ב־15 ביולי ימלאו 80 שנים לקובי אשרת, מגדולי המלחינים, המעבדים והמפיקים הישראלים שטוו את הפסקול שלנו, מי שיצר לפנתיאון המוזיקלי הישראלי יותר מ־1,500 יצירות בעשרות שנות קריירה, ובהן הלחנים האדירים של "הללויה", "אולי עוד קיץ", "גשם בעיתו", "גלי", "16 מלאו לנער", "לך איתה", "עולה עולה", "בת 60", "ילדונת" ו"אין לך מה לדאוג".
את יום ההולדת החגיגי יציין אשרת ב־17 ביולי, בהיכל התרבות פתח תקווה, במופע בשם "דרך ארוכה" (הבלדה האלמותית של גלי עטרי, שהלחין לפסקול "דיזנגוף 99"). את מופע ההוקרה ינחה נעם סמל, תנהל מוזיקלית ורד פיקר, ויבוצעו בו מיטב השירים של אשרת, לצד הסיפורים שמאחוריהם ומאחוריו.
בין השאר, ישתתפו במופע ריקי גל, להקת חלב ודבש, נתן דטנר, עוזי פוקס, יוסי אלפי, בן ארצי, טל סונדק, יובל כספין, ענת סגל, עדי כהן, ומקהלת "אור למשפחות", המורכבת ממשפחות שכולות שעימן עובד אשרת בהתנדבות זה שנים ארוכות.
לרגל יום ההולדת העגול והגעתו לגבורות, שוחחנו עם המלחין, המעבד והמנצח הגאון על תחנות בחייו ועל צמתים שבהם עבר, השפיע, הותיר חותם והוסיף עוד נכס לארכיון התרבות שלנו. הנה. הבמה שלו.
תחנה 1: בגן עם יונה יהב
נולדתי בפלשתינה ב־1944. המנדט הבריטי עדיין היה בארץ, מלחמת העולם השנייה היתה בעיצומה. גדלתי בחיפה, בתקופה שבה לא היו מקררים חשמליים, רק חתיכת קרח שמקררת.
יום אחד, כשהייתי בן 6, בשבת בבוקר, אבא שלי ביקש ממני ללכת לחנות שמוכרת קרח מול הבית. ירדתי לרחוב הריק, חציתי את הכביש ומאי־שם הופיעה מכונית אמריקנית בצבע בורדו, שהעיפה אותי ונעצרה עם הגלגל על הראש שלי. כל השכונה התעוררה, ואחרי שהתעוררתי מהעילפון ראו שהכל בסדר.
גן הילדים שלי היה הגן של תאה ברחוב הלל 18 בחיפה, שבו הייתי יחד עם יונה יהב, שכבר בגיל 6 אמר שיהיה ראש העיר. למדתי בבית הספר ליאו בק, והמחנכת שלי, אלישבע אגוזי, היתה אישה דגולה שעיצבה את מי שאני היום. הערצתי אותה.
כשהיתה בת 99 חגגו לה יום הולדת במרכז הקונגרסים בחיפה, באו לשם 3,000 איש מכל המחזורים שהיא חינכה, ואמרתי לה "אני אחראי למסיבת ה־100 שלך". לצערי היא לא הגיעה לזה.
תחנה 2: אני לא גיטרה
אבי היה נגן מנדולינה מצטיין, סולן תזמורת כלי הפריטה של בית החרושת למלט בנשר. גם אמי ניגנה במנדולינה, וכשהתחלתי ללמוד גיטרה היינו יושבים במרפסת בקיץ וכל השכנים היו יוצאים. אבא ניסה ללמד אותי נגינה במנדולינה, אבל זה היה כלי ששעמם אותי.
כשהייתי בן 13 הוא קיבל גיטרה ממלח בריטי וניגן בה אקורדים נוגים. זה תפס לי את האוזן. ביקשתי ממנו גיטרה ובגיל 14 הוא קנה לי. רציתי להיות גיטריסט קלאסי, אבל כשהמורה שלי הבין אחרי עשרה חודשים שאני שמאלי, שם נגמרה הקריירה שלי כגיטריסט.
בבית הספר ליאו בק היתה לנו מורה להיסטוריה ולתנ"ך בשם לאה יהלום. בכל שישי היא היתה מספרת לנו פרק מ"מוטל בן פייסי החזן" והיינו שרים זמירות לשבת. זה פתח לי את האוזניים. חיכיתי לשירת המזמורים בשישי ולתוכנית פרקי החזנות בשבת ב"קול ישראל", שבה בני משפחת מלבסקי שרו כמו מלאכים בהרמוניה ששיגעה לי את השכל.
שני הוריי מסלוניקי, אבל לא שמעתי מוזיקה יוונית בבית ולא הייתי שר. המוזיקה היחידה היתה ברדיו, וכשהתבגרנו הגענו לרדיו רמאללה, ששידר את מצעד הפזמונים הבריטי. שם נחשפתי לאלביס ולאמנים נוספים.
בגיל 15 השתתפתי בתחרות כישרונות צעירים של "מעריב לנוער". הקמתי צמד עם חבר מחיפה בשם דורון רבינוביץ', ויחד זכינו במקום הראשון. הפרס היה הקלטה באולפני הרדיו בירושלים והופעה עם הדודאים, שבשבילי היו משנה לאלוהים. ידעתי לנגן את כל השירים שלהם בעל פה.
הגענו להופעה בירושלים, ישראל (גוריון) בא, שם את הגיטרה שלו והלך לאכול. אני נגעתי במיתרים בחרדת קודש וביקשתי מהם שיחתמו לי על התוכנייה. 20 שנה אחר כך בני אמדורסקי קרא לי להפיק תקליט לדודאים. בישיבת העבודה הראשונה, לפני שהתחלנו, הוצאתי את התוכנייה החתומה והראיתי להם. הם נדהמו.
עבדתי המון עם הדודאים ומוניתי להיות המנהל המוזיקלי של תוכנית הטלוויזיה האחרונה של בני, "בני על הגג". הוא כבר היה חולה מאוד, ורשות השידור ביקשה מנעמי שמר לכתוב לו שיר. לאחר שסירבה בטענה שהיא לא כותבת הספדים, ביקשתי ממנה שבלי קשר למחלה תכתוב לו, כי מגיע לו, והיא ביקשה לחשוב על זה.
כעבור שבועיים, בשישי בבוקר, אני במשרד שלי, הטלפון מצלצל ונעמי על הקו, מבקשת לבוא להשמיע לי את השיר. היא מגיעה עם מחברת תווים של ילדים ובה המילים לצד התווים, ואני לוחץ על הקלטה בטייפ כשהיא מתחילה לשיר ולנגן. לשיר קוראים "אני גיטרה". קסם של שיר. היא היתה קוסמת של השפה.
התקשרתי לבני, שבא מייד, האזין לשיר, בכה ואמר שאף אחד לא היה כותב לו שיר כזה. בחזרות, לקראת צילומי התוכנית בערב, קבעתי עם בני שביום ראשון נכנסים לאולפן מקצועי ומקליטים את השיר, אבל פתאום הבנתי שאני לא יודע אם הוא יגיע ליום ראשון, הוא היה כל כך חלש, אז אמרתי לטכנאי הסאונד שיקליט את כל החזרות.
הוא הקליט כעשר חזרות, וביום ראשון בני נכנס לבית החולים ולא יצא עוד. לקחתי את הטייפ הקטן וערכתי מכל הטייקים של החזרות גרסה סופית, שאותה הוצאתי לרדיו. אחרת השיר הזה לא היה קיים.
תחנה 3: אהבה ראשונה
האהבה הראשונה שלי היתה ילדה בשם דליה אלברט. למדנו ערבית בעממי, היינו מצטייני הכיתה והתחרות בינינו הולידה סיפור אהבה. נסענו בקיץ, במסגרת הצופים, לקיבוץ רעים. בלילות ישבנו על שפת הבריכה, כל החבר'ה מנגנים ושרים, הייתי מאושר.
חזרנו לחיפה, התחילה שנת הלימודים, אני בן 15, פתאום היא מתעלמת ממני בלי הסבר, ואני מאוהב נואשות. לימים נפגשנו בראיון לעיתון "לאשה" על אהבות ראשונות. היה נחמד, ולפני סוף הראיון אמרתי לה: "את חייבת לספר לי מה קרה אז". היא השפילה את עיניה ואמרה שהיתה בת יחידה למשפחה פולנית והוריה לא הסכימו שתצא עם ספרדי.
תחנה 4: להקת פיקוד צפון
הייתי עם גדי יגיל ואריה פלדמן (פפה) בצופים. יום אחד, בגיל 17, נפגשנו ברחוב והם אמרו לי שהם הולכים לבחינות ללהקה צבאית בבית רוטשילד שבכרמל והציעו שאקח גיטרה ואבוא. כשהגיע תורי שקשקתי. בכל זאת, השופטים היו חיים טופול, אריה לבנון ואפי נצר. טופול אמר לי: אתה צריך לדעת לשיר, לשחק ולרקוד. אם לא - תפנה את הבמה.
שרתי שיר של הדודאים ועברתי. הגיע שלב המשחק וטופול אמר לי: אתה מנהל בנק 20 שנה, כל בוקר אתה פוגש את השוער, ויום אחד החליפו אותו בבחור אילם שלא מכיר אותך. שחק. העמידו מולי מישהו בגודל של מקרר, שחסם אותי, העיף לי סטירה, השכיב אותי על הרצפה וממש התעלל בי. הרגשתי מושפל. קמתי, לקחתי את הגיטרה וברחתי.
למרבה ההפתעה, באותו היום התקבלתי. התקבלנו שלושתנו ללהקת פיקוד צפון, שהיתה הלהקה הצבאית הראשונה ששברה את ההגמוניה של להקת הנח"ל. הגעתי לבקו"ם באוגוסט 61' עם מכתב מהצבא שאומר שאני הולך ללהקה צבאית, אבל שלחו אותי למבדקי טיס בגלל הפרופיל.
עברתי את הצד הטכני ואת הבדיקות הגופניות, ובשלב מסוים נשארנו שישה מתוך 500. למזלי נדרשה אז חתימה של ההורים, ואמרתי לאבא שלי "אתה לא חותם". אני? טייס?! ככה הגעתי ללהקה, שהיו בה דני בן ישראל, פפה, נירה רבינוביץ' ובלהה חורגל, שלימים הפכה לאשתו של גדי יגיל, שהיה כוכב הלהקה.
בלהקה הבנתי שזה הייעוד שלי, ושם גם הכרתי את אשתי הראשונה, אלישבע אשל. התחתנו אחרי השחרור ועברנו לגור בקיבוץ שלה, קיבוץ אפק. אחרי ארבע שנים בקיבוץ הבנתי שאני רוצה לעשות מוזיקה ושצריך לעבור לתל אביב, שהיתה מרכז התרבות של הארץ, וב־1970 עברנו לגור בבת ים והתחלתי לחפש עבודה.
תחנה 5: 500 הלירות הראשונות
יום אחד פגשתי בדיזנגוף את במאית התיאטרון מירי מגנוס, שסיפרה לי שהיא מביאה לארץ מחזמר אמריקני בשם "אני שאיש לא מכיר", ואני, ברוב חוצפתי, אמרתי לה שאשמח להיות המנהל המוזיקלי שלה.
קיבלתי את התפקיד אחרי כמה ימים. היא שלחה לי ספר של פסנתרן מנצח עם התפקיד של הפסנתר ושל כל התזמורת, ואני קיבלתי חום. אני לא קורא תווים, לא למדתי מוזיקה, והבנתי שזה או להודות בפניה שאני לא יכול לקרוא את זה או שאני מוצא פתרון. בסוף ביקשתי שתשלח לי את כל המוזיקה של ההצגה, וככה למדתי את כל תפקידי התזמורת בעל פה.
הביאו את הפסנתרן אדוארד אולארצ'יק, אבא של אלון, שמייד קלט שאני לא מבין בשיט ועזר לי מאוד. ככה ניצחתי על התזמורת ועברנו את זה. אלה היו 500 הלירות הראשונות שהבאתי כפרנסה הביתה ממוזיקה, וזה היה אושר גדול.
תחנה 6: פרידה מקדמת הבמה
יום אחד פגשתי בדיזנגוף את דני ליטאי, במאי הלהקות הצבאיות. הוא סיפר לי שהוא מקים את "להקת פיקוד דיזנגוף", שמורכבת מיוצאי הלהקות הצבאיות, וביקש שאכתוב להם שיר, מנגינה לטקסט של יורם טהרלב ששמו "העולם כולו נגדנו". כן, מדהים כמה שזה רלוונטי.
זה היה השיר הראשון שלי שהתפרסם, ואחריו הלחנתי להם שיר נוסף למילים של אבי קורן, "שיר על הלא יפים". בהמשך, מיקי פלד, שהיה הבעלים של "סולן הפקות", סיפר לי שהוא עובד על מחזמר חדש של יהונתן גפן שנקרא "קרחת", התשובה ל"שיער" שרצה על הבמות. הוא הציע לי להיות זמר־שחקן, אבל ההצגה היתה פלופ. רצנו 37 פעמים בלבד, אבל שם הכרתי את קובי רכט והתחלנו לעבוד יחד.
פרי הביכורים שלנו היה "למה עכשיו", ואז חנן יובל הצטרף אלינו, והקמנו את שלישיית שובבי ציון. אחרי שנה וחצי ואלבום אחד התברר שחילוקי הדעות המוזיקליים בין חנן לקובי היו מזרח מול מערב, כשאני באמצע, וכל אחד הלך לדרכו. שם בעצם החלטתי שלא מעניין אותי יותר להופיע, ושאני מעדיף להפיק ולכתוב לאחרים. שם בעצם נגמרה קריירת השירה שלי, ואולי זו היתה טעות. מיקי גבריאלוב, למשל, לא עשה את הטעות הזאת. הוא עבד עם אריק וכתב גם לאחרים וגם לעצמו.
אני לא מתחרט על כלום. זו שטות להתחרט. מה זה יעזור? זו הדרך שהלכתי בה והשגתי בה הישגים נפלאים. תחשבי איזו חוצפה היתה לי לכתוב עיבודים סימפוניים בלי ללמוד. לתזמור ולקומפוזיציה יש חוקים ברורים, ואני שברתי את החוקים האלה.
תחנה 7: נזיפה מסשה ארגוב
בשנות ה־70 הפקתי תקליט לחוה אלברשטיין, שהיתה הזמרת הראשונה בארץ שלא פחדה לעשות קאברים והביאה אינטרפרטציה משלה. לקחנו שיר שהלחין סשה ארגוב ל"תרנגולים" ושיניתי אותו לגמרי, כי זה תפקידי כמעבד. שבועיים אחרי שהוא יצא לרדיו ארגוב התקשר אלי ואמר "אני מאוד לא אוהב את מה שעשית לשיר שלי. מה זה השינויים האלה?", וסגר את הטלפון.
בשבילי זה היה כמו אבן על הראש. סשה ארגוב האגדי לא אוהב את מה שעשיתי. ניסיתי להבין איפה טעיתי. אחרי שבועיים הוא שוב התקשר ואמר "שמעתי את זה עוד כמה פעמים ואני אוהב את זה". איזה משא ירד ממני.
תחנה 8: מדבר סיני
גרתי בבת ים, ולמחרת פרוץ המלחמה קפצנו כולנו ויצאנו לדרך בצוותים שיועדו להופעות הגדולות לחיילים בהפוגה. אני הייתי בצוות עם דני ליטני, ריקי גל, צחי ויעל ועוד כמה. הגענו למדבר והופענו על במה ענקית מול 4,000 חיילים ששרו איתנו.
פעם חזרתי בשבת מהדרום, הלכתי לתלמה (אליגון) עם קלטת ביד וביקשתי ממנה שתכתוב מילים למנגינה שהיתה שם עד יום ראשון, שבו אני חוזר לדרום. באופן כללי הגעתי למסקנה שאת השירים הכי יפים כתבתי עם נשים, ותלמה היא אחת מהן. לנשים יש ראייה אחרת. הן רואות גם מה שאנחנו לא מבינים. אני לא זוכר את אותה שבת, אבל מהמילים שהיא כתבה לי נולד השיר "תחתונים וגופיות" ("אין לך מה לדאוג", מ"כ), שמבוסס על גלויה ששלח אח שלה, חייל צעיר מסיני, להוריו, שבה הוא מבקש שיפסיקו לשלוח ממתקים וישלחו תחתונים וגופיות.
בהתחלה היה בשיר גם נייר טואלט, אבל בגלי צה"ל לא אישרו את זה, אז היא הורידה. בכל מקום שאליו הגענו עם השיר, חיילים מייד הצטרפו אלינו בשירה, גם אם היו רעבים או עייפים. פעם שרנו את זה בתעלת סואץ אחרי הפסקת האש, וגם המצרים שרו ומחאו לנו כפיים.
תראי מה קורה עם השיר עכשיו. הוא קיבל גרסה חדשה עם שורה שתלמה הוסיפה - "לוחמות כמו לביאות" במקום "נלחמים כמו אריות". אני מודה שלא חשבתי שמוזיקה יכולה לשנות משהו, אבל גיליתי עם פרוץ המלחמה הנוכחית, בהופעות מול מפונים, שיש בה עוצמה נפשית, כאילו היא משחררת חומר כימי במוח שמקל דיכאון.
תחנה 9: ילד פלא
כשאהוד מנור פנה אלי לקראת פסטיבל הילדים מספר שתיים בשנת 1971, עדיין לא הכרנו. הוא ביקש שאלחין שיר שכתב לבתו הבכורה, גלי, שאותו שרו רבקה זהר וילד בשם נעם קניאל. כשהוא פתח את הפה, היכל התרבות התמוטט. השיר הגיע למקום השלישי וזכה להמון ביצועים מאז.
אחר כך אהוד ואני עשינו יחד את "אמת או חובה?" לריקי גל, את "ילד פלא" ליגאל בשן, את "היפו היפי" למייק בורשטיין, ועוד.
תחנה 10: ביצים
בסוף שנות ה־70 אל תוך שנות ה־80 לא היה מקובל לשלם על הלחנת שיר. רק אם היית עושה עיבוד, היית מקבל כסף על העיבוד. תמלוגים עבור עבודת ההלחנה אף אחד לא קיבל. ואז גיליתי את עולם הפרסומות, והבנתי שזו השלמת הכנסה משגעת. גיליתי שאני יכול להמשיך לכתוב שירים בנחת ולהתפרנס מפרסומות.
במשך עשר שנים הלחנתי פרסומות וקיבלתי את פרס "גרזן הזהב", הגראמי של הפרסומות. עשיתי את ביצים־ביצים, את זיפ, את סטוק 84' ועוד מלא. היו לי כמעט שלושה ימי אולפן בשבוע לג'ינגלים, והרווחתי יפה מאוד. לא פחדתי שיאשימו אותי בהתמסחרות. אני מוזיקאי מקצועי, אני נותן שירותי מוזיקה ולצד זה אני גם מלחין.
ב־1978 כתבו בעיתונים שביצים הן דבר נורא מסוכן, בגלל הכולסטרול וחיידקי הסלמונלה. אנשים הפסיקו לקנות, הצטברו במחסני תנובה 140 מיליון ביצים עודפות, ובחברה ביקשו לצאת בקמפיין כדי למכור את הביצים, אבל אי אפשר לשיר על ביצים ברצינות, אז החלטנו ללכת על משהו מצחיק.
הגשש היו אז בשיאם, ובמשרד הפרסום כתבו טקסט שהזמר עודד בן חור, שידע לחקות את הגשש נפלא, עשה: "יש עצה - טגני ביצה, פק־פק־פק". זה עבד נהדר. ביצים התחילו לעוף מהמחסנים של תנובה. אבל אז קיבלנו תביעת ענק מפשנל, האמרגן של הגשש, שאמר שאם אנחנו לא מורידים את הג'ינגל מהאוויר - זה יעלה יותר מ־140 מיליון ביצים, וזה ירד מייד.
תחנה 11: הללויה
שלחתי את "הללויה" לכל פסטיבל מוזיקה בעולם ומכולם קיבלתי תשובה שלילית. חשבתי שאולי רק אני חושב שזה שיר טוב. למעשה, "הללויה" התחיל אחרי ש"ולנטינו", שיר אחר שהלחנתי והפך בהמשך ללהיט של גלי עטרי, לא התקבל והחלטנו לכתוב שיר ללהקה בסגנון "מנהטן טרנספר", ששרה בקולות והיתה ההשראה שלנו. בארץ היתה רק להקה אחת ששרה ככה: הכל עובר חביבי.
השלמנו את השיר, הוא התקבל לתחרות, ואז שלומית אהרון הודיעה שהיא לא רוצה להשתתף ושאין להקה קולית אחרת בארץ. אמרתי למנהל המוזיקלי חנוך חסון "תוציא את השיר מהתחרות, אין לי להקה".
חמש דקות אחר כך שלמה צח, המנהל של גלי עטרי דאז, הגיע לחנוך ושאל אותו אם יש לו שיר מתאים לגלי. חנוך השיב שיש לי שיר, שלמה שמע אותו, נטרף, קרא לי מייד והחתים אותי בבית קפה על מפית.
אמרתי לו "גלי זמרת נהדרת, אבל זה שיר ללהקה". אז הוא אמר "נקים להקה" - ואנחנו שבועיים לפני התחרות! בקיצור, מצאתי תאומי "חביבי" והקמנו להקה, שהשיר הראשון שלה זכה באירוויזיון שהתקיים ב־31 במארס 79'.
מאז הזכייה, השיר הזה זכה ל־400 ביצועים מסביב לעולם וכולם העתיקו את העיבוד שלי, תו בתו. בסך הכל ייצגתי את ישראל חמש פעמים באירוויזיון, יותר מכל מוזיקאי אחר בארץ (עם "הללויה", "עולה עולה", "שיר הבטלנים", "כאן נולדתי" ו"זה רק ספורט", מ"כ).
היום האירוויזיון שינה צורה לחלוטין והפך לריאליטי. בתקופה שלנו השיר היה 80 אחוז והרעש מסביב 20, ועכשיו זה להפך.
לישראל היה השנה השיר הכי טוב ביי־פאר: מילים, מנגינה, ביצוע והפקה מוזיקלית. תמיד אמרתי שאין אנטישמיות ואם יש שיר טוב אתה זוכה, אבל הפעם טעיתי, כי בצורה מכוערת 25 מדינות נתנו לעדן אפס נקודות בשמחה. אז העולם נגדנו, אבל לא נורא, נתגבר.
תחנה 12: הנשמה של עפרה חזה
בשנת 2000 מוניתי לקונסול תרבות בלוס אנג'לס. שנה לפני כן התקשרה אלי עפרה חזה, שכבר היתה חולה, אבל לא ידעתי את זה. היא סיפרה לי שביקשו ממנה להקליט שיר ליוניצ"ף (קרן החירום של האו"ם לילדים, מ"כ) ושהיא רוצה שאשמע ואפיק לה אותו. סיכמנו שהיא שולחת לי קלטת, אבל זו היתה הפעם האחרונה שבה דיברנו ואת הקלטת היא לא הספיקה לשלוח.
הדבר הראשון שעשיתי בלוס אנג'לס כקונסול תרבות היה אזכרה לעפרה בבית הכנסת הגדול בעיר. היא היתה אז בשיא תהילתה וכל הוליווד היתה שם. בכל שנה, ביום האזכרה שלה, אני הולך לבית הקברות. שש שנים אחרי מותה כבר היו באזכרה רק בני המשפחה. על הקבר היתה תמונה שלה, ופתאום ירדה מהשמיים יונה צחורה ונעמדה ליד התמונה. זו ממש היתה הנשמה של עפרה שירדה.
תחנה 13: רוברט דה נירו
בתור קונסול התרבות בלוס אנג'לס פגשתי אנשים מאוד מעניינים, ובהם קווינסי ג'ונס. ישבתי אצלו יום אחד, ופתאום נכנס רוברט דה נירו. קווינסי הציג אותי כחבר הישראלי שלו, ודה נירו שאל אותי "אתה מכיר את גלי עטרי?". לפני הרבה שנים, כשהיא היתה דיילת בניו יורק, היה ביניהם קטע והיא עזבה ולא רצתה אותו.
השבתי לו שברור שאני מכיר ושכתבתי לה הרבה שירים, והוא נתן לי את הנייד שלו וביקש שאתן לה. הוא היה אז בטופ של העולם, מאוהב בה ברמות שלא תתוארנה, והוא זכר אותה גם אחרי 25 שנה.
תחנה 14: עדה
אני נשוי עם שלושה ילדים - שתי בנות ובן. יום אחד הופעתי בתוכנית של מני פאר ביום שישי לרגל ראיון עם להקת חלב ודבש. אשתו של השותף של שלמה צח היתה עם עדה בצבא והזמינה אותה לבוא להגיד שלום. היא נכנסה, ראתה שהאולם מפוצץ והסתובבה ללכת, אבל כשאשתו של השותף קלטה אותה, היא צעקה לה שתבוא והושיבה אותה בינה לביני.
שלושה חודשים דיברנו בטלפון בלי להיפגש, ובסוף נפגשנו והבנתי שהתאהבתי עד מעל לראש. ארבע שנים נקרעתי, כי אשתי הראשונה היתה נפלאה, לא היתה שום סיבה לגירושים ויש לנו שלושה ילדים, ועדה היתה גרושה עם שני ילדים. אבל הבנתי שאלוהים שלח אותה אלי, אז התגרשתי ונישאנו ב־1997 בבית כנסת ברמת אביב.
בשנת 2018 עדה התחילה להרגיש לא טוב. התברר שיש לה סרטן ריאות שלב 4, וחרב עלינו עולמנו. החרדה אכלה אותי. פחדתי שאני מאבד אותה ולא יכולתי להראות לה את זה.
פרופסור בשיבא אמר לה שהתגלתה תרופה חדשה בשם קיטרודה, עדה נמצאה מתאימה לטיפול ובכל שלושה שבועות היתה יושבת עם שקית נוזלים לבנים. תוך שנתיים היא יצאה מזה. היום, חמש שנים לאחר מכן, היא בריאה לחלוטין.
תחנה 15: חיים חדשים
תוך כדי שעדה התמודדה עם הסרטן התגלה לי סרטן בכליות. הרופא אומר שזה סרטן פחות אלים בגיל מבוגר, ושאפשר להוציא את כל הכליה המסורטנת, אבל הכליה השנייה לא היתה מספיק חזקה והתחלתי תהליך של דיאליזה. חשבתי שהחיים שלי נגמרו, גם האישיים וגם המקצועיים.
שלוש פעמים בשבוע אתה יושב ארבע שעות, מחליפים לך את הדם ואתה קם מזה ורוצה למות. אין לך כוח להזיז אצבע. מצד שני, אין פתרון אחר אלא אם כן תהיה השתלה. בשלב מסוים עדה ואני התראיינו לחדשות 12 וסיפרנו שאני זקוק לתרומה, ויום אחר כך כבר התקשרו 125 אנשים שרצו לתרום.
לאחר בדיקות התברר שכולם לא מתאימים להשתלה והבנתי שאמשיך לחיות עם דיאליזה, אבל אז הגיע טלפון מבילינסון שבישר לי שנמצא התורם האידיאלי בשבילי: בחור בשם יואב מתתיהו מנס ציונה, שעשה את כל הבדיקות בשקט ונמצא מתאים: בן 58, יוצא סיירת גולני, שרוצה לעשות מעשה טוב.
היום אנחנו משפחה. הוא כמו אח שלי. בשבת האחרונה חגגנו ארבע שנים להשתלה, והאמת היא שמאז ההשתלה אני מרגיש נפלא. מבחינה פיזית חזרתי לשנות נעוריי ואני כל הזמן רוצה לעשות דברים.
תחנה 16: נאוה סמל
לפני שלושה חודשים הזמין אותי נעם סמל לקריאת רחוב בקריית אונו על שמה של רעייתו הסופרת, המשוררת והמחזאית נאוה סמל, שנפטרה מסרטן בשנת 2017. במהלך הטקס עלתה סנדרה שדה לבמה וקראה שיר ממש מדהים של נאוה שנקרא "שבת של חיילים", מתוך ספרה "מזמור לתנ"ך".
הלחנתי את השיר, ריקי גל שרה עם קריינות של סנדרה, ומאז נאוה סמל היא הפרויקט שלי. בינתיים הלחנתי עוד חמישה שירים שלה. היא היתה גאונה. ידעתי שהיא היתה סופרת נפלאה, לא ידעתי שגם משוררת. זה פרויקט שמדליק אותי מאוד עכשיו.
תחנה 17: יום הולדת שמח
במסגרת פסטיבל סוף הקיץ של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, תעלה הפקה מחודשת ל"מה קרה בארץ מי" של לאה נאור, עם לחנים מקוריים שלי. זו הפקה שעלתה לראשונה בשנת 79' עם חוה אלברשטיין ואברהם מור.
נוסף על כך, לרגל חגיגות ה־80, חברת המו"לות שלי, עננה, מפיקה אלבום של זמרים וזמרות צעירים ומבוגרים, שבוחרים שיר שלי שהם אוהבים. שפיטה מבצעת שם את "הללויה", תמיר גרינברג עושה את "דרך ארוכה" באנגלית ואליעד שר את "16 מלאו לנער".
אני גם כותב עכשיו ספר על תולדות היצירה שלי. גנבתי רעיון מהספר של מקרתני שיצא לפני שנה עם 150 שירים שלו והסיפורים סביבם, ובספר יהיו הסיפורים שמאחורי השירים שלי. אולי אקרא לו "דרך ארוכה".
תחנה 18: סגירת פינה
עד היום כתבתי לכל העולם, אבל לא לעצמי. אני מעריך שאני זמר לא רע ואני רוצה לעשות אלבום שלי. אספתי מהעיתון שירים של חיים גורי, חנוך לוין, מאיר אריאל, יונה וולך ואחרים, הלחנתי את כולם ואני צריך עכשיו למצוא זמן להקליט אותם. זה יהיה אלבום לא מסחרי לחלוטין, אבל אני רוצה להשאיר את זה אחריי.
Maya19.10@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו