דרך ארץ: מה גורם לאנשי קריירה לעזוב הכל ולעשות שנת שירות ביישובי העוטף?

רגע לפני תום הקיץ, הרכב עוקף את קצה קיבוץ מגן. הכביש הולך ומתמעט, עד שנעלם בשטחים חקלאיים כמושים. מבין החולות עולה ונפרשת חומת מיגוניות ארוכה וחדשה. מתחת לשמי מתכת כחולה החומה משתרעת עד קצה האופק, מבהיקה ולבנה.

אפליקציית הניווט שוב טעתה, ומרחוק צהלות ילדים מנידות קלות את השקט הצהוב. הגענו אל בית הספר, אבל מעברה השני של החומה, ואין אפשרות לעבור. רגע לפני שאנחנו מסתובבים על עקבות הצמיגים, המראה ההזוי מתגבש לכדי ציור עצום של אורי ריזמן. צורות ישראליות גדולות וחדות גוזרות ומחלקות את המציאות. ביחד הן יוצרות תמונת נוף מלאה עוצמה ואימה, תמונת זמן ומקום שלא מאפשרת לך לשכוח. ברוך בואך לעוטף - הכי יפה, הכי מסוכן.

אחר הצהריים קריית החינוך נופי הבשור בקיבוץ מגן. כמה נערות משחקות כדורגל במגרש הירוק. מורים מסיימים את יום העבודה השני והולכים הביתה. אנחנו מחפשים את המורה החדש למתמטיקה, עמית פלטי. פלטי מדבר בטלפון, עדיין לא בטוח איפה יישן הלילה. "מקסימום הבאתי שק"ש, נישן במכונית", מחייך פלטי במאור עיניים.

למרות המשבר במשרד החינוך, אין מדובר בפרויקט של הפיכת הומלסים למורים. פלטי שותף במיזם חדש ומעורר השתאות: שנת שירות בעוטף. אם אתם תוהים מה החידוש ולמה להשתאות על שנת שירות, נבהיר שפלטי מגיע מהיישוב סוללים שבעמק יזרעאל, אבל זה לא מה ששונה כאן. פלטי בן 58, וזה יומו הראשון בבית הספר ובעוטף. ובתום הלימודים הוא מחכה לבואה של אשתו, שרית ריב־פלטי, כדי להתחיל ביחד שנת שירות בעוטף עזה באמצע החיים.

"מאז 7 באוקטובר אשתי ואני מצאנו את עצמנו מתנדבים פה ושם. לפני כמה חודשים ישבנו לארוחת שישי בשוק הכרמל ודיברנו. הילדים סיימו שירות מילואים בעזה ובצפון, והבנו שיש לנו חור שלא מרגיש ממוצה".

עד שנהיה לכם קצת רגוע בחיים, אתם רוצים למלא אותם שוב בחרדה?

"אמרנו שאנחנו רוצים לגור בעוטף, ולא ידענו מה אנחנו עושים כדי שזה יקרה. חברים ששמעו על הרעיון שלנו הפנו אותנו ליוזמה חדשה - שנת שירות למבוגרים. ופתאום יש מסגרת, עם סיפור ומשמעות של קבוצת זוגות ויחידים, בגילנו, שמתגבשים והולכים לעשות שנת שירות".

אני די בטוח שאני לא הראשון שאומר לך את זה: מצד אחד, וואלה, כל הכבוד, מרשים! מצד שני - הכל בסדר אצלכם? לא שמעתם על חוג ברידג'?

פלטי צוחק. הוא מורגל בתגובות על המעשה המוזר. "נראה שלעוד אנשים חסרים ברגים בראש, כי חלק מתלהבים ואפילו מפרגנים". אבל הוא מרצין כשהוא חוזר אל התאריך שמרחף כאן מכל עבר. "7 באוקטובר הפר את תפיסת המציאות שלי כמשהו יציב ובר תכנון. הבנתי שזאת אשליה. ואם זה כך, אז לא צריך לפחד מלעשות דברים. ובטח דברים שנראים לך חשובים.

"אז אתה יכול לשבת ולעשות טבלאות של למה לא, אבל אשתי לימדה אותי - אתה מחליט החלטות מהבטן. אנשים עושים סטופ מהחיים, נוסעים לשנה בחו"ל להקיף את העולם, וזה לא נראה לאף אחד מופרך. אז מבחינתי זה אותו הדבר. זה אולי נראה צעד דרמטי, אבל זה לא דרמטי לעומת מה שהמציאות חשפה אותנו אליו בשנה האחרונה".

ולמה דווקא לעוטף?

"הסיפור הוא לפגוש את המציאות. עשינו סיור מקדים בחבל אשכול. כל הארץ נפגעה, אבל אשכול נפגע הכי קשה. אין פה בית שאין בו חלל או חטוף. אנשים - זה הסיפור בעיניי. הבנו שיש כאן אתגרים גדולים, ואנחנו באים בצניעות לעשות את כל מה שיבקשו מאיתנו. אשתי עובדת בתחום הטיפול כפסיכולוגית למבוגרים, נוער וילדים. אני מלמד כאן מתמטיקה ומסייע למורה בביולוגיה. בעבר עבדתי בהייטק, ולפני שבע שנים התחלתי לעשות הסבה להוראת מחשבים ומתמטיקה. ועוד לפני שאתה שואל למה הוראה, אני בן של מורה שגם בגיל 81 עדיין מלמדת, אז כנראה זה עובר בגנים איכשהו", הוא מחייך.

פריפריה של הפריפריה

שקט של תום יום הלימודים נפרש על קריית החינוך. עלי העצים הירוקים רוחשים ברכות מתנודות הרוח. כך גם הדגלים הצהובים בכל מקום. הכל כאן מצפה לשיבת החטופים ולסתיו, או לשגרה כלשהי. אנחנו מסתובבים בין המבנים המטופחים ומחפשים כיתה פתוחה, לצלם בה את פלטי. "שם המנהלה, בוא ננסה כאן בחטיבה". אני משתאה מההיכרות של פלטי עם המרחב החדש, אבל רגע אחרי תום הלימודים כל המבנים סגורים היטב. כאן לא משחקים עם הביטחון.

"אתה יודע, בכל כיתה יש את התלמיד שמדבר ויש את זה ששותק, ואתה לא יודע למה הוא שותק ומה הוא עבר. בסוף, כיתה י' היא כיתה י'. אתה חושב שהם באים ללמוד? אני בכיתה י' באתי לבית הספר בשביל החברים", פלטי צוחק. "אבל אנחנו מנסים כאן גם דברים מיוחדים, למשל לעזור לתלמידים לבנות חדרי בריחה".

מה אתה מצפה שיקרה איתך בשנה הקרובה?

"אשתי ואני לא עשינו שנת שירות, ואולי זו הזדמנות לעשות. זה בהחלט חלק מהסיפור. אנחנו באים כקבוצה של שנת שירות שמאוד דומה לשנת שירות של צעירים. בהתחלה לא מכירים אף אחד, וכשמכירים זו ברית דמים, זה לכל החיים, ואז השנה נגמרת ומתפרקים".

אנחנו עוזבים את פלטי, שמתארגן על מקום לישון. היוזמה חדשה וראשונית, והיא מתארגנת תוך כדי העשייה. המארגנים טרם הספיקו להסדיר ולמצוא בתים לכל חברי הקבוצה. אני נפנה לפגוש את המארחים.

בניין המועצה המקומית אשכול. דודי אלון, סגן ראש המועצה, מתנצל על הזמן הדחוק: "הלו"ז שלי השבוע נע מהלוויה לשבעות ואזכרות. כנציג המועצה אני הולך בצורה רשמית, אבל זה לא נורמלי. מתוך 32 יישובים יש חללים ב־24 יישובים. אנחנו באשכול חיים בתוך שכול...", הוא מהרהר.

"מישהי שאלה אותי מה הסיפור של אשכול. היישוב הראשון באשכול היה מצפה גבולות ב־1943, אחרי זה 11 הנקודות, אחרי זה מושבים מצפון אפריקה, אחרי זה פינוי ימית, אחרי זה ההתנתקות. בלי יד מכוונת נוצר כאן אזור שנמצא בתוך כל האירועים הדרמטיים והמרכזיים במדינה וההיסטוריה שלה. וכמובן 7 באוקטובר. המחדל, הטבח, הוא הקשה ביותר מאז השואה", קולו דועך.

"אנחנו פריפריה של הפריפריה. זה לא שאתה יכול לגור כאן ולקחת רכבת לעבוד במרכז הארץ. תמיד היה לנו מחסור בהרבה דברים שבמרכז לוקחים כמובנים מאליהם. וכשהתחלנו לחשוב על החזרה והשיקום, היה ברור שאנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסה ולייצר מענים אחרים כדי שהתושבים יחזרו.

"חודשיים אחרי שהתחילה המלחמה פנתה אלי תושבת עם מיזם של שנת שירות למבוגרים. זאת הפעם הראשונה שיש דבר כזה בארץ, חבר'ה שסיימו קריירות מפוארות ועדיין כוחם במותניהם. הם באים להשפיע ויש להם ניסיון מאוד עשיר, ואני מאמין שהאימפקט שלהם יהיה גדול".

היה קשה לשכנע אנשים להגיע?

"ממש לא, הרבה רוצים לבוא ולעזור, אבל מיפינו איזה מקצועות קריטיים לתקופה. האנשים שנבחרו להגיע נבחרו בפינצטה - עובדים סוציאליים, קלינאי תקשורת, פסיכולוגית צוות הנצחה ומורשת, רופא ילדים, מורים. תחומים שבעצם הכי נדרשים לשיקום האמיתי - לבנות קהילות מחדש".

הופתעתי שלא היה פשוט למצוא מקום לשכן בו את אנשי שנת השירות. הייתי בטוח שריק כאן, אחרי 7 באוקטובר נשמעו לא מעט קולות שאמרו שלא יחזרו.

"אין נטישה המונית. 90% מהיישובים המזרחיים חזרו, וגם ביישובים המערביים שלא חזרו שוכרים בתים אצלם. שנה אחרי האירוע אנשים מדברים אחרת. אם תשווה בבית הספר, 99% חזרו. זה לא אומר כלום לגבי התוצאה הסופית של החבל הזה, זה רק אומר שילדים צריכים לחזור לבית הספר. זה לא נכון למדוד כרגע מי רוצה לחזור או לא. יש יישובים שיתחדשו, תהיה תחלופה, קליטה חדשה. בסוף - הכל נגזרת של המציאות הביטחונית.

"לפני 7 באוקטובר חיינו כאן בתחושת ביטחון כשלא היה באמת ביטחון, וכיום יש ביטחון מעולה, אבל אין תחושת ביטחון. הדבר הזה הוא משבר אמון בין ילד להורים שלו, שהבטיחו להגן עליו".

ומה ייצור את האמון מחדש?

"בעבר מה שהצבא היה אומר - היינו אומרים אמן. נגמרו הימים האלה. היום צריך לשאול, לקבל מידע, לדרוש, ואם צריך - לפעול בצורה יותר אסרטיבית. ויהיו גם דברים שנגיד 'לא, לא, לא מקובל', שגם ההנהגה הצבאית וגם האזרחית צריכות להיות מאוד צנועות. אני אומר, מי שנכווה ברותחין - צריך להיזהר גם בפושרים. בוודאות אנחנו נייצר ודאות. השאלה היא מתי זה יחלחל הביתה.

"אבל כשכוח כזה של אנשים איכותיים, בעלי יכולות ומוטיבציה, נכנסים למערכה ולמאמץ - זה נותן תקווה. אם יש כאן קלינאית תקשורת, שזה מוצר נדיר גם בזמנים רגילים, זה אומר שאנחנו הולכים לתת שירותי רפואה טובים יותר. מה שיבנה את האמון זה ביטחון, אבל גם חינוך מצוין, שירותי בריאות ורווחה.

"פתחנו שנת לימודים ב־1 בספטמבר לעילא ולעילא. אף אחד לא דמיין שבתוך פחות משנה מרבית היישובים ורוב התושבים יחזרו. בסוף אנחנו חזקים מאוד ויש כאן פוטנציאל. הזדמנות גדולה למשפחות צעירות ולמשפחות ותיקות לבוא ולהצטרף לתקומה כלכלית חינוכית וחברתית, להיות שותפים לתקומה אמיתית".

"יש בעוטף המון קהילות"

אלון ממהר להלוויה נוספת ומותיר אותי עם דן שפירא, נציג הקרן הקיימת לישראל אנגליה (JNF-UK), הארגון שביחד עם בית מדרש "אלול" ו"ג'וינט אשל" תומך ומלווה את שתי הקבוצות הקיימות של שנת השירות למבוגרים, וכבר עובד על הקמת קבוצה שלישית. אז אם גם אתם רוצים שנת שירות באמצע החיים, עכשיו אתם יודעים למי לפנות.

לפני כמה שנים הכנתי כתבה על אנשי הקרן הישנה לישראל - קק"ל אנגליה. שוב ושוב הזכירו לי אנשי הקרן עד כמה חשוב לא להתבלבל בינם לבין קרנות אחרות, שכן הם עצמאיים ונפרדו מההן, וכף רגלי לא תדרוך בבית הכנסת הזה, וכו' וכו'. ככה זה יהודים - ברית מילה ומחלוקות אינסופיות. מעבר לבוכהלטריה הפוליטית, ביקשתי להבין איך עובד תהליך ההתרמה של יהודים, הלכה למעשה. התייצבתי אז במטה הקרן, קיבלתי דף עם מספרי טלפון ומידע על כל אחד ואחד מהתורמים הפוטנציאליים, והתחלתי להתקשר ולהתרים כספים עבור מדינת ישראל.

דיברתי עם יהודים בני 70 ו־80 ויותר, והשיחות היו מרתקות. אף אחד לא טרק את הטלפון, להפך - הם שמחו על השיחה. סיפרו לי על חייהם, על בדידות שנות הזהב ועל מצבם הכלכלי המידרדר. לבסוף רובם כמעט התנצלו שהם לא יכולים השנה לתרום לקרן, אבל עודדו אותי: "תתקשר בשנה הבאה, אני אשתדל לחסוך קצת, אם אחיה...". כשהתעניינתי למה הם בכלל תורמים לישראל, התשובה היתה כמעט אחידה: "זה ממש חשוב לשמור על מדינת ישראל. היא תעודת הביטוח שלנו".

מאז זרמו הרבה נוחבות מעל הגדר, ולא ברור מי בדיוק הביטוח של מי. אולם מכל השיחות שהיו לי זכרתי את ההתרגשות בקולו של אחד התורמים מבריטניה, שהגיע לסיור בעקבות הכסף והתלהב במיוחד ממגרש הכדורסל שהוקם בקיבוץ ליד עזה. "הילדים שיחקו, והיו לי דמעות בעיניים, הם סבלו לאורך השנים מהטילים של עזה, ולראות אותם נהנים על המגרש זה היה נפלא", אמר אז.

דן שפירא מהנהן כשאני מספר לו על כך. "זה לא סוד שתמיד פעלנו בעוטף ובנגב. אתה יכול להסתובב, ותראה את השלטים בכל מקום. 7 באוקטובר הוכיח שיש עוד הרבה מה לעשות ועל מה לעבוד בעוטף עזה. הקהילה היהודית בבריטניה התגבשה סביב זה ונתנה המון.

"העובדה שהאנטישמיות עלתה והתחזקה מאוד בבריטניה בהחלט משפיעה. אם בעבר הם לקחו את מדינת ישראל כמובנת מאליה, היום הם מבינים שאם לא תהיה מדינת ישראל - זה ישפיע עוד יותר על מה שקורה בגולה".

דן שפירא, נציג קק"ל אנגליה: "חיפשנו אנשים עם אש בעיניים שרוצים לבוא ולהשפיע. אם הייתי רואה את המציאות רק דרך שידורי החדשות הייתי בדיכאון, אבל כאן אני פוגש מדי יום אנשים שבלי ציניות ובצניעות עושים טוב למען העם שלנו - וזה מדהים"

למה היה חשוב לכם להשקיע במיזם של שנת שירות למבוגרים?

"יש בעוטף המון קהילות, ויצא לנו לעבוד ולהקים הרבה מסגרות קהילתיות. שגיא דקל־חן, איש צוות שלנו שהיום חטוף בעזה, הוא שהקים כאן את 'בית ביכורים', בית לאמנויות ולמוזיקה פה במגן. רצינו שישמעו כאן צחוק וגיטרות של צעירים בלילה. זו זכות לעזור לחבר'ה מדהימים כמו של שנת השירות. אם היו מהדהדים דברים כאלו העולם היה נראה אחת.

"גם בעבר לא כולם זרעו בשדות, הפריחו את השממה או ייבשו ביצות. המטרה היתה למצוא את האנשים שיכולים ורוצים לעשות ולהשפיע, ולאפשר להם לפעול ולדחוף אותם קדימה לעשות בשטח. חיפשנו אנשים עם אש בעיניים שרוצים לבוא ולהשפיע, וגילינו שמאז ומעולם, בכל דור ודור, העם שלנו מצמיח את האנשים שהדור צריך. אם הייתי רואה את המציאות רק דרך שידורי החדשות - הייתי בדיכאון, אבל כאן אני פוגש מדי יום אנשים שבלי ציניות, ובצניעות, עושים טוב למען העם שלנו, וזה מדהים להיות חלק מזה".

דודי אלון, סגן ראש מועצת אשכול: "זו הפעם הראשונה שיש דבר כזה בארץ, שנת שירות למבוגרים. חבר'ה שסיימו קריירות מפוארות ועדיין כוחם במותניהם. הם באים להשפיע ויש להם ניסיון מאוד עשיר. אני מאמין שההשפעה שלהם כאן תהיה גדולה"

להגיע מהצפון ברכב ישן

שקיעה מגיפה את דלתות הרקיע. סוף היום, צריבה כתומה מגוונת כבישי סרגל ארוכים. פועלים תאילנדים רוכבים על אופניים חשמליים, מכווצים עיניים. אנו ממשיכים דרומה, עמוק יותר אל קצה העוטף. מצרים באופק, שמאלה ל"גוש שלום" ואל המושב שבסוף - יבול - לפגוש את בני הזוג מאיר ואמירה פינקל.

מאיר הגיע בבוקר, התמקם ומייד רץ ללמד, ואמירה עוד בדרכים. בינתיים אנחנו יושבים בחצר יחידת הדיור שמצאו להם כאן. פלטי מגיע לישון בדירת חברו החדש לשנת השירות. הבית עדיין נראה כאילו עוצב מקטלוג איקאה לדירות של שנת שירות. כיסאות שחולמים להיות רטרו, קירות חשופים, מטבח שנראה כמו מטווח ומצרכים בשקיות. בעוד כמה שבועות הכל ישתנה. יתרונות של גיל. אבל נכון לעכשיו, העיקר שיש סודה קרה ושולחן עץ.

עמית פלטי: "הסיפור שלנו הוא לפגוש את המציאות. אשתי ואני עשינו סיור מקדים בחבל אשכול, שנפגע הכי קשה. אין פה בית שאין בו חלל או חטוף. הבנו שיש כאן אתגרים גדולים, ואנחנו באים בצניעות לעשות את כל מה שיבקשו מאיתנו"

"כשהבנו שאנחנו עושים את זה, וקלטנו מה זה אומר מבחינת עלויות, לנסוע בכל שבוע ארבע שעות לכל כיוון - קנינו רכב ב־1,000 שקל כדי שנוכל לנסוע מאבירים בגבול הצפון ועד יבול שבגבול הדרום", מודה מאיר.

האמת, לא ממש הבנתי איך רכב זול ועתיר קילומטרים אמור לפתור את בעיית המרחק, אבל הדרך שבה מאיר, קצין (בכיר) וג'נטלמן (ישראלי), מורה (נלהב) ומחנך (במהותו), אומר את הדברים משכנעת אותך שמאוד כדאי לך להקשיב לו.

"מה הקסם של שנת שירות?! זה ממש לא קסם, זו חתיכת קריעת תחת. אנחנו, כאמור, ממצפה אבירים, בצפון המפונה. בן אחד שלנו נמצא עכשיו פה ליד, בעזה, בת שנייה סיימה צבא ומייד חוזרת למילואים. אמירה התפטרה משתי העבודות שלה כדי לבוא ולהתנדב כאן. אני שירתי בצה"ל ועדיין משרת, ואני עסוק עד מעל הראש במיליון דברים. אבל למרות שזה מאתגר, זה מספיק חשוב שנעשה את זה. אנחנו לא בגיל שמיצינו, אנחנו מחפשים משמעות, יש לנו המון מה לעשות כאן".

מאיר פינקל: "שנת שירות היא לא קסם, זו חתיכת קריעת תחת. באנו מהצפון המפונה כדי להתנדב כאן. למרות שזה מאתגר, הדבר מספיק חשוב שנעשה אותו. אנחנו לא בגיל שמיצינו, אנחנו מחפשים משמעות, יש לנו מלא מה לעשות כאן"

מאיר בן 56 ואמירה בת 53. "הכרתי את אמירה כשהייתי בשנת שירות בכפר יובל, אצל הוריה. כבר אז חיזרתי אחריה, אבל זה לא עבד. לקח לה כמה שנים לבדוק אותי", זיק ניצת בעיני מאיר. "שמענו על המיזם ואמרנו יאללה, תמיד רצינו - והנה עכשיו מלחמה, הצטרפנו. יש הרבה מקומות בארץ להתנדב בהם, אבל רצינו מקום שבו אנשים צריכים יותר. אם זה לא היה בחבל אשכול, היינו עושים לעצמנו שנת שירות לבד בשדרות. רצינו שנה משמעותית".

משמעות והכל, אבל המחשבה שאנשים עוזבים את כל חייהם ועבודתם ובאים להתנדב בשנת שירות היא לא דבר מובן מאליו. אפילו כלכלית זה נראה צעד משונה.

"אין לי בעיה לומר שלעשות כאן שנת שירות זה אומר שאנחנו מפסידים כאן כסף. למזלנו אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו כלכלית. יש לי חברים שחושבים שהנאה היא ערך, וגם מבחינתי ליהנות זה אחלה, אבל זה לא היעד בחיים. אני מחפש לעשות דברים משמעותיים. לגדל משפחה זה משמעות, לתרום למדע כארכיאולוג וכביולוג זה משמעות. כאן אני מורה בתוכנית קידום נוער. ללמד חבר'ה שנפלטו מהרבה מסגרות - זה משמעות. אם אני מקדם מישהו ומצליח להביא אותו לעשות בגרות, אז ברור שאיהנה. המשמעות נותנת לי הנאה".

חרש־חרש, גלגלי השיניים מסתובבים בראשו של מאיר כשהוא מהרהר בדברים שאמר, ואז מדייק את מסקנות הוועדה וקובע: "סיפוק - זה מה שחשוב, לא ההנאה".

היום היה יומו הראשון של מאיר עם ילדי העוטף. הוא מדבר על תלמידיו החדשים בהתלהבות. אני חושב על המחזור הנוכחי של תלמידי י"ב שבארבע שנות תיכון חוו סגרי קורונה, מתקפת 7 באוקטובר, פינוי וחזרה. פלא שהם בכלל מגיעים לבית הספר.

אילו סדר וחינוך יכול להציע בית ספר בעולם כאוטי שכזה?

"באזרחות הכי קל להסביר איך זה קשור ומחובר לחיים שלהם. יש באזרחות מטלת ביצוע, משהו שהם חוקרים דרך חיי היומיום שלהם, וזה מאפשר להם להתחבר ולהיות מודעים לחייהם כאן. יש תלמידה שעושה עבודה על האמבולנס של חבל אשכול, כי אם קורה לך משהו כאן, עד שמגיע אמבולנס...".

אמבולנס בשעה - זאת ההגדרה של הפריפריה. איך התחושה להחליף צד במפה של המדינה?
"חיים בפריפריה זה חיים בפריפריה, הבומים פה והבומים שם הם אותו הדבר. מסכנה הכלבה", מאיר צוחק. "לכאורה חושבים שהכל נמצא קרוב פיזית לתושבים שגרים בדרום או בצפון, אבל בסוף זה המון נסיעות לקניות. יש מגבלות על תחבורה ציבורית, אז כל הזמן אתה מסיע ומסיע ומסיע. אבל מה שחשוב הוא שאני פה, ומלמד, ומקווה למצוא דברים לעשות אחר הצהריים כדי להדריך את הנוער. כי אם אני כבר פה, ועושה את כל המאמץ הזה, אני רוצה להיות משמעותי!"

חושך עוטף את החממות הריקות. מאירה מגיעה עם הרכב החדש־ישן מהצפון, ועד סוף הדרך כבר נהיה בית. ככל שהיא ומאיר שונים, יש ביניהם חיבור טבעי מעבר למילים, כזה שצומח מתוך אהבה גדולה. הם מתארגנים לצילום, מתקשים מול החשיפה. "צלם במהירות גבוהה, אמירה תמיד יוצאת עם עיניים סגורות", מייעץ לי מאיר.

אנחנו נפרדים לשלום. בדרך אני תוהה איך אנשי מעשה משכמם ומעלה, כאלה שמשנים את העולם בכל יום, נבוכים ממצלמה. ואולי דווקא בשל ריבוי המעשים וההרפתקאות קשה להם להנציח רגע אחד מתוך כלל הרגעים בזמן ולומר - הנה אנחנו.

לילה ראשון בלי בעל

הכפר השיקומי "עדי נגב" קרוב לאופקים. אנשי שנת השירות מתפרסים גם מעבר לעוטף עזה. "חיילים נלחמים כדי להגיע לכאן לשיקום, זה מקום מבוקש", מוליכה אותנו רינה כהן, מכפר ורדים, ברחבי הכפר היפה. נערות שירות לאומי נרגשות ממלאות את אזור מגורי העובדים. רינה נרגשת מהן. בדירת השי"ן־שי"ניות החדשה אנחנו פוגשים את ישראלה בשארי־מרכוס, גם היא מכפר ורדים. ביחד עם השותפה רוני אורן הן מסתגלות לחיים החדשים בכפר השיקומי עד שיעברו למושב פטיש, עם עוד שלוש שותפות שמתארגנות ובאות.

"רק אל תקרא לזה קומונה! ולא גרעין! אנחנו לא בשיתוף כלכלי ולא באנו להתנחל בלבבות - באנו לעשות!" צוחקת רינה.

אז איך נקרא לכם?

"נסגור על קהילה, קבוצה לומדת, קבוצה תומכת, קבוצה של יזמות אחד עם השני. להקים מקהלה, פאב חברתי, עגלות קפה. אלה אנשים שבאו עם המון חלומות ורוצים לעשות טוב, ולעשות אותו כאן".

למה בעצם יזמת את זה?

רינה: "אפשר לקחת את כל הקלישאות שבעולם, אבל ידעתי שאני פורשת ממשרד החינוך, ומה אני אעשה - אשב לסרוג כל היום על הדק בכפר ורדים? אמרתי שאני רוצה חיים גדולים. ההיענות של האנשים בקבוצה המייסדת - תמר אוגד, בעז שליט, ערן ברוך, שהיה מנכ"ל 'בינה', גיא גרדי, מנכ"ל 'אלול' - היתה כל כך טובה. וכשאנשים ראויים ומעלה אמרו לי שהם רוצים לבוא - הבנתי שהרעיון הוא טוב".

ישראלה: "נראה לי שכולנו טולטלנו כל כך ב־7 באוקטובר, והתחושה שלי היתה שייתנו לנו משהו לעשות - ונעשה. במקרה שלי, הילדים יצאו מהבית, הבעל שלי בחור עצמאי, וכששמעתי על הפרויקט שרינה יזמה, יום למחרת אמרתי לה 'רינה, אני איתך!'. אני פסיכותרפיסטית במקור, ובעדי נגב מציעים את האפשרות להיעזר בנו גם לאוכלוסייה הכללית, בין אם אתה מהמועצה האזורית מרחבים או מאופקים".

מה היתרון של שנת שירות למבוגרים?

"הם פנויים, הם מנוסים, הם עשו דברים בחיים שלהם, והם באים בשלים ועם המון ידע לתוך הקהילה. זה משאב אנושי מטורף. וזה ווין־ווין! איך אומרים: למה לטפס על האוורסט? כי אני יכולה!"
נדמה לי שבמקור זה "כי הוא שם".

רינה צוחקת: "שם, כי אני יכולה, מה זה משנה? העיקר שמטפסים עליו".

ישראלה: "צריך לשים שלטים עם המשפט הזה בכל מקום - העיקר שמטפסים".

אין לי מושג אם זו השעה המאוחרת, לילה ראשון "בלי בעל", כפי שצוחקת ישראלה, או ההתרגשות מהחיים החדשים. אבל השיחה מתמלאת פאנצ'ים קומיים בלתי פוסקים. על עצמן, על שנת השירות ועל החיים עצמם.

ישראלה בשארי־מרכוס: "כולנו טולטלנו ב־7 באוקטובר, והרגשתי שמה שייתנו לנו לעשות - נעשה. כששמעתי על הפרויקט שרינה כהן יזמה, יום למחרת אמרתי 'אני איתך!'. אני במקור פסיכותרפיסטית, כך שכל האוכלוסייה כאן מוזמנת להיעזר בנו"

יום אחד, וכבר התחלתן לפתח הומור של דירת שנת שירות?

רינה: "ממש לא. את זה הבאנו מהבית, מכפר ורדים".

מי המועמדים האידיאליים מבחינתך להגיע לשנת השירות?

"אלמוני סבג", ישראלה צוחקת.

רינה מנסה קצת רצינות: "כל אדם שיכול להתפנות ולהתחייב לשנה מלאה, יכול גם כלכלית, ויש לו מקצוע שממש זקוקים לו כאן - עו"סים, אנשי חינוך, טיפול".

ישראלה: "כשמישהו יוצא לפנסיה, תשאל אותו מה הוא הולך לעשות, והוא יגיד 'אני רוצה לעשות' - וייצא לשנת שירות לאומי. אנחנו רוצים לדעת שזה יהיה בכל רשות ובכל מקום. שזה יהיה חלק מהחיים בישראל: יוצאים לפנסיה - עושים שנת שירות".

אין חשש שתתחרטו על זה?

ישראלה צוחקת: "תכלס, אולי באמת זה יהיה קשה ונתחרט בסוף השנה. תחזור בעוד כמה חודשים לבדוק את הדופק".

רינה: "הילדים שלי מתקשרים ואומרים לי 'אימא, איך את? איך את מסתדרת? יש לך מה לאכול?"
ישראלה: "כל מה שאנחנו שאלנו אותם אז, עכשיו הם מחזירים לנו".

אתן מצחיקות, בקטע טוב. לא מוזר לכן להיות כאן בשלב הזה של החיים?

רינה: "בכנות, זה 20 אחוז מוזר. האמת שזה מצחיק. מכל הדברים שדיברנו עליהם - שנה בדרום, התנדבות ועשייה - בסוף הדבר שהכי שואלים אותנו הוא 'איך אתן גרות בדירת שותפות?'".