"הייתי ילדת קטיושות, ומה שקורה עכשיו לא דומה למה שהיה": מסע בקיבוצי הצפון המופגז

בפברואר האחרון נבחר ליאור שמחה למזכ"ל התנועה הקיבוצית. בימים רגילים מדובר בתפקיד שנבלע בין מאות עסקנים, אבל בזמן מלחמה, כשהקיבוצים בדרום חוו טראומה נוראה וזקוקים לשיקום וחבריהם בצפון נלחמים על חייהם, הוא נוהג מדי שבוע לצאת לסבב ביקורים, למשש את הדופק. "אנחנו לא מתיימרים, אבל במקום שבו אין מדינה, אנחנו חייבים להיות", הוא מסביר.

בשבוע שעבר יצא שמחה לגליל העליון, לקיבוצים גונן וכפר בלום, שאמנם לא פונו אבל מרגישים עמוק בחזית, ולקיבוץ סאסא, שרוקן מתושביו ולא מפסיק להיות מטווח בטילי חיזבאללה. "באנו בעיקר לשמוע אתכם", אמר באותו יום בפתיחת כל פגישה, "לראות איזה מענה אנחנו יכולים לתת לטווח הקצר, הבינוני והארוך". וכשיצא אמר בחצי פה: "המצב קטסטרופה, זו הזנחה. מדינת ישראל הפקירה את חבל הארץ הזה".

גונן

בגליל העליון יש 29 קיבוצים, מתוכם 14 שפונו בשל הסכנה מלבנון. שמונה נוספים נמצאים במרחק של פחות מעשרה קילומטרים מהגבול וממשיכים בחייהם, תוך כדי התרעות ואיומים על בסיס יומי. לא קל לגדל ככה משפחה, לא קל לנהל שגרה. קיבוץ גונן הוא אחד מהם.

הפגישה עם חברי גונן היתה אמורה להיערך במזכירות, אבל בגלל ריבוי משתתפים עברה לבית במרכז היישוב. מזכ"ל התנועה נדד צפונה עם רוב אנשי המטה שלו, במטרה שירשמו הערות וייתנו מענה - ומצד החברים הגיעו רבים שביקשו לשפוך את אשר על ליבם.

גונן הוא קיבוץ צנוע עם 420 תושבים, שנחשב יחסית לדל אמצעים ומתקיים בעיקר מחקלאות. "החינוך עד גיל 6 מתקיים אצלנו היום במקלטים", הסבירה אנה, מנהלת הקהילה, לבאים. "אנחנו רוצים להחזיר את הילדים לשגרה, אבל קיים חשש גדול. יש הורים שאומרים שלא יגיעו לגן עד שלא יהיה לנו ממ"ד". לדבריה, ברוב יישובי הצפון אין ממ"דים, לא בבתים הפרטיים ולא במוסדות.

"אנחנו, כמשפחה, בנינו ממ"ד בעלות של יותר מ־200 אלף שקלים", סיפרה ניצן לרון, בת הקיבוץ שחיה בו עם משפחתה. "עם פרוץ המלחמה התפנינו לחודש מאחר שרוב הקיבוץ יצא מכאן. לאחר מכן חזרתי, כי רציתי שלילדים תהיה שגרה של אזור מוכר. גרתי אצל אחי במשך תקופה כי יש בביתו חדר מוגן, ואז קיבלתי החלטה שאני רוצה ביטחון לי ולילדיי והבנתי שאני לא יכולה לחכות. אנחנו מרגישים לבד בעסק. השקעתי את הוני המצומצם, לקחתי מאיפה שרק אפשר ובניתי ממ"ד. הבית הוא הקרקע היציבה שלי בתוך הכאוס המטורף סביבנו, אבל אני יכולה להגיד שהחיים כאן הם חיי צמצום מוחלטים. חיים אך ורק בתוך הקיבוץ".

ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית: "הגליל הוא לא פוליטי. סיוע לקיבוץ מנרה זה לא פוליטי. תפסתי פעם אנשי ימין ואמרתי להם שבממשלת שמאל זה לא היה קורה, והתחושה שלי היא שתפיסת הביטחון של הימין היא גימיק של יחסי ציבור"

ליד ניצן ישבה מאיה רביחיא, גם היא בת קיבוץ ואם לשניים. "לנו אין חדר ביטחון, אבל אנחנו מספרים לילדים שהבית הוא ממ"ד אחד גדול, כי הוא עבה ואין בו הרבה חלונות", סיפרה בעצב. "בזמן אזעקה אנחנו מושיבים אותם בפינה מוגנת יחסית ושיראו להם טלוויזיה. הבת שלי אמרה לפני כמה ימים שבבית הספר היא מרגישה הרבה יותר מוגנת".

ניצן: "גדלתי כאן בגונן, הייתי ילדת קטיושות, ומה שקורה פה כעת לא דומה למה שהיה. זה נמשך המון זמן ובעצימות גבוהה. אנחנו מנסים לנרמל את המצב עבור הילדים, כי זו טלטלה. מנסים ליצור שגרה בסיסית. היום אני מרגישה שהמצב כבר חלחל אליהם. השיח, הבומים, האזעקות. זה לא עובר לידם".

גונן הוא קיבוץ מופרט. אם פעם אפשר היה להתנחם בסיוע המבנה השיתופי של היישוב, היום אנשים מרגישים את המחנק באופן אישי, והוא הולך וגובר מדי יום. "מתחילת המלחמה הכל מוקפא במרחב", סיפרה ניצן. "יש אנשים שבהגדרה לא מפונים וגם העסק שלהם לא פונה, אבל הוא גם לא פעיל. אנשים שבפעם הראשונה בחייהם לא מכניסים כסף לכלכלה המשפחתית, ויש לזה אפקט מטורף. הם בנו בתים, לקחו משכנתאות. יש המון שנשארו כמעט בלי כלום ולא מקבלים מענה".

שמחה הקשיב לטענות. הוא יכול לעזור בציוד, במתנדבים, בתקציבים, אולי לזרוק מילה למשרדים הנכונים, אבל למרות תפקידו, אמצעיו מוגבלים. "אנחנו לא יודעים לתת מענה במיליון אחוז", אמר לנוכחים בחדר. "אבל נעשה הכל, לרבות חרמש מכני וניקוי הקוצים בקיבוץ. איך מישהו אמר לי, 'תגיד מתי מסתיימת המלחמה ואז נדע לתכנן'. אנחנו לא יודעים, אבל בתנאי אי־הוודאות האלה צריך לחשוב על העתיד. תבינו, המדינה לא יודעת לעבוד בדחיפה, הכל צריך להיות במשיכה. אתם חייבים למשוך לעצמכם צרכים ומענים. יש בעיה בחינוך? בתרבות? צריך למשוך. מי שלא מושך - לא מקבל".

זו היתה שיחה נינוחה יחסית, בוודאי לעומת הכאב שעלה ממנה. לא זלגו דמעות, לא נשמעו צעקות. זו היתה קריאה לעזרה בליווי כינורות. "אנחנו באמת לא מסכנים ואומרים תודה שאנחנו לא מפונים", הסבירה מאיה. "בסוף הצלחנו להרים הרבה בזכות עצמנו ואנחנו מצליחים לעבוד עם מה שיש, אבל בגלל שאנחנו לא מסכנים, אנחנו גם האחרונים בתור. כמעט תשעה חודשים אנחנו באירוע, ורק לפני שבועיים פגשתי בפעם הראשונה את מפקחת מחוז צפון של משרד החינוך, ורק עכשיו ליאור הגיע אלינו. יש קיבוצים יותר מסכנים, בדרום ובצפון, אבל הגיע תורנו ונגמרו ההקצאות. נגמרו המשאבים, התרומות. כאילו נשארנו בסוף, ולא נשאר מה לחלק. אנחנו לא מסכנים, אבל זקוקים לסיוע".

ניצן ניסחה קצת אחרת את המצב. "יש בנו, כעם, משהו מאוד סתגלני, וזה גם עצוב באיזשהו מקום. כשעזבתי את הקיבוץ בתחילת המלחמה לא חשבתי שאחזור כל כך מהר. אחר כך גרתי אצל אחי כי יש לו ממ"ד. לא דמיינתי שאשוב הביתה בלי שיהיה בו מרחב מוגן, וחזרתי.

"אני חיה בכאוס וגם אני עוברת תהליכים. אנחנו מסתגלים לחרא שבו חיים יישובי הדרום במשך 20 שנה".

ניצן לרון, קיבוץ גונן: "כשעזבתי את הקיבוץ בתחילת המלחמה לא חשבתי שאחזור כל כך מהר. לא דמיינתי שאשוב הביתה בלי שיהיה בו מרחב מוגן, וחזרתי. אני חיה בכאוס. אנחנו מסתגלים לחרא שבו חיים יישובי הדרום במשך 20 שנה"

אנה, מנהלת הקהילה בגונן, המתגוררת בקיבוץ אורטל, עלתה לישראל לפני 25 שנה מארגנטינה מתוך ציונות נטו. "אני אומרת שזה מקומי בעולם", היא משוכנעת. "אני לא עוזבת את האזור, אבל אחרי 7 באוקטובר התחיל אצלי חשש שלא היה אף פעם. תמיד הייתי שואלת חברים מניר עוז 'איך אתם מסתדרים בזמן אזעקות?' והם ענו 'זה הבית שלנו', ואז הגיעו אלינו הטילים והם כעת שואלים אותי 'מה את עושה שם? בואי'. הפכנו לדרום. אני מקווה שלא נגיע למצב שבו נצטרך להחליט אם לעזוב או להישאר".

אנשי הקיבוץ לקחו את מזכ"ל התנועה לסיור בחמ"ל שנפתח בפרוץ המלחמה. שמחה נעצר ליד גרר כיבוי קטן שחנה בפינה. "באיזה עולם נראה למישהו הגיוני שזו כבאית של קיבוץ?" שאל ולא חיכה לתשובה. "כל רמת הגולן היא שדה קוצים אחד ענק, ומישהו חושב שהדבר הזה סביר? הבעיה הרבה יותר רוחבית ועמוקה. מדינת ישראל צריכה להבין שהיא חייבת לקבל אחריות למצב. משרדי הממשלה, במרוצת השנים, עברו תהליך של הרעבה, קיצוצים, הצטמקות ואי־לקיחת אחריות על האזרחים, ולכן הגיע 7 באוקטובר והכל קרס לנו בפנים".

שמחה ביקש מאנשיו לסכם את הביקור. הבטיח שינסה לסייע בפתיחת בריכת השחייה, בענייני חינוך ובשדרוג הכיבוי. "יש את הסיפור המוכר שרואים בקיבוצים פריבילגיים", אמרה ניצן כשהפמליה עזבה. "יכול להיות שזה היה נכון אי־אז עם הקמת המדינה, אבל בשנים האחרונות זה רחוק מהמציאות. הרבה קיבוצים הם לב הפריפריה, ויש היום המון משפחות שפונו למרכז הארץ ולא מאמינות למה שהן מקבלות ברמת החינוך, בקרבה לתרבות, לרפואה. רוב הקיבוצים בישראל הם פריפריה".

ובכל זאת את נשארת.

"יש לי כאן הורים, סבא וסבתא, אחים. אני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר. הקרקע היציבה שלי היא הבית, אבל קשה לי. זו התקופה המאתגרת בחיי".

כפר בלום

אנשי כפר בלום חיכו לנו במזכירות בשעה 11 בבוקר עם צלחת עוגיות גדושה ופירות טריים מהסביבה. הם אמנם יישוב שלא פונה, אבל חלק מתושביו בחר לעזוב עצמאית עם התחממות האזור, לפחות עד שהמצב בצפון יירגע.

"אנחנו עומדים כעת על 70 אחוז מהאוכלוסייה, 30 אחוז מפוזרים ברחבי הארץ", עדכן את המזכ"ל אלי רצ'בסקי, מנהל הקהילה של כפר בלום. "ההתלבטות שלהם היא אם לחזור עכשיו או בכלל, במיוחד המשפחות עם הילדים הקטנים, כי מבני הקיבוץ הישן לא ממוגנים. אם תהיה עכשיו אזעקה, אני מבקש מכם לשכב, להרים ידיים ולהתפלל. אין לנו זמן לרוץ למקלט, למרות שהוא קרוב".

רצ'בסקי סיפר שהם בעצמם בודקים, במקרה שתתלקח מלחמה עוצמתית בצפון, מקום שיהיה מוכן לקלוט אותם לפינוי מהיר, מאחר שאף אחד לא עדכן אותם אם יש תוכנית כזו. "בנושא הפינוי עשינו רשימה - מי מאיתנו יוכל לנוע ברכבים, מי ייסע באוטובוסים", סיפר יוסי שטרן, יו"ר הוועד המקומי. "זה לא מענה שאנחנו צריכים לתת או משהו שאנחנו צריכים לעשות, אבל אם יש תוכנית כזו במשרד הפנים, אנחנו לא מכירים אותה. אף אחד לא מתייחס אלינו.

"תבין, היה אצלנו יום עיון בנושא רעידות אדמה עם קצין בכיר שאמר שאם תהיה בישראל רעידה רצינית, שתפגע גם בנו, אף אחד לא יגיע לסייע. נהיה חייבים להסתדר בעצמנו. לפחות מהבחינה הזו אני יכול להגיד שאנחנו מסודרים יותר מתל אביב. יש לנו טרקטורים, קנינו ציוד מכספנו. אתה יודע כמה הוצאנו על ביטחון ועל כיתת כוננות? רכשנו קסדות, מכשירי קשר, מדים, נעליים. הצבנו מצלמות היקפיות ב־100 אלף שקלים כדי להגן על היישוב. זה מצב אבסורדי".

"התרגולות כאן הן שאף אחד לא יבוא לעזור, אז תקלוט מה עובר עלינו", הוסיף גבי סירצקי, יו"ר צוות חוסן יישובי בקיבוץ. "היו פה שרים, חברי כנסת, נשיא המדינה, ושום דבר לא עובד כמו שצריך. כל נושא שתיגע בו - חינוך, תרבות, שום דבר לא פועל".

שמחה התייחס לבעיה של פינוי הקיבוץ בזמן חירום. "הקושי הוא למצוא דירות פנויות בקיבוצי המרכז, בין גדרה לחדרה, בעמק הירדן, באזור בית קמה. אין מקומות פנויים. אפשר אולי יהיה לקלוט באולמות ספורט, בחדרי אוכל, בדשא של הבריכה, אבל לארח 500 משפחות? זה לא יקרה. גם לא נשים קרווילות ונחכה שטיל ייפול. כפר עזה התפנה לקיבוץ שפיים אחרי שהביאו להם קרווילות, ועכשיו בתוך חודש הם עוברים לקיבוץ רוחמה ואחרי זה חוזרים לכפר עזה. יש שאלה אם את הכסף - בין 350 ל־400 מיליון שקלים שעלו המעברים האלה - לא היה שווה להשקיע בכפר עזה עצמו? למזלנו, כפר בלום לא שם. נקווה שגם לא תגיעו".

כפר בלום קרוב יותר לגדר הגבול מקיבוץ גונן, שבו ביקרנו בתחילת היום. בחג השבועות האחרון, בעיצומה של החגיגה המסורתית, היתה אזעקה והתעוררה במקום בהלה. שטרן השמיע לי הקלטה של נערה היסטרית, שבזמן שהיתה בדרכה לבית הספר תפסה אותה התרעה. אלה מראות שכולם כאן מכירים.

"גם אם אין אזעקות, אנחנו כל הזמן בציפייה שמשהו יקרה", מספר סירצקי, יו"ר צח"י. "אני נשאר כל היום לבוש ומוכן, מחכה לאירוע. יש לנו את ילדי הגנים שמתנהלים עם שקי חול מסביב למבנה, הכל מסוגר אצלם, הלחץ באוויר. במלחמת לבנון השנייה אמנם קיבלנו בומבה רצינית וירדנו למקלטים, אבל זו היתה מלחמה שנגמרה. אי אפשר לחיות בצורה הזו לאורך זמן".

רצ'בסקי, מנהל הקהילה שמתגורר בקיבוץ סער שבגליל המערבי, ביקש לספר לחבריו משהו אישי שבו טרם שיתף אותם. "העצבים של כולנו חשופים", אמר. "בנינו מחסן לא מזמן מחוץ לבית ובכל פעם כשאני יוצא אליו וטורק את הדלת, הבן שלי קופץ מבהלה. אני לא ישן עם אשתי במשך תקופה כי הבת שלנו, בת 10, ישנה איתה".

אלי רצ'בסקי, מנהל הקהילה בכפר בלום: "ההתלבטות היא אם לחזור עכשיו או בכלל, במיוחד המשפחות עם הילדים הקטנים, כי מבני הקיבוץ הישן לא ממוגנים. אם תהיה עכשיו אזעקה, אני מבקש מכם לשכב, להרים ידיים ולהתפלל"

הייתם רוצים פתרון צבאי?

"אם ישאלו אותי, אז כן", משיב בהחלטיות סירצקי, "אבל הוא, למשל, כנראה לא בטוח", הצביע על אסף לבנון, שישב מצידו האחר של השולחן.

"נכון", אמר לבנון, מהנהגת הקיבוץ. "אם נעשה את כל הסבב, יהיה הרס במזרח התיכון ונחזור לאותה נקודה שבה התחלנו".

סירצקי חייך במרירות. "אבל יהיה לי יותר שקט. ייקח 40 שנה עד שהכל יתעורר מחדש, במקום 15. הנכדים יעברו את התקופה בשלום והנינים שלנו כבר יחטפו".

לבנון לא נסוג. "לכל מה שתגיע אליו בהסכם אחרי, אתה יכול להגיע גם עכשיו".

הנוכחים בחדר סיפרו על פוליטיקאים שהגיעו לבקרם בתקופה האחרונה. אין אחד שלא הזדהה עם כאבם והסכים בהנהון ראש עצוב עם דבריהם, אבל שום דבר לא השתנה. לפחות הם מרגישים ששמחה הוא אחד משלהם.

"מה לעשות, אנחנו לא 'יהלומים'", אמר שטרן ורמז לתחקיר על שרת התחבורה מירי רגב והעדפותיה. "היה לי רעיון. אמרתי שאהפוך לקבלן קולות של הליכוד. בתוך שנייה אביא 600 מתפקדים מהסביבה ואבנה כאן את כל מה שאנחנו צריכים".

שמחה ענה להם: "אולי נראה לכם שהמדינה עובדת כמנגנון אחד, אבל היא לא. במדינת ישראל מי שמקבל את ההחלטות אלה לאו דווקא הפוליטיקאים. בענייני כסף זה אגף התקציבים, אז יש שרים שאפשר לכוון אותם מהצד ויש דברים שלא נקבל, וגם את זה צריך להגיד".

שאלתי את שמחה אם הוא מרגיש על בשרו ששיוך הקיבוצניקים לשמאל מגביל את התנועה ואת אפשרויות השיקום. "אנחנו משתדלים לעשות שיתופי פעולה ולעבוד עם כולם בצורה עניינית", הסביר. "אני מזוהה רעיונית ולא פוליטית. הגליל הוא לא פוליטי. סיוע לקיבוץ מנרה זה לא פוליטי. תפסתי פעם אנשי ימין ואמרתי להם שבממשלת שמאל זה לא היה קורה, והתחושה שלי היא שתפיסת הביטחון של הימין היא גימיק של יחסי ציבור".

סירצקי סיפר שלפני 12 שנה שיפץ את ביתו, ולא חשב לבנות ממ"ד. עכשיו, גם אם המלחמה תסתיים, הוא יבנה, אין סיכוי שלא. "שיקום האמון במדינה ובצבא ייקח הרבה זמן", משוכנע רצ'בסקי, מנהל הקהילה. "ברמה האישית זו ההבנה שבסוף אתה לבד והסיבה לאופטימיות היא בעיקר הקהילתיות. ראינו, גם בדרום, איך הקהילות מצליחות להחזיק את הראש מעל למים, ואיך אלה שפחות קהילתיות מתפרקות".

לבנון הסכים. "היה לנו בשנות ה־80 וה־90 משבר חברתי־כלכלי בקיבוץ, שגלש גם לשנות האלפיים, והוא היה הרבה יותר קשה מבחינת התחושה הפנימית. היום התחושה הפנימית לא קשה, כי יש לנו אמונה בכוחנו. הבעיה היא לא איתנו, אלא במה שקורה מסביב. האמון בתמיכת המערכות התערער. התחושה היא שאין מישהו שלוקח אחריות".

הפמליה של שמחה המשיכה לקיבוץ סאסא, בזמן שאנחנו נשארנו לדבר קצת עם החברים. רק כעבור דקות נזכרנו שהווייז בגבול הצפון לא פועל בתקופת המלחמה, אז שאלנו איך מומלץ להגיע בימים אלה לקיבוץ סאסא, המטווח על ידי מחבלי חיזבאללה. היו כאלה שהמליצו לנו לחזור לראש פינה, לעלות משם לצפת ולבצע מעקף. מישהו הציע שניסע דרך מושב דישון, ושלישי חייך ואמר שאולי עדיף להתקדם בזיגזגים.

סאסא

קיבוץ סאסא ריק ברובו מתחילת המלחמה. חלק גדול מהמפונים עברו לקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת, חלק קטן יותר נדדו לקיבוץ נחשולים. 70 איש ממשיכים לחיות ביישוב גם כעת, בגלל העבודה שחייבת להימשך וגם מההבנה החלוצית שהם לא ינטשו בימים קשים.

"הפחד הגדול הוא דווקא של הילדים שלנו, שחיים במרכז", סיפר יהודה קלו ליבנה, בן 66, שהוא ואשתו ממשיכים לחיות בקיבוץ. "כל הזמן הם אומרים 'בואו אלינו', אז אנחנו מדי פעם עושים הפוגות וחוזרים. אני נולדתי פה, בתור ילד היו הפגזות, ירדנו למקלטים ועברנו תקופות לא קלות, אבל תקופה כזו לא היתה. בטח לא כל כך ממושכת".

הגענו בדיוק לארוחת הצהריים. סאסא הוא היחיד משלושת הקיבוצים שבהם ביקרנו שנשאר שיתופי כמו פעם, אז יש שירותי מכבסה וגם חדר האוכל פתוח. שמחה לקח מגש והתיישב ליד רועי רשקס, מזכיר הקיבוץ לשעבר. רשקס מתעורר מדי בוקר בשעה ארבע בקיבוץ מעגן, שאליו התפנה עם משפחתו, מתארגן ונוסע למטעי הקיווי של סאסא, שנמצאים פחות משני קילומטרים מגדר הגבול והם חשופים לחלוטין. "יכולתי להישאר במיטה, אבל אני עושה את זה יותר בשבילי", הסביר.

רשקס הגיש לשמחה את 'הביתה', ספר שכתב לילדי סאסא בזמן המלחמה, המספר על הרצון לחזור לבית בקיבוץ ולשגרה. המזכיר לשעבר אמר שהוא לא יודע כמה מחבריו יחזרו לקיבוץ כשהכל יסתיים.

"הקיבוץ צריך להחזיק את השותפות", אמר לו שמחה. "אני לא רוצה שהמדינה תגיד לי את מי להביא לכאן, אבל אני כן חושב שהמדינה תצטרך לדאוג לאמצעי ייצור ולחיזוק התעשייה הקיבוצית.
"אני זוכר שעשיתי למישהו מאגף תקציבים סיור בקיבוץ נערן שבבקעה. אמרתי לו 'מגדלים פה תמרים משובחים, עושים חקלאות', והוא ענה 'בשביל מה צריך פה יישוב?'

"בימים האלה ההתיישבות מחזיקה את הקרקע, אז אם זה ערך חשוב, אנחנו צריכים לדאוג שיהיו פה תעשייה, אמצעי ייצור ועסקים משותפים של הקיבוצים ביחד עם קריית שמונה ומטולה".

מחדר האוכל עברנו למזכירות. הרבש"ץ, אורי שמש, מכיר את שמחה כבר שנים. הוא הקים בסאסא פארק חבלים מצליח וחשב בעבר לבנות אחד כזה גם בקיבוץ נצר סרני, שם שימש שמחה יושב ראש.

את שמש תפסה פתיחת המלחמה אצל חברים בערד. הוא שמע שנופלים טילים, הרים טלפון לחטיבה הצפונית כדי להתעדכן ונאמר לו שיגיע במהירות ויתפעל את האירוע. באותו יום אסף רובים מהחטיבה וכבר בשעות הערב היתה לו כיתת כוננות, אבל מצומצמת, של 12 חברים בלבד.

"בהתחלה אנשים לא רצו להצטרף לכיתת הכוננות, ואתה לא יכול להכריח", שמש הסביר. "מהר מאוד הבנתי שהתפקיד שלי הוא של מנהל כוח אדם, איש לוגיסטיקה ופסיכולוג, למרות שאין לי הכשרה. התחלנו 12 חברים בכיתה, היום אנחנו 33. תבין, חמישה או שישה רכזי ביטחון באזור עזבו את התפקיד במלחמה. גם אני אחרי שלושה חודשים רציתי להשתחרר, כי עם 12 איש אתה לא יכול להחזיק קיבוץ. אתה לא ישן בלילה מדאגה. אמרתי, בואו ננעל את השער ונלך. זה פרויקט שלי? לא זוכר שהייתי הרצל פעם.

"עד שכבר ייצבנו את השורות, לפני שבועיים התקשרו ואמרו שרוצים לצמצם את כיתת הכוננות בחמישה אנשים. אמרתי 'שכחו מזה, אפילו לא אחד'. אמרו לי שהם רוצים שמות, אמרתי 'אין בעיה, יהיו לכם חיים קשים. תשחררו את אורי שמש ויגאל, הסגן שלי'. אמרו 'זה לא עובד ככה, אתם המפקדים'. אמרתי 'אז תשברו את הראש'. למחרת בבוקר אמרו שמוותרים על הצמצום. אני בטח לא אוותר. זו ההישרדות שלנו".

אורי שמש, רבש"ץ סאסא: "משפט, זה מה שהמדינה עושה לצפון. אנחנו נידונים למוות. כל מי שפה אומרים לו 'או שתשרוד, או שתמות. אתה לא מעניין אותנו'. חושב שראש הממשלה לא ישן כי אין לנו פרמדיק? כשחטפנו טיל שאלו לשלומנו? מה פתאום, מישהו מת?"

שמש מדבר עם הרבה להט, לא חוסך בפרטים. הוא מספר לשמחה על המחסור בפרמדיק ביישוב, שספג לא פעם אש מדויקת. אומר שאין לו ספק שיהיו להם נפגעים, השאלה רק מתי.

"משפט, זה מה שהמדינה עושה לצפון. אנחנו נידונים למוות", הוא יורה בלי חשבון. "כל מי שפה אומרים לו 'או שתשרוד, או שתמות. אתה לא מעניין אותנו'. חושב שראש הממשלה לא ישן כעת כי אין לנו פרמדיק? ויקרה פה אירוע עם נפגעים. כשחטפנו טיל, חוץ מליאור התקשרו לשאול לשלומנו? מה פתאום, מישהו מת?"

שמחה שמע לא מזמן שבקיבוץ המפונה אין כבאית ראויה, אלא גורר קטן שמספיק במקרה הטוב לכבות קומזיץ בחצר, ובאותם ימים שריפות גדולות השתוללו בסביבה. הוא הפעיל קשרים, וכעבור זמן קצר נחתה בקיבוץ השומם משאית ריו צה"לית, שפתרה את רוב הבעיה.

כיתת הכוננות של סאסא כיבתה בחודשים האחרונים שריפות, קברה מתים, עסקה בטיפול בגינות שהפכו לפרא. בגלל העבודה המאומצת והתרגולים שמסרבים להסתיים, היא נקראת כיום "סיירת סלמנדרה", על שם אותו דו־חיים שמתגורר באזור.

"אחרי שספגנו הפגזה קשה, חבר התקשר וביקש שאעזור לו להוציא חומר רגיש ממקום שנפגע, כי למחרת בבוקר הוא היה אמור לעלות על מטוס בדרך לאליפות אירופה בכדורגל", מספר שמש. "אמרתי לו 'רוצה שנמות?' והוא ענה שאם לא יוציא את החומר, הלכה הטיסה לאליפות. זכרתי שהוא לא עזב אותי בכיתת הכוננות ותמיד עזר.

"היינו שם במשך שעה. ראינו את לבנון דרך חלון המבנה המופגז, והחדר היה מוצף כולו בגלל הספרינקלרים שעבדו. זה היה מפחיד. במצב רגיל אני לא מאמין שהייתי עושה דבר כזה, אבל הבחור הסתכן בשבילנו יום אחרי יום אז לא עניינה אותי הסכנה, זו המחויבות שלי כלפיו. חברים מספרים שבמשך כל השהות שלו ביורו הוא אמר 'לא יצא לי מהראש איך אורי ויגאל הסכימו להיכנס איתי למבנה כדי שאגיע לאליפות'. אתה מגלה אנשים בימים קשים כאלה. איך אני אומר? הייתי מוכן לחיות איתם עוד 50 שנה".

בקיבוץ סאסא לא רואים את הסוף. יומיים אחרי שביקרנו שם, שמש המריא לחופשה קצרה בצרפת, אמר שהוא חייב לנשום אוויר נקי אחרי תקופה אינטנסיבית כל כך. אלה חיים רוויי מתח, חוסר ודאות. אם בימי שגרה יש בקיבוץ הקטן שניים או שלושה מקרי מוות בשנה, מאז תחילת המלחמה היו שבעה. "הם מתו אחרי שהקיבוץ פונה למעגן", סיפר קלו ליבנה, שביום־יום מנהל מרכזי הכשרה מקצועית בתחום המתכת. "חלק מהם נפטרו לדעתי בגלל הקושי להתמודד עם עזיבת הבית".

קלו ליבנה הוביל אותנו לבית הקברות, שממוקם מחוץ לקיבוץ, לחלקה של מלחמת חרבות ברזל. אף אחד מהשבעה, שנקברו לאחרונה, לא מת מכדור של צלף או מפגיעת רקטה, אלה החיים שהכריעו אותם. עמדנו בחלקה, חשופים לצד הלבנוני, ממולנו מושב דוב"ב, שחטף לא מעט בחודשים האחרונים.

"אנחנו פה ומישהו יכול בקלות לירות עלינו", הצביע קלו ליבנה לעברה השני של הגדר. "אז אפשר להביא ילדים שיחיו בקיבוץ? בלתי אפשרי. הלוואי שהיו מצליחים לקיים שיח עם ארה"ב ומדינות ערב ופותרים את הבעיה. אחרי מלחמת לבנון השנייה ראיתי שמהצד השני בונים בתים חדשים ואמרתי 'יופי, שנינו מחדשים את המקום, וקדימה, נחיה בשלום'. אבל ברגע שלא מצליחים להידבר, חייבים פעולה צבאית שתרחיק אותם ותעשה צעד דרסטי. בלי זה אף אחד לא ירגיש כאן בטוח".

היום נגמר. פמליית מזכ"ל התנועה הקיבוצית עזבה בדרכה חזרה למרכז, וביציאה מבית הקברות עצר קלו ליבנה את רכבו ליד אחד המטעים וקטף לנו מהגדר פטל שחור וטרי. "אנחנו מרגישים היום כמו בימי חומה ומגדל, וזו גם התפיסה", חייך בעצב. "מה שלא נעשה, אף אחד לא יעשה בשבילנו. הרי מי אנחנו? בסך הכל פסיק אחד קטן".

"המדינה חייבת לקיבוצי עוטף עזה תשובות"

בעוד הקיבוצים סמוכי הגדר בגבול הצפון מפונים ואין צפי לגבי חזרתם, בעוטף עזה לאט־לאט מתחילים לאסוף את השברים. יש קיבוצים שכבר חזרו לתפקד, למשל יד מרדכי, כרמיה ומפלסים, יש כאלה שמתוכננים לחזור בסוף הקיץ, אחרים אחרי החגים ואילו הפגועים ביותר, בהם בארי וניר עוז, ממשיכים בשיקומם האיטי בתקווה שגם יומם יגיע.

"אנחנו מדברים איתם על חזרה", מספר שמחה, "הצמיחה הדמוגרפית היא רכיב קריטי והשאלה היא מי מהם יחזור ומה עושים עם אלה שלא ירצו, מה נותנים להם עם העזיבה. שאלה נוספת היא איך ממלאים את השורות, ונמלא אותן עם גרעיני נח"ל, גרעיני התיישבות, תנועות נוער, קיבוצים עירוניים, וכמובן בני המקום ומשפחות חדשות שייקלטו. הקיבוצים יתמלאו, אין לי ספק".

אם לא תצליחו, יהיו אחרים שימלאו אותם.

"אם לא נעשה כלום והתנועה הקיבוצית תהיה מנומנמת, אז ברור. אבל אם נאחז בדגל ההתיישבות, אני בטוח שנצליח. המדינה חייבת תוכנית עבודה מסודרת. היא לא יכולה להמשיך עם הבלחות. אין תוכנית עבודה לצפון ולדרום יש פחות או יותר, אבל גם אותה כל הזמן משנים. לא יודעים מתי הלחימה תסתיים, ואי אפשר למשוך את האנשים. תגידו כמה זמן הולכת להימשך המלחמה, או אם יהיה הסדר מדיני ואיך הוא ייראה. תגידו משהו".

ואם למדינה אין כרגע תשובה?

"אם המדינה לא יודעת מה תוכניותיה זו בעיה גדולה. אני מצפה לקבל תשובות מהדרג הצבאי או המדיני. הם צריכים להבין שהקהילות שלנו שבורות, מתפוררות. אחלה שהתנועה הקיבוצית יכולה לדאוג לכבאית ולצמיחה דמוגרפית, אבל תגידו לנו לפני הכל מה הולך לקרות. קבלת החלטות, באי־ודאות, היא בלתי נסבלת".

עם מנהלת תקומה אתה בקשר?

"אני בקשר טוב עם ראש המנהלת, משה אדרי. יש עם מי לעבוד, אבל קיבוץ הוא חיה משונה. הם לא יודעים לאכול, למשל, את הדבר שנקרא בתי ילדים. איך מתקצבים אותם? זה חלק אינהרנטי מהקיבוץ, אז צריך התאמות. יש תשובות שאני לא יודע לספק לקיבוצים ואני מצפה שהמדינה תספק אותן. אנחנו שואלים שאלות ומקבלים תשובה 'לא יודעים'".