שטרית והחבר'ה. עוד 6 דקות על השעון! | צילום: אריק סולטן

ארוחת צהרים של אלופים: המשימה של יוסי שיטרית ללוחמי צה"ל שנפצעו במלחמה

הלוחמים שנפצעו בעזה והגיעו למרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין ישלמו לעד את מחיר המלחמה בגופם ובנפשם • "ברגע שנפצעת - אתה מפסיק להיות בעל, אבא, איש מקצוע או ספורטאי", מסביר אחד מהם, "הכל נלקח ממך, ואתה רק רוצה לחזור להיות מה שהיית"• כשהוא מגיע ללמד את המטופלים לבשל, השף יוסי שטרית מודע לכך היטב • "אם למישהו יש מוגבלות, אני משתדל לעקוף אותה ולתת לו להרגיש בנוח" • התוצאה: דג בלאפה עם חצילים, יוגורט ונגיעה של חיים נורמליים

בימי חמישי, מטופלי המחלקה האורתופדית מתכנסים במטבח של המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין. הם מבשלים ואוכלים, ובין לבין מטפלים בפצעיהם הפתוחים. לא כל 60 מאושפזי המחלקה משתתפים באירוע, אבל בדרך כלל מגיעים לכאן כ־20 פצועים מהמלחמה הנוכחית, שנמצאים כבר חודשים ארוכים בתהליך שיקום, בתקווה לחזור יום אחד לחיים ההם, מ־6 באוקטובר.

"המטבח מוציא אצל המטופל משהו מאוד תפקודי", מסבירה אורלי דיאמנט־גומז, המרפאה בעיסוק של המרכז השיקומי, את הרעיון שמאחורי המיזם. "חיילים עם פציעות יד או רגל מתרגלים עם הפיזיותרפיסט טיול במסדרון, וכאן הם מתרגלים משהו אחר. 

"זה אחרת כשאתה פותח מקרר בעזרת קביים. אתה מוציא את המוצרים אחרת וסוחב אותם אחרת. כמו כן, המטופל צריך לעמוד. ולא מדובר פה בחמש דקות, אלא בשעה של טיגון ושל חיתוך. בסוף, אחרי הכל, יש את האוכל שמחבר בין האנשים".

שטרית מדגים חיתוך דג.. מפגש נעים, אוכל טעים, צילום: אריק סולטן

לפני כמה שבועות הגיע למרכז הרפואי בפעם השנייה השף יוסי שטרית, בעל מסעדת "היבה" המצליחה. שטרית מעביר כאן סדנת בישול למטופלים, כחלק מפרויקט משותף של אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל ושל המרכז הרפואי לשיקום.

"בהתחלה חששתי", הוא מודה. "אתה מפחד לראות דברים שאתה לא מוכן אליהם. ואז, איך שהגעתי, בכניסה, פגשתי את ציפי שביט, שהיתה בשיקום אחרי ניתוח בברך. אמרתי לה 'לפחות תעלי במעלית', והיא ענתה לי 'מה פתאום, אני עולה ברגל'. שם התחיל מבחינתי מסע אחר.
"פגשתי פה את ברוך, בן ה־70, שהיה רבש"ץ באחד מיישובי העוטף, והוא סיפר שמבחינתו הוא לא איבד רגל, אלא נשארה לו אחת. איש מדהים. כשסיימנו את הסדנה הראשונה, הסו־שף שלי אמר שהוא רוצה להגיע לכאן בכל שבוע.

"הסברתי לו שזה בלתי אפשרי, אבל קבענו סדנה נוספת. כשכתבתי באינסטגרם שאני מתנדב, מלא כתבו לי שהם רוצים להצטרף. הילה קורח, חברה טובה, כתבה 'בסיבוב הבא אני איתך'. יש להמון אנשים רצון עז להודות למי שנמצא כאן".

להחזיק את הבת בידיים

שטרית נכנס למטבח עם קבוצת מתנדבים מצוות המסעדה שלו, כולל רועי, שהגיע היישר מהמילואים, עדיין במדי צה"ל. אט־אט המקום הולך ומתמלא במטופלים שהגיעו מהמחלקה או משגרת הטיפולים. אחד מהם, ח', שואל אם הוא יכול להצטרף. זהו יומו הראשון במרכז הרפואי, אחרי חודשים ארוכים של טיפול והחלמה בתל השומר.

"אני אוהב לבשל", הוא אומר בחיוך נבוך. "הייתי שמח לשמוע טיפים טובים על העבודה במטבח, וגם להכיר את החבר'ה כאן, כי אני צריך להתאקלם". ח' בן ה־34 מחריש הוא איש מילואים ביחידת יהל"ם. ב־13 במאי, יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא נפצע במעבר רפיח. "הגעתי בצפירה לביה"ח תל השומר. היינו 14 חבר'ה, 13 מאיתנו נפצעו ואחד נהרג".

שטרית: "פתאום אני מבין כמה נכי צה"ל יהיו במדינה. זו בעיקר סיטואציה מבהילה. במשך הרבה זמן לא דאגנו לגבי מה שיהיה פה, ועכשיו עולות שאלות כמו 'האם יום אחד יהיה כאן נורמלי כמו במדינות אחרות?'"

מה קרה לך?
"בזמן שעסקנו באיתור מנהרות ירדו עלינו פצמ"רים, ורסיס נכנס לי בשכם הימנית ויצא מהיד. יש לי פגיעה עצבית, אז אני לא יודע אם היד תחזור לתפקוד מלא. בהתחלה אמרו 90 אחוז, אבל אחרי שלושה חודשים של שיקום אני מקווה שאגיע ל־80 אחוז.

"לקח לי שבועיים להבין שנפצעתי, בין השאר כי הייתי מורדם ומונשם. הייתי במצב קשה, איבדתי הרבה דם. החלום שלי כרגע הוא להחזיק את הבת שלי בידיים. אני בשלב ההשלמה עם המצב".

שטרית מסביר ל"מתלמדים" שלו במטבח מה הם עומדים לעשות בשעות הקרובות. בין השאר, הם יצטרכו לפלט דגי לברק טריים ולחתוך חצילים. ד"ר שגיא בלבן (50), כירורג פה ולסת מביה"ח וולפסון, פצוע מלחמה, מתנדב לעבוד בעמדת הדגים.

הוא נשוי ואב לשלושה בנים, מתגורר עם משפחתו במושב סלעית, ונוכח העובדה שהוא כבר שבע שנים משוחרר משירות מילואים - הוא כלל לא היה אמור להשתתף בקרבות. אך כשהחלה הלחימה בדרום, הוא לא היה יכול להישאר בצד וביקש להתנדב ליחידה לזיהוי חללים.

"אני בכלל קצין הנדסה", הוא מספר. "התנדבתי ליחידה לזיהוי חללים לקראת סוף השבוע הראשון של המלחמה. יצא לי לראות נרצחים מ־7 באוקטובר, וזה לא היה קל. ביום הזיכרון ראיתי כתבות על נופלים והבנתי שאני זה שבדק את הגופה, ואז הכל צף וחזר.

"שום דבר לא מכין אותך לדברים האלה. אמרו לי 'אתה מנתח, בטח תסתדר', אבל לא ראיתי שום דבר דומה לזה. מקרים כאלה לא מגיעים לבתי החולים. לא איכנס לתיאורים פלסטיים, אבל זה היה קשוח".

ד"ר בלבן נפצע ב־9 בדצמבר, במהלך משימת זיהוי חללים בצפון הרצועה, ארבעה ימים לפני שחגג את יום הולדתו ה־50. "נפצעתי מפצמ"ר שנפל קרוב אלי", הוא מספר. "בגדול, נפגעתי מהגב ומטה בהרבה מאוד רסיסים. עברתי ניתוחים ברגל וביד. הוגדרתי פצוע קשה, כי חשבו שייאלצו לכרות לי את הרגל - אבל כמו שאתה רואה, הצליחו להציל אותה.

"הייתי בשיקום בשיבא עד כמעט סוף מארס. משם הגעתי למרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, ומאז אני מגיע שלוש פעמים בשבוע. יש התקדמות, אבל עדיין היד קצת חלשה ואני מתעייף מהר. כף הרגל השמאלית ללא תחושה, כי היתה פגיעה עצבית בשוק, וזה משפיע על התפקוד".

אתה מתחרט שהתנדבת?
"אני נמצא בטיפול פסיכולוגי, ועלתה שם שאלת החרטה. עשו פעם מחקר לאנשים שהיו על ערש דווי, ומצאו שהם מתחרטים יותר על דברים שלא עשו מאשר על כאלה שעשו. אני קמתי והתנדבתי. זה חרא להיפצע, והייתי מוותר על זה, אבל אם לא הייתי עושה את זה לא הייתי שלם עם עצמי. העובדה שהתנדבתי מאפשרת לי להיות עם מצפון נקי. את שלי עשיתי".

"מה לעבוד עכשיו?"

אורלי מסתובבת בין הנוכחים, לא מאפשרת להם לשקוע בייאושם או להיעלם בצד. יש חבר'ה שמאוד מעורבים, רוצים להיות פעילים בהכנות ובבישול, ויש גם את הבחור מהנדסה קרבית שיושב בפינה וממעט לחייך או לדבר. נדמה שהוא עדיין מתמודד עם קשיי השיקום, ועם אובדן הרגל.

מטפלת וגיבור. ממשיך להילחם, צילום: אריק סולטן

"אצלנו, במחלקה האורתופדית, האוכלוסייה השתנתה מאז פרוץ המלחמה", אומרת אורלי. "בדרך כלל היינו מטפלים בפציעות אחרי תאונות דרכים, או במחלות שגורמות לקטיעה, ועכשיו יש לנו חבר'ה צעירים עם סוג פציעות שונה. המלחמה הביאה איתה פציעות שלא התמודדנו איתן, כמו פיצוצים, או מולטי־טראומה.

"יש כאן התמודדות עם חיילים שאושפזו, ותוך כדי זה החברים שלהם המשיכו להילחם, ולפעמים אפילו נפלו בקרב. יש כאן חבר'ה שעברו את 7 באוקטובר, ועם כל ההתמודדות הפיזית והנפשית - אחר כך נכנסו לעזה. לא הספיקו לעכל ונפצעו. אלה חבר'ה צעירים שישלמו לעד את מחיר המלחמה בגופם ונפשם".

אל החדר נכנס ינון ברכה, בן 20 מאבני חפץ שבשומרון. ברכה הפעיל דחפור D9 בהנדסה קרבית, וחווה על בשרו את אירועי 7 באוקטובר וגם את הלחימה ברפיח - עד שנפצע בתחילת יוני. "ב־7 באוקטובר סגרתי שבת במוצב יפתח שליד בסיס זיקים", הוא משחזר. "קמנו בבוקר להמון בומים וטילים שהתעופפו. אף פעם לא חוויתי אירוע כזה, כי אני גר בשומרון, אבל גם מי שגר באזור נלחץ.

"פתאום התחילו להישמע יריות, והחמ"ל הודיע בקשר שיש מחבלים בש"ג ושכל מי שחמוש ירוץ לשם. עלינו על ציוד ומיהרנו לשער. כשהגענו, קצין עצר אותי ואמר שצריך לחשוב מה לעשות ולא סתם להתקדם, כי דפקתי ריצה בלי לחשוב פעמיים. הלכנו לעזור לפצועים, פינינו גופות, יום מאוד קשה".

איך נפצעת?
"ב־2 ביוני פגע בי נ"ט במזרח רפיח. ספגתי רסיסים ברגליים ובמפשעה. אני בשיקום כבר יותר מחודשיים, ובעוד שלושה שבועות אמור להשתחרר".

אורלי דיאמנט־גומז, מרפאה בעיסוק: "במלחמה ראינו הרבה חיילים שכתוצאה מפגיעות הדף התחילו לחוות קשיים בחשיבה. בהתחלה הם היו מאוד עסוקים בפן הפיזי, הבולט, ולאט־לאט החלו לעלות קשיים שקשורים לזיכרון וליכולת ריכוז"

ברכה צוחק הרבה, בחור קולני, מאלה שהייתם מדמיינים כיושבי הספסל האחורי בטיול השנתי. "עזוב, יוסי. באתי לאכול, מה לעבוד עכשיו?", הוא צועק לשף שמחפש מתנדבים. "תראה אותנו, אנחנו שני חברים עם שלוש רגליים", הוא צוחק על חבר שיושב לידו, מצויד בפרוטזה חדשה. "תסבירי לו, אורלי, הוא באמת חושב שבאנו לבשל?".

שטרית מביט בו מהצד ואומר: "אני לא רק חושב, אני בטוח שבאת לעזור". באותה הנשימה, הוא מפקיד בידו קרש חיתוך ו"פוקד" עליו להתחיל בערימת החצילים שלפניו. "אני משתדל ומתאמץ לא לבוא אליהם מהמקום הרחמני, כי אני מתאר לעצמי שזה גם מה שהם רוצים", הוא מסביר אחר כך. "גם אם למישהו יש מוגבלות, אני משתדל לעקוף אותה ולתת לו להרגיש בנוח.

"למישהו כאן היה קשה לחתוך את הדג, כי היד שלו פחות מתפקדת, אז אמרתי 'בוא נתקדם', ונראה שזה עשה לו טוב. העניין המנטלי, נראה שהוא הקשה מכל. להבין שאתה מוגבל. לזכות הצוות פה ייאמר שהם מכניסים את הפצועים לתוך חייהם בצורה ראויה להערצה".

שטרית והחבר'ה. כואבים ביחד, צילום: אריק סולטן

אורלי פונה לאחד הפצועים שעומד ליד הדלת ומתלבט אם להיכנס, ומעודדת אותו להצטרף. "המטרה היא לעזור להם להגיע לעצמאות מקסימלית בחיי היומיום", היא מסבירה. "החל מהדברים הפשוטים של לאכול, להתלבש ולהתקלח, ועד לדברים מורכבים כמו חשיבה וקוגניציה.

"במלחמה ראינו הרבה חיילים שכתוצאה מפגיעות הדף התחילו לחוות קשיים בחשיבה. בהתחלה הם היו מאוד עסוקים בפן הפיזי, הבולט, ולאט־לאט החלו לעלות קשיים שקשורים לזיכרון וליכולת הריכוז, דברים שאנחנו מטפלים בהם בריפוי בעיסוק.

"המטרה שלנו היא לעזור לפצועים לתפקד ולנהל את עצמם. יש לנו חיילי מילואים שצריכים לחזור לעבודה, לחיי המשפחה. יש חיילים שהגיעו ולא היו מסוגלים להסתכל לי בעיניים, ועכשיו הם נפתחים. זה הסיפוק הגדול בעבודה שלנו, השיפור במצבם".

אורלי, שבעצמה מגיעה ממשפחה שכולה - אחיה, רס"ן דניאל גומז, היה טייס מסוק שנהרג ב־12 באוגוסט 2006, יומיים לפני סיום מלחמת לבנון השנייה - נמצאת במרכז הרפואי כבר יותר מעשור. "כדי לשמור את עצמי מתפקדת במחלקה, עם בעל שהיה חמישה חודשים במילואים, בחרתי לא לראות חדשות ולא לשמוע סיפורים מהקרב, כי אני לא יכולה להכיל את זה", היא אומרת.

"הרגשנו שזה צו 8 שלנו. שהחיילים האלה נפצעו למעננו ושניתן להם הכל, גם כי אנחנו יודעות שעבור רוב המטופלים האסימון עדיין לא נפל. פה זו חממה שעוטפת אותם. ההתמודדות תגיע כשהאנשים האלה יצאו הביתה".

"אשתי לביאה"

ואכן, דברים השתנו בחייו של ברכה מאז הפציעה. הוא נפרד מבת זוג אחרי שלוש שנות זוגיות, ועכשיו קנה אופנוע כדי להרגיש חי מחדש. "זו תקופה קשה שתעבור בעזרת השם", הוא אומר. "העניין הנפשי די גומר, כי הכל נאבד לך. זה עוזר לי מאוד שיש פה חבר'ה במצבי, אנשים שמבינים אותי. טוב לי לראות שזה לא רק אני, שיש אנשים שחווים דברים דומים".

המטופל ח': "ביום חמישי חזרתי הביתה אחרי שמונה חודשים כאן, והיה קשה להתאקלם. אני עדיין לא במצב פיזי ונפשי לתפקד כמו שצריך. הייתי במסגרת עוטפת, ופתאום אני לבד וחייב לחזור לילדים, לאישה, לקניות ולבישולים"

ח' חזר למשפחתו בחריש אחרי שמונה חודשי היעדרות, חמישה במילואים ושלושה באשפוז, וכעת הוא מתרגל לבתו שנולדה רק לפני חודשיים. "אשתי לביאה", הוא פוסק נחרצות, "היא התמודדה כמו מטורפת עם המעבר לדירה חדשה, עם לידה ועם פציעה של בעל. עכשיו תורי לחזור.

"כשהייתי מאושפז בשיבא קיבלתי הרבה פרגון ואהבה. לא נתנו לי ליפול. אבל עכשיו אני צריך לעמוד לבד על הרגליים. ביום חמישי חזרתי הביתה אחרי שמונה חודשים, והיה קשה להתאקלם, כי אני עדיין לא במצב פיזי ונפשי מתאים לתפקד כמו שצריך. הייתי במסגרת עוטפת, ופתאום אני לבד וחייב לחזור לילדים, לאישה, לקניות ולבישולים. הכל סובב סביב הפציעה, ועושים מה שאפשר כדי להמשיך".

גם ד"ר בלבן מכיר את תחושת החזרה הלא קלה: "הפציעה היתה טלטלה בשבילי ובשביל המשפחה", הוא אומר. "אני לא עובד כבר יותר משמונה חודשים. בחודש הבא אני אמור לחזור, אבל לאט־לאט, לא בעומסים של קודם. לפני הפציעה עשיתי הרבה ספורט, השתתפתי בתחרויות איש הברזל, רצתי מרתונים.

"והנה, רק שתדע: ובשבוע שעבר כבר רצתי 7 ק"מ. אמנם יש לי נטייה לרוץ מהר, אבל אני עוצר את עצמי כדי לא לגרום נזק. ברגע שנפצעת אתה מפסיק להיות בעל, אבא, איש מקצוע, ספורטאי. הכל נלקח ממך בשנייה אחת, ואתה רק רוצה לחזור להיות מי שהיית".

איך המשפחה התמודדה עם הפציעה?
"היה קשה בהתחלה. יש לי שלושה בנים, ועם כל אחד מהם העברתי לאחרונה ארבעה לילות במלון ויצא לנו לדבר על יום הפציעה. הם היו אז בבית והיו אמורים לנסוע לאמא של אשתי, ואז הגעתי לחדר טראומה והתקשרתי כדי לבשר להם.

המטופלים עם שטרית והצוות. ביחד ננצח, צילום: אריק סולטן

"במלון דיברתי עם שלושתם על ההרגשה כשהם שמעו על מצבי, ואיך הרגישו כשנכנסתי לניתוח. הם נבהלו בהתחלה, אבל התאוששו ויצאו יותר חזקים. אשתי מאיה היא בכלל חיה רעה. אני חוזר עכשיו לשגרה, ואילו היא החליטה שהיא רוצה לעשות משהו חדש והחלה קורס דיילות באל על. אתה לא יודע כמה אני גאה בה".

היא עושה את זה בגלל מה שקרה?
"היא אמרה 'המצב של שגיא משתפר, הילדים בסדר, ואני צריכה שינוי'. אמרתי לה כבר בהתחלה שאני מקווה שנצא מהפציעה הזו יותר חזקים ואנשים הרבה יותר טובים. אצלי במרפאה לא פעם טיפלתי בהתנדבות באנשים שלא היה להם איך לשלם, כי יש משפט 'מה שנתת לא ייקחו ממך', אז אני מקווה שנהיה יותר טובים וחזקים כמשפחה גרעינית. כעם, אני מסכים שיש כמה בעיות שנצטרך לפתור".

גם שטרית מספר שהוא יוצא מהמפגשים האלה עם הארה לגבי העתיד. "ראיתי לאחרונה ראיון עם המדליסט האולימפי תום ראובני. הוא בכה במהלך השיחה, ואמר שזה נראה מבחינתו לא לגיטימי שהוא מתאמן ודואג לקריירה האישית שלו בזמן שאנשים נלחמים", הוא אומר.

"אני מכיר את זה מעצמי. אני מקיים מסעדה וחיי שגרה, ויש פה אנשים פצועים שנעצרו להם החיים. כל הסיטואציה שמה בפרופורציות נכונות את מקומנו כאן, ואני נמצא בהודיה ענקית לאנשים האלה במרכז לוינשטיין. עמים אחרים צריכים לבוא לכאן ולראות מהו כוחו של עם".

נראה לך זה שינה בנו משהו?
"אם יש ציפייה שנהיה משהו אחר - אז אנחנו לא. זה מי שאנחנו, ואנחנו חיים בסיר לחץ, אבל אין לי צל של ספק שכחברה, אנחנו עוברים טרנספורמציה למקום שאני מקווה ומאמין שהוא יותר טוב. אתה פוגש את האנשים שמגיעים פה לסדנה, ואתה לא שומע מהם שיח פוליטי, אלא שיח על החברה שלנו. הזבנג שחטפנו צריך ללמד אותנו הרבה מאוד".
"תרגישו טוב"

לאחר שעתיים וחצי, משימת הבישול מגיעה לסיומה. התוצאה: דג בתוך לאפה שהחבר'ה הכינו, עם חצילים, פטרוזיליה, כמון והרבה שום, כמו שאוכל טוב צריך להיות. "תודה למי שטרח וקצץ", שטרית אומר למשתתפים, "הייתם מהממים".

לכל מי שיושב לשולחן יש מצב רוח מרומם. בכל זאת, זה היה בילוי שכלל גם לא מעט הומור שחור וסתלבט על המצב הלא קל. "סתום את הפה, נכה", מישהו זורק שם לחבר בלבביות. כששטרית נפרד מכמה מהם בברכת "תרגישו טוב", אחד מהם עונה לו בקריצה: "אנחנו כרגע עובדים על זה".

"ההומור משתנה בין מטופלים", מסבירה אורלי. "יש כאלה שנמצאים במצב יותר מתאים לצחוק, או להשתמש במראה החיצוני שלהם. זה עניין של נטייה טבעית. אבל בחדר הריפוי בעיסוק אנחנו משתדלות שיהיו גם שיחות אמיתיות. אנחנו מדברות איתם על החיים, על ההתמודדויות - וכן, אנחנו גם מסתלבטים המון, כי בסוף אלה חבר'ה צעירים שהפכו לסוג של משפחה".

משתתפי סדנת הבישול שבים לחדריהם. בלבן, המבוגר שבחבורה, עוצר לדבר עם כמה מהם. "יוצא לי לשוחח עם חבר'ה שיכולים להיות הילדים שלי", הוא מספר. "לפעמים אני מרגיש כאילו לא שייך, אבל אני יודע להתערבב, ואם אני יכול, אני עוזר בייעוץ. יש לי נקודת מבט של מישהו שעשה דברים בחיים ולמד במשך המון שנים. אני יודע מה זה שיקום. זו ריצה לטווח ארוך. אמרו לי שהעובדה שעשיתי תחרויות איש הברזל הכינה אותי להתמודדות, ויש בזה משהו".

הלאפות בדרך. גם השיקום, בע"ה, צילום: אריק סולטן

הצוות של שטרית נשאר לנקות את המטבח. אם כבר לתת יד, אז עד הסוף. השף בן ה־47 יושב בצד, לוקח קצת אוויר. "אתה שומע סיפורים על מילואימניקים שבאו מקנדה כדי לסייע ונפצעו, חבר'ה שלא היו צריכים להילחם והתנדבו", הוא אומר. "התמהיל הזה ממלא אותי בהבנה שהאנשים כאן הקריבו הכל כדי שנוכל לחיות חיים רגילים.

"פתאום אני מבין גם את המספרים, כמה נכי צה"ל הולכים להיות במדינה. זה דבר שמשנה פרספקטיבה, אבל זו בעיקר סיטואציה מבהילה. במשך הרבה זמן לא דאגנו לגבי מה שיהיה פה, ועכשיו עולות שאלות קשות מאוד כמו 'האם ככה נצטרך לחיות?', או 'האם יום אחד יהיה כאן נורמלי כמו במדינות אחרות?'"

•••

מוס שוקולד מוקצף עם שבבי פופקורן

המרכיבים:

√ 1/2 ליטר שמנת מתוקה
√ 200 גרם שוקולד מריר
√ 200 גרם שוקולד חלב
√ סיפון
√ 1 חבילת פופקורן למיקרוגל
בטעם חמאה

אופן ההכנה:

1. מחממים שמנת מתוקה בסיר. לא להרתיח, רק שתהיה חמה מאוד.
2. מורידים את הסיר מהאש, מכניסים את שני סוגי השוקולד ומערבבים עד שכל השוקולד נמס.
3. מסננים, מקררים ומעבירים לסיפון.
4. טוחנים מעט את הפופקורן, ובהגשה מפזרים מעל המוס.

מוס שוקולד. הלאה, דיאטה, צילום: אריק סולטן

שווארמה דג

המרכיבים:

√ 1 בצל קצוץ
√ 5 שיני שום פרוסות דק
√ 1 כפית פפריקה מתוקה וחריפה
√ 1 כפית כמון
√ פלפל שחור
√ 1 כפית ראס אל־חנות
√ 250 גרם קוביות דג לברק מפולט, ללא עצמות ועור
√ 1 חופן כוסברה קצוצה
√ 1 חופן פטרוזיליה קצוצה

אופן ההכנה:

1. מטגנים את הבצל, מוסיפים את השום ואת התבלינים, ממשיכים לטגן עוד קצת, מוסיפים את הדגים ומטגנים במשך עוד כ־7 דקות.
2. מכבים את האש, מוסיפים את הכוסברה ואת הפטרוזיליה ומערבבים.

לאפה

המרכיבים:

√ 1 ק"ג קמח
√ 600 מ"ל מים
√ 20 גרם שמרים יבשים
√ 20 גרם סוכר
√ 15 גרם מלח

אופן ההכנה:

1. לשים לבצק את כל המרכיבים מלבד המלח.
2. לאחר שהבצק אחיד מוסיפים את המלח, לשים עוד כמה דקות ומתפיחים למשך חצי שעה בטמפרטורת החדר (אם החדר קר מתפיחים במשך שעה).
3. מחלקים לכדורים של כ־100 גרם כל אחד ונותנים לבצק לנוח לעוד 10 דקות.
4. מרדדים דק את כל הכדורים.
5. מחממים מחבת עם מעט שמן זית ומטגנים על אש בינונית-גבוהה במשך 3-2 דקות בכל צד.
6. מתבלים.

חצילים מטוגנים:

פורסים חצילים לעיגולים ומטגנים בשמן עמוק.

יוגורט נענע:

מערבבים יחד 1/2 ליטר יוגורט, חופן נענע קצוצה, 6 גבעולים של בצל ירוק, מלח ושמן זית.
יוגורט לימון כבוש: טוחנים 250 גרם יוגורט עם 2 כפות לימון כבוש ומעט מלח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...