קיצור תולדות ה"תקצרי": מה עומד מאחורי האמירה המזעזעת של ח"כ ביטן

כמה מילים, ברשותכם, על חגיגת בר המצווה של ילד ששב מהשבי. מילים שאני מתאמץ לאסוף, מהסיבה הפשוטה שאין אותן בנמצא. ואין דרך לדמיין תסריט על ילד שרק לפני שנה נחטף מחייו, מחדרו וממשפחתו. ראה מולו עיניים ריקות מחן או מחמלה אנושית.

שום דבר לא הכין אותנו לנסיבות שבהן המושג "חתן השמחה" כולל בתוכו צרות ותלאות שאין להן שם ואין תקדים, וגם לאנשי המקצוע אין למה להשוות אותן. ועם זאת, ילד שאמור לחגוג, לחטוף ממטרי סוכריות ונשיקות מלאות אודם, ולחייך בגאווה למצלמה.

אין לי מושג אם הייתי מצליח לשקם את האמון שלי במין האנושי, ובמבוגרים בפרט, אבל זה מה שחתן בר מצווה אמור לעשות: ללחוץ את ידיהם של אנשים אינספור, וגם לרקוד על הכתפיים של חלק מהם. וכמובן להניח תפילין, "לקלף" מתנות ולעלות לתורה, לצלילי השורות הנצחיות "ישמח חתני, בקהל אמוניי" ו"וראה בנים לבניך שלום על ישראל".

וכל זה אכן התרחש שם, בבית הכנסת "הליכות עולם" בקריית גת. כאילו הכל בסדר, וכאילו אבא עופר כבר חזר משם, והוא רוקד ומתכופף להתגונן מהסוכריות כדרך האבא'ים, ותיכף יברך "ברוך שפטרני מעונשו של זה" עם החיוך והקריצה ההכרחיים. איך בדיוק כותבים על בר מצווה כזאת?
אנסה בכל זאת:

השמחה. נפש האדם היא תעלומה. רחל שפירא כתבה לפני שנים שורה אקטואלית "שואל עדיין, שואל מאין, מאין כוחות לשאוב", ולמרות שלא ברור איך זה עובד, ומאיפה הכוחות, בכל זאת היה שם שמח. לצד הכאב. והדאגה. והחרדות. היתה שם האמא הדס, שכל צופה טלוויזיה בישראל הכיר כשנלחמה וזעקה לשובם, אבל הפעם, כשהיא פשטה את ידיה לצדדים - זה היה ריקוד. וכן, היה שם ילד שחייך מאוזן לאוזן כשקראו לו "חתן הבר מצווה יעמוד בכבוד".

פרשת השבוע. ילד שחזר מעזה עולה לתורה, והפרשה שלו היא נח. וזה באמת נהדר. סיפור על עולם מקולקל ועל אדם אחד חרוץ שיוצא לתקן אותו. רק מה? אחד הפסוקים הראשונים אומר "ותימלא הארץ חמס". בדיוק הפסוק שהילד הזה לא אמור לקרוא. כמה טוב שמישהו אחר קרא אותו. ומהר.

עם ישראל. בלי לרדת לפרטים פרטיים ואף מפלילים, אומר שחתני שמחה ישראלים יודעים לרוב אילו מתנות ישמחו אותם. באותה נימה של דיסקרטיות אוסיף ואומר שכל בעל עסק ששמע לאן המתנות הללו הולכות, הוריד מייד את המחיר או סירב בתוקף לקבל תשלום. זאת לא היתה מחווה של חסד. זה היה רצון להשתתף ולהיות חלק. במקרה שלנו, היינו צריכים ממש להיאבק באנשי חנות החיות של דדי, כדי שיסכימו לקבל מאיתנו איזשהו תשלום. זהו עם ישראל, וזו זכות גדולה ומפעימה להיות חלק ממנו.

אנשי קריית גת. ביום שהגיעו עקורי ניר עוז לשכונת כרמי גת, ונכנסו בחשש לבתיהם הזמניים, הם גילו שמישהו דאג לכך ששום דבר לא יחסר. המקררים היו מלאים מזון וגם פינוקים. עציצים לבלבו. במגירות היו קפסולות לקפה משובח, והכל הריח כמו בית. לצד המינהלת, היו אלה אנשים טובים מקריית גת.

על הדרך התברר שכל מי שהאמין באמונה שלמה בתיאוריית השבטים, והשבר חסר התקנה ביניהם, פשוט לא פגש את אנשי קריית גת. ציבור נפלא, שלא אכפת לי בעד מי הוא מצביע בבחירות, גם הכין את ארז לבר המצווה שלו, שר איתו ורקד איתו בשמחה שיכולה למלא מצברים. יום אחד, והלוואי בקרוב, תשוב קהילת ניר עוז לאדמתה ולבתיה. אבל קריית גת לעולם תישאר אצלם בלב.

יש מעט מאוד טענות שהפוליטיקאי הישראלי מתעב יותר מהטענה שפרשתי כאן בשבוע שעבר. כלומר, שנבחרי הציבור הישראלים נדרשים להתעלות לרמת העם, ושלעת עתה הם רחוקים מאוד מהרף הזה. כשחבר כנסת פוגש את הטענה הזאת, הוא בדרך כלל יעקם את פניו.

את התואר "נבחר ציבור", אגב, הם אוהבים מאוד, הפוליטיקאים שלנו. הם מעדיפים אותו, ופה ושם מנופפים בו, ואפשר גם להבין אותם. לא פעם הם מציגים אותו כמענה מוחץ לעצם הטענה. כי אם הציבור נפלא, והציבור ערכי, והציבור גדול מהחיים, מה נאמר על אלה שהציבור הנפלא בחר להעמיד בראשו?

על פניו זה נשמע הגיוני לא פחות מכל תכסיס דמגוגי. אלא שאז עולה על הבמה ראש ועדת הכנסת, ח"כ דוד ביטן, ונותן ביצוע ליצירת המופת "תקצרי". זוהי בת משפחה של כרמל גת, שנחטפה ונרצחה במשמרת שלו, שהוא אומר לה "תקצרי". במבט לאה, מותש, מהסוג של "תעזבו אותי באמא שלכם", אומר יו"ר הוועדה "תקצרי, תקצרי. את חוזרת על עצמך".

ונכון, זה לא האירוע הגרוע ביותר בתולדות מערכת היחסים בין בית המחוקקים הישראלי ובין האזרח והעם. זאת אפילו אינה נקודת השפל המקוממת ביותר שהתרחשה בשבוע החולף, ובכל זאת, מתקבל הרושם שהמילה "תקצרי" תלך איתנו עוד שנים. כי היא מלטשת משהו שהתקשינו להגדיר.

"תקצרי" הוא פרט תמציתי המעיד על הכלל, ואין לי ספק שהוא יישאר איתנו, למזכרת ולדיראון. כתם בעברנו שאף אחד לא יתגעגע אליו ולא ירצה לחזור אליו לעולם. כמו המורים שהיו מעשנים עלינו כבר בכיתה א'. כמו התמונות הגסות על הקירות שבגללן אבא סירב לקחת אותי איתו למוסך. כמו הדבר המזויף והדוחה שהגישו פעם במסעדות מזרחיות תחת השם "סלט טורקי". הדברים האלה שאפילו מכורים קשים לנוסטלגיה, צרכנים של קוקוס ורוד, אומרים עליהם "עד כאן".

אפשר לשאול: מה יש בו, ב"תקצרי" הזה, שהצליח לטלטל כל כך גם אנשים שעד כה סירבו להודות שיש פה בעיה? ואני יכול לענות רק בשם עצמי:

כי דוד ביטן הוא דווקא בחור שאפשר להעריך ולחבב. כי בשום חנות, בית עם או מגרש כדורגל בישראל, לא אומרים לקורבנות לקצר, ולא קצרים איתם. רק בפוליטיקה. כי כשביטן היה בצרה, עם ישראל לא קיצר.

כשביטן היה בצרה עקב קורונה, עם ישראל לא קיצר. התפללנו עליו והזכרנו את שמו יום־יום. ממי שכבר בירך "הגומל", גם אם הוא פוליטיקאי, מותר לצפות שיגיב אחרת לכאב ולשוועה

כשח"כ ביטן אושפז עקב קורונה קשה, התפללנו עליו והזכרנו את שמו יום־יום. עוד פרק תהילים ועוד פרק, בלי לקצר. ומי שכבר יצא לו לברך "הגומל", אפילו אם הוא פוליטיקאי, מותר לצפות ממנו להגיב אחרת לכאב ולשוועה.

נדמה לי שה"תקצרי" האיום והנורא הזה תפס אותי כך גם בגלל בר המצווה של ארז, ומה שהאירוע הזה הוציא מאנשים שלא מכירים ולא חייבים לנו כלום. והפער הזה, בין בוחרים לנבחרים, דוחף לשאלה מה היה לנו?

ומי מתפלא שבמקום שבו מקצרים יכולה להתחולל פרשה מחרידה ומכוערת כמו פרשת המסמכים המודלפים/מסולפים, שגם אם עדיין לא התבהרה לחלוטין, די ברור במה מדובר. למשל, שלוחמה פסיכולוגית הופנתה פנימה, כלפי אזרחי המדינה. כדי לסכסך בינינו באופן מקצועי.

כדי לחזק את הטענה שמי שנפגעו באסון 7 באוקטובר אינם אחים שזקוקים לעזרה, אלא גורמים מסוכנים שיש להתגונן מפניהם. זהו הקמפיין שמשפחות החטופים מתלוננות עליו זה שנה. זהו קיצור תולדות ה"תקצרי".