ארבעה ימים באוקטובר: הסיפור המלא של טיהור עוטף עזה

דווקא לאחר מותו, שתיים ממשאלותיו של ראובן הייניק ז"ל התגשמו.

ביום שני, 9 באוקטובר, בסביבות השעה 10 בבוקר, התייצב הייניק מחוץ לרפת של קיבוץ כיסופים. הייניק בן ה־56, תושב אשקלון, נשוי לדורית ואב לשלוש בנות, היה הרפתן של כיסופים ב־17 השנים האחרונות. את אהבתו לחקלאות, ולרפת בפרט, רכש בעת שהיה תלמיד בבית הספר החקלאי כפר סילבר. בשנים הרבות שחלפו מאז התמקצע בתחום והפך לאחד הרפתנים המוכרים והמוערכים בנגב המערבי. "רפתן בנשמה", מכנה אותו אחותו, חני.

ככזה, היה הייניק חרד למצב החולבות והעגלות שלו, שמאז מתקפת חמאס בבוקר 7 באוקטובר לא זכו לטיפול. "כבר מאותו בוקר שבת הוא מאוד רצה לנסוע לכיסופים כדי לבדוק מה קורה ברפת, אבל לא קיבל אישור מהצבא", מספרת חני. במשך יומיים המשיך הייניק לנסות, הטריד כל קצין שהכיר בגזרה, ולבסוף, ביום שני בבוקר, קיבל את האישור המיוחל. "הוא יצא מהבית בסביבות 7:30", משחזרת חני. "עד הרגע האחרון אשתו ואני ניסינו לשכנע אותו להישאר. הוא אמר לנו 'אתן לא מבינות, הפרות סובלות'".

הייניק, שלא היה חמוש, יצא לכיוון כיסופים עם החבר דאז של בתו, חייל מילואים שגויס למלחמה והספיק להצטייד בנשק ארוך. השניים הגיעו לצומת אורים, שם חברו לאמנון זרקא, מנהל המשק של כיסופים, ולגיל בראונר שעובד ברפת. השיירה הקטנה, ארבעה אנשים בשתי מכוניות, החלה לעשות את דרכה לעבר הקיבוץ הסמוך מאוד לגבול עם עזה, שלפי ההערכות באותה עת כבר טוהר לחלוטין ממחבלים. איש מהם לא דמיין מה עומד להתרחש. "ראובן כל כך רצה להגיע לרפת, שהוא כנראה הצליח לשכנע מישהו בצבא שהכל בסדר", אומר זרקא.

את זרקא אני פוגש בקיבוץ ארז, שם הוא מתגורר בבית פינתי שצופה אל השער האחורי של היישוב. אנחנו יושבים על ספסל העץ בגינה שלו, ביחד עם כלבת הזאב קים. בבוקר 7 באוקטובר יצאו השניים - זרקא, מוותיקי ארז ולשעבר יו"ר הקיבוץ, והכלבה קים - לטיול. "אני עומד איתה מול הבית ומתחיל לשמוע ולראות הרבה פעילות באזור נתיב העשרה ומחסום ארז", מצביע זרקא לכיוון מערב. "הרמתי טלפון לבן שלי, שהוא סגן הרבש"צ, ודיווחתי לו שקורה משהו חריג. כמה דקות אחרי זה התחיל מטח משוגע מכיוון עזה".

כיתת הכוננות של ארז, בין היתר בזכות הדיווח המוקדם של זרקא, התארגנה בזריזות ויצאה להגן על הקיבוץ. ללא עזרת הצבא היא ניהלה בכוחות עצמה קרב הרואי מול כ־30 מחבלי חמאס, שניסו לחדור לארז מבעד לשער האחורי. ביתו הסמוך של זרקא מנוקב עדיין בכדורים, זכר לקרב הזה, שבמהלכו נהרג אמיר נעים ז"ל ונפצעו כמה מחברי כיתת הכוננות. בלית ברירה לקח זרקא - אמנם בן 68, אבל לשעבר לוחם בסיירת הצנחנים - את האפוד של אחד הפצועים, השיג נשק מחבר קיבוץ אחר והצטרף ללחימה. "הקרב מול השער האחורי נגמר והמחבלים ניסו לחדור מכיוון אחר", הוא מספר, "הדפנו אותם גם משם".

יומיים אחר כך, כשנראה שמתקפת חמאס גוועה סופית, הצטרף זרקא כאמור להייניק, בדרכו לרפת בכיסופים. הוא לקח איתו את האפוד והנשק. "מאז שבת בערב ראובן הציק לי שאנחנו חייבים לנסוע", אומר זרקא. "לבסוף, ביום שני בבוקר, יצאנו לדרך. על הכביש ליד רעים ראינו מלא גופות ומכוניות שרופות, שרידי הטבח במסיבה. זה היה נורא ואיום". השיירה לא נתנה למראות לעצור אותה, וגם לא לאזעקות צבע אדום שהמשיכו ליילל ללא הרף. הייניק הנחוש עוד הצליח לשכנע כמה חיילים שעמדו במחסומים לאורך הכביש לאפשר לו ולחבריו להתקדם. באזור השעה 10 בבוקר הגיעה החבורה לכיסופים. היא מצאה שם קיבוץ רפאים.

"ידענו שבתוך הקיבוץ יש כוח צבאי, אבל לא ראינו אותם", מספר זרקא. כיוון שחמאס הפעיל אמצעי שיבוש אלקטרוניים באזור העוטף באותם ימים, זרקא וחבריו גם לא הצליחו ליצור קשר עם איש בטלפון. הם החליטו להמשיך בכל זאת. "נכנסנו לקיבוץ, חנינו מול מכון החליבה, וראובן היה מרוצה", מספר זרקא. "הוא אמר לי 'הפרות לא צועקות, שקט פה'. הוא ביקש ממני להאכיל את העגלות ולתת להן מים, ובינתיים הלך לכיוון המשרד שלו. בכלל לא היינו במוד של היתקלות. ואז אני שומע צרור חזק וצעקה".

שני מחבלי חמאס, שהסתתרו במשך יומיים בסמוך למשרדו של הייניק ברפת, פתחו לעברו באש. זרקא והחבר של בתו של הייניק, שניהם כאמור חמושים, תפסו מחסה מחוץ לרפת והחלו לנהל מולם קרב, בעוד הייניק לכוד בפנים. "אחד המחבלים היה עם סרט ירוק על הראש", מספר זרקא. "מדי פעם ראיתי את הסרט הזה מבצבץ. החלפנו איתם יריות, ניסינו לשפר עמדה, ותוך דקות ספורות הגיעו אלינו מילואימניקים מהשריון שהיו בבסיס הסמוך".

בקרב העיקש שהתנהל ברפת הצליחו המחבלים לפצוע שלושה מלוחמי המילואים. "ואז מפקד הכוח קורא לי ואומר שהוא החליט לעבוד כמו שהם יודעים לעבוד", משחזר זרקא. "הסיגו את כל הכוחות אחורה והכניסו במקומם טנק. הוא פוצץ את כל האזור, כולל הרכב שלי שחנה בסמוך. מייד אחרי זה הזמינו מסוק, שתקף את המבנה של הרפת".

בסביבות השעה 12 בצהריים, 9 באוקטובר, הסתיים הקרב. הייניק נמצא אחריו מוטל בתוך הרפת שאותה כל כך אהב. הוא לא שרד. "בארז חוויתי הצלחה", אומר זרקא. "יומיים אחר כך, כשיצאתי ביחד עם ראובן לכיסופים, היה לי את האפוד הכי יפה בצה"ל, נשק וקסדה. הרגשתי גיבור גדול. תראה מה שני מחבלים עשו לגיבור הגדול שחשבתי שאני. הם הרגו את ראובן, מטרים בודדים ממני".

בסביבות השעה 12 בצהריים, 9 באוקטובר, הסתיים הקרב בכיסופים. הייניק נמצא אחריו מוטל בתוך הרפת שאותה כל כך אהב. הוא לא שרד. "המחבלים חיכו שהרפתן יחזור כדי להאכיל את הפרות שלו. הם ידעו שהוא יגיע לשם מתישהו"

לדברי זרקא, הוא קיבל את הרושם כי כוחות צה"ל שהיו בכיסופים סרקו את הרפת ו"זיכו" אותה ממחבלים. "אבל כנראה המחבלים ראו שמדובר בכוח צבאי והתחבאו", הוא אומר. "בהספד לראובן כתבתי שהמחבלים חיכו שהרפתן יחזור לרפת, כדי להאכיל את הפרות שלו. הם ידעו שהוא יחזור מתישהו.

"הטעות הגדולה שלי היתה שהיא לא באה איתנו", ממשיך זרקא ומלטף את הכלבה קים, שצמודה אליו במהלך כל השיחה. "היא היתה מזהה את המחבלים. אולי היא היתה מתה בגלל זה, אבל היא היתה מצילה את ראובן. מאז אני לא הולך לשום מקום בלעדיה".

הנגב המערבי נכבש

הסיפור הטרגי של ראובן הייניק הוא המחשה כואבת, קורעת לב, למלחמה שהתחוללה בעוטף עזה בימים שלאחר 7 באוקטובר. היו אלה ימים ארוכים, כאוטיים, שבמהלכם הוסיף הנגב המערבי לשרוץ מחבלים, בעוד כוחות הביטחון עושים כמיטב יכולתם לטהר אותו, במחיר דמים כואב.

מלאכת הטיהור הזו, שמערכת הביטחון מעולם לא התנסתה בה או נערכה אליה, הסתיימה רק ב־11 באוקטובר, כלומר חמישה ימים לאחר מתקפת הפתע והטבח שהגיע בעקבותיה. באותו יום כוח מילואים מיחידת מגלן, שנשלח לסרוק את אזור החוף, התקדם לאורך נחל שקמה, שנשפך לים בחוף זיקים. ארבעה מחבלים שהסתתרו בשיחים שלצידי הנחל פתחו לעברו באש. בהיתקלות נהרגו רס"ר (מיל') איתי שלמה מורנו, רס"ר (מיל') דניאל קסטיאל ורס"ר עידו קסלסי עומר, זכרם לברכה. היתה זו ההיתקלות הקטלנית האחרונה עם מחבלים בשטח ישראל.

מעשי הזוועה, הגבורה והתושייה של 7 באוקטובר סופרו בהרחבה, ועוד יסופרו שנים קדימה, ובצדק. ואולם נדמה כי הקרב על כיבושו מחדש של הנגב המערבי נשכח והיטשטש מאז. בתוך המערכה המשתוללת סביבנו כבר שנה, האירוע המורכב והמדמם הזה, ששיאו התחולל בין 8 ל־11 באוקטובר, יירשם בספרי ההיסטוריה כ"מיני־מלחמה" בפני עצמה. מלחמת ארבעת הימים.

בתקופה הזו, בעוד ישראל והעולם כולו עדיין מוכים תדהמה, הוסיף הנגב המערבי להיות שדה קרב שבתוכו הסתובבו עשרות מחבלים. חלקם הסתתרו בתוך יישובים ישראליים, ממתינים לשעת כושר, ואחרים נטמעו בעמדות הסוואה שחפרו לעצמם בנקודות אסטרטגיות בשטח הפתוח. החוליות הרדומות הללו זינבו בכוחות צה"ל בתוך שטח ישראל, תופעה שלא נראתה כמותה מעולם בהיסטוריה של המדינה.

גם לאחר אותם ארבעה ימים, טיהור העוטף לא הושלם לחלוטין. ב־18 באוקטובר לכדו כוחות צה"ל מחבל שחדר מעזה לישראל ב־7 באוקטובר, בעת שזה ניסה לחזור לשטח הרצועה. "עדיין לא הסתיימה משימת טיהור השטח", אמר בעקבות זאת דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי.

בשבועות הבאים יוסיפו לוחמי צה"ל וכוחות המשטרה לעבור מבית לבית, מחצר לחצר, ואף לסרוק שטחים פתוחים וחקלאיים בהיקף אדיר, במטרה לטהר סופית את שטח העוטף. "היינו יושבים על המפות ומסמנים שטחים שנסרקו בירוק - בבתים, בנחלים, בשטחים הפתוחים", נזכר נצ"מ אמיר קליין, אז קצין אג"מ במחוז דרום של המשטרה. "לקח די הרבה זמן עד שכל המפה נצבעה בירוק, וגם אחר כך מצאנו באזור העוטף ציוד לחימה של מחבלים. מצאנו אפילו גופות".

אחת הגופות הללו היתה של דולב יהוד מקיבוץ ניר עוז, שעקבותיו נעלמו ב־7 באוקטובר והוא נחשב כחטוף. שרידיו נמצאו בשטח ישראל בתחילת חודש יוני, כלומר שמונה חודשים לאחר מתקפת חמאס. המקרה הזה בלבד הוא עדות מצמררת לכאוס שהתחולל בנגב המערבי באוקטובר 2023.

בצה"ל עדיין לא השלימו את התחקיר בנוגע ל־7 באוקטובר והימים שלאחריו, ולכן חלק מהמידע באשר לאירועים במהלך אותה תקופה סוערת חסר. כך, למשל, על פי נתוני צה"ל בתחילת המלחמה נהרגו כ־1,000 מחבלי חמאס שחדרו לשטח ישראל, אך בצבא לא יודעים עדיין לומר כמה מהם נהרגו ב־7 באוקטובר וכמה מהם בימים שלאחר מכן.

ואולם שיחות עם אנשי צבא, שוטרים ואזרחים, לצד חומרים צה"ליים, משרטטים את סיפורה של המלחמה על טיהור העוטף כפי שלא סופר עד כה. מלחמה שנועדה לייבש את ישראל מגל צונאמי אדיר ששטף אותה באלפי מחבלים.

לחימה עיקשת

מי שניהל את האופרציה הצבאית לבלימת מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר ובימים שלאחריו הוא מפקד פיקוד דרום, האלוף ירון פינקלמן. בעוד אוגדת עזה, האחראית על הגזרה בשגרה, חדלה בפועל מלתפקד כבר בבוקר 7 בחודש, קיבל פינקלמן לאורך היום הקצאה של כוחות תגבור מהמטה הכללי ומאגף המבצעים, והזרים אותם לעוטף. מה שהחל בטפטוף דק של כוחות מיוחדים הפך עד שעות הערב למאמץ צבאי בהיקף אדיר, שכלל חמש אוגדות.

הכוחות הראשונים שנשלחו לעוטף, חלקם במסוקים, היו מיחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ"ל, שלדג ושייטת 13, לצד יחידות חטיבת הקומנדו מגלן, אגוז ודובדבן, וגדודי הסיירות של חטיבות החי"ר. הבחירה ביחידות הללו ושליחתן ליישובים צמודי הגדר היו טבעיות, שכן הן המיומנות ביותר בצה"ל בלוחמה בשטח בנוי.

במקביל, הוקפצו לגזרה גם כוחות רבים של חיל האוויר. אבל אלוף הפיקוד פינקלמן המשיך לדרוש כל הזמן עוד ועוד תגבורת. אחת ההחלטות הראשונות שלו היתה להקפיץ לעוטף את אוגדה 80, המשויכת לפיקוד דרום ואחראית לאבטחת הגבול עם מצרים וירדן. כוחות של האוגדה, ובתוכם גדודים מעורבים של לוחמים ולוחמות, נעו מבסיסם באזור פתחת ניצנה צפונה לאורך הגבול המצרי ולחמו בדרום העוטף. גם אוגדה 99, בפיקודו של תא"ל ברק חירם, הוקפצה וקיבלה את האחריות על קיבוץ בארי והסביבה. חטיבת משוריינת שלמה של האוגדה עשתה את דרכה ממחסני החירום שלה לעוטף עזה, כאשר הטנקים נוסעים לחזית על השרשראות, מחזה שלא נראה כמותו מאז מלחמת יום הכיפורים.

גם אוגדה 98, בפיקודו של תא"ל דן גולדפוס, פעלה באזור נחל עוז וכפר עזה, מוקדים שבהם התנהלה לחימה עיקשת של חמאס. אוגדה 162 המשוריינת הוצבה ממזרח לכביש 232, במטרה למנוע מעבר של מחבלים אל תוך מרכז הארץ.

עד ערב 7 באוקטובר, אם כן, כבר שהו בעוטף חמש אוגדות, שהצליחו לייצב את המצב בשטח, או לפחות למנוע ממנו להידרדר עוד יותר.

תכנון לקוי

לאחר ייצוב המצב ב־7 באוקטובר החלו הכוחות בשטח במלאכת הטיהור, שתימשך כאמור עוד ארבעה ימים. בספרו "צבא ההיי־טק וצבא הפרשים" מותח תא"ל (מיל') גיא חזות ביקורת על פריסת הכוחות בדרום, וטוען כי היא הקשתה את מלאכת הטיהור.

חזות, שכאיש מילואים קפץ לדרום והצטרף ב־8 באוקטובר לחמ"ל של החטיבה הדרומית באוגדת עזה, כותב שעד לשעות הערב של 8 באוקטובר עוד "היו היתקלויות רבות ביישובים, בצירים המחברים ביניהם, והמחבלים המשיכו לנצל את הפרצות בגדר בהיעדר שליטה של כוחותינו על המכשול, ובשל ריבוי הכוחות בשטח ללא פיקוד ושליטה סדורים". הבלבול ששרר בשטח הוביל לדבריו באותו יום לפחות לשני מקרים של ירי דו־צדדי בין כוחות צה"ל שבהם היו נפגעים.

לטענתו, חלק מהסיבה לכאוס ולחוסר היכולת לבלום את הפרצות בגדר היה קשור לכך שהכוחות הרבים של צה"ל פוזרו בשטח באופן חסר היגיון. "המציאות של חוסר שליטה... נבעה מהחלטה מנוגדת לתורת הלחימה שהתקבלה בפיקוד הדרום בשבת בבוקר", כותב חזות. לדבריו, אוגדה 162 לא היתה צריכה להתמקם ממזרח לציר 232, אלא להיצמד לקו המגע ולקבל גזרה משלה לאורכו, כדי להוריד את העומס מאוגדת עזה הפגועה והמדממת. "על פי תורת קרב ההגנה, חלוקת הגזרות בין כוחות בהגנה מומלץ שתהיה לאורך הגזרה, כלומר שכל מפקדה תהיה אחראית על קטע של החזית", הוא מסביר.

על פי אותו היגיון, חזות מציין לטובה את ההחלטה של פינקלמן להכניס את אוגדה 80 לחלק הדרומי של העוטף. "החלטה זו הצילה רבים מהתושבים במרחב, שלא נראו בו מראות קריסה וטבח כמו במרחבים האחרים של אוגדת עזה", כותב חזות. "אם כל אחד ממפקדי ארבע האוגדות שהגיע לעוטף היה מקבל גזרה של גדוד בט"ש ומכניס לתוכה את הסד"כ הסדיר והמילואים שהיה לו, ממוקד בגזרה קטנה - יכולתו להשתלט על המצב היתה מהירה ופשוטה יותר".

כך או אחרת, ככל שנקפו השעות והימים עבר צה"ל מעיבוי מזורז של הגזרה בכוחות ובאמצעים לגיבוש תמונת המצב והכנסת סדר והיגיון בפעולות הכוחות הרבים שנכחו בשטח. כפי שמנסח זאת בשפה צבאית קצין בכיר שפעל בשטח באותם ימים, הצבא עבר מהתמקדות בסד"כ (סדר כוחות) להתמקדות בפו"ש (פיקוד ושליטה).

תא"ל (מיל') חזות: "אם כל אחד ממפקדי ארבע האוגדות שהגיע לעוטף היה מקבל גזרה של גדוד בט"ש ומכניס לתוכה את הסד"כ הסדיר והמילואים שהיה לו, ממוקד בגזרה קטנה - יכולתו להשתלט על המצב היתה מהירה יותר"

בשלב הראשון המוקדים העיקריים של הלחימה בעוטף היו הקיבוצים סמוכי הגדר שנכבשו בידי חמאס. ככל שהוזרמו עוד ועוד כוחות לעוטף, אלו הוכנסו ליישובים הנצורים, הצטרפו לכוחות המיוחדים שכבר פעלו בתוכם וקיבלו "סטריפים", כלומר מקבץ של בתים שעליהם היה לסרוק ולזכות ממחבלים. הסריקות הללו נעשו באיטיות ובזהירות, בין היתר כדי לא לפגוע בטעות באזרחים, שחלקם עדיין הסתתרו בממ"דים.

בצה"ל מעולם לא בנו תורת לחימה לטיהור קיבוצים בשטח ישראל ממחבלים, מה שגרר אי־אלו אלתורים בשטח. כך, למשל, כיוון שבצה"ל לא היו מספיק מפות של היישובים הישראליים (בצבא משכפלים מפות מתוך הנחה שהמלחמה תתנהל בשטח האויב, לא בשטח ישראל), בחלק מהמקרים מפקדים של כוחות הסריקה נכנסו לבתים של תושבים והדפיסו במדפסות ביתיות מפות של היישוב, כדי שיוכלו לחלק ביניהם גזרות. במקרים אחרים חלוקת הגזרות התבצעה בטלפון, על גבי מפות של גוגל. בשלב מוקדם יחסית הצטיידו הכוחות במכלי ספריי, שבעזרתם סימנו את הבתים שנסרקו. לעיתים הצליחו מחבלים להסתנן לתוך בתים שכבר נסרקו.

הסריקות לא תמיד התנהלו באופן מושלם. באחד הבתים בקיבוץ כיסופים, למשל, הסתתרו בני זוג, צעירים ללא ילדים, ששכבו במשך יומיים שלמים בארגז המצעים שמתחת למיטה בממ"ד. מכיוון שהמשיכו לשמוע יריות במהלך כל אותן שעות ארוכות, הם חששו לצאת החוצה. רק בערב 9 באוקטובר, כאשר השתרר לראשונה שקט מסביב, יצאו בני הזוג מהממ"ד, הטעינו את הטלפון הסלולרי שלהם והודיעו שהם בחיים.

"למיטב הבנתנו, חבר'ה של אגוז היו בבית שלהם כמה פעמים אבל לא מצאו אותם", אומר אסף ארטל, מנהל קהילת כיסופים, "לכן בני הזוג האלה הופיעו אצלי ברשימות כמתים". ארטל, שבאותם ימים שהה עם קהילת כיסופים המפונה בבית מלון בים המלח, זוכר כיצד בשעות הערב של יום שני עצר בסופרמרקט בערד בדרכו למרכז. "פתאום הבחורה, שחשבתי שהיא מתה או חטופה, מתקשרת אלי", הוא מספר. "אני זוכר את עצמי עומד וצועק עליה 'קיבינימט, איפה הייתם עד עכשיו?' התחלתי לבכות שם באמצע הסופר".

יומיים אחר כך, ב־11 באוקטובר, אותר המחבל האחרון שחדר לכיסופים כשהוא מתחבא בבית מגורים בקיבוץ. הוא חוסל ללא נפגעים לכוחותינו.

מוקד נוסף שבו נמשכה הלחימה עוד זמן רב הוא כפר עזה. אחד ההרוגים שם הוא סמל יותם הלל ז"ל מסיירת הנח"ל, שהיה חלק מכוח שנשלח לטהר את שכונת ההרחבה של הקיבוץ. בשעות הבוקר של 9 באוקטובר הוא נכנס, ביחד עם מפקד הצוות שלו ולוחם נוסף, לסריקה באחד הבתים שבו הסתתר מחבל. המחבל פתח באש ראשון לעבר הלוחמים, גרם לפציעתו של מפקד הצוות ולנפילתו של הלל. הוא חוסל בהמשך.

במקביל ליעד העיקרי - חילוץ לכודים וטיהור השטח ממחבלים - נעשה מאמץ נוסף לסתום את הפרצות הרבות בגדר הגבול, כדי לא לאפשר למחבלים נוספים להיכנס דרכן לשטח ישראל. מול הפרצות הללו נערמו בחופזה תלוליות עפר, שמאחוריהן הוצבו לוחמי חי"ר וטנקים. חלק מהטנקים הללו נסעו מעת לעת הלוך ושוב, במטרה להטעות את האויב וליצור את הרושם שהגדר נשמרת על ידי כוחות גדולים יותר מכפי שהיה באמת. ממעל ריחפו כל העת כלים מאוישים ובלתי מאוישים של חיל האוויר, שסרקו את קו המגע. אלא שגם הכוחות האלה לא הצליחו לבלום לחלוטין הסתננות של מחבלים מעזה לשטח ישראל, שנמשכה בטפטופים לפחות עד ערב 8 באוקטובר.

בצה"ל מעולם לא בנו תורת לחימה לטיהור קיבוצים בשטח ישראל. כיוון שלא היו מספיק מפות של היישובים הישראליים, מפקדים נכנסו לבתים של תושבים והדפיסו במדפסות ביתיות מפות של היישוב, כדי שיוכלו לחלק ביניהם גזרות

סוגרים מעגל

במקביל לסריקות היישובים צמודי הגדר, סרקו כוחות צה"ל והמשטרה גם שטחים חקלאיים ופתוחים. במהלך הסריקות האלה התברר שחמאס תכנן מבעוד מועד להטמיע בשטח ישראל חוליות רדומות, שיסתתרו בשטח במשך כמה יממות. החוליות הללו, שכללו לרוב שני מחבלים, הכינו לעצמן עמדות הסוואה שמכונות בצה"ל "עמדות קבר": בור קטן שנחפר באדמה, שבו יכול אדם לשכב כשהוא מכוסה ברשת הסוואה או בעלים ובענפים. המחבלים שנכנסו לעמדות הללו היו מצוידים באמצעי הסוואה, ובמים ובמזון שאפשרו להם לשהות שם כמה יממות. החוליות הללו התמקמו לרוב בנקודות אסטרטגיות, לרוב בצמתים מרכזיים. צומת שער הנגב, לדוגמה.

בשעות המוקדמות של 9 באוקטובר יצא כוח מחטיבה 551 לסריקות לאורך הכביש המוביל מתחנת הרכבת של שדרות לצומת שער הנגב. הכוח, שצעד על מבתר מצפון לכביש, הותקל לפתע מטווח קרוב בידי שני מחבלים. ממכת האש הראשונה נהרגו סרן (מיל') יובל הליבני ז"ל ורס"ר (מיל') אביחי אמסלם ז"ל. רופא הכוח רס"ן (מיל') ד"ר איתן נאמן ז"ל נהרג בעת שהעניק להלם טיפול.

הכוח הזעיק טנק, שניסה לחסל את המחבלים בירי, ללא הצלחה, ולבסוף דרס אותם למוות. רק לאחר מכן הבינו בצה"ל ששני המחבלים הסתתרו בתוך עמדת קבר והיו מצוידים במים ובמזון לשהות ארוכה. באותו רגע נפל האסימון שחוליות מהסוג הזה כנראה מסתתרות גם במקומות אחרים בעוטף. כמה שעות אחר כך כבר נתקלו לוחמי חטיבה 551 בעוד מחבלים, שהסתתרו במטע אבוקדו לא רחוק מצומת שער הנגב, וחיסלו אותם.

בהיתקלות בצומת שער הנגב, כמו במקומות אחרים, היו מעורבים גם שוטרים שהשתתפו בקרב. אחד המקרים שבהם התגלה שיתוף הפעולה בין צה"ל למשטרה כמוצלח היה בהיתקלות נוספת שהתרחשה למחרת בערב, 10 באוקטובר.

באותו ערב יצא רחפן של המשטרה לסריקות באזור קצא"א, הסמוך לחוף הים של אשקלון, במטרה לטהר את המקום ממחבלים. במהלך הסריקות איתרו השוטרים דמות חשודה בשטח הפתוח, לא רחוק ממקום שבו שהו לוחמים מגדוד 17 של חטיבת ביסלמ"ח. בדרך־לא־דרך הצליחו השוטרים ליצור קשר טלפוני עם חיל האוויר ולדבר ישירות עם מפעיל כטמ"ם מטייסת 161, שטס באותה עת באזור, כדי לבקש את עזרתו.

"מפעיל הרחפן של המשטרה מצליח להעביר לנו תמונה של מה שהוא רואה, ותוך שתי דקות הגענו למקום והבנו שאנחנו מסתכלים על אותה דמות", אומר סא"ל ר', מפקד הטייסת. "אנחנו סוגרים מעגל מול גדוד 17, ומבינים שלא מדובר בכוחותינו. בדיוק באותו זמן המחבל מתחיל להסתער על נגמ"ש איתן של הכוח, שנמצא בשטח עם חיילים בתוכו. הנגמ"ש מנסה לדרוס את המחבל, ללא הצלחה, ואז אנחנו משחררים חימוש מהאוויר ופוגעים במחבל, שנמצא חמישה מטרים בלבד מהנגמ"ש. זו הסיטואציה הקרבית הכי מטורפת שהיתה לי עד אותו רגע".

לדברי סא"ל ר', "בדרך כלל כטמ"מים הם כלים שתוקפים בעומק שטח האויב. מעולם לא חברנו ככה לכוח משטרה, ועוד כזה שסייע לנו לתקוף בשטחנו. מאז היו לי סיטואציות יותר משוגעות, בלחימה בתוך עזה. אבל האירוע הזה היווה עבור הטייסת שלי אבן דרך מרכזית של איך נראית המלחמה מאז והלאה בהיבט של שיתוף הפעולה בינינו לבין כוחות היבשה. זו רמת האמון שנרקמה בינינו מאז - שאני מרשה לעצמי לתקוף מחבל שנמצא כל כך קרוב לכוחותינו על הקרקע".

לדברי ר', "ב־7 באוקטובר עוד היינו בקרב בלימה, אבל אם היית מסתכל על תמונת השמיים ב־8 בבוקר, כל כטמ"ם אפשרי של חיל האוויר תפס פיסת שטח והקיף את הרצועה. מעל כל יישוב, כל מוצב וקו דיווח בגדר היו כלים שסורקים בצורה שיטתית כל קפל קרקע. המערכת כולה הצליחה לייצר סנכרון וסינרגיה בהנחיה של פיקוד דרום, כאשר המטרה היא להדק בחזרה את הטבעת שהשתחררה, על ידי איתור וחיסול של מחבלים. כל כוח קרקעי שפרס למרחב קיבל כלי או כלים שפועלים בגזרתו מהאוויר, ובצורה מתואמת שללנו הימצאות מחבלים בשטחים מסוימים וטיהרנו אותם. בימים הראשונים היו מאות תקיפות מהאוויר בשטח ישראל".

מתי אתה מבין באופן סופי שהאזור מטוהר ממחבלים?

"בשלב מסוים אנחנו כבר לא מצליחים למצוא עוד אויב, והלחימה עוברת לשטח רצועת עזה. ראיתי איך הכוחות מתקדמים ומתייצבים על קו הגדר, איך הסד"כ מתחיל להיות מוסט לשטח הרצועה, וכל המיקוד הפך מפנימה החוצה, לתוך שטח האויב".

בצה"ל קוראים לזה "היפוך הקערה": המעבר מקרב בלימה לקרב התקפה. גורמים בצבא טוענים כי לקח לצה"ל בערך 96 שעות כדי לייצב את המצב בעוטף עזה ולהחזיר בו את השליטה. כל זאת במקביל לשיקום היחידות הלוחמות, שלמרבה הצער נפערו בהן חללים רבים, ובהכנות לקראת התמרון ברצועת עזה. "צבא ופיקוד שסופגים כזה כישלון, ומצליחים להפוך את הקערה ולצאת להתקפה משמעותית, זה משהו שדורש הרבה כוחות", אומר גורם צבאי. "המערכת לא הסתכלה אחורה - היא הסתכלה קדימה ופעלה. היכולת של פיקוד וצבא לספוג כזו מהלומה, לעמוד שוב על הרגליים, להילחם ואז לצאת לתמרון - זו יכולת חשובה מאוד".

קול שופר

בשעות הראשונות של בוקר 7 באוקטובר פעל צה"ל ללא פקודות מסודרות. אבל פקודה אחת דווקא עבדה ביעילות מרשימה, ולא במקרה.

ב־1 באוגוסט 2023 נכנס ניצב אמיר כהן לתפקידו כמפקד מחוז דרום של המשטרה. אחד הצעדים הראשונים של כהן היה לבקש מאנשיו להכין תרגיל מחוזי שידמה חדירת מחבלים לעוטף עזה. ב־11 בספטמבר התקיים במחוז דרום התרגיל המקיף "קול שופר", שבמסגרתו דימתה המשטרה מצב שנתפס אז כקיצוני ומופרך לחלוטין, הכולל חדירה של 50 מחבלים לנגב המערבי.

"כל המצגות האלה על 'חומות יריחו' וכו' - אנחנו לא הכרנו אותן", אומר נצ"מ אמיר קליין, אז קצין האג"מ המחוזי. "בהערכות המצב כל הזמן אמרו לנו שחמאס מורתע. יותר מזה: לנו נאמר שב־8 באוקטובר אמורים להיכנס לישראל 50 אלף פועלים מעזה, במקום 18 אלף כפי שהיה עד אז. אגב, גם בלילה של 7 באוקטובר לא עדכנו אותנו".

לדברי אנשי המבצעים של המחוז, אטימת גדר הגבול עם עזה הושלמה רק בערב 8 באוקטובר. גם אחר כך התקבל במשטרה מודיעין רב מהשב"כ, שהתבסס כנראה על איכונים סלולריים והצביע על חוליות מחבלים שמסתובבות בשטח

בכל אופן, התרגיל כלל כמה תרחישים ובהם חדירה קרקעית, חדירה דרך הים בחוף זיקים, לחימה בתוך יישובים וירי מאסיבי של רקטות וטילים. אחד השוטרים אף דימה במהלך התרגיל מחבל שחודר לשטח ישראל על גבי מצנח רחיפה. חודש אחר כך כל התרחישים הללו יתממשו אחד לאחד, רק בהיקפים גדולים פי כמה.

אחת הפקודות שתורגלו במהלך "קול שופר" היתה "פרש פלשת". על פי הפקודה, המשותפת לצה"ל ולמשטרה, כאשר יש חשש לחדירת מחבלים מעזה, המשטרה אמורה לפרוס 16 מחסומים לאורך צירי התנועה בעוטף. הצבא אמור לפרוס 40 מחסומים. כמעט מיותר לציין שב־7 באוקטובר אף אחד מ־40 מחסומי הצבא לא הוקם. במחוז דרום של המשטרה, לעומת זאת, הצליחו להעמיד תוך זמן קצר את כל 16 המחסומים שלהם.

"תפקיד המשטרה להקים את המחסומים באזור היותר מרוחק מהגדר", אומר קליין. "התפיסה היא שבמקרה של חדירה הצבא יספק חסימה הרמטית באזור הגבול, ואם תהיה זליגה של מחבלים בודדים יהיה גם גיבוי של מחסומי משטרה. אבל בתכלס, המטרה העיקרית של מטרתם של מחסומי המשטרה היא למנוע מאזרחים ישראלים להתקרב לקו האש, כלומר לבלום את התנועה לכיוון הגבול ולא ממנו. ב־7 באוקטובר קרה בדיוק ההפך: עשרות מחבלים התנפצו על מחסומי המשטרה".

באותו בוקר הכריז מפקד המחוז כהן על הפעלת "פרש פלשת" כבר בשעה 6:41. על פי הפקודה, מרגע הפעלתה אמורים לזרום למחסומים 1,600 שוטרים בסך הכל. באותו יום הגיעו למחסומים כ־4,000 שוטרים, שחלקם השתתף בתרגיל שנערך רק חודש קודם לכן.

"רוב השוטרים היו במחסומים עם אקדחים בלבד", אומר קליין. "חלק הספיקו לעבור בתחנות ולהצטייד בנשקים ארוכים". רבים מהשוטרים שאיישו את המחסומים הללו מצאו עצמם לבד מול שטף המחבלים, שעבר את כוחות אוגדת עזה כמעט ללא קושי. 58 שוטרים ושוטרות נפלו ב־7 באוקטובר, מהם 33 ממחוז דרום.

את פעילות המחוז באותו יום, ובימים שלאחריו, ניהלה קבוצה קטנה של קצינים. תחת נצ"מ קליין, שהיה אז כאמור הקמב"ץ המחוזי, פעלו גם רע"ן המבצעים סנ"צ ליאור מצרפי, קצין המבצעים סנ"צ דודו לוי ומפקד המצודה (חמ"ל המחוז) רפ"ק יצחק שאול. כולם התקדמו מאז בתפקידיהם.

אני נפגש איתם במפקדה בבאר שבע, מרכז העצבים של המחוז הדרומי. "אתה יודע", אומר שאול, "נראה לי שחמאס לא הביא בחשבון את המשטרה כשהוא תכנן את המתקפה שלו. הוא התייחס למשטרה כסמל שלטון, ובגלל זה כנראה תקף את משטרת שדרות, אבל הוא לא ציפה שהשוטרים יעמדו בדרכו. בגלל זה המחבלים נעו על הצירים הראשיים, עד שהם נתקלו במחסומים שלנו. באזור הדרום זו ממש לא בעיה לעקוף כמעט כל ציר ראשי בדרכי עפר צדדיות, אבל המחבלים לא עשו את זה. הם לא ציפו לפגוש בדרך שוטרים".

לוי: "אנחנו הצלנו את המדינה. אם המשטרה לא היתה, כל המדינה היתה נכבשת. מחבלים היו מגיעים למרכז ואפילו לצפון. אחרי 7 באוקטובר היה נראה שהמשטרה בפרונט וסוף־סוף מעריכים אותה. הרגשנו את ההערכה הציבורית מאוד חזק. אבל מאז זה נעלם ונשכח. אני אשמח שיזכרו גם היום וגם בעוד שנה שהשוטרים נלחמו ומתו בשביל להציל את המדינה הזו".

ואכן, הרבה בזכות מחסומי המשטרה איש מהמחבלים שפרצו לישראל מעזה לא הגיע בסופו של דבר למרכז, אף שלחלקם היו תוכניות כאלה. "אם היו חודרים את שטח המחוז הדרומי באותו יום, היינו במקום אחר", אומר קליין.

סנ"צ דודו לוי: "הצלנו את המדינה. אם המשטרה לא היתה, המדינה היתה נכבשת. מחבלים היו מגיעים למרכז ואפילו לצפון. אחרי 7 באוקטובר היה נראה שהמשטרה בפרונט וסוף־סוף מעריכים אותה. הרגשנו את ההערכה הזאת, אבל זה נעלם ונשכח"

מדירה לדירה

מעבר לפעילותם ב־7 באוקטובר, שוטרי ישראל לקחו חלק מרכזי גם במאמץ האדיר לטהר את שטח העוטף ממחבלים בימים שלאחר מכן. בעוד הצבא מתרכז בקיבוצים וביישובים סמוכי הגדר, קיבלה המשטרה אחריות על היישובים המרוחקים יותר, ובהם אופקים ושדרות. אגב, על פי הפקודות המקוריות, במצב חירום שדרות אמורה להיות באחריותו של צה"ל, אבל בגלל העומס הרב הוחלט להעביר את רוב שטחי העיר לאחריות המשטרה. השוטרים מצאו עצמם לפתע עושים עבודה של חיילים. "התחיילנו", מנסח זאת בתמציתיות לוי.

"בשדרות התעסקנו בלחימה עם פצועים והרוגים, עד שעות הלילה של 7 באוקטובר", אומר רע"ן המבצעים מצרפי. "כשירדה העצימות של ההיתקלויות הבנו שזה הזמן להתארגן מחדש, והתחלנו לסרוק שטחים, ברמה של לעבור בית־בית וחצר־חצר".

את הסריקות ביצעו שוטרי המחוז לצד יחידות ארציות של המשטרה וכן יחידות של משמר הגבול, שלהן יכולות לוחמה גבוהות יותר. לכוחות הצטרפו גם חבלנים, שזיכו את השטח ממטעני חבלה וטיפלו באמל"ח שהותירו מאחור המחבלים, ואפילו אנשי זיהוי פלילי, שמניסיונם יודעים לזהות טביעות אצבע ועקבות נעליים, וכך לאתר סימנים חשודים להימצאות מחבלים בשטח.

רוב התושבים בשדרות התפנו מבתיהם, מה שהקשה על המשטרה להיכנס לדירות רבות בעיר. "אחת ההנחיות היתה לבדוק עם חברת המים וחברת החשמל אם יש פעילות בדירות הנעולות, שלא הצלחנו ליצור קשר עם הדיירים שלהן", אומר קליין. "אם היינו רואים שיש הפעלה, היינו נכנסים לדירות עם כוחות מיוחדים. לפעמים היינו פוגשים בפנים אזרחים".

כוחות משטרה כאמור היו מעורבים בהיתקלויות בצומת שער הנגב ב־10 באוקטובר, ובמתחם קצא"א למחרת. "באירועים האלה, וגם באחרים, עבדנו כמו חיילים, בסיוע של טנקים ומסוקי קרב", אומר שאול. "זה לא משהו שהמשטרה מאומנת לו, ובכל זאת עשינו את זה".

לדברי אנשי המבצעים של המחוז, אטימת גדר הגבול עם עזה בידי צה"ל הושלמה רק בערב 8 באוקטובר. גם אחר כך התקבל במשטרה מודיעין רב מהשב"כ, שהתבסס כנראה על איכונים סלולריים והצביע על חוליות של מחבלים שמסתובבות עדיין בשטח. "במשך שבועות רצנו ממקום למקום בהערכה שיש שם מחבלים", אומר מצרפי.

קליין: "בשלב מסוים קיבלנו מודיעין מהשב"כ שיש בשטח ישראל 120 חוליות רדומות. לאורך כמעט חודש או חודשיים המספר הזה של 120 חוליות רדומות המשיך להגיע משב"כ. בסופו של דבר לא היו חוליות רדומות כאלה, רק כמה מחבלים בודדים שנמצאו". גם בצבא מודים שבאותה תקופה היו עשרות "התרעות שווא ואיכוני שווא" על מחבלים בשטח ישראל.

אתגר נוסף שעלה בימים הראשונים היה ירי כוחותינו על כוחותינו. "אחד החששות הגדולים שלנו היה מירי דו־צדדי", מספר קליין. "היו בשטח הרבה כוחות, לא מתואמים, וכולם היו ברמת דריכות מאוד גבוהה. ב־10 בחודש, ב־1 בלילה, אנחנו מקבלים דיווח על חמישה ג'יפים של מחבלים שחדרו את הגדר והם בדרכם לשדרות. מפקד המחוז פורס את יחידת יואב על הציר, במוכנות למכת אש.

"ואז התחילו להגיע כל מיני דיווחים מוזרים למשטרה, והתחלתי להרגיש שקורה פה משהו אחר ושלא כדאי להיות קלים על ההדק. בדיעבד התברר שאלה היו חמישה ג'יפים של צה"ל, עמוסים בלוחמים של צה"ל. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה אילו היינו פותחים עליהם באש".

במקביל לסריקות ולהתרעות על חוליות מחבלים, המשיכו שוטרי המחוז להתמודד עם אלפי פניות של אזרחים מבוהלים. "הבליץ האזרחי על המשטרה היה קיצוני", אומר מצרפי. "כל ציפור היא טיל וכל יתוש זה פצצת מרגמה. הגענו למצב שמישהו התקשר וסיפר שהוא שומע מחבלים בתוך הבית שלו. בדיעבד התברר שזה אחד מבני המשפחה שלו, שפשוט היה בחדר אחר".

"תהיה רפת מטופחת"

בחזרה לראובן הייניק ז"ל, הרפתן של כיסופים, ולשתי המשאלות שהגשים לאחר מותו. במשך 70 שנה ניהלו הוריו של הייניק את "מסעדת הניצחון" המפורסמת באשקלון. לאחר שבגרו וסגרו את המסעדה, פתחה אותה מחדש בתם חני, תחת השם "הניצחון של חני".

"בזמן האחרון ראובן רצה מאוד שנכניס לתפריט של המסעדה שניצל בקר", מספרת חני, האחות השכולה של הייניק. "זה נדחה ונדחה, ואמרתי לו שנכניס את המנה לתפריט אחרי החגים. כיום כבר יש לנו את המנה הזאת במסעדה", היא אומרת ולוקחת נשימה עמוקה. "קוראים לה 'שניצל ראובן'".

ומה לגבי הרפת בכיסופים? בשבועיים שלאחר 7 באוקטובר מתו ממצוקה חמש עגלות ושתי חולבות ברפת. יתר העדר פונה בשלום מכיסופים לרפתות אחרות. בניהולו של מרכז המשק אמנון זרקא, ובעזרתם של שותפים רבים וטובים, חלקם בהתנדבות, עבר העדר תהליך של שיקום וצמיחה.

במקביל גם הרפת עצמה עוברת כעת שיפוץ, חידוש והגדלה, בין היתר בזכות תרומות. הפרות של הייניק אמורות לחזור לרפת המשודרגת של כיסופים בשבועות הקרובים.

"זו תהיה רפת מטופחת, משוכללת וגדולה יותר מהרפת ב־7 באוקטובר, והיא קרויה על שם ראובן הייניק", אומר זרקא. "אני חושב שאם ראובן רואה את כל זה מלמעלה, הוא מבסוט עכשיו".

itayilnai@gmail.com