הסוערים שלו ברחבי העולם, שמתועדים היטב בסרטונים בחשבון האינסטגרם, שלו 845 אלף עוקבים.

"אמר לי פעם מישהו, מול 500 סטודנטים: 'אתה ערבי, אתה חושב שהיהודים בכלל אוהבים אותך? הם משתמשים בך. וברגע שלא יהיה בך שימוש, היהודים יזרקו אותך לפח'. האנטי־ישראלים בקהל מחאו כפיים, חבל על הזמן. אמרתי לו 'לפי התזה שלך וואלה, כבר הייתי צריך להיות בפח, כי כבר לא היה בי שימוש'.

"אף אחד בהתחלה לא הבין על מה אני מדבר. ואני מסביר: 'לאורך כל השירות שלי בצבא שירתי עם נוצרים, מוסלמים, דרוזים, וכמובן יהודים. ספציפית במלחמת לבנון השנייה שירתי רק עם יהודים במחלקה. הייתי הערבי היחיד.

"יצאנו לחלץ טנק בבינת ג'בייל ארבעה ימים לפני הפסקת האש, וחטפנו טיל קורנט שירו עלינו. ההדף העיף אותי, ורסיס חתך לי את כף הרגל. הרגשתי דם על כל הפרצוף, מחתך ענק של רסיס אחר שפתח לי את כל הפנים. אמרו לי שאפשר היה להכניס אגרוף שלם לתוך החור בפרצוף שלי. ובאותו רגע, למרות שכבר לא היה בי שימוש, ולמרות שהמחלקה ששירתה איתי היתה מורכבת מיהודים בלבד ולא היה שם אף ערבי שיגיד 'הוא משלנו', אף אחד לא השאיר אותי שם.

"הייתי מושבת אבל בהכרה ופתאום הרגשתי תזוזה, והתזוזה הזו היתה בעצם ארבעה חיילים יהודים שהרימו אותי על אלונקה, הניחו אותה על הכתף והצילו אותי תחת אש. כשאני מביא את הסיפור הזה, יחד עם תמונות ועובדות, נגמר הסיפור.

"ואז יש מהפך. הם כבר לא צוהלים, הם כבר כועסים, עצבניים. ומי שצוהל באולם הם הפרו־ישראלים. אף אחד לא יכול לשקר לי לגבי המציאות שלי. בסוף, בזכות הדוגמה הזו אני משתמש במטומטמים האלה כמו כלים כדי לשכנע את האחרים, את המתלבטים שאין להם עמדה ברורה אלא הם סוג של 50-50, ורק רוצים באמת לשמוע את האמת".

"בלבנון חטפנו טיל קורנט. רסיס חתך לי את כף הרגל והרגשתי דם על כל הפרצוף, מחתך ענק של רסיס אחר. באותו רגע, למרות שהמחלקה שלי היתה מורכבת מיהודים בלבד ולא היה שם אף ערבי שיגיד 'הוא משלנו', אף אחד לא השאיר אותי שם"

השאלה האמיתית היא אם זה באמת מצליח לשכנע. לפעמים זה נראה כמו מאבק חסר סיכוי.

"אני אומר שכן. כי יש המון מה־50-50 שרוצים לשמוע את האמת".

ויש גם מי שלא ישתכנעו. אולי יש בך גם צד שאוהב את העימות.

"קודם כל אין לנו ברירה אחרת. ואם אנחנו כבר מדברים על זה אז כן, אני אומר לך שאני נהנה מזה. אני נהנה להשפיל אנטי־ישראלים ואני נהנה לעצבן אותם. וכשאני מוציא אותם מטומטמים, והם קולטים שהם יצאו מטומטמים, אז לסרטון, לפוסט או לשיחה יש השפעה. כבר ראיתי איך הם עוברים לצד שלנו".

7 באוקטובר אמנם תפס אותו בהפתעה, כמו כולם, אבל קצת לפני כולם. "בחברה הערבית הבנו מה קורה הרבה לפניכם. עזוב טלגרם, אנחנו הראשונים שקיבלו את המידע, הכל עלה ברשתות שלנו. מאוד מהר הבנתי את גודל האסון".

מה היתה הטעות הכי גדולה שלנו? מה לא הבנו?

"אתה צריך לחזור אחורה בהיסטוריה. ההיסטוריה של האדמה הזו ידועה לכל העולם, פשוט האנטי־ישראלים שכתבו את ההיסטוריה, חזרו על השקר ועכשיו אנשים מאמינים לשקר הזה. מה שאני מנסה להגיד זה שגם החברה היהודית, באיזשהו אופן, או חלק ממנה לפחות, הסכים עם הטענה שהיא קולוניאליסטית. ואני שואל אותך - לא כיהודי, אלא דווקא כערבי־נוצרי: תגידו, השתגעתם?

"אתם בעלי הזכות על האדמה הזו. וכערבי־נוצרי אני אומר - זה בדת שלי, זה כתוב. בחברה היהודית התחילו להרגיש לא בסדר. על מה אתם מרגישים לא בסדר? המילה הזו 'כיבוש, כיבוש, כיבוש'. אותי לימדו שבשנת אפס, על האדמה הזו פה בירושלים, חיו יהודים. איך (הפלשתינים) יכולים לטעון שזו האדמה שלהם, כשבדת שלי כתוב משהו אחר לגמרי?!

"ישראל איבדה מהמעמד הכמעט בלעדי שלה כשליטה במזרח התיכון, ואז קרה מהפך: חיסלנו את הנייה, את סינוואר, את נסראללה. חיזבאללה נשאר עם מחליף מעלי אקספרס"

"אני אוהב לאתגר את מי שאומרים 'אבל כבשתם את האדמה הזו מהפלשתינים', אז אני שואל אותם 'מי היה הנשיא (של הפלשתינים)? מי היה ראש הממשלה? עזבו, מי הדמות הכי בכירה של הפלשתינים? ערפאת הוא הדמות ההיסטורית שלכם? מצרי שנולד במצרים וחי בכלל את רוב חייו בתוניסיה? אני הולך עם האמת והעובדות, וחורה לי לראות אנשים מתוך החברה היהודית שמתכחשים לעצמם ולהיסטוריה שלהם. זה הזוי בכלל שזה בא ממני".

"להחזיר אותם הביתה"

רגע לפני סיום הראיון אני שואל את חדאד מה עמדתו בשאלת סיום המלחמה.

"עד לפני כמה זמן ישראל איבדה מהמעמד הכמעט בלעדי שלה כשליטה במזרח התיכון. חד־משמעית", הוא יורה, "ואז קרה מהפך: חיסלנו את הנייה, את סינוואר, את נסראללה. חיזבאללה נשאר עם מחליף מעלי אקספרס.

"בעוד 20 שנה אתה תראה את הדור של היום תוקף אותנו בחזרה. כל עוד החינוך העזתי, מגיל 4 עד 18, אומר להם 'בואו נשמיד את מדינת ישראל', אין לנו שום סיכוי לקיים איזשהו שיח עתידי איתם. למעשה, אנחנו מכינים את עצמנו ל־7 באוקטובר הבא"

"חיסלנו 15 אלף מחבלים, עזה מושמדת, סוריה עברה מהפך אדיר, נטרלנו את נתיב ההברחה המרכזי לחיזבאללה. תקפנו בתימן, תקפנו בעומק טהרן. היה מהפך גדול. הוכחנו עליונות צבאית, ואני רואה את העולם הערבי מבין את זה. מתוך העוצמה הזו הגיע הזמן לעשות עסקה ולהחזיר את החטופים הביתה. החברה בשלה לזה, הממשלה גם. וגם המזרח התיכון, בטח כשטראמפ עומד להגיע, בשל זה. צריך להחזיר אותם הביתה".

ומה קורה ביום שאחרי?

"זה עובד בשני מישורים: השלב הראשוני הוא משטר צבאי, בשיתוף פעולה עם האמירויות או ערב הסעודית, כל מדינה ערבית שמוכנה להצטרף להסכמי אברהם ולקבל בין היתר גם אחריות על עזה.
"נקודה מרכזית נוספת היא חופש הפעולה הצבאית של צה"ל, שאסור שייפגע. בשום פנים ואופן.
"אבל גם אם תפרק את חמאס ותשלח את כל המחבלים מחוץ לעזה, אם לא תצליח לצמצם משמעותית את הרעיון שהוא חמאס, בעוד 20 שנה אתה תראה את הדור של היום תוקף אותנו בחזרה.

"לאן אני מגיע? למישור השני, שהוא החינוך. בבית ספר של אונר"א בעזה אספתי בעצמי מהריסות ספרי לימוד חשבון עם המשוואה 'יש לך עשרה חיילים ישראלים ו־11 אבנים. אחרי שזרקת על החיילים עשר אבנים, כמה נשארו לך?'

"כל עוד אלה הטקסטים שקיימים ונלמדים, אין לך סיכוי. כל עוד החינוך העזתי, מגיל 4 עד 18, אומר להם 'בואו נשמיד את מדינת ישראל', אין לנו שום סיכוי לקיים איזשהו שיח עתידי איתם. למעשה, אנחנו מכינים את עצמנו ל־7 באוקטובר הבא".