"זה היה שבוע מהיפים בחיי בשנים האחרונות". כך מתאר רוני קובן את השבוע שקדם ל־7 באוקטובר, כשהיה שופט בקטגוריה הדוקומנטרית בפסטיבל הסרטים בחיפה. "ראיתי סרטים, המשפחה שלי הצטרפה, ואז חזרנו הביתה, ובשבת... קמנו כמו כולם עם האזעקה".
באותו השבוע עמרי אסנהיים היה בשיאה של עבודה על כמה פרויקטים. "עשיתי סדרה על פרשת אלאור אזריה, שאחרי 7 באוקטובר נראתה כלא רלוונטית, והייתי באמצע העבודה על 'המו"לים' שגם נראתה כמו הדבר הכי רחוק מלקרות".
"עמרי סימס לי במשך כל אותה שבת", אומר קובן. "אה... וואלה? לא זכרתי", מגיב אסנהיים בהפתעה. קובן מרפרף על ההודעות בתכתובות בינו לבין חברו הקרוב ושותפו המקצועי. "סתם מעניין אותי מה כתבת לי..." הוא אומר ומתנצל על התעסקותו בנייד בזמן הקצר הקצוב שהשניים מצאו בדוחק לשיחה משותפת.
"יש לנו תוכנית מעולה מחר... ברדיו", מעדכן אסנהיים. "יורם כהן נתן אישור... ו...". רוני מרוצה. הוא לא מרים את עיניו מהמסך. הכותרת שתצא למחרת מהראיון הזוגי שלהם בכאן רשת ב' עם ראש השב"כ לשעבר - "נתניהו ביקש שאפעיל את הכלים שברשותי מול שותפי סוד" - תהפוך לאחד הנושאים המרכזיים שיעסיקו את הפאנלים לאורכו של היום ולרוחבם של אולפני הערוצים.
"כעיתונאים אנחנו צריכים לאתגר את מה שהרשויות, הממסד, הריבון, הצבא, המשטרה, מעבירים לנו. לשאול מה מסתתר מאחורי המידע, למה הם רוצים שנפרסם"
"הנה", מכריז קובן, ומקריא מתוך הווטסאפ: "אתה שולח לי בתשע בבוקר: 'מה אתה אומר? נראה זוועה'. אני כותב לך: 'נפל טיל שישה בתים מהבית שלי', ואתה עונה: 'גם אצלנו נפל רסיס בשכונה...'". רוני מרים את עיניו ומחייך: "בגלל שעמרי הוא סמכות ביטחונית בשבילי, ותמיד מרגיע אותי, אני שואל אותו: 'תגיד, ישתלטו על זה? כי מה שמפחיד שזה נראה לא מנוהל'".
אחר הצהריים עמרי כבר שולח לשותפו סרטונים. "בכלל לא זכרתי...", עמרי אומר כמעט לעצמו. "הנה הביבסים... וואו...", אומר רוני והעיניים שלו נחרדות מחדש כשהוא רואה את התמונה של שירי מבועתת עם שני הפעוטות. "נתיב העשרה נכבש על ידי מחבלי חמאס ואין צבא...", הוא ממשיך לגלול, "מדהים לראות את התכתובות... אני זוכר שבאנו לשדר ברדיו בסופשבוע".
רוני מניח את הנייד. "זה היה כמו... לא יודע להסביר, מין הרגשה כזאת... כולם היו חיוורים וסופר מגויסים". עמרי אומר: "והחיוורון נשאר לאורך כל השנה..."
"קיפ דואינג דאט"
אנחנו נפגשים לקראת עליית העונה השנייה לתוכניתם "יהיה טוב". תוכנית אירוח זוגית של רוני קובן (45) ועמרי אסנהיים (49) בכאן 11. העונה הראשונה עלתה לשידור באוקטובר אשתקד, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. הפנייה הגיעה אליהם מהתאגיד. "'יהיה טוב' נולדה לתוך מלחמה", אומר עמרי.
"היא הביאה הישגים עיתונאיים משבוע לשבוע. זה התחיל בכך ששאלו אם נוכל לעשות תוכנית באותם ימים שבכל האולפנים היה טקס קינה מתמשך על מדינת ישראל. בתאגיד חיפשו תוכנית אקטואליה שיהיה בה גם דוקו ומגזין, ובעיקר שהיא תהיה תוכנית אולפן שנותנת תקווה ואופטימיות, ושתביא את הסיפורים מהשטח. גולן יוכפז, מנכ"ל התאגיד, נתן לה את השם 'יהיה טוב'".
אף ששניהם לא הגישו לפני כן תוכנית טלוויזיה בשידור חי, הם מייד הסכימו. "הבנו שיש פה צומת היסטורי, שקורה כאן משהו שהופך את הפרויקטים - לפחות את אלה שאני עובד עליהם - לפחות רלוונטיים, ואם אנחנו רוצים לסקר את האירוע ההיסטורי הזה, אנחנו צריכים לעשות את התוכנית. היתה גם נחמה, אמרנו: 'לא משנה איזה טעויות נעשה וכמה ניכשל - בתוך כל הרע והשחור אף אחד לא יזכור כישלון קטן של תוכנית שולית בטלוויזיה'".
את שלוש התוכניות הראשונות עמרי הגיש לבד. רוני הצטרף להגשה בתוכנית הרביעית. "חטפתי את השבת השחורה מאוד קשה. הייתי בשוק. היו לי חרדות", מספר קובן. "עמרי ואני כאילו עברנו תנועה הפוכה, הוא רק רצה לצאת החוצה ולתעד, ואני רק רציתי להתכנס פנימה, להיות עם המשפחה. לא היה לי שום רצון לעשות כלום".
עמרי: "הרגשתי שאני חייב להיות בשטח. לרוב אני לא אוהב מייד לרדת לשטח כשהדברים קורים... לא הדוקומנטרי הקלאסי, אני תמיד אוהב מבט רטרוספקטיבי - לפעמים של חודשים, לפעמים של שנים. פה זה היה עניין של ימים. חשבתי שזה כל כך אינטנסיבי וקורה וחי - אז אני לא ארד ב־8 באוקטובר עם מצלמה, אבל שבוע אחרי אני חייב לצלם את הסיפורים במקום שבו הם קרו".
"שאפו!" אומרת אישה בחיוך רחב בזמן שהיא מתקרבת אל השולחן שלנו. "שאפו ענק על אבישי בן חיים. אין דברים כאלה. כל המדינה משתגעת. וגם החברה שלי", היא אומרת לרוני ומצביעה לעבר חברתה שיושבת אל שולחן בקצה בית הקפה, "נורא אוהבת אותך!". "תמסרי לה ד"ש", רוני מודה לשתיהן בחיוך. "קיפ דואינג דאט", היא עונה לו ומתרחקת.
"לשנינו היה שבוע מאוד משמעותי", אומר רוני, "אצלי עם אבישי בן חיים, אצל עמרי עם 'המו"לים'", הוא אומר ומתכוון לשידורו של הפרק החמישי והאחרון של הסדרה, שיצר עם הבמאי גלעד טוקטלי על מאחורי הקלעים של זירת העיתונות הכתובה בישראל.
בלי חליפות ומחסומים
בתוכנית הראשונה של "יהיה טוב" עמרי תיעד את סיפורה של משפחת תיבון. "רצינו דרך סיפור פרטי של מי שהיה שם לפתוח את תמונת המלחמה בעיני הצופה", הוא אומר. "נעם וגלי פותחים את היום בשחייה, הם רואים יירוטים, גלי שומעת צבע אדום, נעם אומר לה 'עזבי, זה סבב של הג'יהאד'.
בשבע הם נכנסים לאוטו ומוצאים עשרות הודעות מבנם אמיר ואשתו. הם נצורים בממ"ד בביתם בנחל עוז. גלי ונעם יוצאים למסע חילוץ, ודרך העיניים שלהם - כשהם נוסעים בכבישים המדממים של הדרום ורואים את המכוניות השרופות, נעם נכנס לנחל עוז, נלחם במחבלים ומציל את הבן, את כלתו ואת הנכדות. דרך הסיפור שלהם את יכולה לראות את המלחמה, ועל הדרך יש כאן סיפור מטורף שאפשר למכור אותו לנטפליקס".
"באמת מכרו אותו", מאשר רוני.
"אנחנו מתחרים על הסיפורים הלאומיים שכולם מתחרים עליהם", אומר עמרי. "אחרי סיפור הגבורה של משפחת תיבון, הבאנו את הסיפור של אביב הברון, שהמשפחה הגרעינית שלו היא אולי זו שאיבדה הכי הרבה ב־7 באוקטובר. שלושה מבני משפחתו נרצחו ושבעה נחטפו. הבאנו ראיון עם האלוף יוסי בכר, שכולם התחרו עליו.
"אנחנו לא עוסקים רק בדברים קשים. למשל, יצאנו לקיבוץ גבע לפגוש את הגבעטרון. ההיילייט של הכתבה זה שאנחנו עולים לבמה לשיר איתם את 'בת 60' מול 2,000 צופים"
"לוחם שבשבת השחורה הפך ליחידת קומנדו של איש אחד וחיסל 15 מחבלים כשהגן על קיבוץ בארי, על הבית שלו. בתוכנית הרביעית, כשרוני הצטרף, היה לנו ראיון זוגי מעורר הדים עם ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. אני חושב שזאת התוכנית שסימנה את ההצלחה של 'יהיה טוב'".
במסגרת התוכנית עמרי נכנס פעמיים לעזה. "היינו כל כך קטנים ולא מנוסים בהתחלה, שאף אחד לא רצה לבטח אותנו. אבל היה לי תאריך לכניסה לסג'עייה שהיה אז המקום הכי חם. אמרתי לענבל, המפיקה שלנו: 'בואי נמצא צלם שיסכים להיכנס בלי ביטוח'. היא מצאה את ליאור בן שבת". את אשתו עמרי עדכן רק בבוקר הכניסה. "אמרו לי 'אל תגיד לאשתך שאתה נכנס כי היא תדאג נורא'.
"התקשרתי בשש בבוקר ואמרתי לה 'עוד שעה אני נכנס לסג'עייה', והיא אמרה 'אוי ואבוי! מי ייקח את הילדים בארבע מהגן?... אתה תספיק?' אמרתי לה: 'לא נראה לי שאספיק לחזור בארבע'. היא אמרה: 'אוקיי... ו... בשש אתה תצליח להגיע?'"
בעזה, הוא אומר, "הרגשתי בטוח". הרגעים הקשים היו דווקא אלו שבהם שהה בעוטף. "להיכנס בחוף זיקים למיגונית, שלושה שבועות אחרי הטבח, במקום פתוח, ליד הים, כשאתה בטוח שהרוח תאוורר הכל כי כבר יש בנובמבר רוח מטורפת - ויש שם ריח נוראי של גופות, ואתה שואל כמה זמן צריך לחלוף עד שהריח ייעלם מפה. והריח הוא רק סמל לכל ההרס שמסביב. בבארי, בכפר עזה. שכונת הבנים ושכונת החטופים ושכונות הנרצחים. זה היה יותר מסובך וקשה מאשר להיות בתוך עזה".
רוני: "אני מרגיש שבשנים שקדמו לאסון צילמתי דברים מאוד קשים. בסדרה 'יוצא מן הכלל' צילמנו במחלקה סגורה בגהה, במחלקה להפרעות אכילה, עסקנו בדיכאון אחרי לידה... עשיתי סרט ב'עובדה' על הרצח של מיכל סלה. תמיד שאלו אותי 'איך אתה חוזר אחר כך הביתה?' אני חושב שבמלחמה לא יכולתי להתמודד עם רמת האכזריות והרוע. אני זוכר שבהתחלה לא היה כלום. הכל נסגר. כל ההרצאות, הראיונות על במה שאני מאוד אוהב, הכל נמחק. אחרי חודש בערך הכל חזר".
עמרי: "על סטרואידים".
רוני: "אנשים רצו לצאת מהבית ולמצוא נחמה".
עמרי: "הם רצו לשמוע תוכן".
רוני: "היתה לי התחייבות מלפני המלחמה לראיון בבית ציוני אמריקה עם דניאלה לונדון דקל. חשבתי לעצמי מי יבוא בתקופה כזאת. אבל המקום היה מפוצץ. אני הייתי גמור. בכלל לא הייתי בטמפרטורה של הקהל. עבדתי הפוך - קיבלתי כוחות מהצופים, מהקהל. קיבלתי המון כוח מעמרי, וזה עובד גם הפוך".
"בעונה השנייה אנחנו עובדים לטווח ארוך ומביאים גם ראיונות הישגיים, גם תחקירים וגם ראיונות בלעדיים", אומר עמרי. "בתוכנית הראשונה אנחנו פותחים בראיון בלעדי וראשון עם תא"ל עופר וינטר, רגע אחרי שסולק מצה"ל ופשט את המדים. הוא מדבר בלי מעצורים, זה ראיון מטורף. לקח לנו הרבה זמן להשיג אותו. בתוכנית הזו אנחנו גם מלווים את משפחתו של אלי פלדשטיין אל הכלא ביום שבו הוא השתחרר, בראיון באמת יוצא דופן של רוני ושלי. בקיצור, יהיו הפתעות", הוא מבטיח ולא מתכוון להסביר.
"לשמחתנו", הוא ממשיך, "אנחנו משוחררים מעניבות ומחליפות בתוכנית הזאת, ולא עוסקים רק בדברים קשים. למשל, יצאנו לקיבוץ גבע לפגוש את הגבעטרון. בשבילי זו היתה חוויה. זה נוף הילדות שלי. גדלתי בתל עדשים, הם הופיעו על הדשא אצלי בבית. זאת אחת הלהקות היחידות שאני שומע באוטו, אני מכיר את כל השירים בעל פה - וגם רוני כמובן. ההיילייט של הכתבה זה שאנחנו עולים לשיר איתם במשכן לאמנויות הבמה את 'בת 60', מול 2,000 צופים. זה מרגש אותנו בצורה יוצאת דופן".
הזוגיות הטלוויזיונית שלכם מיוחדת - אתם מאוד שונים וגם מאוד משלימים זה את זה.
"עולה לי לראש ראיון עם אמא מדהימה שאיבדה את הבת שלה בנובה, והיא נכנסה איתנו לרזולוציה מאוד קטנה של האסון", אומר רוני. "היא סיפרה איך הילדה דיברה בטלפון עם אבא שלה מהשטח, היא תיארה איך היא שמה את הידיים על הראש, מתפללת. היא מתארת בשיחה שהמחבלים יורים לה ברגל, והיא עוד חיה, וההורים מדברים איתה. 'את תצאי מזה', אמרו לה - ובסוף הם רצחו אותה. זו היתה שיחה מפרקת. אני יושב מולה ובוכה. עמרי לא".
"אני מגיב באופן שונה ממנו", ממשיך עמרי. "אני נורא מרוכז. רוני נכנס יותר לרגש של השיחה. הוא מתחבר רגשית למרואיין. אני נורא מרוכז במה שהוא אומר, במה לשאול הלאה..."
הצעדים הראשונים
היום הם צמד עיתונאים מהמובילים ומהמשפיעים בישראל, ומאחוריהם שורה של תחקירים והישגים מקצועיים גדולים וגם מטבעות לשון שהפכו לקאלט; "רחמים לא ידע", "מי אתם, אלוהי המוסר?" ואף חיקוי של "פגישה - עם רוני קובן" ב"ארץ נהדרת". במהלך השנים כל אחד מהם עסק ביצירה עצמאית.
עמרי הקים ב־2022 את חברת ההפקות "סטוריליין", שאותה השיק עם הסדרה "פולארד", שנמכרה להפצה בינלאומית. בין תחקיריו הבולטים - הניסוי הסודי של חיסון האנתרקס על חיילי צה"ל, שעליו הוענק לו פרס סוקולוב, ועל תחקיר בנושא הלוביסטים הוענק לו פרס פרימור של הרשות השנייה, שבו זכה בשנית גם על תחקיר שערך על הנעשה במכון לרפואה משפטית.
רוני זכה עם תוכניתו "פגישה" בפרס האקדמיה לתוכנית ראיונות מדי שנה ברצף מאז עלתה לראשונה בשנת 2017. "חלמתי בכלל להופיע על במות התיאטרון", משתף רוני. "אבא שלי התנגד בתוקף. הוא רצה שאלמד בכיתה מדעית. הייתי טוב במקצועות הריאליים. בשנה הראשונה במדעית סבלתי נורא.
"בכיתה י' הלכתי בסתר לבחינות לתלמה ילין. היו איתי ילדים מ'תופסים ראש', כל הילדים הכי יפים בישראל מהפרסומות של מילקי ועד הסרטים הכי מדוברים באותה שנה. הבחינות היו בחדר מלא מראות, היה אודישן של מונולוג והיה גם ריקוד. דמייני אותי רוקד בחדר מלא מראות כשמול הילדים הכי יפים אני שקלתי מאה קילו. הדימוי העצמי שלי היה ברצפה. כשהתקבלתי זה היה אחד הימים המשמעותיים בחיים שלי".
לתיאטרון צה"ל, לצערו, לא התקבל, אבל נעתר למשאלת ליבו של אביו - והגיע לבחינות לגלי צה"ל, אף שלא קיבל זימון ולא היו לו הקשרים. הוא עבר בהצלחה את המיונים ושירת בגל"צ ככתב לענייני תרבות. בהמשך הגיש גם את "ציפורי לילה מארחות". אחרי שירותו הצבאי החל לסלול את דרכו העיתונאית, ולצידה הוא מגשים היום גם את החלום מהילדות. זה קורה באולם "צוותא", שבו הוא מדבר על "איך לדבר עם אנשים".
"אני מספר על הראיונות הבולטים עם אהרן ברק, אבישי בן חיים, על המסעות הדוקומנטריים הקיצוניים ביותר, על דיאלוג, על אינטימיות, על איך לדבר עם בני אדם. אני מספר על מקרים שבהם זה לא הלך חלק, כי רק מהמקרים המסובכים אפשר ללמוד. אני מספר גם על ראיונות שהותירו בי חותם, על הפעם שבה הבן של ג'ון לנון זעם עלי באמצע ראיון וברח, כשהצלם שלי רודף אחריו ברחובות לונדון (ההופעות הקרובות יתקיימו ב־13.12, ב־6.1 וב־31.1 באולם צוותא)".
"הבאנו הישגים משבוע לשבוע. זה התחיל בכך ששאלו אם נוכל לעשות תוכנית באותם ימים שבכל האולפנים היה טקס קינה מתמשך על מדינת ישראל. חיפשו משהו שנותן תקווה ואופטימיות"
"כילד רציתי להיות שחקן כדורגל. בהמשך חלמתי להיות כתב ספורט. לא חלמתי להיות העיתונאי שאני היום", אומר עמרי. בצבא הוא היה לוחם ביחידת העילית 669. "הייתי לוחם בינוני. הבנתי שלא תהיה לי קריירה צבאית, אבל מאוד נהניתי מהשירות וזה עיצב אותי כאדם, להיות לוחם באחת מיחידות העילית של צה"ל. זה חלום שהגשמתי.
"בשלב מסוים קראתי את הספר 'ראיתי אותם' של דן מרגלית, שעוסק בקריירה שלו, וזה הדליק אותי. אמרתי לעצמי: 'איזה חיים מעניינים אלה - לפגוש את כל האנשים. לשרוט שריטה בהיסטוריה של מדינת ישראל'. חשבתי שאהיה כתב בתחום הספורט. חיפשתי עבודה שלא רק מתפרנסים ממנה. כשלמדתי ב'כותרת' החיידק הזה של העיתונות נכנס בי עמוק". שם גם נפגשנו, עמרי ואני, כותבת שורות אלה, לראשונה.
אהבה, לא ממבט ראשון
"הכרתי את רוני כשהוא ערך את 'עכבר העיר חיילים', ב'העיר'. הוא כבר היה 'הבחור המוכר מגלי צה"ל'", מספר עמרי. לאחר מכן שניהם כתבו בעיתון "מעריב", אך לא החליפו ביניהם מילה. ב־2006 אחרי מלחמת לבנון השנייה הם קיבלו במקביל הצעה להצטרף לתוכנית התחקירים "עובדה". "זו מערכת שהיתה הבית השני ולפעמים הראשון שלי ב־17 השנים האחרונות", אומר עמרי. "יש בעובדה משהו שאין בשום מקום אחר, וזאת החתירה למצוינות בלתי מתפשרת".
רוני: "זאת מערכת שעושה טלוויזיה רב־שכבתית, שמנסה להביא מציאות מורכבת. אילנה (דיין) לימדה אותנו תמיד לחשוב עם מה הצופה יוצא בסוף הכתבה".
במשך 17 שנים הם היו חלק בלתי נפרד מצוות התוכנית. בתחילה רוני היה אחראי על "תיק הבידור", שבמהרה הפך להיות "תיק הרגש". "עמרי עשה כתבות על נושאים צבאיים, אבל מהר מאוד התערבבנו. עמרי עשה כתבה הורסת על הנשים במשפחתו של רפול, אני עשיתי תחקיר על דניאל מעוז שרצח את הוריו, עשיתי את הכתבה על שרון בלוך שאימצה את רם, ילד סודאני, ששבוע לפי האימוץ הרשמי שלו סבתו הביולוגית הגיעה ודרשה לקבל אותו בחזרה.
"זה היה סיפור שבאמת שינה אותי", אומר רוני. "הוא נצפה בטירוף", מפרגן עמרי. "המרכזייה של קשת קרסה בלילה שבו הוא שודר כי היה לו סוף לא טוב", אומר רוני, "הילד נפרד מאמא שלו וצעק בשדה התעופה. אנשים לא יכלו לשאת את זה".
איך הסיפור הזה שינה אותך?
"זו היתה פעם ראשונה שבה לא היו שום מחיצות ביני לבין הסיפור. עברתי עם שרון את הרגע הכי כואב בחיים שלה. לא ציפינו לדבר כזה. היא נהייתה חברה שלי. אשתי היתה אז בהיריון ראשון. כמה חודשים אחרי שידור הפרק נסענו לאוסטרליה לבקר את רם, לראות מה שלומו.
"אנחנו מגיעים עם שרון ועם הבת שלה למפגש ראשון אחרי שהוא נקרע ממנה, לבית שבו הסבתא מגדלת עשרה ילדים בקומונה. אנחנו מתיישבים. שרון בוכה. הסבתא אומרת 'רגע, אני רוצה להביא לך משהו'. היא הולכת וחוזרת עם שמיכה שהיא סרגה לבת שלי שעומדת להיוולד. וזוהר בתי באמת ישנה עם השמיכה הזאת אחרי שהיא נולדה.
"הם לימדו אותי על הורות. זה באמת היה מרגעי החסד שבמקצוע שלנו שבהם את פוגשת אנשים שמלמדים אותך, שמשנים בך משהו, שמטלטלים אותך. אנחנו עשויים מהפסיפס של הסיפורים האלה. גרנו אז בדירת שני חדרים ליד פארק הירקון, בקומה רביעית בלי מעלית. לידנו היה אתר בנייה שעבדו בו סודאנים.
"זה שלטון שמבקש להחשיך מסכים. אמנם קוראים לזה 'להפריט', אבל ברור שזה להחשיך מסך של טלוויזיה שמבקר אותו. צריך להבין את זה, רק מי שיש לו מה להסתיר מנסה לצנזר"
יום אחד אני יורד לסופר, מגיעים פועלים סודאנים ומחבקים אותי. זה היה חזק. זה גם הדבר שאני הכי אוהב בטלוויזיה - שהיא מדיום שפונה לרגשות, ואם אתה עושה משהו שהוא באמת בלב שלך או בלב של הגיבור - זה עובר. זה כאילו אין מסך ביני לבין הצופה".
אחד התחקירים הבולטים של עמרי במסגרת התוכנית היה התחקיר על שמעון קופר. "'תעלומת האלמן הכפול - שמעון קופר' הוא הסיפור שגורם לי את הסיפוק הכי גדול", הוא אומר. "הבאנו צדק גם לנשים שהוא רצח, גם למשפחות שלהן, וגם לנשים שעלולות היו להיות הקורבנות הבאים. קופר נכנס לשני מאסרי עולם.
"זה היה תחקיר שנמשך שבע שנים, וגם כזה שהצלחתי לספר אותו בכמה פלטפורמות - גם בטלוויזיה, גם בספר, גם בהרצאות, גם בהצגה ועכשיו גם כותבים סדרת דרמה לתאגיד על פי הספר. במובן הזה זו היתה הגשמת חלום - גם באופן העיתונאי וגם באפשרות לספר אותו ולהגיע להרבה קהלים".
ללמוד להיות מעולים
כשאני שואלת אם התקשורת צריכה לדעתם לעשות חשבון נפש בעקבות 7 באוקטובר, עמרי משיב: "ב־7 באוקטובר התקשורת הישראלית היתה בשיאה. ראית עיתונאים כמו אדוה דדון, שגם רוני וגם אני מאוד אוהבים, שנמצאת בחופשה במכתש רמון עם בן הזוג שלה, וכשהיא שומעת מה קורה היא נוסעת ומשמשת חמ"ל של אישה אחת עם דוידיאן. ראית את דני קושמרו מנהל את האירוע ומנסה לסייע, את אלמוג בוקר שהיה אז כתב הדרום של חדשות 13, את איציק זוארץ, כתב הדרום של התאגיד".
רוני: "את כרמלה מנשה, עם כל שנות הניסיון שלה, פוגשת אותנו בהפסקות ברדיו וכואבת את כל הטעויות שנעשות. כואבת את המחדלים. בכל פעם שחייל נהרג היא נגנבת".
עמרי: "אם יש משהו אחד שאנחנו צריכים ללמוד זה שתמיד צריך להיות מעולים. לא לקחת את השלטון על כל גווניו כאינסטנציה יחידה על המידע שאנחנו מביאים לציבור. כעיתונאים אנחנו צריכים לאתגר את מה שהרשויות, הממסד, הריבון, הצבא, המשטרה, מעבירים לנו. לשאול מה מסתתר מאחורי המידע, למה רוצים שנפרסם. אם יש חשבון נפש - זה להפעיל חזק יותר את מסננות הביקורת על המידע שאנחנו מקבלים ממוקדי הכוח".
מה תאמרו על הניסיון של הממשלה לסגור את התאגיד, מקום העבודה שלכם?
עמרי: "שלטון שמבקש להחשיך מסכים. אמנם קוראים לזה 'להפריט' אבל ברור שזה להחשיך מסך של טלוויזיה שמבקר אותו. זה שלטון שיש לו מה להסתיר. צריך להבין את זה, רק מי שיש לו מה להסתיר מנסה לצנזר".
רוני: "קשה לחשוב על פלטפורמה יותר מגוונת מהתאגיד. יש את כאן מורשת ומכאן, ורדיו בשפות אמהרית ורוסית, יש את המונדיאל והאירוויזיון ושלא לדבר על זה שבכל אירוע השקה של החינוכית - של שקשוקה, לבד בבית, כראמל..."
עמרי מתפרץ: "ראיתי הקרנה של 'שלי הכובשת'. הילדים יושבים בקהל וצועקים בכל פעם שיש גול, כאילו מדובר במשחק בשידור חי בגמר אליפות העולם. איך אמרה טלי גוטליב? מי צריך את 'הבית של פיסטוק' ואת 'רכבת ההפתעות'. שמעת את זה?"
רוני: "כדאי שהיא תפתח חינוכית ותראה שמשדרים סדרות מופת שמגיעות לכל הציבור בישראל. ההקרנות של העונות החדשות של הסדרות האלה, בכל רחבי הארץ, הן מפוצצות. זה המכנה המשותף של כל ילדי ישראל".
עמרי: "סגירת התאגיד היא מהלך שמערב מאות מיליוני שקלים. זה כסף שלא ילך בחזרה לכיס של האזרחים, אלא לבעלי הון שמקושרים לפוליטיקאים. בתוכנית ההפרטה הכסף מהפרסומות ילך לידיים פרטיות. כל המהלך בחסות המלחמה - לי באופן אישי הוא מאוד קשה. רוני ואני נמצא פרנסה, אבל הקלות שבה מדברים על החשכת המסך - זה עוד שומר סף שמבקר את השלטון שמבקשים לבטל".
איפור: ורד בדוסה רוטרו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו