סבא עושה פזצט"א: היחידה שמגייסת לוחמים הרבה מעבר לגיל הפטור - בזום ובאמצעות פוסטים

רונן עוז מקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל התגורר במשך שנים ביפן. הוא התחתן שם, למד, עבד, התגרש וחזר ארצה ב־2008. לרגע הוא לא העלה בדעתו שאחרי תהפוכות חייו הוא ישוב לשירות מילואים פעיל. הוא אפילו לא שקל להתגייס לכיתת הכוננות בקיבוץ.

ובכל זאת, בשבוע שעבר, בגיל 53, סרן (מיל') עוז התייצב בבסיס צאלים במדים מצוחצחים, כאילו הרגע הוציאו אותם מהמתפרה, ועם נשק נקי ומוכן להפעלה. רק תתקילו אותו. עוז הוא מפק"ץ בגדוד כרמל של חטיבת יזרעאלי, שבימים אלה קורמת עור וגידים ושבקרוב תחזק את הסד"כ הצה"לי, לתפארת מדינת ישראל.

"כיתת כוננות בקיבוץ?", הוא צוחק. "אמרתי באותם ימים שיש רב"ש (רכז ביטחון שוטף; א"ל) שיעשה את העבודה. זה לא עניין אותי. ב־7 באוקטובר נפל לי האסימון שאנחנו במלחמת קיום, והבנתי שמי שיש לו דופק ויודע להחזיק נשק - צריך לבוא ולתרום. לא השתמשתי ברובה שנים, אבל כשסיימנו היום את מטווח האיפוס המדריכה שאלה אם הייתי קלע בצבא, כי המקבץ היה מאוד קרוב. זה כמו לרכוב על אופניים".

אז כן, משהו השתנה בצה"ל בעקבות לקחי המלחמה. אם עד 6 באוקטובר 2023 שירות מילואים בדרך כלל היה אפשרות טובה לברוח מהעומס בעבודה ומכאב הראש מהילדים בבית - מאז השבת השחורה מילואים הפכו לעניין רציני, השתתפות במלחמה על הבית ועל שלום המשפחה.

צה"ל הקים לאחרונה את אוגדה 96, שתורכב מחמש חטיבות אזוריות שבהן משרתים רק חיילים שפטורים ממילואים מטעמי גיל מתקדם, או חיילים שנפלטו מהמאגר בגלל הרצון הישן לבנות כאן צבא קטן וחכם.

המג"ד יותם מינץ: "אם בעבר לקח למילואימניקים חצי יום להגיע לימ"ח, אצלנו חיילים נמצאים באותו מרחב, עם נשקים וציוד בבית. אזמן את האנשים במהירות, גדודים יהיו פרושים מאילת ועד קריית שמונה, וזה ישנה את המציאות הביטחונית"

"כשיצאנו לדרך הבנו שזו לא תהיה אוגדה מתמרנת", מספר האלוף (מיל') מוטי ברוך, מיוזמי האוגדה וממקימיה. "קבענו שהיא תתמקד בהגנה. היא תהיה ניידת לפנים הארץ במקרי קיצון, והדגש שלה יהיה הגנה על הגבולות.

"אמרנו שנקרא לחיילים שכבר תרמו את חלקם ושיש להם ניסיון רב, בכוונה לגילי 38-58. מובן שאם יש יותר מבוגרים שמתאימים - נצרף אותם. הלוחמים האלה ירכיבו חמש חטיבות בגליל־גולן, בעמקים, בשפלה, בירושלים ובנגב, שמכסות את כל הארץ. בהתחלה הקמנו חמ"ל גיוס כדי למדוד דופק, וגילינו היענות מטורפת".

ניסיון עצום

למילואימניקים החדשים־ישנים לא נשלח הביתה צו מחייב שקורא להם להתייצב לאימון - הכל נעשה מתוך רצון אמיתי להתנדב. רס"ן מנחם נחמיאס מכפר תבור, למשל, שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה־68, נידב את עצמו בלי לחשוב פעמיים.

נחמיאס אמור להיות קצין החימוש הגדודי. בעבר הוא מילא בדיוק את התפקיד הזה בגולני ובחטיבות סדירות. במשך 28 שנים הוא היה חייל וקצין בקבע, אבל כבר 20 שנה הוא לא לבש מדים.
"מאז שיצאתי לגמלאות עסקתי במה שבא לי", הוא מספר. "עשיתי את זה באהבה עד שהתחיל לשעמם לי, וכשפרצה המלחמה התנדבתי בכפר תבור, וניהלנו שם חמ"ל לוגיסטי. לשמחתי, התגנב לאוזניי מידע על כך שמקימים חטיבה חדשה, ושתפקיד קצין החימוש פנוי. המתנתי לא מעט זמן, כי שיחקו איתי על הגיל, חיפשו לי סוכר בדם ובעיות רפואיות, ולא מצאו. בסוף אושרתי והצטרפתי".

זה גיל שמתאים ללחימה?
"זו טעות לעשות הגבלת גיל בצבא. אם למישהו יש בעיה רפואית - שלא יתנדב, אבל מי שכוחו במותניו? היתה לי מגירה בבוידעם עם כל מיני אביזרים מימי השירות - תגיות, גומיות למכנסיים. פתחתי אותה, וראיתי שסוף־סוף יש לזה שימוש. אני קצין חימוש ותיק, מקים מחלקה גדודית מהיסוד. יש לי ניסיון עצום. אתה תראה שתהיה לי מחלקה נהדרת".

עם כל הכבוד, דברים השתנו מאז תקופתך.
"נסגור פערים עם הזמן, הרי נשק נשאר נשק. אמצעי האופטיקה אמנם יותר משוכללים, אבל הם גם יותר קלים לתחזוק, ועם הרכבים החדשים לא תהיה בעיה, אלא שכרגע אף תפקיד במחלקה לא מאויש. אני צריך למצוא אנשים. כתבתי פוסט ופרסמתי אותו ברשתות החברתיות. נגיע מוכנים, אני לא חושש".

להקים חטיבה מאפס זה חתיכת תיק, וחטיבת יזרעאלי היא רעיון אחר בנוף הצה"לי. היא חולשת על המרחב שבין אזור מנחמיה ועין המפרץ שבצפון לבין חדרה וטירת צבי שבדרום. כולה תורכב ממתנדבים תושבי האזור, שיהיו מחולקים לגדודים מסביבת מגוריהם. גדוד כרמל, למשל, יהיה מאויש בתושבי חיפה, הקריות והיישובים הסמוכים. כל חייל בגדוד יקבל את הנשק ואת הציוד האישי לביתו ויהיה מוכן להקפצה, כחלק מלקחי 7 באוקטובר.

"ניתן מענה מהיר לאירועים ללא התרעה מודיעינית", אומר סא"ל (מיל') יותם מינץ (39), מפקד גדוד כרמל. "אם בעבר גדודי המילואים הורכבו מחייל מאילת ומחייל אחר מראש העין, ולקח להם חצי יום להגיע לימ"ח כדי להצטייד - אצלנו חיילים נמצאים באותו מרחב, עם נשקים וציוד בבית, וזה יאפשר לי לא להיות תלוי בחסימות הכבישים.

"אני אזמן את האנשים במהירות, גדודים יהיו פרוסים מאילת ועד קריית שמונה, וזה ישנה את המציאות הביטחונית. אם יקרה משהו, ובגזרתי הכל יהיה בשליטה, אוכל לחבור לגזרות אחרות ללא מגבלה".

המח"ט אלעד טהורי: "יש כיום שלושה שלבים בצה"ל - שירות סדיר, מילואים ומילואים במילואים. בשלב הסדיר, מדובר ב־80% סמכות ו־20% מחויבות. במילואים זה הפוך - 80% מחויבות ו־20% סמכות. אצלנו זה 100% מחויבות"

כדי לבנות חטיבת מתנדבים מהיסוד ולאייש כיתות, פלוגות וגדודים צריך לגייס חיילים שאמורים לבוא מרצונם. ועם כל הצורך בהגדלת הסד"כ - לא כולם ששים לחזור לריח החריף של הסולר. המשימה נפלה על המח"ט, אל"ם (מיל') אלעד טהורי (42), תושב היישוב הקהילתי תל תאומים הסמוך לבית שאן, נשוי ואב לחמישה. הוא השתחרר השבוע מהשירות הצבאי, אבל הוא כבר עמוק בתוך משימת המילואים.

"קשה להישאר אדיש למצב כשהמלחמה בעיצומה", הוא מסביר כשאנחנו יושבים בסמוך לשרשרת החיול. "נראה לי שזו המשימה הכי מדהימה שביצעתי מאז הגיוס. גם נוכח החשיבות של הקמת יחידה מאפס, וגם בזכות האנשים המדהימים.

"כשאתה מגייס מישהו בגיל 40 פלוס, הוא חייב להיות מיוחד - ואלה הכי טובים שיש. אחד הדברים שאני אומר למפקדים הוא שיש כיום שלושה שלבים בצה"ל - שירות סדיר, מילואים ומילואים במילואים. בשלב הסדיר מדובר ב־80% סמכות ו־20% מחויבות. בשלב המילואים זה הפוך - 80% מחויבות ו־20% סמכות. בשלב שאנחנו מקימים זה כבר 100% מחויבות".

ומהן הדרישות מהחיילים?
"יש תהליך קפדני שנועד לוודא שהם אכן מתאימים. הרף הוא רובאי 05 ומעלה. לא מקבלים לוחמים שהם פחות. היו חיילי שריון ותותחנים שרצו להגיע, וסירבנו בגלל שזו חטיבת חי"ר רגלית. אנחנו עושים את זה בעיקר בגלל השפה המשותפת, ולא מתפשרים".

אז זו התשובה למחסור בלוחמים?
"כאיש צבא כל חיי גם אני מרגיש כישלון אישי. לא הייתי בגבול עזה ב־7 באוקטובר, אבל כמה שנים לפני כן הייתי מג"ד בגזרה, וזה יכול היה לפגוש אותי באותה מידה. אבל התאוששנו מאז, צה"ל הביא הישגים מדהימים. הוא צריך את האנשים האלה וחייב להמשיך לגדול".

החלטה של דקה

טהורי בחר כסמח"ט את סא"ל (מיל') דביר גרוס (44), תושב קיבוץ טירת צבי הסמוך למקום מגוריו. השניים לא הכירו, אבל טהורי הבין שסגנו המיועד הוא לוחם רציני. גרוס, שביום־יום מפעיל חוות סוסים טיפולית, הוקפץ ב־7 באוקטובר למילואים בחטיבת הנגב, ורוב הזמן לחם בבית חאנון וברפיח. ביולי, בזמן התרעננות בבית, הוא קיבל הצעה להצטרף לחטיבה החדשה - ולא חשב פעמיים.

"התהליך מעניין, כי אני מגיע מעולם המילואים", הוא אומר. "אני קורא לזה 'מילואים, פרק ב''. אותו הדבר, רק עם אנשים שכולם באים לפרק ב'. יכול להיות כאן אלוף־משנה עם עבר מפואר, שבחטיבה יהיה רס"פ (רב־סמל פלוגתי; א"ל), כי זה השלב שבו אנשים אומרים 'אני בסך הכל רוצה לעזור'.

"הם יודעים מה הם יכולים לבצע ומה לא. יש להם מספיק אורך נשימה. הם מכירים את העומסים ואת הפרעת הקשב שהמילואים יוצרים בחיים, ומגיעים ממקום יותר יציב. הם לא סטודנטים, לא חושבים על הטיול הגדול ועם מי הם יתחתנו. הם לא הקצין הצעיר שמשתחרר בגיל 23 ולא מבין לאן הגיע".

והם לא מבוגרים מדי ללחימה?
"בחטיבת הנגב יש לי חבר טוב שהוא בן 74, איש מדהים. הגיל הוא לא פקטור בעיניי, ויש לו בעיקר יתרונות. אז אולי אתה עושה הכל יותר לאט, אבל אתה גם מפעיל שכל לפני שאתה פועל ומתאים את עצמך לשדה הקרב. בסוף התפקוד הוא פרסונלי. תחת אש יש צעירים שקופאים ומבוגרים שמבריקים, ולהפך".

דקלה נחמן, קצינת כ"א: "בפעם הראשונה שלבשתי מדים הייתי בהלם. גם הבנות שאלו 'התחפשת?'. אחרי פעמיים זה נראה כאילו מעולם לא עזבתי את צה"ל. כשבתי, בת ה־16, מדברת על אופציות לגיוס ורואה את אמא שלה עושה מילואים, זה תורם"

גם האלוף (מיל') מוטי ברוך מרגיש שהציפיות מהאוגדה החדשה הן אחרות. "זו לא יחידה שאתה דורש ממנה ללכת 15 ק"מ בלילה ולתקוף יעד בשטח האויב", הוא מסביר. "הם יגנו עלינו - ואני לא מזלזל בהגנה, כי ראינו כמה זה היה מורכב ב־7 אוקטובר. הכוחות הכי טובים השתתפו בלחימה, וההגנה קרסה. אנחנו נכין אותם למשימה".

החטיבה החדשה אוספת לוחמים בכל דרך. מפה לאוזן, או בעזרת פוסטים ברשתות החברתיות, מפגשי זום וחוגי בית. בין הבאים לבסיס צאלים פגשתי את רס"ן דקלה נחמן מחיפה, קצינת כוח אדם בגדוד כרמל שבימים אלה ממלאת את השורות.

במשך 14 שנה רס"ן נחמן היתה קצינת כוח אדם בחיל הים, עד שפרשה, עברה לעבוד בטכניון והתרכזה בגידול שלוש בנותיה. "לפני 7 באוקטובר לא חשבתי שאחזור לצבא, אבל אותו אירוע טראומטי גרם לי להבין שאני חייבת לעשות משהו, וברגע שהציעו לי את התפקיד זו היתה החלטה של דקה. אם אנחנו לא נעשה - אין אחרים. אנחנו רואים שאנשים קורסים במילואים - חברים, קולגות. הגדלת הסד"כ של צה"ל היא החלק שלנו".

מה אמרו בבית?
"בפעם הראשונה שלבשתי מדים הייתי קצת בהלם. הסתכלתי על עצמי במראה, וגם הבנות שאלו 'התחפשת?'. אחרי פעמיים זה נראה כאילו מעולם לא עזבתי. אני משתדלת לחנך את בנותיי לאהבת הארץ ולכך שצריך לשאת באחריות. כשבתי בת ה־16 מדברת על אופציות לגיוס ורואה את אמא שלה עושה מילואים, זה תורם. כל החיים הן חונכו שצבא הוא דבר חשוב".

נחמן מספרת שבקיץ האחרון היו רק שלושה אנשים בגדוד כרמל, וכעת הוא כבר מונה 500 איש, ביניהם לוחמי פלוגה דרוזית שמורכבת כרגע מ־37 תושבי עוספייה ודליית אל־כרמל, והכוונה להגיע ל־80 לוחמים מקומיים.

"רבים אצלנו חיפשו לחזור ללחימה", מספר רס"ן בהאא עלוה, סגן מפקד הפלוגה הדרוזית. "חלקם מבוגרים וחלקם פחות כשירים. הם בעיקר חיפשו מסגרת, והרעיון נתן להם להבין שהם שומרים על הבית. האתגר הפיקודי הוא להסביר להם מה זה הצבא של היום, שהוא לא אותו צבא שהם עזבו לפני 30 שנה, ולהחזיר אותם למסלול הלחימה".

עלוה (37), נשוי ואב לשניים מעוספייה, הוא שותף בחברה לפיתוח תוכנה. בזמן המלחמה הוא היה שייך ליחידת מודיעין שלא עסקה בלחימה, והקמת החטיבה הקרבית החזירה לו את המוטיבציה לשוב לימים עברו בגדודים של חטיבת גבעתי.

"אחרי הטבח ישבתי מתוסכל. לא יכולתי להשתתף כלוחם, וזה היה חסר לי ברמה האישית", הוא אומר. "אכלתי את הלב. דיברתי עם חבר'ה מגבעתי שקפצו לעזה, ראיתי תמונות שהם העלו ושאלתי איפה אני יכול לתרום. למזלי, קמה היחידה".

קצת משונה לראות אנשים מבוגרים חותמים על ציוד, מרכיבים נשקים ויוצאים למטווח, לאחר שכבר הובהר לבאים ששנות ההקמה עלולות להיות עמוסות. בעוד כחודש מצפה להם תרגיל גדול, וביוני הקרוב הגדוד הראשון בחטיבה אמור להיכנס לתעסוקה מבצעית. הפעם, אם חלילה יתקפו את יקנעם - המענה יהיה מהיר, בניגוד לחוסר האונים באותה שבת.

מנחם נחמיאס (68): "זו טעות לעשות הגבלת גיל. אם למישהו יש בעיה רפואית, שלא יתנדב, אבל מי שכוחו במותניו? היתה לי מגירה בבוידעם עם אביזרים מימי השירות - תגיות, גומיות למכנסיים. אני קצין חימוש ותיק, יש לי ניסיון עצום"

"כל מפקד שאני מראיין אומר 'הנני', ומוסיף בקשה אחת - שהרעיון יהיה כמו קרן לייזר, עם התחלה ובלי סוף", אומר המח"ט טהורי. "שלא יבואו בעוד שנה ויגידו שאפשר לסגור אותנו. אנחנו מקימים משהו שיגן על החוסן הלאומי ועל הביטחון הלאומי בתוך הארץ ועל גבולותיה, אבל שיהיה מעכשיו ועד עולם".

הלוחמים החדשים־ישנים יודעים שבגילם הם יתזזו הרבה. די מדהים שהכל נעשה מרצון, כשברקע המגזר החרדי ממשיך להתעקש לא לשרת. "צריך שוויון בנטל, אבל זה לא מביא אותי למקום שאני אחכה שאחרים יתגייסו", אומר סרן (מיל') עוז. "קודם כל אני אעשה, ומהמקום הזה אדרוש שוויון".
בכלל, בהנהגת החטיבה מרגישים חוסר נעימות להיכנס לבעיה שמאיימת על שלום הקואליציה.

"אני מאמין גדול בשוויון, אבל צריך לפתור את הבעיה בצורה אחרת", אומר המח"ט טהורי. "זה מה שיש כרגע, וגם אם נלך היום על שוויון מלא - ייקח שלוש שנים עד שכל האוכלוסיות שלא שותפות יתחילו להשתלב".

הסמח"ט גרוס חושב אחרת: "צה"ל יכול לגייס כבר עכשיו המון אנשים שהוציאו להם פטור, ועזוב לרגע את אלה שלא עשו צבא. אני מדבר על טנקיסטים, למשל, שיצאו משירות ושנים לא קוראים להם אף על פי שהם נמצאים במאגר הצה"לי. אלה חבר'ה צעירים שלא רצו אותם, כי בזמנו האמינו בצבא קטן. הייתי מ"פ חרמ"ש בחטיבה שפורקה. אמרו לנו שכל מי שבן 32 וצפונה משוחרר - ואלה לוחמים שרצו להישאר. בעיניי מילואים זו זכות, מצווה, ולא נטל.

"7 באוקטובר נתן לנו סטירת לחי, ואמר 'אתם לא יכולים לבחור'. אני אומר שכדאי לבוא למילואים, כי בסוף אלה אנשים איכותיים, וכשאתה תורם זה מחזק אותך. זו יכולת שמראה עושר ומנעד רגשי. אתה לא בא כדי שיתגמלו אותך. אשתי אומרת שזה תחביב ששילמתי עליו המון כסף, אבל ככה זה. אם זה לא מפריע - זה לא מילואים".

גרוס מגיע מהקיבוץ הדתי טירת צבי. המח"ט טהורי נולד בפדואל, יישוב דתי בשומרון. גם מפקד גדוד כרמל, סא"ל (מיל') מינץ, שותף במשרד עורכי דין בנהריה, הוא איש הציונות הדתית.
"אנחנו בסך הכל עוד חלק בחברה", הוא מצטנע. "במילואים אתה פוגש את עם ישראל. בסוף, השאלה מי אתה לא תלויה בכיפה שעל הראש. אישית, גדלתי על הערכים האלה. סבי לחם במלחמת השחרור ואבי במלחמת יום כיפור, והיום אני ממשיך את מה שלמדתי".

רונן עוז: "אני קיבוצניק מיגור ויש איתי במוצב בחור מקריית ארבע, הכי הארדקור - וכיף לי איתו, בחור זהב. אידיאולוגית, תהום פעורה בינינו, ועדיין, הוא אחי. הרעידה הטקטונית מתחילה, ואת תוצאותיה אנחנו נראה כאן בעוד דור, כי כולנו ישראלים"

בחטיבה המתגבשת מסתובבות "קצינות לכידות", תפקיד צה"לי די חדש, שעיקרו הוא גיבוש היחידות שמורכבות מאנשים שמגיעים מהשמאל ומהימין - ביניהם דתיים, חילונים ושאר מגזרים שבשנים האחרונות התקשו לשלב ידיים.

"בהתחלה לא הבנתי מה הכוונה", מחייך המח"ט טהורי. "הציעו שארים טלפון ליועז הנדל (סא"ל ומג"ד במילואים; א"ל), והוא סיפר שבפעם הראשונה שאמרו לו שיש קצינת לכידות הוא ביקש שיעזבו אותו בשקט כי יש לו מספיק עבודה - אבל מאז שהיא הגיעה הוא לא יכול בלעדיה.

"אלה נשים שתפקידן לחבר. חבריי הטובים הגיעו מסיירת מטכ"ל כי סחבנו אלונקה ביחד והיינו תחת אש, ופה זה לא קיים. כאן צריך משהו אחר שיחבר בין האנשים ויגרום להם לעשות הכל למען האחר. זה אתגר גדול, אבל אנחנו רואים הלכה למעשה שאנחנו מצליחים".

אין ברירה

מרענן לראות את החיבור בין עוז מקיבוץ יגור לחובשי הכיפה שלוחמים לצידו בגדוד - אבל אולי זה בעצם לא מפתיע כשיש מטרה אחת שרחוקה מפילוג. "איתי במוצב יש דתיים וביביסטים", משתף עוז. "יש בחור שגר בקריית ארבע, הכי הארדקור, וכיף לי איתו, בחור זהב. מבחינה אידיאולוגית תהום פעורה בינינו, ועדיין הוא אחי. הרעידה הטקטונית מתחילה, ואת תוצאותיה נראה בעוד דור. כל מי שבא מרגיש שהוא חלק ממשימה. כולם מתנדבים שלא באמת חייבים להיות פה, וכולנו ישראלים".

הסמח"ט דביר גרוס: "בחטיבת הנגב יש לי חבר טוב שהוא בן 74, איש מדהים. הגיל זה לא פקטור בעיניי, ויש לו בעיקר יתרונות. אתה עושה הכל יותר לאט ומפעיל יותר שכל. תחת אש, יש צעירים שקופאים ומבוגרים שמבריקים, ולהפך"

סא"ל גרוס מהמגזר הדתי מכיר את הנושא מהצד השני, ומגיע לאותה מסקנה. "יש פה שמאלנים מוצהרים שהם אנטי המון רעיונות ששייכים לתפיסת עולמי, אבל השיח נשאר כאן - זה שלו וזה שלי, ואפשר לחיות ביחד", הוא מבהיר. "זו חברות אמת. הדעות שונות, ואנחנו לא מנסים לשכנע אף אחד. אני גם בן אדם מאמין, שאומר שלא משנה מה קורה פה - הכל בידי שמיים".

מעבר לכך, יש גם את עניין האזוריות, שבאה לידי ביטוי בשירות. "אנחנו בונים פה נרטיב חדש, המבוסס על אנשים שמכירים זה את זה כי הילדים שלהם באותו גן, והם שוחים באותו קאנטרי או מתפללים באותו בית כנסת", אומר המח"ט טהורי. "יש דבק קהילתי מטורף, חיבורים מדהימים, מבית שאן ועד חדרה והקריות. זה חיבור שלא היה מעולם סביב רעיון המילואים.

"ראית איך הם חלפו על פניך עכשיו בפס החיול - הדתי, החילוני ונשים בחצאיות? כשאני אומר 'חוסן לאומי' זה לא רק הקמת חטיבה שתשמור על הגבול. זה לא ייקח דקה, ונראה שהמחלוקות ימשיכו לפעם בחברה, אבל אני לא מודאג".

גרוס, הקיבוצניק הדתי, דווקא כן מביע דאגה ממצבה של החברה הישראלית היום. "אני רוכב על סוסים מאז הילדות ומטפל בעזרתם כבר יותר מ־20 שנה",הוא אומר. "אנחנו מטפלים בלקויי למידה, במשפחות שכולות, בנפגעי פוסט־טראומה ובנוער בסיכון. לכל מי שצריך עזרה נפשית ורגשית - הסוסים יודעים לעזור.

"אני אומר מראש למטופלים שאני עושה הרבה ימי מילואים. לא תכננתי את המלחמה, ושילמתי מחיר כלכלי - אבל אין ברירה. כמי שמסייע בטיפול בבעיות נפשיות ורגשיות, כמו שהמצב נראה עכשיו, לקוחות לא יהיו חסרים לי אף פעם".