גיבורי היום: כך נוצר השיר שהוציא אותנו מהדכדוך - והחזיר לנו את הגאווה ואת התקווה

לאחר שכתב בהיסח הדעת פוסט תחת הכותרת "עם של גיבורי על", נכנס אסף פרי לספרייה הלאומית וכיבה את הטלפון. כשיצא משם כעבור שעה גילה שיש לפוסט 5,000 לייקים ו־2,000 שיתופים. הוא היה בהלם. מאז, תורגם הפוסט לשש שפות והפך לטקסט שמככב בטקסי צה"ל.

אחד מהמיליונים שקראו את הטקסט היה עמרי גליקמן, סולן להקת התקווה 6, שפנה לפרי וביקש להלחין אותו. "בכל סיטואציה אחרת הייתי הכי מבסוט בעולם שמישהו רוצה להלחין שיר שלי, אבל זה היה חודש אחרי שפרצה המלחמה ופחדתי שייצא שיר מגניב כזה, שלא מחובר למציאות", מסביר פרי (48), נשוי, אב לשבעה, איש חינוך ממושב אדרת. "שלושה ילדים שלי לחמו בעזה באותו הזמן, וממש לא רציתי שזה יולחן כטפיחה על השכם שלא קשורה לכלום".

אבל גליקמן התעקש. "כשקראתי את השיר בפעם הראשונה הבנתי שאני רוצה שהוא יהיה חלק מהחיים שלי", הוא אומר. "עוד לפני שדיברתי עם אסף התחלתי להתעסק בטקסט, לערוך ולהלחין אותו, ואז, אחרי שהקלטתי סקיצה ראשונה, יצרתי קשר עם אסף ושלחתי לו. הוא היה הראשון ששמע. לשמחתי, בסופו של דבר הוא נתן את ברכתו להמשיך הלאה".

"הכי חששתי שהשורה 'אנחנו עם של גיבורי על' תושר בטון שעף על עצמו, אבל עמרי שר את זה נוגה כזה", מספר פרי. "אפילו לא הייתי צריך להגיד לו. הוא כיוון לשם לבד. שמעתי את זה והתרגשתי עד כדי כך שאמרתי לעצמי שמישהו פה הבין את העומק של העומק, כאילו היה נוכח כשכתבתי.

"נכון, אנחנו עם של גיבורי על, אבל לא רציתי שזה יישמע כאילו אנחנו סופרמנים, ולכן בהמשך עמרי הוסיף את החלק שאומר 'זה לא יקום מקביל, לא המציאות של מארוול, זה הסיפור שלנו, עם ישראל'. כלומר, יש לנו בית, וכדי לשמור עליו אנחנו מוצאים בתוכנו כוחות על. אנחנו לא באמת סופרמנים, אנחנו אנשים רגילים".

"אני רואה את זה אחרת ממך", מתערב גליקמן. "אני חושב שאתה והבנים שלך גיבורים. החיילים שנכנסו לשם פעלו בגבורה בלתי נתפסת. הם שמו את החיים שלהם בצד, והם חוזרים לעוד סבב ולעוד סבב כי זה מה שצריך לעשות עכשיו. פתאום גיליתי את השכנים שלי, שאני מכיר המון שנים, יוצאים על מדים למלחמה. זה היה מטורף לראות את הפאר הזה של מערך המילואים שלנו.

"זה היכה בי שלכל אחד יש עוד דמות, עוד תפקיד, עוד מעמד שלא קשור לאזרחות. אני רואה אותם על מדים, שומע את סיפורי הגבורה ומגמגם מהתרגשות. אני רוצה להיות חבר שלהם".

לעצב זיכרון

הגבורה של העם, כפי שפרי רואה אותה, לא קשורה רק לאומץ לב בשדה הקרב, אלא גם ליכולת לעבור במהירות, גם לוגיסטית וגם ברמה המנטלית, משגרה לחירום. "הרבה שנים לא ידענו מלחמה כזאת, ולא היינו צריכים לנסות לבדוק את היכולות שלנו", הוא אומר.

"לא באמת ידענו שרוח הלחימה הזאת קיימת בעם הזה, שבכל אחד מאיתנו עדיין יש את הלוחם הזה. רבים הספידו את דור המסכים, אבל כשהיה צריך - הדור הזה, כמו קודמיו, הוכיח שאנחנו נלחמים כמו אריות על הבית ושאנחנו יודעים לעשות את זה. אימנו אותנו היטב. אני חושב שזה הדהים את כולם, בייחוד בחודשים הראשונים.

גליקמן: "אסף, אתה והבנים שלך גיבורים. החיילים שנכנסו לשם פעלו בגבורה בלתי נתפסת. הם שמו את החיים שלהם בצד, והם חוזרים לעוד סבב ולעוד סבב. השכנים שלי יוצאים פתאום על מדים למלחמה. מטורף לראות את הפאר הזה של מערך המילואים"

"העובדה שאני יודע להילחם, שאני לוחם מקצועי כמו כל כך הרבה אחרים, זה באמת הזוי. אני לכאורה איש חינוך, אבל כשצריך יש לי דמות אחרת, אני מ"פ, אני יודע מלחמה, דבר שלא בא לידי ביטוי בשום דרך באזרחות.

"ככה זה כולם. פתאום הבנתי שלכל החברים שלי יש מין סיפור כיסוי, וכשהמדינה מתקשרת הם לובשים את גלימת הקסם ויוצאים להציל את העולם. אין את זה בשום מקום אחר. רק אחרי שבוע וחצי במילואים התחלנו לשאול אחד את השני מה הם בעצם עושים בחיים הרגילים, וגילינו שזה עורך דין וזאת רופאה".

התחלנו את המלחמה עם "חרבו דרבו" של נס וסטילה, המשכנו עם גרסה עדכנית שהקליט יהורם גאון ל"לא תנצחו אותי", ואז הגיע "גיבורי על" של פרי וגליקמן. הוא היה הכי נכון בתזמון ההוא, שיר מרים ומחבק, שמאזכר בין השאר את עידן עמדי.

20.10.23 | זה לצד זה

בעברית קוראים לזה "רעות",
ביהודית "ערבות הדדית",
בישראלית זה "אחי", או "אחותי".
להיות, לא משנה מה ואיך, זה לצד זה.
זה שתומך, וזה שמתנגד, זה שמאשים,
וזה שצריך להוכיח שהוא לא בוגד.
זה שעוקף אותך בכביש, מפגין נגדך בצומת וחושב הפוך ממך...
וזה שנוחר לידך באוהל, משאיל לך את החולצה הכי יפה שלו ואומר "עזוב אחי, תשאיר כבר אצלך".
זה לצד זה.
זה שרואה בך את כל הרע, וזה שרואה אותך תקוע עם הרכב באמצע הכביש ושואל - "אח׳שלי, צריך עזרה?"
לשמור עליה, על המדינה היחידה שלנו. שלא תיפגע, ושלא תברח לשום מקום.
זה לצד זה.
חולקים על הדרך, חולקים את אותה הדרך,
שותקים, צועקים, לפעמים כועסים. אבל שותפים למסע הזה.
ביציאה הביתה, במסדר, בסיור או בקרב.
בדרך למארב.
זה לצד זה.
בתמונה בעיתון, במסגרת השחורה.
טפיחה על השכם, חיבוק.
זיכרון.
זה לצד זה

השורה המקורית בשיר היתה "ועמדי שלנו כפרה, שלרוב מזמר בקיסריה, עכשיו עם החבר'ה שלו מהנדסה מפוצץ בניינים בג'באליה", אבל לאחר הפציעה שונתה השורה ל"ועמדי שלנו כפרה, שלרוב מזמר בקיסריה, לוחם הנדסה מתאושש בגבורה אחרי שנפצע בלב עזה".

"נסעתי עכשיו לדרום אמריקה לעבוד עם קהילות יהודיות, וכששמעו שם שאני כתבתי את השיר הזה - הפכתי בעיניהם לסלב על", מספר פרי. "יש להם אפילו ריקוד לשיר. אנשים מבוגרים שולחים לי צילום של קעקוע שהם עשו עם המשפט 'עם של גיבורי על'. זו הזדהות עמוקה מאוד.

"חשוב שיהיו לנו אנשי תרבות כמו עמרי, שרואים מעבר ללייקים ומבינים שיש להם תפקיד בעולם הזה, שיש להם ייעוד גם במישור החברתי. אנשי תרבות הם שם לא רק בשביל לעשות כיף לאנשים, אלא גם כדי לעצב זיכרון ולהתוות דרך".

"בכלל לא התכוונתי לזה", אומר גליקמן. "ככה אני מתנהל בחיים. אני מתמודד עם מצבים דרך כתיבה ויצירה. זה אינסטינקטיבי, זו דרך חיים. האמת היא שגם לא צפיתי שהשיר הזה יהפוך לכזאת הצלחה. אני אף פעם לא יודע לחזות להיט ולא מתעסק בזה בכלל, אבל הרגשנו שהשיר הזה מיוחד. כל מי ששמע אותו בהתחלה אמר לנו שיש כאן משהו מאוד־מאוד רלוונטי. התזמון שלו והנושא שלו היו מדויקים".

פרי: "אני הורה ואיש חינוך, אז אני אופטימי. אי אפשר אחרת. אבל צריך לתת לזה מילים כדי להזמין עוד אנשים להצטרף לאופטימיות הזאת. כשאתה אופטימי אתה לא שורף את הבית. אתה יכול ללכת מכות בתוך הבית, אבל לא לשבור אותו"

פרי, שלאחרונה הגיע לכמה הופעות של התקווה 6, מספר שהוא נדהם מהעובדה שמשפחות שלמות מגיעות אליהן ומכירות את המילים של כל השירים. "אני לא מכיר הרבה להקות כאלה, שכולם מתחברים אליהן. הייתי עם אשתי באחת ההופעות והיא אמרה לי 'אלפי אנשים שרים עכשיו את השיר שלך, זה כמו תפילה'.

"זה הכוח של תרבות ההמונים וזה תפקיד חיי - ליצור, לעצב זיכרון, לייצר סיפור טוב, בונה, חיובי, גם בתקופה הכי קשה, ואולי דווקא בתקופה כזאת. זה לא בונוס, זה הכרח. זו נשמת אפנו, בלי זה לא נתקדם. זו משימה לאומית: המנהיגים מחליטים, החיילים נלחמים והשכבה התרבותית מעצבת את המציאות במילים. בקטע הזה מצאתי בעמרי שותף אמיתי".

העולם התפרק

הרקע למפגש הוא צאת ספרו השני של פרי, "עם של גיבורי־על - שנה ישראלית אחת" (הוצאת "ידיעות ספרים"). השיר הראשון שבו נכתב ב־6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, וכותרתו "מי הם החשוכים האלה?". השאלה מתייחסת לכל מי שלא חושב כמותו, והתשובה היא ש"הם לא חשוכים בדיוק כמו שאני לא מואר, אכפת להם מהמדינה ומהיהדות לא פחות מלי, התורה הזאת היא של כולנו ויש 70 פנים לרקוד אותה, ואם נדע לשמוח בה ביחד אולי גם היא תשמח בנו". מסר חזק וברור של אחדות בכל מחיר.

גליקמן: "לא צפיתי שהשיר הזה יהפוך לכזאת הצלחה. אני אף פעם לא יודע לחזות להיט ואני לא מתעסק בזה בכלל, אבל הרגשנו שהשיר הזה מיוחד. כל מי ששמע אותו אמר לנו שיש כאן משהו מאוד רלוונטי. התזמון שלו והנושא שלו היו מדויקים"

בימים אלה עובד גליקמן על שני טקסטים נוספים מהספר. אחד מהם הוא "היהודי הזה". לרוב, הוא עצמו כותב את הטקסטים של התקווה 6, אבל לדבריו הוא מעולם לא חווה תחושות כמו אלה הפוקדות אותו מול הטקסטים של פרי. "זה מדליק אותי", הוא מסביר. "אני מחכה לקרוא את השירים ואת הפוסטים שלו. זה מזיז אצלי משהו, אז אני לוקח את הטקסטים שלו ומשנה אותם קצת".

"הפיד בתחילת המלחמה היה נורא", מסביר פרי את הרקע לכתיבת הספר החדש. "לא היה שום דבר שהחזיק את הכאוס הזה. ב־8 באוקטובר ביקשו ממני כמה אנשים שאכתוב משהו. הבנתי שאנשים צריכים מילים שיסדרו את העולם שהתפרק. היה צורך במילים כי לא היה אותן מול הכאב הנורא. אז הבנתי שיש לנו, אנשי המילים, תפקיד - וכתבתי את 'היום אני היהודי הזה'".

והיהודי הזה, פרי, מאמין שאת העולם שהתפרק ניתן להרכיב מחדש רק באמצעות חזרה של עם ישראל לימי האחדות והערבות ההדדית. "תקראו לי טיפש, תמים, מנותק, אבל אין לנו את הפריבילגיה להתפלג", הוא אומר. "לפני המלחמה היו דיבורים של פירוד, של מדינת ישראל ומדינת יהודה. זה היה נורא, לא האמנתי שאני שומע דברים כאלה.

16.10.23 | ערב שמחת תורה

מי הם החשוכים האלה?
כל פעם אני מופתע מחדש - למה לא כולם מגיעים למניין שלנו הכל כך נכון ושוויוני ומדויק וצודק?
כל פעם מחדש אני בהלם - מי הם המוזרים האלה שנתקעה להם היהדות, או במילים אחרות - מי הם המשוגעים שלא חושבים כמוני? מי הם אלו שלא מבינים מה שכל כך ברור לי בכל מה שקשור ביהדות, בישראליות, בפוליטיקה?
וכל פעם מחדש אני מגלה שהמשוגעים האלה - הם המשפחה, והחברים הכי טובים שלי.
ההוא מהמילואים, ההם מהעבודה, השכנים ממול, גיסתי.
רשעים, אידיוטים, הזויים, פרימיטיביים?
מצטער, הם לא.
מכיר אותם. מעריך אותם, אוהב אותם.
הם הפירות הכי מובחרים שנשתבחה בהם ארצנו. והם חושבים אחרת, הנודניקים.
אכפת להם מהיהדות לא פחות ממני,
הם חכמים לא פחות ממני, ובדרך כלל
גם הרבה יותר נחמדים.
הם לא "חשוכים", בדיוק כמו שאני לא "מּואר".
שמחת תורה.
התורה הזאת היא של כולנו, ויש שבעים פנים לרקוד אותה.
ואם נדע לשמוח בה ביחד - אולי התורה תשמח גם בנו.
"שישו ושמחו בשמחת תורה"

"אני איש חינוך שבא מעולם המכינות המעורבות. כל היום אני עובד על החיבורים האלה, ופתאום לשמוע כזה דבר היה נורא. ואז הגיע 7 באוקטובר, שבאמת איחד את כולנו לכמה חודשים - כלומר, כולנו ראינו שיש בנו את האפשרות הזאת של אחדות אמיתית.

"כשהתווכחו על הרפורמה, האשימו אותי שאני יושב על הגדר. הסברתי שאני לא, ושכשכולם מושכים לצדדים אני תופר. אני לא יושב ביציע ומסתכל מה קורה לעם שלי. אני שחקן פה ואני מגייס את כל הכוחות שלי כדי לאחות".

חג שמח?

עמרי גליקמן (42), נשוי ואב לשניים מתל אביב, הקים את התקווה 6 (על שם הכתובת של בית הוריו) עם אחותו וחברי ילדות לפני 21 שנה. כבר מגיל צעיר ידע שיהיה מוזיקאי, אבל בפועל החל לכתוב ולשיר רק בצבא. במקביל, הוא גילה כמה נוח לו על הבמה, גיבש סביבו להקה והחל להופיע.

פרי: "רבים הספידו את דור המסכים, אבל כשהיה צריך הדור הזה, כמו קודמיו, הוכיח שאנחנו נלחמים כמו אריות על הבית ושאנחנו יודעים לעשות את זה. אימנו אותנו היטב. אני חושב שזה הדהים את כולם, בייחוד בחודשים הראשונים"

"הלכנו עם זה בכל הכוח ולא תמיד זה היה פשוט", הוא מספר. "היו רגעים שזה כמעט התפרק, אבל למזלי זה עדיין קורה. זה סוג של נס לשרוד כמוזיקאי בישראל, אבל אין לי תוכנית ב'. זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות - לשיר לאנשים ולראות את כולם יחד, לא משנה מאיפה הם באו, שרים ושמחים. זה קסם. אז אני אופטימי. אני חייב לראות את האור בקצה המנהרה. אני יודע שיש אור כזה. אני רוצה לכתוב על הדברים המרוממים והמאחדים. זה חלק ממה שבונה אותי".

האחדות בעם, לדבריו, לא פסקה כמה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. הוא רואה אותה בכל הופעה שלו. "אם נלמד לדבר בצורה מכבדת, מנומסת ומכילה, השיח הזה יתאפשר. גם בלהקה יש ויכוחים לפעמים - כן רפורמה, לא רפורמה, חטופים, אבל בסופו של דבר אנחנו אחים. ההנהגה שלנו היא זו שמדגישה את המפריד. אלה לא היסודות שלנו. אלה רעשי רקע".

02.04.24 | גבורה אזרחית

שום מורה לאזרחות לא לימדה איך עוזבים הכל ורצים תחת אש להציל יישוב ממתקפת טרור.ולא נתנה שיעורי בית בחילוץ פצועים תחת אש.מעולם לא היה שיעור אזרחות שהסבירו בו איך לנהל משא ומתן כשאתה ילד בן 10, מול מחבל ששרף ורצח והשחית.בשום הרצאה על "אזרחות טובה" לא דיברו על הקמה של מאות חמ״לים, על הפיכת חברות עסקיות ליבואני ציוד צבאי או מכוני מחקר לזיהוי חללים.ולא עשו סדנת הקמת ארגוני ענק שיודעים להשיג, ולקנות, ולהטיס, ולהנחית.בשום בית ספר לא תרגלו איך הודפים רימונים החוצה מתוך מיגונית, ואיך שורדים בחדר סגור בלי אוויר ומים. ובמבחן הבגרות באזרחות לא היו שאלות כמו: אתם באמצע מסיבה, פתאום מגיעים מאות מחבלים, איך תגיבו?ואין סמינר שבו הכשירו מורים לאזרחות ללמד מה עושים כשיורים צרורות ברחוב, מכוונים RPG על הרכב שלך, או מגיעים לחלון של הבית, מנפצים את הזכוכית.מעולם לא דיברו על דברים כאלה בלימודי אזרחות. זה לא היה בחומר. אז לא לימדו, לא תרגלו ולא הכשירו.זה לא כתוב בשום מערך או תוכנית חינוכית.ואני רק שואל מאיפה, מאיפה הגיעה כזאת גבורה אזרחית?

גם פרי אופטימי בנוגע ליכולת שלנו לחיות יחד למרות הכל: "אני הורה ואיש חינוך. זה אומר שאני אופטימי. אי אפשר אחרת. אבל צריך לתת לזה מילים כדי שנוכל להזמין עוד אנשים להצטרף לאופטימיות הזאת. כשאתה אופטימי אתה לא שורף את הבית. אתה יכול ללכת מכות בתוך הבית, אבל לא לשבור אותו".

איך נחגוג השנה את שמחת תורה, אם בכלל?
"זה באמת אתגר גדול. נצטרך למצוא את הדרך".

סטיילינג: בן זייגר, איפור: אופק פרידמן, הלבשה: עמרי - Diesel; אסף - COS