משפחת ליופריו - מאחורי הקלעים // כתב: גיל משעל, צילום: משה בן שמחון
אם תחפשו על גבי מפת העולם את "ליופריו" תמצאו עיירה ספרדית קטנטנה ליד ברצלונה, לא בהכרח תחנת חובה לתייר הישראלי. את הגרסה המקומית של ליופריו תוכלו למצוא בקריית אונו, או ביוטיוב הקרוב - וזו כבר תחנת חובה במסע ההתבגרות של כל ילד, ילדה, נער ונערה ישראלים.
אם יש לכם בני או בנות 14 ומטה בבית, הם בוודאי יזהו את בני המשפחה העליזה - אמא רונית (45), אבא ג'ונתן (42) והילדים מיה (14), אלה (12) ובן (9) - שפרצו לחיינו דרך הרשתות החברתיות לפני כמעט 12 שנים בשלל סרטוני מערכונים, אתגרים, ולוגים ומתיחות.
כיום מפעילה המשפחה שני ערוצים מגה־פופולריים - "רונית וג'ונתן" ו"משפחת ליופריו" - ולצידם זרועות בטיקטוק, באינסטגרם, בפייסבוק ובקבוצת ווטסאפ, וגם ליין מרצ'נדייז. כל מה שצריך מותג כדי לשגשג בעידן משפיעני השפע.
הכניסה לבית המשפחה המפורסמת מתעתעת. כביסה מתייבשת בסלון, מגנטים מאירועים ומשמחות דבוקים למקרר, תמונות פזורות על גבי מדפים והאווירה משפחתית, חמה ונינוחה. על הספה בסלון שרועים ילדים צמודים למסכים. אפשר לזהות גם נעליים מפוזרות באי־סדר בכניסה.
נדמה שנכנסתם לביתה של משפחת ישראלית ממוצעת ממעמד הביניים: הורים עצמאים שמחזיקים פנטהאוז עם משכנתא, מסתדרים עם רכב אחד ומגדלים שלושה ילדים. אבל שום דבר אינו רגיל במשפחת ליופריו.
יותר ממיליון עוקבים בנכסים הדיגיטליים, סרטונים עם מיליוני צפיות (יותר מ־300 מיליון לערוץ "רונית וג'ונתן"), מופע משפחתי ("משפחת ליופריו על הבמה"), הופעות במחזמר, שירים מקוריים ומשרה כפרזנטורים של רשת אופנה (בי־גוד), הפכו את הליופריואים לפנטזיה האולטימטיבית של משפחות ישראליות שחולמות על אקזיט פוטוגני, רווי לייקים, שיתופים ותגובות.
רונית: "הסביבה לא קיבלה את זה באהבה, בלשון המעטה. אנשים אוהבים לשים את כולם בתבניות, ולא לראות שינויים. אנחנו גם מראה לאנשים שלא מגשימים את עצמם. כאילו, מה את הולכת פתאום אחרי החלום שלך? איפה זה שם אותי?"
"כשהתחלנו היינו בכלל בשמות בדויים, לא הבנו את המהות של יוטיוב", משחזרת רונית. "דיברנו בכלל באנגלית וזה לא עבד, אז מהר מאוד עברנו לעברית. אז עדיין לא היה ממש מבחר, היו רק סרטוני ביוטי ואנבוקסינג, אבל כל הזמן כתבו לנו, והבנו שאנשים רוצים להכיר אותנו. די מהר הצגנו את עצמנו כ'רונית וג'ונתן' ושינינו את השם של הערוץ".
"רונית ואני אנשים מאוד שונים", אומר ג'ונתן כשהוא מצמיד את רונית אל מותניו בחיבה. הרומנטיקה חיה ובועטת בבית ליופריו, גם כשברקע מכונת הכביסה לא מפסיקה לנהום. "אני תמיד אומר לה 'יאללה בואי נקפוץ למים, בואי ננסה', והיא הרבה יותר מחושבת. יש לנו שילוב שעובד".
רונית: "אני באה מבית חצי פולני של 'מה יגידו'. הייתי מנהלת שיווק ופרסום, וג'ונתן עבד בהייטק, אבל תמיד חלמתי להיות שחקנית, ולא היה לי אומץ ללכת עם זה עד הסוף. ואז, יום אחד הוא שאל אותי 'מה היית רוצה לעשות אם לא היתה אף מגבלה בעולם?' - שאלה שבדרך כלל שמים במגירה. כשעניתי לו, הוא אמר לי 'בואי נפתח ערוץ ביוטיוב, נכתוב מערכונים בכיף שלנו, נצלם ונעלה'.
"הסביבה הקרובה לא קיבלה את זה באהבה, בלשון המעטה. אנשים אוהבים לשים את כולם בתבניות, ולא אוהבים לראות שינויים. אני גם חושבת שאנחנו מראה להרבה אנשים שלא מגשימים את עצמם. כאילו, מה את קמה פתאום והולכת אחרי החלום שלך? איפה זה שם אותי? אז הרבה אנשים הרימו גבה ולא הבינו אותנו. היה נראה להם שמשעמם לנו או שאנחנו משוגעים".
לקח שנים עד ש"השיגעון" השתלם, אבל המסע, לדבריהם, היה שווה כל רגע. "זה לא מתאים לכל אחד", אומרת רונית, "תמיד שואלים אותי איך אתם כל הזמן ממשיכים, אבל זה גם כוח, כולנו יחד בזה. לבד לא הייתי מסוגלת לעשות את זה".
כרגע, כל חמשת בני המשפחה יחד בסלון, מחליפים מקומות ישיבה כדי שיהיה לכולם נוח. בן, שישב על אמו, מפלס לעצמו עמדה מרווחת יותר, וברגע זה חוצה את הסלון אחד מצמד החתולים, כוכבי משנה בעלילות המשפחה. "ניקו הוא חתיך על־חלל", אומרת רונית על החתול הפרסי, "אנחנו שוקלים לפתוח לו אינסטגרם". כן, בבית הזה, גם חתולים רשאים לחלום חלומות ולממש את עצמם.
עיניים בגב
סיפור ההיכרות של רונית וג'ונתן הוא תסריט לקומדיה רומנטית שטרם נכתבה. "הכרנו בטיול שלה בדרום אמריקה", מספר ג'ונתן, "אני עבדתי במסעדת בשר של דוד שלי בארגנטינה, ורונית הגיעה לשם במקרה. הייתי המלצר שלה והתחברנו. היא לא הסכימה לעבור לארגנטינה, אז אני עברתי לישראל ואחרי עשרה חודשים הצעתי לה נישואים. "תמיד היינו מאוד קשורים, עושים הכל ביחד, וגם גדלתי ככה. ההורים שלי היו ביחד כל הזמן, וחיפשתי את זה במשפחה שנקים".
הם נישאו, הקימו בית בישראל, הפכו להורים ובהמשך גם ליוצרי תוכן ולכוכבי רשת משפיעים. "כשהצעתי לה לפתוח את הערוץ, זה היה בשבילנו", אומר ג'ונתן, "היא אמרה 'יאללה, זה יהיה עוד משהו שנעשה ביחד חוץ מלהיות הורים של הילדים'".
אבל ההילה לא פסחה על הדור הבא, שכבר גדל לתוך ימי צילומים, מתיחות ואתגרים. "אני תלמידה, לצערי", מכריזה אלה כשהיא נשאלת מהו בדיוק עיסוקה, וגוררת צחוק מכל בני המשפחה.
"אנחנו תלמידות ובנות של יוצרי תוכן, ואנחנו גם יוצרות איתם תוכן", מוסיפה אחותה, מיה. השתיים מככבות, יחד עם אחיהן בן, בעשרות סרטונים עם כותרות כמו "מתחתי את אחותי הקטנה", "נקמה על ההורים", ו"אוכלים רק אוכל של בראול סטארס במשך 24 שעות!".
העוקבים והלייקים נערמו בהדרגה, וכיום ילדי המשפחה לא יודעים מהי אנונימיות. "ברור שמזהים אותנו ברחוב, בעיקר במקומות עמוסים", אומרת מיה, "באים אלינו ומבקשים תמונה, שואלים אותי אם אני הבת של רונית וג'ונתן..."
"בקרוב ישאלו אותנו אם אנחנו ההורים של מיה", מכריזה רוניתלנוכח העובדה שמיה כבר הוציאה שיר ראשון ("קטן עלי", 1.1 מיליון צפיות) ונבחרה לפרסם מוצרי איפור - סנונית ראשונה ממי שאולי תהפוך עוד השנה לכוכבת מס' 1 במשפחה.
"לפעמים אנחנו קולטים אנשים שמצלמים אותנו בסתר, וזה קצת מעצבן", היא אומרת, "אם מבקשים אישור אין לנו בעיה להצטלם. אם מצלמים אותנו בסתר אולי חושבים שאנחנו לא שמים לב, אבל הקטע הוא שיש לנו עיניים בגב. אני קולטת כל אחד מהם".
ג'ונתן: "יש את יוטיוב, שזו הפלטפורמה היחידה שמשלמת ליוצרים, ויש את ההופעות ואת שיתופי הפעולה. כמו בכל עסק בארץ, יש תקופות טובות ופחות טובות. אנחנו מצליחים להתפרנס בכבוד, לא מתלוננים, אבל יש לנו חיים מאוד רגילים"
"אנחנו משתדלים לא ללכת לקניונים בשעות עמוסות, כי זה יהיה בלגן", אומרת רונית, וג'ונתן מוסיף: "רוב האנשים שבאים להצטלם איתנו מאוד נחמדים, מכבדים ומבקשים יפה, גם מאיתנו וגם מהילדים. ברור שתמיד יש איזה אחד או שניים שעושים בלגן".
במשפחה יש תמימות דעים על כך שצילומים עם הקהל הם חלק בלתי נפרד מהביזנס, אבל בן, תכף בן 9, פחות מתחבר לעניין. ג'ונתן נזכר באירוע בפארק, כשבן היה בן 6 וצולם מרחוק: "הוא קלט את הילדה מצלמת אותו בסתר וצעק עליה 'אמרתי לך לא לצלם אותי!'"
בן לא שוכח את המקרה עד היום. "כשאראה את הילדה הזאת אני ארדוף אחריה ואמחק לה את התמונה הזו", הוא מבטיח. בינתיים, מבטיחים יתר בני המשפחה לספק את הסחורה, ורונית מבהירה שהם לא דורשים מהדור הצעיר להצטלם עם המעריצים ומשאירים את ההחלטה בידיהם.
"כשמבקשים מאיתנו להצטלם לסרטונים, זה חלק מהעניין", היא אומרת, "אנחנו לא חדשים בתחום, ואני מבינה את הרצון הזה. מבחינתם, הם מכירים אותנו ממש טוב. לילדים שמעריצים אותנו אני אף פעם לא אומרת לא, ואני חושבת שזו זכות לעשות את מה שאנחנו עושים, במיוחד כשישראל בתקופה כזאת קשה, ואני רואה כמה הסרטונים עושים להם טוב ומרימים אותם".
היו מקרים שבהם זה חצה את גבול הטעם הטוב?
ג'ונתן: "היו כמה מקרים שבאו אלינו הביתה. זה קורה לא מעט, וקרה גם לפני שבועיים".
רונית: "אלו חברים של חברים של חברים, שיודעים איפה אנחנו גרים או מזהים את הכתובת שלנו מהסרטונים. עשיתי איזה סטורי לא מזמן, וילד זיהה שאני בפארק השכונתי ולקח את אבא שלו למצוא אותי."האבא סיפר לי: 'הוא לקח אותי לכל הגינות בקריית אונו עד שהגענו לפה'. אם זה בחוץ, אין לי בעיה להצטלם. בבית זו כבר בעיה, כי זה המרחב האישי שלנו וזה לא מתאים".
ג'ונתן: "רונית תמיד אומרת 'לא' לצלם, ואני יותר חלש. אני תמיד פותח את הדלת ואומר 'תקשיבו, זה הבית שלנו, אני מצטלם איתכם אבל אל תספרו לאף אחד איפה אנחנו גרים, ואל תביאו לפה אף אחד'".
רונית: "גם אני נחמדה, אבל אני חושבת שצריך לשים גבולות".
מיה: "כשבאים אלינו הביתה זו הרגשה שנדבקים אלינו, וזה פחות נעים".
לוקחים אחריות
פרט לפרקים שעולים בעקביות מדי שבוע בערוצי היוטיוב ולשיתופים ברשתות, בני המשפחה מקפידים לשמור על חלקים מחייהם פרטיים. "אנחנו מאוד שומרים על הפרטיות שלנו ושל הילדים", אומר ג'ונתן, "מה שהם לא רוצים שאנחנו נעלה - אנחנו לא מעלים. אנחנו מקפידים לא להעלות סיטואציות מביכות או אינטימיות שלהם".
רונית: "קודם כל, אנחנו הורים, לפני שאנחנו יוצרי תוכן. אני צריכה לישון בלילה עם מה שאני מעלה. מאוד חשוב לי לשמור עליהם. אם יש תוכן טוב, נגיד בת מצווה, כמובן שאפשר לתעד ולהעלות. זה שמחה וזה כיף וזו גם מזכרת לנו שתישאר".
ואיזה תוכן לא תשתפו?
רונית: "איזו תאונה או מישהו שמרגיש לא טוב".
ג'ונתן: "אני יודע שאם נעלה את הילדים כשהם בבית החולים נקבל מיליון לייקים, אבל בחיים לא אעשה את זה. לא נעלה תוכן שהילדים לא מרגישים איתו בנוח, גם דברים שאני לא יכול להבין מה מביך או בעייתי בהם, וזה מעצבן אותי".
רונית: "הבריאות הנפשית של הילדים שלנו במקום הראשון. אם, נגיד, כותבים לי 'תעשי מתיחה שאת בוגדת בג'ונתן', אין סיטואציה כזאת. לא יקרה. בגלל שאנחנו חלוצים בתחום והרבה אנשים מחקים אותנו, אנחנו גם לא עושים טרנדים מסוכנים".
ג'ונתן: "אנחנו לא מחנכים אף אחד, אבל יש לנו כל הזמן מודעות למה שאנחנו מעלים".
רונית: "יש לי פה איזושהי אחריות להשתמש בפלטפורמות שלנו כדי להעלות מודעות לנושאים חשובים - למשל, נגד חרמות. השיר הראשון שלנו הוא נגד בריונות ברשת ("לא ניתן יד", ש"ז)".
רונית נמצאת בקשר עם ספקים חיצוניים, אחראית לפגישות העבודה ולתיאום הצילומים. בצהריים הם בבית עם הילדים. "ההורים מכינים לנו ארוחת צהריים, אבל אנחנו עדיין מתלוננים שאין אוכל", חושפת מיה פיסת מציאות נסתרת. לאחר הארוחה העבודה נמשכת. "יש לנו פגישות עם מפרסמים, טלפונים, עריכות, חושבים על רעיונות, כותבים, הופעות, או צילומים", מסבירה רונית.
המשמעות של יום צילום היא שהחל מהשעה שלוש כולם בבית, מוכנים לשתף פעולה עם תסריט למערכון או עם אתגר שתוכנן מראש. "אנחנו חושבים המון קדימה על הסרטונים", אומר ג'ונתן, "קודם כל, אנחנו מספרים לילדים מה יהיה שם ושואלים אותם מי ירצה להשתתף בסרטון".
מכונת הכביסה משמיעה רעשים מוזרים, ומיה אומרת לאביה שילך לבדוק אם היא מתפוצצת. האם כדאי לצלם סרטון על מכונת כביסה מתפוצצת? משפחת ליופריו חושבת שזה אחלה רעיון, אבל לאחר בדיקה מקיפה מתברר שאלו הנעלים של ג'ונתן, מידה 47, שמעוררות את המהומה הביתית. הרעש מהמכונה מרעיד את הבית, אבל המשפחה, שכבר אירחה מסיבות קצף סוערות, הפכה את הבית למגרש מתנפחים ולפארק מים, וחיה בתוך בריכה 24 שעות, פחות מתרגשת.
התוכן מגיע מכם או מהילדים?
רונית: "ההשראה מגיעה, כמובן, מהחיים עצמם, מהדברים שקורים פה, אם זה המלחמה או החופש הגדול, אבל גם הרבה מהילדים. התחלנו עם מערכון שהילדים לא רוצים ללכת לישון, מה שקורה בכל בית בישראל, וזה דבר שחוזר על עצמו בסרטונים שלנו. אנשים מאוד מזדהים עם מה שאנחנו עושים, כי אנחנו לוקחים את הדברים מהחיים ופשוט צוחקים עליהם, לא מייפים את המציאות. הרבה פעמים אומרים לנו 'זה בול ככה אצלי בבית'".
ג'ונתן: "אני יודע שאם נעלה את הילדים כשהם בבית החולים נקבל מיליון לייקים, אבל בחיים לא אעשה את זה. לא נעלה תוכן שהילדים לא מרגישים איתו בנוח, גם דברים שאני לא יכול להבין מה מביך או בעייתי בהם, וזה מעצבן אותי"
ג'ונתן: "כשהילדים היו קטנים, לא שאלנו אותם. הם ממש התגלגלו לקטע שלנו. כשהם גדלו הם הביאו כל מיני רעיונות. מיה הביאה את רעיון הערפדים, שהפך לסדרה של עשרות פרקים, ועד היום מבקשים מאיתנו שנעשה עוד. הבנו שיש מקום לעוד ערוץ ופתחנו את 'משפחת ליופריו', שהוא ערוץ בלי לחץ. כל ילד שרוצה, מקבל שם את הבמה שלו".
רונית: "אם היינו פותחים לכל ילד ערוץ זה היה עף, אבל אנחנו לא עושים הכל בשביל הצפיות. חשוב לי שהילדים שלנו ייהנו. בן רצה להיות יום אחד ראש ממשלה בסרטון, וקיבל. אני תמיד אומרת לעצמי, 'איזה כיף להם, הלוואי שההורים שלי היו עושים איתי עשירית ממה שאנחנו עושים איתם'".
ג'ונתן: "לפני שבועיים פתחנו לבן ערוץ כי הוא ממש חפר לנו, אבל עוד לא העלינו בו כלום".
40 במתמטיקה
יוטיוב הוא פלטפורמה תובענית. כל סרטון דורש מיוצריו השקעה לא מבוטלת, גם עבור יוטיוברים ותיקים כמו הליופריואים. "זה המון־המון עבודה", מגלה ג'ונתן, "היום יש לנו צוות עורכים, אבל בסופו של דבר אנחנו תמיד נותנים את הטאץ' האישי שלנו. אני אחראי לעריכת הסרטונים. כשהתחלנו רק אני עשיתי את העריכות, אבל הגענו לשלב שכל סרטון דרש עריכה של ארבעה־חמישה ימים".
"הרעיונות והכתיבה הם כמעט הכל שלנו", מחדדת רונית, "היום יש הרבה רגליים לעסק. יש לנו מנהלת אישית, סוכן שאחראי להופעות וסוכן שאחראי לקמפיינים".
בואו נדבר ביזנס.
"אנחנו מרוויחים כסף", מודה ג'ונתן, "יש לנו את יוטיוב, שזו הפלטפורמה היחידה שמשלמת ליוצרים, ויש את ההופעות ואת שיתופי הפעולה. כמו בכל עסק עצמאי פה בארץ, יש תקופות טובות ופחות טובות, של מלחמה ושל קורונה. לא קל לנהל פה עסק. אנחנו מצליחים להתפרנס בכבוד, ממש יפה, לא מתלוננים, אבל יש לנו חיים מאוד רגילים".
איך אתם מול משפחות יוטיוב אחרות - טרסוב, ספיר, אליהו? יש תחרות, קנאה או פרגון?
ג'ונתן: "מובן שיש תחרות. רונית ואני היינו מהחלוצים, ואנחנו רואים שכשאנחנו מעלים סוג מסוים של תוכן, מעתיקים את התוכן שלנו, מנסים לעשות משהו דומה - אבל זה מחמיא לנו".
רונית: "תמיד חלמתי להיות שחקנית, ולא היה לי אומץ ללכת עם זה עד הסוף. יום אחד ג'ונתן שאל אותי 'מה היית רוצה לעשות, אם לא היתה אף מגבלה בעולם?' - שאלה שבדרך כלל שמים במגירה. ואז הוא אמר לי 'בואי נפתח ערוץ ביוטיוב'"
רונית: "זה אומר שאנחנו מודל לחיקוי, וזו תחרות בריאה. בכל תחום יש תחרות, והיום במיוחד, כי זה תחום שגדל, אבל זה בסדר. בדיוק כמונו אין עוד. אפשר לחקות אותנו עד גבול מסוים, לעשות אתגר שאנחנו עשינו, אבל אי אפשר להביא את בן, את רונית, את ג'ונתן ואת מיה, ולעשות כמונו. אין כמונו. יש לנו אפילו שיר על זה, 'מה ששלי שלי'. מאוד חשוב להביא את האני עצמי שלך, וזה משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממך, לא יעזור כמה ינסו".
יש לכם טיפים למשפחות שרוצות ללכת על זה?
ג'ונתן: "פשוט תעשו מה שאתם אוהבים - ואתם באמת חייבים לאהוב להצטלם ולהעלות את התוכן שלכם".
רונית: "להיות מפורסם זו תוצאת לוואי של לעשות משהו שאתה אוהב. זו לא מטרה בעיניי. התחלנו מהחלום שלי לעסוק במשחק ואיכשהו זה התפתח לעוד המון כיוונים, אבל באמת כדאי לעשות את מה שאתם "אוהבים ולהתמיד בזה, ובטח כשאתם מכוונים לעצמכם מצלמה. המצלמה קולטת כשאתם לא נהנים ולא אוהבים את מה שאתה עושים".
בקיצור, זה חייב להיות אותנטי.
ג'ונתן: "אני חושב שזה פונקציה של זמן. אתה לא יכול לשקר לגבי מי אתה. אתה יכול לעשות את זה אולי חצי שנה, כמה חודשים, אבל לא 12 שנים".
רונית: "זה גם סוד ההצלחה שלנו, העקביות. להביא את עצמך באמת לאורך זמן זה הדבר, אבל כמובן שאנחנו מקצינים סיטואציות, וברור שזה לא אמיתי".
ג'ונתן: "המערכונים מתוסרטים, אבל יש בסיס אמיתי שעליו נכתב טקסט מגניב. עשינו מערכון על דמי הכיס של אלה אחרי שהיא שאלה אותי, 'אבא, למה כל החברים שלי מקבלים דמי כיס ואני לא?'. הבנתי שזה רעיון טוב למערכון וכתבתי אותו".
ההפתעות והמתיחות הן תוכן אמיתי?
מיה: "ההפתעות שההורים שעושים לנו אמיתיות. אנחנו לא יודעות כלום לפני".
רונית: "אי אפשר לעבוד ככה על ילדים. את הפרצופים האלה את לא יכולה לזייף. אולי עם שחקניות מעולות אפשר לשחק את זה, אבל אנחנו באמת משתדלים להפתיע. גם מבחינתי, האפקט של ההפתעה שלהן הרבה יותר כיף".
שתיהן נזכרות בפרויקט "החדר של מיה", ששופץ בכמה שעות שבהן מיה נעדרה מהבית. "הצופים רואים את זה ב־12 דקות אבל מאחורי הקלעים היתה המון עבודה - והפרצוף שלה כשהיא נכנסה וההתלהבות היו שווים את זה", אומר ג'ונתן. "לא ידעתי כלום", נשבעת מיה.
אז אלה באמת קיבלה 40 במבחן במתמטיקה?
רונית: "אלה, תביאי את המבחן".
אלה: "זו אמת. זה הציון שקיבלתי".
איפור: ורד בדוסה רוטרו
shirz@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו