יום רביעי, 24 בינואר 2024, התחיל כמו עוד יום קר בשיא החורף בסטמפורד, קונטיקט. WWE, ארגון ההיאבקות הגדול, המפורסם והמצליח בעולם, היה בעיצומה של "עונת רסלמניה" - הזמן הקבוע בשנה שמתחיל בסוף דצמבר, ושמגיע לשיאו בימי האביב הראשונים בדמות אירוע היאבקות אקסטרווגנטי. "הסופרבול של תעשיית הקרבות המתוסרטים", כפי שנהוג לכנותו.
טיפות הטל הקפואות על הצמחייה שמקיפה את "טייטן טאוורס" - המפקדה של החברה, שמגלגלת מיליארדים כבר עשורים באמצעות בימוי קרבות גלדיאטורים מודרניים - עוד לא הספיקו להתייבש, ומתחת למבנה המפלצתי הורגשו אותותיה הראשונים של רעידת אדמה קרבה.
ידיעה חדשותית שתופץ מאוחר יותר במהלך אותו היום עמדה לשנות סדרי עולם, ולהביא לנפילתם של מלכים, להכתרתם של אחרים ולעלייתו של שחר חדש, לפחות עבור כל המעורבים בעולם הרסלינג האמריקני ומיליוני המעריצים שעוקבים אחריו. אחרי ארבעה עשורים של שלטון בלתי מעורער בתעשייה המצליחה והטראשית - וינס מקמהן, הבוס הגדול של WWE (מאז רכש את החברה מאביו ב־1982), הודיע באופן רשמי על פרישה מתעשיית הענק.
בכתב תביעה שהתפרס על פני 70 עמודים, גרנט האשימה את מקמהן בכך שהוא הפך אותה לשפחת מין - בהתחלה שלו, ובהמשך גם עבור עובדים נוספים בחברה ועבור חברים אישיים שלו. היא טוענת בין השאר לניצול מרות ולסרסור בה מצד מקמהן
לוחות טקטוניים זזו באותו היום בעולם השרירנים בטייטס, אבל בניגוד לנבואות הזעם על כך שהאימפריה שהקים מקמהן תקרוס, או לפחות תאבד מכוחה - WWE רק התחזקה מאז עזב אותה איש העסקים בן ה־79, שעמד בראשה במשך שנים כה רבות. למעשה, הפופולריות של החברה הרקיעה שחקים מאז, והכנסותיה שוברות שיאים של כל הזמנים.
נראה שאחרי 20 שנה שבהן הפך למוצר אזוטרי, אמנם רווחי אך בהחלט לא מכתיב סדר יום או תרבותי־אופנתי, הרסלינג חזר למרכז העניינים. תעיד על כך עסקת הענק שעליה חתמו לאחרונה קברניטי WWE החדשים עם ענקית הסטרימינג נטפליקס, בסכום אסטרונומי של 5 מיליארד דולר, שתעביר את "Monday Night Raw", אחת משתי תוכניות הדגל של החברה, אל הפלטפורמה הפופולרית, שמנסה להיכנס לתחום השידורים החיים השבועיים.
במקרה או שלא, ב־25 בספטמבר נטפליקס תעלה גם סדרת דוקו בת שישה חלקים בשם "Mr. McMahon", שתעסוק בסיפור עלייתו ונפילתו של איש העסקים האכזרי והגאון הקריאטיבי, ובקורות חייו של מי שרקח במוחו שלל דמויות צבעוניות וגדולות מהחיים שהפכו לקאנון תרבותי - האלק הוגאן, האנדרטייקר, דוויין "דה רוק" ג'ונסון, ג'ון סינה ועוד.
בהתחשב בעובדה שאת הסדרה ביים כריס סמית', האיש שהפיק את "טייגר קינג" - סדרת הלהיט של נטפליקס שעוררה שיח עצום ב־2020 והניבה שלל המשכונים וכותרות - ייתכן מאוד שמדובר בשיחת הברזייה, הסלון והיום של סוף החודש. פרט למלחמה, כמובן.
העזיבה של מקמהן לא נעשתה מרצון, ובטח לא באופן שהלם את מורשתו, את הישגיו או את אישיותו האקסצנטרית, שבשלב מסוים גם הפכה אותו לאחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של WWE. בציוץ קצר וכמעט לקוני בטוויטר, הבוס הגדול של עולם ההיאבקות הודיע על פרישה והלך להתכונן לקרב הגדול של חייו. ורבים סבורים שהפעם - אין לו סיכוי לנצח.
מולו ניצבים השלטונות הפדרליים בארה"ב, שחוקרים אותו בחשד לעבירות של תקיפה מינית, יחסי מרות וסחר בנשים לכאורה. גם אם בדרך נס, ובעזרת הכסף הרב שישליך האיש שהונו מוערך ב־3 מיליארד דולר על עורכי דינו, מקמהן יצליח להביס את הממשל האמריקני (כפי שעשה ב־1994, כשזוכה לחלוטין במשפט הסטרואידים המפורסם) - את המוניטין שחרב כבר אין לו דרך לשקם.
בטח לא כשלצד החקירה הפדרלית עומדת מולו התביעה שבגללה נאלץ לעזוב את תפקידו, שהגישה אישה בשם ג'אנל גרנט, עובדת לשעבר בחברה, שמטיחה בו האשמות מזוויעות שמאתגרות אפילו את קווי העלילה הכי איומים, שנויים במחלוקת וסרי־טעם שיצר בתוכניות הטלוויזיה השבועיות שלו.
חשוב להבין, מקמהן הוא איש עסקים חד, ממולח, חסר רחמים או גבולות, שכבר הגיש לצופיו עלילות מבוימות שכללו סימום (של רעייתו בחיים האמיתיים), מוות (שלו עצמו, בלימוזינה מתפוצצת), ואפילו נקרופיליה.
בכתב תביעה שמתפרס על פני 70 עמודים, גרנט האשימה את מקמהן בכך שהפך אותה לשפחת מין - בהתחלה שלו, ובהמשך גם עבור עובדים נוספים בחברה ועבור חברים אישיים שלו. בין השאר, היא טוענת לניצול מרות ולסרסור בה מצד מקמהן. באחד הסעיפים היא מספרת שמקמהן הטיל עליה את צרכיו במהלך אקט מיני שכלל את שניהם וחבר קרוב שלו.
בלתי פגיע
התביעה מתחברת לתחקיר של ה"וול סטריט ג'ורנל" מיוני 2022, שבו נחשף כי מקמהן שילם מיליוני דולרים של דמי שתיקה לנשים רבות שעבדו תחתיו בחברה לאורך השנים, ושעימן קיים קשרים מיניים. מאז אפריל 2023 ליגת ההיאבקות שלו כבר לא בבעלותו, אלא בבעלותה של חברת "Endeavor" (הבעלים של ליגת אומנויות הקרב המשולבות UFC), שרכשה אותה בעסקת ענק, אבל זה לא מה שיציל אותו מציפורני החוק.
דונלד טראמפ, חברו הקרוב, צירף אותו לקבוצת מומחים שמינה בשיא תקופת הקורונה. במסיבת עיתונאים שבה פירט את אנשי צוות החירום שמינה, בלט שמו של מלך ההיאבקות - השם היחיד שטראמפ הצמיד לו שם את התיאור "האדיר"
מדובר באדם שבארון שלו יש מספיק שלדים כדי למלא בית קברות שלם. התביעה של גרנט והפרטים האיומים שבה זעזעו רבים, ועוררו תגובות גועל וגינוי מצד קולגות ועובדים לשעבר - אבל אף אחד מבין אלו שהכירו אותו או שעבדו עימו או תחתיו לא יכול היה להגיד שהוא מופתע.
מקמהן - אדם תחרותי וחסר רחמים, רודף כסף, כוח וכבוד - נחשב אחד האנשים החזקים בכלכלה האמריקנית. כזה שנשיא ארה"ב לשעבר והמועמד לנשיאות בהווה דונלד טראמפ, חברו הקרוב, צירף אותו לקבוצת מומחים שמינה בשיא תקופת הקורונה כדי לשקם את הכלכלה. במסיבת עיתונאים שבה מנה את אנשי צוות החירום שהוא מינה, בלט שמו של מלך ההיאבקות - השם היחיד שטראמפ הצמיד לו את התיאור "האדיר".
בכלל, קווי הדמיון בינו לבין טראמפ בולטים בהחלט, ולפחות בכל הנוגע לאמביציה ולצורך בכיבוש - ניכר שאלה אפיינו אותו כבר בגיל הנעורים: בתחתית תמונת המחזור בתיכון, חבריו ניבאו בכתב כי הוא עתיד להפוך לנשיא ארה"ב. לו רק היה בוחר בפוליטיקה - זה בהחלט היה עשוי לקרות.
אבל כמו "רוזבאד" של האזרח קיין בקלאסיקה הקולנועית של אורסון וולס, הרעב להצלחה והרצון להוכיח טמונים בילדותו של מקמהן. הוא נולד כווינסנט קנדי מקמהן בקיץ 1945 לוויקטוריה ווינסנט ג'יי מקמהן, אמרגן היאבקות שעזב את ביתם זמן קצר לאחר הלידה. במהלך 12 השנים הראשונות לחייו הוא לא הכיר את אביו הביולוגי, חי בפארק קרוואנים וספג התעמרות מצד אביו החורג וניצול מיני מצד אמו.
לא הרבה ידוע על שנותיו המוקדמות מלבד מה שהוא עצמו סיפר במקרים נדירים, אבל כפי שפול היימן, עובד ב־WWE וגאון יצירתי בעצמו בתחום, מתאר בתחילתו של אחד מפרקי הסדרה - ככל הנראה היתה להן השפעה רבה על הדחף העצום שלו להצליח.
"הבריחה מההתעללות הזאת היתה מפעל חייו", אומר שם היימן. "וינס יצר לעצמו סביבה שבה הוא בלתי פגיע ובלתי מנוצח בפני כוחות חיצוניים, והוא זה ששולט בגורל שלו". ואכן, במשך 40 שנה מקמהן בהחלט שלט בגורל שלו, כמו גם בגורלם של לא מעט מתאבקים - שילוב משונה, קאמפי ומאוד מצליח כשהוא נעשה נכון, בין אתלטים, שרירנים ואנשי במה.
מנהל על סטרואידים
בגיל 12 מקמהן פגש לראשונה את אביו הביולוגי, ובהמשך הצטרף לחברה שאביו ניהל אז, שנקראה בזמנו WWWF. בשלב זה הוא בעצם כבר החליט להפוך לשליט של תת־התרבות, שהחלה כאטרקציית ירידים ועשתה את דרכה עד לבמות האצטדיונים הגדולים בעולם.
באמצעות חושים עסקיים חדים, מוח יצירתי והבנה עמוקה של אמריקנה, הוא הפך לאדם החשוב ביותר בהיאבקות המקצוענית בארה"ב - תחום שעד שהוא נכנס אליו היה מחולק לטריטוריות, ושבו מארגנים ובעלי חברות היאבקות הקפידו לא לפלוש זה לטריטוריה של זה.
מקמהן ירק על החוקים, וכמו המתאבקים שהוא הציב בזירה כדי להילחם זה בזה - גם הוא עצמו פיתח גוף שרירי ונכונות לדרוס את כל העומדים בדרכו. כמו מצביא מחושב וחסר רחמים הוא הפעיל מופעים ברחבי המדינה, התעלם לחלוטין מקודים פנים־מקצועיים של כבוד, ובדרך, באמצעות משכורות גבוהות שהניבו מופעיו המצליחים, שאב אליו את הכוכבים הגדולים מליגות ההיאבקות הטריטוריאליות הקטנות, שלאט־לאט ובזו אחר זו הוא מחץ.
תחת פיקודו קוצר השם של ליגת ההיאבקות שהקים אביו ל־WWF, וזו הפכה לאטרקציה עולמית ולמשאבת כסף שפועלת תחת מודל עסקי לא שונה במיוחד מזה של "החבובות": ייצור דמויות קריקטוריות ושיווקן לקהל צעיר, לצד כמויות אדירות של מרצ'נדייז.
אימפריה של גיבורים ועלילות מבוססות קונפליקט, שנשלטה באופן עסקי ויצירתי בידי גאון מטורף, וורקהוליק שבקושי ישן בלילה, דורש מעובדיו לחיות כמוהו, סולד ממזון לא בריא, מכור לפיתוח גוף, שונא התעטשויות (שנתפסות בעיניו כאקט של כניעה ואובדן שליטה) ומנהל מלחמה קשה נגד שיער הפנים.
אנשים שעבדו עם מקמהן (המכונה בתעשייה VKM) מספרים עליו שהוא מסתובב עם מכונת גילוח צמודה ומעביר אותה על עור פניו לאורך היום, ושהוא אדם חובב כסף, אתגרים ועימותים. בוס מעניק ואוהב, שרבים מהכוכבים שיצר רואים בו לא פחות מדמות אב, ממש כפי שהוא מעביד קשוח ודורשני ויריב חסר רחמים.
את קורות חייו אפשר לתאר כאוסף של סקנדלים ושערוריות - כולל שוחד (שלא הוכח רשמית מעולם) שבאמצעותו הציל את המתאבק ג'ימי סנוקה, שנחשד ברצח בת זוגו במלון ב־1983, ממאסר של שנים, וכן האשמה כי העלים עין מפרשת ניצול מיני של "נערי הזירה" (עובדים צעירים שעבדו בתפקידים פיזיים) מצד מתאבקי עבר ובכירים בארגון בשנות ה־80.
לאורך השנים שמו נקשר גם לאונס לכאורה שהשופטת האישה הראשונה ב־WWF טוענת שביצע בה באותן השנים, ולהטרדה מינית של עובדת במכון שיזוף ב־2006. שם החברה שלו נקשר גם לאירוע שבו המתאבק כריס בנואה רצח את אשתו ואת בנו והתאבד.
כל זאת, נוסף על משפט הסטרואידים המתוקשר של תחילת שנות ה־90, שבמסגרתו הממשלה האמריקנית האשימה את מקמהן בכך שסייע בהפצת סטרואידים אנאבוליים ועודד את מתאבקיו לצרוך אותם, במטרה שאלה יהפכו להרי־אדם. אמנם הוא ניצח במשפט ההוא - אבל הוא שילם מחיר תדמיתי, תודעתי ומסחרי קשה.
אלה היו שנים לא קלות בכלל עבורו, ולא רק נוכח השערוריות שנלוו להן: אחרי ההצלחה הפנומנלית בשנות ה־80, נראה היה שהמוצר שלו מגיע למצב של רוויה בשוק האמריקני, ומקמהן החל לחפש את ההצלחה בשווקים חדשים. וכך, בתחילת שנות ה־90, WWF הגיעה למדינות רבות - וביניהן ישראל.
עבור הצופים בארץ, שנות השיא של WWF היו 1993-1996, שבהן כיכבו שם מתאבקים כמו יוקוזונה, דוינק הליצן, ג'איינט גונזלס או פפה שנגו. נכון, לצידם היו גם ברט "היטמן" הארט, האנדרטייקר ושון מייקלס - אתלטים מצוינים ודמויות קאלט בענף - אבל לרוב מדובר היה באוסף קריקטורות שמכוונות לילדים, ושלא לגמרי מצליחות לקלוע לטעם קולקטיבי שיניב לתאגיד שבו הן פועלות את רווחי העשור הקודם.
חלק מההצגה
השנים ההן, השנים ה"רזות" של הארגון, היו אולי הקשות בחייו הבוגרים של מקמהן, שלראשונה מצא את עצמו נמחץ ומובס במשחק שעד אז הוא היה אשף בו. WCW, ארגון מתחרה שאותו תחזק כלכלית איל ההון טד טרנר (בעליה לשעבר של חברת החדשות CNN), עשה אז את מה שהוא עצמו עשה כמה שנים קודם לכן למתחריו כדי לבנות את האימפריה שלו: הציע לכוכביו חוזים שמנים ותנאים נוחים יותר - דבר שמקמהן מעולם לא הציע למתאבקים שלו, שנסעו בדרכים ונשחקו עד עפר כשעבדו במשך כ־300 ימים בשנה.
בזה אחר זה הם עזבו את WWF, והפכו אותה לליגה השנייה בחשיבותה בענף. מקמהן, זכר אלפא שלא מסוגל לשאת את העלבון שבהסתפקות במקום השני, נאלץ לבלוע את הצפרדע במשך כמה שנים, עד שהצליח לבנות סופרסטארים חדשים. את מקומם של האלק הוגאן, רנדי סאבאג', ברט הארט ורייזור רמון, שעברו למתחרים, תפסו דמויות חדשות פרי דמיונו - כמו סטון קולד סטיב אוסטין ודה רוק.
גם הוא עצמו הפך באותה תקופה לחלק מההצגה. בפעם הראשונה בשידורי הטלוויזיה שלו, הוא הציג את עצמו כיותר משדר שתפקידו לסקר ולתאר את המתרחש בזירה, ויצר את הדמות "מיסטר מקמהן" - בוס עשיר, אכזרי, ראוותן וחסר גבולות באופן קיצוני, שלעיתים גם נכנס לזירה כדי להשפיל את עובדיו, להילחם בהם, ובמקרים רבים לקבל מהם מכות.
החצי השני של שנות ה־90 היה ההפך המוחלט מזה הראשון. מקמהן המציא מחדש את הארגון שלו, הפך אותו למוצר חסר גבולות של טעם טוב אך מגה־פופולרי, טראשי בסגנון תוכנית האירוח של ג'רי ספרינגר ורווי אלימות ברוטאלית ותכנים מיניים - והביס את WCW המתחרה. אותה, אגב, הוא קנה בתחילת 2001 בסכום זניח, אפילו מגוחך, של 4 מיליון דולר.
זמן לא רב לפני כן הוא הפך את התאגיד שלו לחברה שנשכרת בוול־סטריט, מה שסימן עידן חדש ב־WWF - אך זה הסתיים שני עשורים אחר כך, כשהוא לא הצליח לרצות את הבעלים החדשים ולשמור על כיסאו ערב ההאשמות נגדו, שבשנים האחרונות תפחו לממדי ענק והטילו צל כבד על הממלכה שבנה.
זהו בידור
זה בעצם הסיפור של וינס, או "מיסטר מקמהן". גנרל שצבר שלל ניצחונות שהקנו לו מעמד ואת התואר "מיליארדר", אך לא כזה שחסין לתבוסות. ולראיה - שלל פרויקטים שיזם שלא קשורים להיאבקות (לפחות לא באופן ישיר), וכולם התגלו ככישלונות קולוסאליים.
למשל, ליגת בודי־בילדינג שקרסה עוד בטרם התרוממה, או ליגת פוטבול (ה־XFL) שהיתה אמורה להתחרות ב־NFL והפכה לבדיחת היום. בין לבין הוא גם ייסד חטיבת סרטים, שהניבה בעיקר זבלונים שנווטו היישר ל־DVD.
כשה־WWF השנייה, ה־World Wildlife Fund (ההיא עם לוגו הפנדה), תבעה אותו בתחילת שנות האלפיים על הפרה של החוזה שאפשר לשני הארגונים לפעול זה לצד זה במשך שנים - הוא נאלץ להוריד את הראש, להיפרד מה־F ולשנות את שמה של החברה שלו ל־WWE, כשה־E מסמנת את המילה Entertainment.
לזכותו ייאמר שהוא הרגיל את הצופים והמעריצים לשם די מהר, לא מעט בזכות קמפיין גאוני תחת הסלוגן "Get the F out". אז כן, מקמהן הוא איש עסקים מוצלח - אבל כשהוא מחוץ לאלמנט שלו ומשקיע זמן, משאבים, מחשבה ואנרגיה במיזמים שאינם רסלינג, זה לרוב לא מסתיים טוב.
לא שזה ממש משנה לאדם כמוהו, שמעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה, ושמציג יכולת נדירה לא להתעכב על ההפסדים ולהמשיך לעשות את מה שהוא ככל הנראה נולד לו: להפוך לוולט דיסני של עולם ההיאבקות.
את ההגדרה "היאבקות" הוא עצמו די לא סובל. במשך שנים הוא התאמץ להחליף אותה בהגדרה "ספורט בידורי", כדי להבדיל את העסק שלו ממה שהוא רואה בו תרבות שוליים שמקושרת למרחבים הדרומיים והעממיים של ארה"ב, וגם מסיבות רגולטוריות. כלומר, כדי להסיר מעצמו את החובה לתת תשובות לוועדות האחראיות על ענפי ספורט תחרותיים.
כפי שנטען בסדרה, במשך שנים עיצב מלך הרסלינג את עולמו כך שישרת אותו ואת צרכיו. שילוב של כוח כלכלי, אופי חזק ונוכחות מרשימה ומרתיעה הפך אותו עם השנים לגרסה דומה למדי, ואולי אף מוקצנת יותר, של "מיסטר מקמהן", הבוס הגדול והמאיים שאותו גילם בזירה.
הוא לא ממש ניסה להסתיר את זה: לאורך השנים הוא הקפיד לכתוב לתוכנית הטלוויזיה שלו רומנים בין הדמות שגילם בזירה לבין העובדות בחברה. הצורך שלו בשליטה ובהשפלה של אחרים, כפי שהוצג בכתב האישום נגדו, נוכח כמעט בכל "סצנה" שצילם מול עובדים אחרים שלו - מתאבקים, שדרנים, ואפילו בני משפחה - בתיאטרון הפיזי שהוא WWE.
אינסטיקט הישרדותי
אפילו מאבק כוח משפחתי בינו לבין רעייתו לינדה (לימים שרה בממשל טראמפ), בנו שיין ובתו סטפני, שנמתח בתסריט על גבי שנים רבות, התברר כאמיתי יותר משנדמה. משפחת מקמהן יכולה לתת פייט לעלילות של משפחת רוי ב"יורשים" - והיא כנראה תנצח בו, בהתחשב במשחקי הכוח שמתנהלים בה וביחסים הביזאריים שמנהלים בניה ובנותיה.
גם כאן נראה שאבי המשפחה הפך עם הזמן לתמהיל מעוות בין האדם שהוא לבין הדמות שיצר, שככל הנראה השתלטה עליו לחלוטין. את החתונה של בתו סטפני ופול "טריפל H" לווק (שירש את מקמהן בכיסא הכוח הקריאטיבי בחברה ושעושה עבודה שמוכיחה את עצמה כמוצלחת במיוחד) ב־2003, הוא הציע לשדר לקהל רחב תמורת תשלום.
וזו עוד הצעה יחסית הגונה, כשמביאים בחשבון שהרפרטואר המפוקפק של אבי המשפחה כולל רעיון לקו עלילה שבו בתו תיכנס להיריון ממנו, במעין שחזור מעוות של חייו המוקדמים שלו עצמו. כשסטפני סירבה בתוקף, הוא העלה את האפשרות שיהיה זה האח, שיין, שיתגלה כאבי התינוק.
מקמהן, אם לא היה ברור, הוא חלומו של כל אדם שעוסק בבריאות הנפש. אך לצד אוסף של תכונות שליליות, תיבת פנדורה של חטאים ואישיות פרוורטית משהו - מדובר באדם שרבים מהסובבים אותו מעריכים, אוהבים ואפילו מעריצים.
מקמהן ירק על החוקים, וכמו המתאבקים שהציב בזירה כדי להילחם זה בזה - גם הוא עצמו פיתח גוף שרירי ונכונות לדרוס את כל העומדים בדרכו. כמו מצביא מחושב וחסר רחמים, הוא הפעיל מופעים והתעלם לחלוטין מקודים מקצועיים של כבוד
יש סיבות רבות לכך: את יכולת השיווק הגאונית שלו אי אפשר להכחיש, וגם לא את האינסטינקטים ההישרדותיים שלו - תוצר של יכולת הסתגלות נדירה בתוספת ראייה מרחבית.
בכל הנוגע להתפתחויות טכנולוגיות, WWE היא חוד החנית, קונגלומרט עסקי שהקים כבר לפני עשור פלטפורמת סטרימינג בסגנון נטפליקס בשם WWE Network, ששולט בעולמות המדיה החברתית, ושכיאה למה שהוא מוצר פופ בסופו של דבר - מתאים את עצמו כל הזמן לשינויים התכופים בחברה המערבית.
מתאבקות, לדוגמה, הפכו בעשור האחרון להרבה יותר מאשר שחקניות בינוניות בלבוש מינימלי, והיום רבות מהן נחשבות כוכבות לא פחות גדולות מהגברים. אמנם אין בכך כדי למחוק שנים של ניצול ושל הצגה מביכה וסקסיסטית של "קרבות חזייה ותחתונים", אבל עצם העובדה שהחברה של מקמהן מעדיפה היום להצניע את התקופה המבישה הזו בתולדותיה מעידה על הבנה, גם אם מאוחרת, של רוח הזמנים.
הסטרואידים נוקו, וסגנון החיים הפרוע שאפיין את המתאבקים בעבר הומר בהקפדה על תזונה, כושר ואיזון בין גוף לנפש. את מקומם של הסמים והאלכוהול תפסה בשנים האחרונות התמכרות קשה למשחקי מחשב.
WWE של 2024 היא חברה שונה בתכלית מזו שהיתה במשך חצי מאה. מקמהן הוא זה שהוביל אותה לשם - אבל בסופו של דבר הוא הפך לנטל עליה, שריד עתיק של תרבות ארגונית קלוקלת שחלחלה במשך שנים למטה, וכעת אין לה מקום בעולם העסקי של אמריקה התאגידית.
מאז הועזב מקמהן, החברה המצליחה שלו הפכה למשגשגת ורווחית מאי־פעם. הוא עצמו ממודר ממנה לחלוטין, ושמו לא מוזכר בה עוד. הבעלים החדשים העלימו בשקט את מורשתו לנוכח התביעה נגדו, ורגע לפני גיל 80, האיש החשוב ביותר בתעשייה מצא את עצמו ללא קשר אליה. אמנם הוא מכר את מניותיו בכמה מיליארדים בשנה האחרונה, ולא צריך לדאוג לו כלכלית - אבל עבור מקמהן ההישגי, כסף הוא יותר כלי ופחות המטרה עצמה.
האם הוא יצליח לנצח את הממשל הפדרלי, שמנהל נגדו חקירה שעדיין רחוקה מסיום? אולי. דברים מוזרים יותר קרו, בטח כשמדובר באדם שנלחם במתחריו, ברודפיו ובאויביו שבזירת החיים האמיתיים עד זוב דם - וברוב המקרים ניצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו