"לא הרבה יודעים מה קרה כאן. חזרנו כדי לספר": שמחת תורה עם התצפיתניות במוצב כיסופים

השעה 6:20 בבוקר. מחנה כיסופים. שני קילומטרים מגבול עזה. זה המקום שבו קרן הסמב"צית עמדה בדיוק לפני שנה. היא עוד הספיקה לצלם את הזריחה היפהפייה, את השלווה של כיסופים. היתה לה "הרגשה קצת מוזרה בבטן". קרן חזרה לחמ"ל, רגע לפני התופת.

שנה אחרי. השמיים נצבעים בוורוד־כתמתם. ציפורי הבוקר מצייצות. עורב קורא ממרחק. אור זך ובוהק חותך את הרקיע, נראה לרגע ככוכב נופל - ונכבה. הדקות חולפות לאט, אבל ההילה שצובעת את האופק בצהוב זרחני מתרחבת וגדלה עם כל נשימה.

6:29. השמש ממשיכה לטפס והשקט בבסיס נשמר. שלוש התצפיתניות נועה, הראל ורותם ממשיכות לישון אחרי משמרת לילה. היום הן כבר לא מתעוררות בפחד לקול מטחי טילים ואזעקות כמו לפני שנה. הן אפילו לא מתעוררות מהלמות התותחים ומצרורות הירי שמרעידים עכשיו את כל הגוף. בשביל התצפיתניות במוצב כיסופים הפגזות השגרה של כוחותינו בעזה הן רעש רקע מוכר, שלא דורך את הנשמה.

בדיוק כמו לפני שנה, במגורי הבנות עומדת עכשיו סוכה לבנה לצד הכניסה למיגונית שאליה רצו באותו הבוקר בפיג'מות. "היו בומים מטורפים", משחזרת רותם, "האדמה רעדה. בחיים שלי לא שמעתי רעשים כאלה". הן עמדו אז מפוחדות זו לצד זו. "שאלתי את הבנות הוותיקות אם היה פעם דבר כזה. הכל רעד, וזה לא נפסק", מוסיפה נועה. סביב השעה 7 בבוקר הן קיבלו הוראה מהחמ"ל: "תגיעו". "מתוך הרגל אמרתי לבנות שאני חייבת לחזור לחדר וללבוש מדים", מספרת הראל. אבל החברות עצרו אותה: "איזה מדים? בואי לחמ"ל!"

באותן דקות ראשונות, שחר, תצפיתנית שהיתה במשמרת הבוקר בחמ"ל - וכבר הספיקה להשתחרר מאז, הבינה שמשהו חריג קורה. היא החלה לסרוק את המרחב שלה, עד שתצפיתנית לידה צעקה "מעיפים לי את הגדר עם טרקטור ואנשים דוהרים פנימה" - וישר הכריזה על כך לכוחות.

"ואז זה הגיע אלי", כותבת שחר בעדות שאספו התצפיתניות ללוחות הזיכרון שיצרו לקראת 7 באוקטובר, ושניצבים כעת בכניסה לחמ"ל ולמגורי הבנות. "הפשיטה שבחיים לא חשבתי שתצא לפועל - יצאה. אופנועים וכלי רכב שמגיעים ומפוצצים לי את הגדר וחודרים פנימה. ההכרזה האחרונה שלי היתה: 'שימו לב, הם בדרך לכיסופים. אני חוזרת, הם בדרך לכיסופים'. ואז נפלה העמדה".

בשבת ההיא, כשסמל רותם אמיתי, סמל נועה כהן וסמל הראל בר בייגל נכנסו לחמ"ל, הן ראו במסכים המעטים שעדיין עבדו "מלא מחבלים שנכנסים לשטח הארץ בכמויות שלא ראיתי בחיים", משחזרת רותם.

אנחנו יושבות כעת לצד שני שולחנות פיקניק מעץ צמודים לאורך, בפינה הקבועה שלהן שבכניסה לחמ"ל. "כאן ישבנו בערב שלפני, וזה היה תמיד המקום הקבוע שלנו עם החברים מגולני". כאן הן הקימו מאז בעצמן פינת הנצחה לחברים שהגנו עליהן ונפלו.

"המלאכים של כיסופים", הן חרטו על לוח הזיכרון שתלו על קיר החמ"ל המחורר. "כל מי ששירת פה יספר שזה מוצב שהוא בית. גולני 51 ואגוז הם לנו משפחה. מאוד חשוב לנו להגיד תודה לכל הלוחמים של גולני - גדוד 51, יחידת אגוז, גדוד 9, צוות ארז של רוכבי שמיים והצנחנים מביסל"ח, שבזכותם אנחנו פה היום

"ביום שבת, 7.10.23, נכנסו אלינו הביתה ונלקח מכיסופים השקט הייחודי שלו. הקרב על כיסופים היה קרב של גבורה. מעטים מול רבים וסיכויים אפסיים. הלוחמים עשו כל שבידיהם להגן. הם לא ויתרו לרגע. נזכור את החוויות שצברנו. את החיוכים. את הצחוק. אנו לא נשכח שבזכותכם קיבלנו את חיינו במתנה. שנלחמתם עד הנשימה האחרונה. תהיו נצורים בליבנו כגיבורים".

"יש אנשים שלא יודעים מה בדיוק קרה במוצב כיסופים", ממשיכה רותם. "לא יודעים שהיו כאן מחבלים. חשוב לנו מאוד שיידעו על הקרב שהיה פה. תמיד אנחנו יושבות על הספסלים, וכשמגיעים אנשים שרואים את השלט ואת החורים בקיר מהאר.פי.ג'י אנחנו מספרות להם. חלק מהסיבות שחזרנו לכאן זה כדי לספר. עוד מעט אנחנו נשתחרר ולא יישארו כאן תצפיתניות שחוו את 7 באוקטובר - ולכן חשוב לנו להנציח גם את הסיפור של הלוחמים וגם את הסיפור שלנו. זה היה יום נוראי, והמון לוחמים לחמו ונפלו כדי שאנחנו נהיה פה".

מתקרבים ל־7 בערב. השלוש נכנסות להחליף ל־20 דקות את התצפיתניות שנמצאות עכשיו במשמרת. כשתצפיתנית אחת קמה מהעמדה שלה, היא מעבירה למחליפה תקציר על הגזרה, כשהעיניים של שתיהן נעוצות במסך. אסור להשאיר כאן מסך בלי השגחה, אפילו לא לשנייה אחת.

הראל מנווטת עם המצלמה, סורקת את הגזרה מכל זווית אפשרית. כמו חברותיה שיושבות כרגע מול מסכים של גזרות סמוכות היא מכירה כל אבן, כל חתול וכל שיח בשטח שעליו היא אחראית. יודעת לומר אם הכלב שמשוטט לאורך הגבול הוא כלב שמגיע לשטח בכל יום, או שמדובר בבעל חיים חדש.

האצבעות על המכשור זזות מעצמן - כאילו המסך והכפתורים הם חלק בלתי נפרד מהגוף. הן רואות את הכוחות שמסיירים בשטח ויכולות לדבר איתם בזמן אמת, להזהיר אותם מפני סכנות שהן מזהות. לפתע נשמע פיצוץ. רותם מזהה את המיקום ומעדכנת את הכוח בשטח מאיזה כיוון מגיע הירי על כוחותינו. במצבים כאלה ברוב המקרים אין אזעקה מקדימה.

"צווחות בקשר - ושתיקה"

עד שלא רואים אותן בפעולה קשה להבין עד כמה תפקיד התצפיתנית משמעותי, וכמה תעצומות ומיומנות הוא דורש. כמה תשומת לב, קשב, זיכרון חזותי, ערנות, דריכות, רעות, אחריות, שיתוף פעולה, ריכוז. אני משתפת אותן במחשבות, ונועה מחייכת: "זה מרגיש מהצד יותר ממה שזה".
הראל מסבירה: "הפעולות הופכות לאוטומטיות - את עם העיניים על המסך, והכל נכנס למוח". ורותם מוסיפה: "מתרגלים, וזה כיף. את יושבת עם חברות שלך".

החברות והשותפות מורגשות היטב בחמ"ל. מצד אחד, העיניים לא ניתקות לשנייה מהמסך, אבל בזמן הזה הן יכולות לדבר זו עם זו, להתייעץ, וכשהכל רגוע - הן יכולות גם לשיר יחד, לתכנן תוכניות לעתיד, לספר בדיחות ולייצר שפה משלהן.

בשנה שעברה, כשהתחילו מטחי הירי והסמב"צית, סמל קרן מאיר, שמעה את התצפיתניות מדווחות על חדירת המחבלים, היא שלחה הודעה בקבוצת הרבש"צים של היישובים בעוטף: "חדירת מחבלים בכל הגזרה! לא לצאת ממרחבים מוגנים".

"אני מבינה שכל הגדר מפורקת ורואה אלפי מחבלים מתקדמים לשטח הארץ - על אופנועים, על טרקטורים, ברכבים, מהאוויר, יודעת שאני שני קילומטרים מהגבול ומדחיקה את המחשבה", משחזרת קרן.

ב־7 בבוקר של השבת הארורה רותם, נועה והראל נכנסו בריצה לחמ"ל. "כל אחת רצה מתוך אינסטינקט לעמדה שלה, וניסינו לעזור לתצפיתנית בעמדה ככל שיכולנו", משחזרת נועה. בזמן הזה הן שמעו את זעקות הקרב בקשר. "שמענו שהמחבלים מתקרבים לכיסופים. מישהו צעק שהם כבר בש"ג, ואז אמרו לנו להתחבא מאחורי העמדות כדי לא להסתכן. המשכנו להציץ על המסכים, לשמוע את הכוחות בשטח ולהכווין אותם כמה שאפשר", אומרת רותם. והראל מדגישה: "גם כשהתחבאנו מאחורי העמדות, העברנו את השליטה על המצלמות שעבדו לתצפיתניות שישבו ברעים. לא הפקרנו את העמדות לרגע. היה לי חשוב להמשיך להסתכל - לראות שסורקים את הגזרה היטב".

הבנת שאת נמצאת בסכנת חיים ממשית?

הראל: "לקח לי זמן. כשהיינו מאחורי העמדות לא היתה לי הבנה מלאה, למרות שאני יודעת איפה אני נמצאת ויודעת שאני קרובה לגבול. רק כשהתחילו להכניס לחמ"ל פצועים, וראיתי שאלה לוחמים שאני מכירה - הבנתי. נלחצתי. לא ידעתי איך להגיב".

קרן הסמב"צית ראתה ושמעה הכל. "אני רואה את החברות התצפיתניות שלי, שאני כל כך אוהבת, בוכות, מתחבאות כדי שלא יצלפו בהן, ומתפללות". היא הבינה שיהיה קשה להגן על המוצב, והיה לה ברור שלפני הכל ישלחו את הכוחות להגן על היישובים האזרחיים: "זו גם התשובה שאני מקבלת מהחטיבה. תשובה שאני שומרת לעצמי, כדי לא לעורר פאניקה, כי אנחנו מעטים מאוד מול רבים מאוד".

"בקשר נשמעות צרחות: 'חייב פינוי דחוף!', 'אם לא תשלחו אלי תגבורת אני אמות כאן, חייב לכאן כוח עכשיו!', צרחות 'שמע ישראל' - ואחריהן בום ושתיקה רועמת", מתארת מפקדת המשמרת בחמ"ל בטקסט שכתבה ללוח הזיכרון. במצלמה שעוד עובדת המפקדות רואות "נחילים של מחבלים בכל מקום, בארץ הרוסה, רואות את החדירות ליישובים, טנדרים עם מחבלים מלאים באמל"ח ממשיכים לנהור לכיוון הארץ. הן רואות אנשים נחטפים, גופות שנגררות, בתים שנבזזים, כאוס ובלגן".

"החמ"ל מתמלא בפצועים מהבסיס, חברים שלי, והרצפה משנה צבע לאדום. לוחמים צורחים מכאב. הסמב"ציות והתצפיתניות מתחילות לעזור לפצועים בחמ"ל, מגישות עזרה ראשונה. כל שרוול הופך לציוד חבישה מאולתר", משחזרת מפקדת המשמרת.

רותם נמצאת בזמן הזה בחמ"ל המבצעים, שסמוך לחמ"ל התצפיתניות, שבו היא סייעה לרופאים לטפל בפצועים. "בהתחלה שמרתי על שני פצועים, נתתי להם מים ודאגתי לקרוא לרופא ולאשתו הרופאה, שסגרה איתו שבת. הלוחמים היו צריכים עזרה". בהמשך היום הגיע לוחם עם פציעה בראש, כשהוא מחוסר הכרה. "אחד החובשים הנשים אותו והסביר לי איך לשאוב הפרשות", היא מספרת ועדיין לא מבינה שהפעולות שלה באותן שעות ארוכות הצילו את חייו.

"אנשים שהכרנו נהרגים"

במשך 16 שעות הן שרדו בחמ"ל הצפוף, בין רגעים של תקווה, רגיעה וצחוק לבין רגעים מחרידים שבהם הן ראו את המוות שועט לקראתן בכניסה הראשית לחמ"ל. "היו רגעים שחלק מהבנות התעלפו. העברנו בינינו קומקום מים, צנצנות דבש, בקבוק יין תירוש שנשאר מהרמת הכוסית מערב שמחת תורה", מספרת נועה, "היו בנות שהגיעו לחמ"ל רק יומיים קודם, והן היו מבוהלות".

הראל: "היו כמה לוחמים וטכנאים שחיפו על הדלתות".

נועה: "מאחורי המסוף היה לי רגע שהתכופפתי ונשמתי, וכאילו לא הבנתי מה באמת קורה. עברתי חפיפה רק חודש וחצי לפני אותה שבת. עוד לא הבנתי מה זה בדיוק אומר להיות תצפיתנית, ולא הבנתי את הקרבה שלנו לעזה. בשיחות המעטות עם ההורים הכחשתי את הסכנה. אמרתי להם 'אל תדאגו, יחידת אגוז בבסיס, אנחנו מוגנות בחמ"ל', וזה כמובן היה שקר. לא היינו מוגנות.

"רק בלילה, כשכבר יצאנו מהבסיס, דיברתי עם המשפחה שלי והתחלתי לבכות. אני זוכרת שבשלב מסוים אמרתי לחברה התצפיתנית שלידי: 'אין לי בעיה למות, רק שלא יכאב' - והמשפט הזה התנגן לי במוח לאורך כל היום. 'רק שלא יכאב'. בשיחה עם המשפחה פתאום הבנתי שכל זה באמת קרה".

פיצוץ חזק נשמע כעת ברקע. "זה שלנו", הן מרגיעות עוד לפני שהשקט חוזר. באותו בוקר נורא הפיצוצים נשמעו אחרים. חזקים, קרובים, מטלטלים, לצד ירי בלתי פוסק. "הבנו מה קורה בחוץ רק כשהגיעו פצועים מהמיגונית וראינו אנשים שאנחנו מכירות נהרגים", משחזרת הראל, "הלוחמים נכנסו לקבל פקודות ויצאו החוצה. בכל פעם שנכנסו שאלנו אותם מה קורה בחוץ. הקשבנו גם לקשר, אבל ברוב הזמן לא ידענו מה באמת קורה".

במשך השעות הארוכות שבהן סייעו לטפל בפצועים והמתינו בחוסר אונים ובאימה להצלה, פתאום "נס קטן וענק: מצלמה אחת עולה. המצלמה שמגינה על כיסופים", משחזרת קרן. "אני מבינה שזה משמיים, ועולה לי רעיון - אני מבקשת מהתצפיתניות לאכן איתורים, כדי שנוכל להפעיל זיק (כלי טיס לא מאויש עם יכולות תקיפה, נ"ב) על מחבלים בדרך למוצבים ולקיבוץ. הדר הסמב"צית מצטרפת אלי, ואנחנו מכווינות זיקים למחבלים שנמצאים בדרך אלינו ואל אזרחים חפים מפשע. תוך כדי אני מקבלת שיחות שלא ייאמנו מאנשים שמתחננים להצלה, מחיילים שתקועים בלי תחמושת, מחברה תצפיתנית שמסתתרת בחדרי המגורים הלא מוגנים כשמחבלים יורים סביבה, מחבר טוב שאומר לי שכולם סביבו מתים או פצועים ושאם לא יגיעו עכשיו לחלץ אותם - אף אחד לא יישאר בחיים. אני מנסה לשלוח כוח לכל מקום, ורואה שבקושי נשארו לוחמים. אני שומעת שמות של חברים שלי שנרצחו, ושם אני כבר לא מצליחה להחזיק את הדמעות".

סמוך ל־4 אחר הצהריים הגנרטור נפגע והחשמל בחמ"ל נפל. הדלת האחורית נפתחה. הלוחמים שחיפו על הכניסה צעקו לעבר התצפיתניות "תצעקו אם אתן רואות שזורקים לכאן רימון", משחזרת רותם, "ואז צעקו שיש מחבלים על הגג, וכולנו התחבאנו בשקט. לא הוצאנו מילה. הייתי בטוחה שכאן זה נגמר.

"היו רגעים שבהם את מתחבאת ומחכה למוות שלך, והיו רגעים שבהם את גונבת שנייה לצאת לעשן. רגע את מנסה לצחוק עם חברות על המצב, ורגע אחרי את מרגיעה חברה שבוכה".

הראל: "היה רגע שאחד הלוחמים נכנס, לבוש במדים טקטיים, ואמרתי לחברה: 'וואי, תראי איזה חתיך... יא אללה', ושתינו צחקנו לרגע. יש לנו תמונה מהחמ"ל שכל הרצפה מלאה בדם ואנחנו יושבות אחת על השנייה ועושות פרצופים למצלמה. זו תמונה מטורפת".

"לי אין בכלל תמונות שלי מאותו יום", מתלוננת נועה ומבליעה חיוך, "רק תמונה אחת שרואים בה את הרגל שלי", היא צוחקת. "רגע", היא עוצרת את הבדיחה, "יש לנו עכשיו תדרוך".

"דיווחתי: 'מחלצים אותנו'"

20:30, חדר האוכל, ערב שמחת תורה 2024. לפני שנה הן סעדו כאן יחד עם גדוד 51 של גולני. הראל ונועה היו בהחלפה ואפשרו לתצפיתניות משמרת הערב להיכנס לאכול. לארוחה עצמה הן הצטרפו אחרי הקידוש.

"זה היה חג ויום שישי, והיה כיף ושמח", נזכרת הראל. רותם הספיקה לשמוע את ברכת הסמג"ד לפני שהחליפה את חברותיה בחמ"ל. "זאת היתה תקופה מתוחה. היו הרבה הפס"דים (הפרות סדר, נ"ב) על הגדר וניסיונות של עזתים להתקרב, אבל דווקא באותו שישי היה שקט. ארוחת החג היתה רגילה".

סמל הראל בר בייגל: "בסוף אנחנו כמו משפחה. זה היה הבית שלנו גם לפני, וידענו שזה המקום שלנו. היינו פה אחת בשביל השנייה ויצרנו עוד זיכרונות. אז נכון שיש פלאשבקים לאותו יום, אבל יש גם את היום שאחרי, וכולנו עוברות ביחד את הטריגרים"

בזמן הזה לפני שנה החברות שלהן במוצב הסמוך, נחל עוז, ציינו ארוחת חג עם פריסה מיוחדת לרגל שחרורה המתקרב של שחף ניסני ז"ל.

עכשיו בחדר האוכל, המלא לוחמים בסדיר ובמילואים מכל קצות המדינה, עומד מח"ט החטיבה הדרומית, אל"ם גיל ורנר, ומודה למילואימניקים של גדוד 7015 שתופסים קו במוצב כיסופים: "הגדוד מסיים קרב הגנה יוצא דופן במקצועיות, ברצינות ובהתמסרות. הקרב עוד ארוך, ואנחנו תמיד נהיה חלק ממנו. אפשר לקחת לאויב עוד אמצעי לחימה, אבל אנחנו ניקח לו את הרוח. נשבור אותו עד שלא יהיה בו העוז להמשיך להתנגד".

אחרי תפילת הרב של הבסיס התצפיתניות מפרגנות לטבחים שמגישים את ארוחת החג אל השולחן. סלטים צבעוניים מרעננים, חומוס, טחינה, דגים, גלילת חצילים ממולאת, תפוחי אדמה אפויים בתנור, אורז עם גרגירי חומוס ומנה של בשר. "בשנה שעברה היתה אווירה שמחה", הן נזכרות. "הכינו קובה סלק", מפרטת נועה בחיוך. "זה היה גולני, היה להם תקציב", מזכירה רותם, וכולן צוחקות.

סמל רותם אמיתי: "חשוב לנו שיידעו על הקרב שהיה פה. כשבאים אנשים ורואים את השלט ואת החורים בקיר מהאר.פי.ג'י, אנחנו מספרות להם. עוד מעט נשתחרר ולא יישארו כאן תצפיתניות שחוו את 7 באוקטובר - לכן חשוב שננציח את הסיפור של הלוחמים"

בעוד כמה שעות, בחצות, הן ייכנסו שוב למשמרת עד 4 לפנות בוקר. היום הכל שונה. הבסיס גדוש לוחמים (בסדיר ובמילואים), שיוצאים לסיורים לאורך הגדר או לפעילות בתוך עזה. נועה, רותם והראל יתצפתו ויעקבו אחריהם וישמרו על המרחב שסביבם. בכניסה לחמ"ל הן הציבו פלקטים גדולים שהכינו לציון 7 באוקטובר.

"מחכות לכן בבית", הן רשמו על הבריסטול הקרוב ביותר לדלת, ועליו תמונותיהן וסיפוריהן של אגם ברגר, דניאלה גלבוע, קרינה ארייב, נעמה לוי ולירי אלבג - חברותיהן שנחטפו מבסיס נחל עוז שקרוב אליהן כל כך ושנמצאות עדיין בשבי. על פלקט לצידן תמונותיהן וסיפור חייהן הקצר של 16 התצפיתניות מנחל עוז שנספו. את חלקן הן הכירו מבית הספר או מקורס התצפיתניות שעברו יחד. בין לוחות הזיכרון הכינו גם לוח עם תמונות הנופלים במוצב וסיפוריהם.

באותה שבת, בשעות המחרידות בחמ"ל, לא היה להן מושג מה עלה בגורל חברותיהן. היחידות שידעו היו המפקדות. קרן שמעה את הזוועות ושמרה לעצמה את המידע. "לא הייתי יכולה ליצור עוד פאניקה", היא מסבירה. הסיוט נמשך. "אני ערה ובמשמרת כבר יותר מ־20 שעות. עוד ועוד שמות של מתים, שיחות מאנשים שמתחננים לעזרה ולסד"כ (סדר כוחות, נ"ב), שרק הולך ומתרוקן.

"אני ממשיכה להכווין כוחות - וזהו, החשמל נופל. חושך מצרים. נשארנו עם ארבעה טלפונים ותדר אחד בקשר. אני מנסה להעלות תמונת מצב, ובעיקר צועקת 'איפה הכוחות שאמורים לעזור לנו? איפה?!? אנחנו פה לבד שעות!'

"עוד מישהו שמת מפצמ"ר, חברה שחולצה מערימת גופות, התינוקת הקטנה של המג"ד בוכה. החדר חנוק, חשוך, וריח שריפה ואזעקה שגרמה לנו להיות בטוחים שהחמ"ל עומד לעלות באש".

קרן מדווחת, ואין מענה. לה, וגם לתצפיתניות המבועתות, לא היתה באותו שלב היכולת לדעת אילו קרבות נועזים מנהלים הלוחמים שבתוך הבסיס.

"כאן היכה בי חוסר התקווה. החברות שלי כותבות הודעות פרידה למשפחות ולחברים, מאחוריי הפצועים שרועים על הרצפה, הדלת פתוחה, אני מעכלת שאנחנו לגמרי לבד. מעכלת מה קרה לתצפיתניות, לסמב"ציות וללוחמים במוצב שלידנו, מפנימה שכנראה יהיה לנו גורל דומה. אנחנו מעבירים בינינו שלוקים אחרונים של מים".

בשעה 22:00 נכנסים לחמ"ל לוחמים של אגוז. "אנחנו בהלם. מישהו בא. מישהו סוף־סוף בא", קרן משחזרת בטקסט שכתבה.

הלוחמים מבקשים מכל מי שנמצא בחמ"ל להסתדר בשני טורים. התצפיתניות נעמדות בזוגות, כשמכל צד מחפה עליהם קבוצה של לוחמים. בדרך לאוטובוס, בהליכה רגלית, "לראשונה יש תקווה באוויר", כדברי קרן. לפני שעזבה את החמ"ל היא ביקשה רגע לעלות בקשר. "מחלצים אותנו", אמרה בקול חנוק. "איחלתי בהצלחה ויצאתי החוצה בדמעות".

כל דבר הוא טריגר

חודש אחרי אותה שבת שחורה הן חזרו לבסיס. כל אחת בקצב שלה, יחד עם רוב התצפיתניות ששירתו איתן. זאת היתה החלטה שחייבה אומץ בלתי רגיל, בחירה לא מובנת מאליה. כעת, רגע לפני שהן נכנסות למשמרת הלילה, אנחנו נפגשות שוב. גורת חתולים שובבה קופצת על השולחן ועוברת בין התצפיתניות. "נויה!" הראל מרימה את הקול, "תרדי מהשולחן". היא מנסה להוריד את הגורה, שמזנקת בחזרה על השולחן פעם אחר פעם. "אני אציב לה גבולות, אני אחנך את כל החיות פה", היא אומרת וצוחקת. "הגורה עושה מה שהיא רוצה", מסכמת נועה.

"לא יכולתי לראות את עצמי במקום אחר", אומרת נועה כשאני מבקשת להבין איך חוזרים למקום שבו הן עברו את הטראומה הנוראה. "רובנו חזרנו, ולכולנו זה עשה טוב. אנחנו לא זוכרות את החמ"ל רק כמו שהוא היה ב־7 באוקטובר, אנחנו זוכרות את החמ"ל כמו שהוא עכשיו, עם הבנות והחוויות שאנחנו צוברות פה מחדש".

הראל: "בסוף אנחנו כמו משפחה. זה היה הבית שלנו גם לפני, וידענו שזה המקום שלנו. היינו פה אחת בשביל השנייה ויצרנו עוד זיכרונות. אז נכון שיש פלאשבקים לאותו יום, אבל יש גם את היום שאחרי, וכולנו עוברות ביחד את הטריגרים, או החלומות הרעים, או המחשבות - ויש לנו זו את זו לשתף. יש מי שישר מבינה אותך, אפילו בלי לדבר".

חשבתן פעם מה היה קורה אילו?

"כן, כל הזמן", אומרת רותם, "כל החלטה הכי קטנה היתה יכולה לשנות את התמונה. אם לא היינו רצות לחמ"ל, כנראה המחבלים היו מגיעים למיגונית והורגים אותנו. כל החלטה שהתקבלה, השפיעה. החיים שלנו היו נתונים בסכנה מיידית, היינו יכולות למות בכל שנייה, אז יוצא הרבה לחשוב מה היה קורה אילו. וגם - על מה ההבדל בינינו לבין נחל עוז, בינינו לבין הלוחמים, בינינו לבין מי שנהרג פה. אנחנו חושבות כל הזמן על התצפיתניות החטופות, על מה שהן עוברות שם. הן היו בחמ"ל לידנו".

מה יכול להיות טריגר בשבילכן?

נועה: "זה יכול להיות שטויות".

רותם: "הפסקות חשמל".

נועה: "אזעקות בחמ"ל".

רותם: "בומים. בהתחלה זה היה נורא".

נועה: "דבש בצנצנת". כולן צוחקות. "עכשיו אנחנו משתדלות לצחוק על זה", מסבירה נועה, "פתאום מישהי עומדת מאחורי העמדה ואז אומרת 'היי, זה המקום שבו עמדתי בשביעי, שמישהי תכבה את האור'".

רותם: "כן, בואו נעשה שחזור".

נועה: "כשהדלת בחמ"ל נפתחת".

רותם: "כן, וואי, זה טריגר רציני".

נועה: "עדיין במגורים אנחנו מפחדות לישון לבד. אם אני מסיימת משמרת עם בנות שלא איתי בחדר, אני אעביר את המיטה לחדר אחר, לא לישון לבד".

סמל נועה כהן: "עברתי חפיפה רק חודש וחצי לפני. עוד לא הבנתי אז בדיוק את הקרבה שלנו לעזה. בשיחות המעטות עם ההורים הכחשתי שיש סכנה. אמרתי להם 'אל תדאגו, יחידת אגוז בבסיס, אנחנו מוגנות בחמ"ל' - וזה כמובן היה שקר. לא היינו מוגנות"

נויה ממשיכה לחפש אוכל על השולחן. "יש לנו גם את סקובי סלאש פרגית", מספרת הראל על אחד הכלבים, שהן קוראות לו סקובי - ואילו סבב אחר קורא לו פרגית. "החתול הג'ינג'י זה גארפילד, הוא האלפא. נויה היא מהילדים שלו, ויש לו הרבה ילדים, נגיד את זה ככה. הוא שרד את השביעי, צריך לראיין אותו", היא צוחקת. "שבוע לפני 7 באוקטובר אמרנו שצריך לשים עליו מצלמת גו־פרו, לראות איך הוא חי. חבל שלא הספקנו לשים לו".

לפני כשלושה חודשים הציעו לתצפיתניות לקחת נשק. רותם הסכימה מייד. "המחשבה היתה שאם לבנות בנחל עוז היה נשק, אולי זה היה נגמר אחרת. גם אם לא הייתי יודעת להשתמש בו, זה כן יכול לעזור ללוחמים". גם הראל בחרה לקחת. "זה סוג של הרתעה. אני הולכת פה ויודעת שאם קורה משהו - יש עוד נשק".

"הדקות הארוכות בחיי"

"ההליכה מהחמ"ל לאוטובוס היתה שבע הדקות הארוכות בחיי", כתבה קרן. "הסתכלתי על הרצפה והשתדלתי לא לראות את כל הגופות והדם. סוף־סוף הגענו לאוטובוס. ראיתי אנשים מוכרים מהגדוד ולא האמנתי שזה קורה. כשהתיישבנו מישהו אמר: 'זהו, בנות, הכל בסדר. מישהי רוצה חמצוצים?' העבירו לנו חטיפים אחורה, ממש כמו בטיול השנתי של כיתה י"ב בשנה שלפני, וזה הזכיר לי מה אני כל כך אוהבת בעם שלנו. מי חושב לקנות במבה בדרך למבצע חילוץ מאחד המקומות הכי מסוכנים במדינה?"

בחצות הן נכנסות למשמרת. נועה, רותם והראל מתחברות כל אחת לעמדה שלה, לגזרה שהיא מכירה בה כל אבן. צללית שנדמית כרכב שחור זזה במרחק. נועה כבר יודעת, מבלי להתקרב, שזה כלב. מבלי להסיט את המבט מהמסך היא מעבירה מידע לחברותיה. עכשיו הכלב עבר למסך בגזרה של הראל.

"ברור שזה תפקיד שלא מתאים לכל אחת, אבל רוב התצפיתניות יגידו לך שהן לא יכולות לראות את עצמן בשום תפקיד אחר", מבהירה הראל. "עם כל המחסור בשעות שינה והדברים הקשים - התפקיד הזה כל כך משמעותי בעיניי. זה התפקיד הכי מטורף שיכולתי לעשות. אי אפשר להסביר כמה התפקיד משמעותי. אני חושבת שהוא גם מבגר. את לומדת להכיר אנשים שלא היית מכירה בחיים, ובסוף זאת באמת משפחה.

"אנחנו חוות אחת את השנייה בכל המצבים, לומדות לחיות זו עם זו, ומובן שיש משמעות מאוד גדולה לתפקיד הזה בזמן מלחמה. בסוף, אם אני לא אסתכל עכשיו למצלמה אף אחד לא יראה את הגזרה. אני זאת שמדווחת, אני זאת שמכירה את השטח ויודעת אם יש משהו חריג, ואני מרגישה שמאוד מקשיבים לי".

4:20 לפנות בוקר. התצפיתניות סיימו משמרת, נכנסו בצעדים קלים לחדרים כדי לא להעיר את החברות שישנות. קול צרצרים רחוק מלווה את רחש המזגן. בום ועוד אחד. זה שלנו. יש כאן עיניים שלא נעצמות לרגע, אפילו לא לשנייה אחת. לוחמים, אנשי מילואים ונשות מילואים שעזבו את הבית, את העבודה, את המשפחה והילדים, וכמובן התצפיתניות והמפקדות.

במרכז המגורים של הבנות הוצב משטח דשא סינתטי ועליו ספסלים ונדנדת גן עם כריות נוחות. במקום הזה השתוללו לפני שנה וכמה שעות קרבות עזים. לוחמים אמיצים שהגנו על הבסיס איבדו כאן את חייהם.

גור חתולים ג'ינג'י קטן, ככל הנראה אחד מאחיה של נויה, מטפס על עץ הסיגלון. מטוס קרב עובר בשמיים. בום ועוד בום, ועוד אחד. הקצב מקרי ולא אחיד. לקראת 6 בבוקר נשמע פתאום צרור ירי שונה. הלב קופא.

אחת המפקדות מרגיעה: "זה מסק"ר (מסוק קרב) שלנו". בעוד כמה דקות תזרח אותה השמש על העוטף - ותאיר את בוקר שמחת תורה. כמו לפני שנה.

Noam.barkan@gmail.com