האיש שראה הכל: התעוור בלבנון, חזר לראות והתעוור שוב - והיום רץ מרתון ומסייע לפצועי מלחמה

בימים אלה מתאמן דן ליאני (62) בעצימות גבוהה לקראת מסע אופניים בן שבוע בבולגריה עם חבריו מבית הלוחם בירושלים - מוסד המשמש מרכז ספורט, שיקום וחברה לנכי צה"ל ולבני משפחותיהם. לא מדובר באירוע חריג במיוחד עבורו. הוא כבר כבש את הרי ההימלאיה, סיים בהצלחה את טרק האנאפורנה בנפאל וסימן וי על כמה וכמה חצאי מרתונים באירופה.

"אני אוהב את החיים ומשתדל לנצל כל רגע בהם", מסביר הלוחם לשעבר בגולני שעומד במרכז הסיפור שלא ייאמן, שמגולל הסרט התיעודי הקצר "אני רואה אותך" שישודר הערב (חמישי, 6.6) ב-22:50 ב"כאן 11" וזמין לצפייה גם ב"כאן BOX", של הבמאי אדם ויינגרוד.

סיפורו של גיבור שאיבד את מאור עיניו במלחמת לבנון הראשונה, חזר לראות לאחר 25 שנים, בהמשך איבד שוב את ראייתו, וכעת מגיע לראיון היישר מאימון רכיבה זוגי מאומץ.

"אני עושה מספיק דברים וממלא את חיי", הוא אומר, עדיין מתנשף מהאימון. "עם המציאות שלי כאדם עיוור אני מסתדר. גם היום יש רגעים מתסכלים, אבל זה לא שובר, מרסק או מפיל אותי. יש לי כלים להתמודד עם זה נפשית ופיזית, ואני מקווה שאשאר ככה תמיד. השמחה שלי היום היא לא רק כלפי חוץ. היא באה מבפנים. גם היום, עם כל הכאב שיש לנו בחודשי המלחמה, אני מנסה להסתכל קדימה. החיים חזקים יותר מכל דבר אחר.

"כשאני מרצה היום מול חיילים ובבתי ספר, אני מדבר על החיים, על קשיים, גם על קשיי לימוד ובעיות קשב, ואני תמיד אומר: לכולם קשה, אתם לא לבד. תמיד צריך להסתכל קדימה, זה המסר, להביט קדימה ולא לוותר. הכל בידיים שלנו".

פחד מוות

ליאני נולד וגדל בשכונת מוסררה שבירושלים, ילד שמיני מתוך עשרה לדוד ופרחה, עולים מאלג'יריה שנפטרו לפני שנים. "ההורים היו עסוקים במאבקי הישרדות, אבל היו אחים גדולים, אז היה לי על מי להתפנק ועל מי ליפול", הוא מספר. "אנחנו משפחה תוססת וחמה, וכולנו בקשר טוב עד היום".

בקיץ 1980, חודש לאחר שסיים את לימודיו בתיכון קריית נוער, הוא התגייס לגולני. "היה ברור שאתגייס לשירות משמעותי", הוא אומר. "זו היתה האווירה בתיכון ובבית. אני זוכר שיחות מוטיבציה עם אחי, שגדול ממני בעשר שנים. חצי מהמשפחה שלי נשאה בנטל במלחמת יום כיפור (שתי אחיות, אח ואבא ששירתו במילואים; ש"ז), כך שהיה מובן שתורמים. כחייל, אתה לא חושב על מלחמה ועל סיכונים. אתה עובד בלחפש לעצמך אתגרים".

בסרט אתה מכנה את זה "חשיבה תמימה, נאיבית". מדוע?

"כן, כי זו חשיבה של ילד. אתה עדיין נער, בהתלהבות להגן על המדינה, ואתה לא יורד לשיקולים הפוליטיים של הצמרת. אתה מושפע מאוד ממה שקורה מסביב, לא מגבש דעה עצמאית לגבי מה שאתה עושה ולא חושב על הסכנות או מודאג מהן. אתה מבין את המשמעות של יחידה קרבית רק כשאתה מתגייס ויש פעילות. לא הייתי בוחר אחרת, אבל ההתחלה היא מאוד נאיבית".

פלאשבקים, כידוע, הם חלק בלתי נפרד מחייהם של חיילים שנפצעו בקרב. במקרה של ליאני, זה לוקח אותו 42 שנים אחורה, לאוגוסט 1982, באזור שדה התעופה של ביירות. ליאני וחבריו הלוחמים התקדמו באישון ליל, כבשו אותו והשתלטו על שטחים המשקיפים אל שכונות מערביות בבירה הלבנונית. למחרת, 4 באוגוסט, ט"ו באב, ליאני נפצע.

"אהבה לא היתה שם", הוא אומר בהומור שחור. "לפנות בוקר התחילו לירות עלינו אש, טילי אר.פי.ג'י, סאגר ומרגמות לא מדויקות. זה נמשך ככה כל היום. בהמשך נפלו פגזים והתפצלנו לשני כוחות. הכוח שהתפצל מאיתנו חטף פגיעות ישירות, היו הרוגים ופצועים, ואחר כך התחילו לטווח אותנו בצורה יותר מדויקת".

"בהתחלה לא שמעתי כלום מהפיצוץ, ואז התחילו צעקות והתחלתי לחוש את הגוף. רצו לי תמונות מהחיים, וכשהגעתי לתמונה שבה ראיתי את אמי עומדת מעל הקבר שלי, פרץ בי רצון ענק לחיות. התחלתי לצרוח לעזרה. צעקתי: אני עיוור!"

ליאני, שהיה מש"ק הקשר של הפלוגה, קיבל הוראה לסגת. הוא הסתתר בשוחה וחיכה. "כשהייתי בשוחה ראיתי מולי נהג טנק יוצא מטנק בוער שהופגז", הוא משחזר. "זו תמונה שחרוטה לי בזיכרון. כולם קראו לחובש, שגלש בסופו של דבר לשוחה שלי. השריונר קפץ מתוך הטנק שלידי, וזו היתה התמונה האחרונה שראיתי. מה שקרה באותו הרגע זה שככל הנראה נפל פגז מאוד קרוב אלינו. שניהם, הטנקיסט והחובש, בעצם סוככו עלי והצילו את חיי".

השריונר שמעון דדוש והחובש בועז שמואל נהרגו במקום. ליאני חוזר לדקות ההן ומשחזר אותן כאילו לא חלפו 42 שנים. "פתאום היה שקט. הרגשתי שמישהו כיבה את האור. לא הרגשתי כאב. צללתי לתוך מקום די אפל. תחושה של שלווה יורדת עליך. חשבתי: אשר יגורתי בא לי. חששתי מהמוות. חשבתי: זה הגיע וזה לא כל כך כואב, זה בסדר.

"התחושה שלי היתה שלווה - עד לשניות שבהן התחלתי לשמוע. בהתחלה לא שמעתי כלום מהפיצוץ, ואז התחילו צעקות והתחלתי לחוש את הגוף לאט־לאט. הבנתי שאני חי, אבל המתנתי. הרגשתי שבעוד רגע תבוא נפילה שתסיים את העבודה. לא פחדתי. רצו לי תמונות מהחיים - תהליך של פרידה מהחיים ומהמשפחה - אבל כשהגעתי לתמונה שבה ראיתי בבירור את אמי עומדת מעל הקבר שלי, פרץ בי רצון ענק לחיות. התחלתי לצרוח לעזרה. צעקתי: אני עיוור!"

כתוצאה מההפגזה ליאני נפצע קשה בעיניו, בכתפו ובידו, ופניו כוסו ברסיסים. "שמעתי בבירור מה קורה", הוא משחזר. "השכיבו אותי על אלונקה, והרגשתי כאבים בעין שמאל. זה כנראה היה רסיס. בעין ימין חטפתי בעיקר מההדף, פירורים שקרעו את העין מבפנים. העבירו אותי במסוק לבית חולים, ולאורך כל הדרך הייתי בהכרה מעורפלת. אמרתי שוב ושוב שהשם שלי הוא דן, ושיש טעות בדסקית שכתוב עליה רן. התעוררתי מדי פעם וביקשתי שיודיעו להורים שלי בעדינות שנפטרתי".

הקלה זמנית הגיעה רק כשליאני נחת בבית החולים הדסה. "התעוררתי בנחיתה, וזה הרגיע אותי שהגעתי לירושלים", הוא מספר. "שלושה חודשים הייתי בהדסה. הרופא אמר שאיבדתי עין אחת, שאת השנייה ינסו להציל ושהוא יעשה הכל כדי להציל את הראייה שלי, כי אני כמו הבן שלו. זו היתה אמירה ששידרה לי שאני חוזר לראות. היה לי ברור שלא אשאר עיוור".

חמוש באמונה יוקדת זו, ליאני עבר ניתוחים רבים בכתפו ובפניו, לצד סדרה של ניתוחי ראייה. "הייתי עובר ניתוח, רואה צלליות, מאבד את הראייה ואז עוד ניתוח, וחוזר חלילה. ככה במשך שלושה חודשים. חשבתי שיום אחד הניתוחים יעצרו כי הראייה תשתפר. היה לי ברור שאראה. הייתי עסוק בלעודד את הסביבה".

למצות את החיים

באותה הפגזה הוא איבד תשעה מחבריו. "אובדן החברים היה לי מאוד קשה. הייתי מלא בתסכול ובעצב. כששוחררתי מבית החולים נסעתי למשפחות השכולות של חבריי. עם ההורים של בועז ז"ל היה לי חיבור, ועד היום אנחנו בקשר חם. בועז היה איתי בשוחה והציל את חיי.

"הם רצו לשמוע סיפורים, שאלו שאלות, נזהרו והיו רגישים כלפיי. בשלב מסוים שמעתי אב שכול שאמר לידי משפט קשה: וואו, הוא יכול היה אפילו להפוך עיוור - כשהוא מתכוון לבנו שמת. היה לי קשה לשמוע את זה. הרגשתי את הצער של המשפחות, ועד היום, 42 שנים אחרי המלחמה, אני מרגיש את הכאב שלהן".

היו לך רגשות אשם?

"חשבתי הרבה מאוד איך זה שיצאתי בחיים. הרי סנטימטרים היו ביני לבין מי שלא שרד. היו לי הרבה שאלות על איך שזה קרה, אבל לא יכולתי לתת תשובות. בדמיון תהיתי איך בני משפחתי היו מתמודדים עם מותי".

"בשלב מסוים שמעתי אב שכול שאמר לידי משפט קשה: וואו, הוא יכול היה אפילו להפוך עיוור - כשהוא מתכוון לבנו שמת. היה לי קשה לשמוע את זה. הרגשתי את הצער של המשפחות, ועד היום, 42 שנים אחרי, אני מרגיש את הכאב שלהן"

בתקופה שלאחר הפציעה ליאני הגיע פעמים רבות לסף שבר נפשי. "היו רגעים שוויתרתי ואמרתי: די, נמאס לי, מה שווים החיים האלה, למה אני צריך את זה?" הוא מספר. "בעיקר לא ידעתי מה אני רוצה. היה לי קשה רגשית ולא הבעתי את זה. לקח זמן עד שחשפתי את הכאב ואת ההתמודדות הרגשית. זה בא אחרי שנים. אבל בכל פעם הדכדוך היה קצר, כי באופי שלי אני אוהב את החיים ורוצה למצות אותם עד תום".

את יום שחרורו מבית החולים הוא זוכר כיום מבלבל. הוא כבר היה אחרי ניתוחים רבים שלא השיבו לו את מאור עיניו. "ניסיתי לחשוב איך יהיו החיים כשאשתחרר בלי החברים, ופרצתי בבכי כשהודיעו לי שהגיע השחרור. הרופא אמר לי שאחזור לעוד ביקורת, עוד ניתוח וזה עוד ישתפר. ראיתי קצת צלליות, לא ראייה שאני יכול להשתמש בה".

ליאני החל בתהליך שיקום. "חשבתי מה אני עושה ולאן פניי. לך תסתדר בבית, המקום שהכי בטוח לכולנו, שהופך למקום שצריך ללמוד אותו. מורת בית לימדה אותי איך לחיות כאדם עיוור, איך למזוג בלי ללכלך, להקליד במכונת כתיבה, ללכת עם מקל. למדתי אנגלית ועברית במכונת ברייל, ובעיקר למדתי להסתגל למציאות. עדיין האמנתי שאחזור לראות, וזה מה שהחזיק אותי. כלפי חוץ הפגנתי מצב רוח חיובי, אבל בפנים היו לי תסכולים".

מי שסייעו אז לליאני היו אחותו הגדולה יהודית (כיום בת 64), שעזבה את כל המחויבויות שלה וליוותה אותו לכל מקום, ועובדת השיקום רותי בגין (אשתו של בני בגין). "רותי היתה מדהימה", הוא אומר. "היה לנו חיבור מיוחד. היא היתה לי כמו אמא, מאוד רגישה לכאב ולתסכול שלי. איתה הרגשתי שמצאתי מקום שבו אוכל להביע את עצמי. מולה הרשיתי לעצמי להיות אני, והיא לא ויתרה לי. היא הכילה את הנפילות שלי ואותי, עם כל המורכבות שלי, לאורך כל הדרך. עד היום אנחנו בקשר".

החזרה לחיים נעשתה בזהירות ובהדרגה. "התחלתי לשפר בגרויות ולמשוך זמן. במשך שנתיים משכתי, התעניינתי באקטואליה ובמזרח התיכון, אבל בסוף נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית, כי אמרו לי שכדאי לי ללמוד מקצוע. נהניתי מאוד מהלימודים ומהאווירה באוניברסיטה העברית, והסטודנטים מאוד עזרו לי. הם הבינו שאני נכה צה"ל וקראו לי גיבור. זה ניפח לי את החזה. הרגשתי הערכה ופרגון מצד החברה, בלי להיכנס למורכבות, לכאב ולקשיים. זה עזר. לפחות נפצעתי עבור משהו חשוב".

הפנמת את מצבך? עיכלת אותו?

"חלקית. היו אנשים וחברים סביבי, אבל חיפשתי את העצמאות. עם מקל התביישתי ללכת. לא הרגשתי אומץ ללכת איתו, וכמעט נדרסתי כמה פעמים. חשבתי שאני לא באמת עיוור, אלא עיוור 'זמני'. היה לי חלום להסתובב לבד, לנהוג, להיות עצמאי ולנווט את עצמי, והיה בי געגוע עז לקריאה. הייתי תולעת ספרים בעבר, והתגעגעתי מאוד להחזיק ספר ביד. למדתי דפוס בתיכון, ואני זוכר את עצמי אז מריח ספרים, מריח את האותיות, צמא לראותן".

האהבה ניצחה

חוסנו המנטלי הנדיר של ליאני בא לידי ביטוי לא רק ביום ההוא, ליד שדה התעופה של ביירות, אלא גם בהמשך, במלחמה הפרטית שלו נגד המוגבלות. למרות עיוורונו, הוא סיים בהצלחה את הלימודים לתואר ראשון בעבודה סוציאלית והמשיך לתואר שני בלימודי אסלאם ומזרח תיכון.

"החלטתי שאני לא רוצה להיות עובד סוציאלי, כמו שיעצו לי לעשות, אלא לעסוק במה שאני אוהב, והלכתי על זה", הוא מספר. "קיבלו אותי ללימודים, אהבתי אותם מאוד, למדתי שם גם ערבית וצרפתית, ואחר כך התחלתי לעבוד במשרד ראש הממשלה".

במקביל, גם בחיי האהבה של ליאני חלו תמורות משמעותיות: ב־1985 הוא הכיר את סוניה, עולה חדשה מצרפת, דרך חבר בשם משה. "נסעתי איתו אליה כדי לשמש כאילו־מתורגמן", ליאני צוחק על התרגיל המוצלח. "היא לא שמה לב שאני לא רואה. ישבנו רגיל, ניגנתי בפסנתר והתנהגתי כאילו אני רואה.

"ניצלתי את השרידות הקטנה במקסימום, והשתמשתי בכל מה שיכולתי. כבר באותו הערב יצאנו, ורק בבית הקפה אמרתי לה שאני לא רואה אותה. היא היתה בהלם. סיפרתי לה שנפצעתי בלבנון, במלחמה. החלטנו לשמור על קשר".

"עם מקל התביישתי ללכת. לא הרגשתי אומץ ללכת איתו, וכמעט נדרסתי כמה פעמים. חשבתי שאני לא באמת עיוור, רק עיוור 'זמני'. היה לי חלום להסתובב לבד, לנהוג, להיות עצמאי ולקרוא ספרים. הייתי מריח את האותיות, צמא לראותן"

כעבור כמה ימים סוניה איתרה את דן במרכז העיר, קראה בשמו - "ומאז הכל היסטוריה", הוא מספר. "העיוורון לא היווה עבורה בעיה. זה היה רגיל לחלוטין. היא כתבה להוריה שיש לחבר שלה 'בעיה קטנה בעיניים'. להורים היו חששות, אבל לסוניה לא. אמא שלה ניסתה לשכנע אותה לא להיכנס לקשר עם אדם עיוור, אבל היא אמרה לה: המבט של הלב חזק יותר ממבט עיניים. אחרי המשפט הזה הן לא הוסיפו לדבר על העיוורון שלי.

"הדבר שהכי חיבר אותי אליהם היה הטבעיות שבה התייחסו אלי. זה מאוד ריגש אותי. אבא שלה הקריא לי מהעיתון בקול רם. אנשים נזהרים והולכים על ביצים ליד אדם עם מוגבלות, והם קיבלו אותי כמו שאני".

שנה וחצי מאוחר יותר בני הזוג נישאו, וכעבור שנה נולדה לינור, בתם הבכורה, שאחריה הגיעו גם דוד, אלה ונוי. "בהתחלה היה תסכול", הוא משתף את תחושותיו בימים הראשונים כאב לתינוקת. "כולם אמרו: איזו חמודה, איזו מתוקה. לא הרגשתי חיבור כמו שיש לכולם, אבל אחר כך זה הגיע בעוצמות. רציתי להיות שותף מלא להורות, וסוניה אפשרה לי. היתה לי מורת בית שהדריכה אותי איך לחתל, לקלח ולהאכיל. עשיתי הכל. זה היה כמו אצל כולם, עם אחריות - וגם עם חרדות".

פתאום, בשנת 2006, שבאופן סימבולי היתה גם השנה שבה פרצה מלחמת לבנון השנייה, הגיע זיק של תקווה לחייו. רופא בכיר בהדסה שאל את ליאני מה דעתו על ניתוח השתלת קרנית ועל טיפול ברשתית שאולי ישיב לו את הראייה.

"כשהוא הציע את זה הייתי במקום יציב בחיים, ולקחתי לעצמי זמן לחשוב על זה", הוא מספר. "אחרי שלושה חודשים השבתי שאני רוצה, אבל כשבדקו אותי התברר שרוב הרופאים בכלל מתנגדים לניתוח כזה. הם אמרו שאין סיכוי שאראה, ושזה מיותר. מנהל המחלקה אמר שאם אביא המלצות של רופאים מהארץ ומהעולם - בכל זאת ינתחו אותי. החלטתי ללכת על זה".

לאחר חצי שנה של המתנה מתוחה הגיע היום המיוחל. "הייתי ב'היי'. לא היה לי ספק שאני אראה. המחשבה שלי היתה שזה רק עניין של זמן. ניסו להזהיר אותי מהמחשבות האלה, אבל אז, באפריל 2007, הגיע הניתוח שייחלתי לו (השתלת קרנית בעין ימין וטיפול ברשתית; ש"ז) והחלטתי לא להקשיב לאזהרות וללכת על זה".

שני רופאים ניתחו את ליאני. "הם מאוד התרגשו. למחרת הניתוח הם הסירו את התחבושת ואמרו לי שעדיין אי אפשר לדעת מה התוצאה, ושלא אצפה למשהו מיוחד. הייתי מאוד נרגש, וברגע שהסירו את התחבושת ראיתי אור צלול ונקי, וזה היה מרגש מאוד. ראיתי את החולצה ואת המכנסיים של הרופא מולי, וגם את כף היד שלו ואת פרקי האצבעות שלו זזים, אבל לא ממש קלטתי שחזרתי לראות.

"כשסוניה הגיעה להוציא אותי מבית החולים, החזקתי לה את היד. העין שלי היתה סגורה וכואבת, וכשפתחתי אותה ברחוב ראיתי את השמש על השיער שלה. ממש את שיערה, עם הגוונים, מתבדר ברוח. באותו הרגע נפל לי האסימון שאני רואה את סוניה, ואמרתי לה: אני רואה אותך! את העגיל, את השיניים, את העיניים! עמדנו זה מול זה במשך כמה דקות ושתקנו. זה היה רגע חזק מאוד".

"כולם אמרו על לינור, התינוקת שלנו, 'איזו חמודה, איזו מתוקה' ולא הרגשתי חיבור כמו שיש לכולם, אבל אחר כך זה הגיע בעוצמות. היתה לי מורת בית שהדריכה אותי איך לחתל, לקלח ולהאכיל. זה היה כמו אצל כולם, עם אחריות ועם חרדות"

אבא מפדח

את הנסיעה הביתה כאדם רואה אחרי עשרות שנות עיוורון ליאני לא ישכח לעולם. "בדרך הביתה ראיתי עצים ועלים", הוא משחזר. "ראיתי קווי הפרדה בכביש וזיהיתי לוחיות רישוי של מכוניות. זה היה מרגש, לא יכולתי להפסיק להסתכל. הגענו הביתה וסוף־סוף ראיתי את הילדים שלי. זה היה וואו.

"אלה היתה בת 14, ועד אז לא ידעתי איך היא נראית. התפעלתי במיוחד מהתלתלים שלה. פתאום ראיתי גם את לינור, עם השיער הגלי שלה, את הבית, את החדרים - הכל. היו לי גם הערות על הבית!".

ליאני החל להתרגל לחייו החדשים כאדם רואה. "הילדים אמרו לי: אבא, לפני שאתה נכנס לחדר אתה חייב להקיש בדלת", הוא מספר. "הייתי צריך להתרגל לזה. הכל היה שונה". אך למרבה הצער, האופוריה לא האריכה ימים. "אחרי שבועיים ישבתי מול אלה ולא ראיתי את התלתלים שלה. חשבתי שאולי זו זווית הראייה שלי, וניסיתי לשנות זווית, אבל לא קרה כלום. זו היתה תחילתו של תהליך ההידרדרות, שליוו אותו חרדה ופחד מאובדן ראייה נוסף. היה לי ברור שהראייה שלי לא יציבה, אבל לא אמרתי כלום.

"טסתי עם סוניה לצרפת, ועם דוד לטיול לפני גיוס. היינו במפלי הניאגרה. זו היתה הגשמה של חלום. נכנסנו עם הספינה בצד הקנדי של המפלים, לתוכם פנימה. הסתכלתי על המפלים, וברעש החזק הרשיתי לעצמי לצרוח. צווחתי מההתרגשות שאני רואה. מאוד התלהבתי. דוד התפדח ממני. עליתי גם על האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק. לא חשבתי שאראה את הדברים האלה בחיי".

אלא שבחלוף הזמן הראייה של ליאני הלכה ונחלשה עוד ועוד. "היו קודם דברים שראיתי שעכשיו כבר לא הצלחתי לראות, אבל עדיין לא שיתפתי בזה אף אחד. הסתגרתי והפכתי להיות נרגן. כל דבר הכעיס אותי, ולא סיפרתי על הכאב שלי. זה היה ככה תקופה ארוכה, אבל הבנתי שאלה לא החיים שאני רוצה, כי לא רק אני סובל, אלא כל הסביבה.

"אחרי כמעט שנה הבנתי שאין לי מה להסתכל על האירוע כאובדן ראייה נוסף, ושאני צריך להבין שקיבלתי מתנה ענקית: לראות את סוניה ואת הילדים אחרי 25 שנות חושך. אני מאמין שהחשיבה הזו עזרה לי לשנות את ההתנהגות ואת ההתמודדות שלי".

כשהתחזק נפשית עוד קצת, ההשלמה עם עיוורונו הפכה בהמשך לתיעול של מצבו לעזרה לזולת. "שיניתי את המבט על החיים. אני וחברי שמעון נבון, פצוע קשה מאוד מהאינתיפאדה, התחלנו לעבוד בארגון נכי צה"ל. העבודה הסוציאלית חזרה לקדמת הבמה, ובמשך 14 שנים עבדתי בארגון. שילבתי בחיי ספורט אתגרי, ריצה, סקי שלג ורכיבה על אופניים בזוגות".

הוא עדיין לומד ליהנות מחייו החדשים, מרבה לטייל בעולם ומוצא סיפוק והגשמה בהרצאות ובעזרה לפצועים. "בעבודה עם נכי צה"ל אני עושה שימוש בניסיון שלי. אני יודע מה זה להיות פוסט־טראומטי, בדיכאון ובמרה שחורה. אני יודע מה זה להתעורר עם סיוטים. הם מרגישים שיש לי אוזן קשבת, והיה לי יותר קל לגשת אליהם בגלל מה שעברתי. הרגשתי שאני עוזר ושיש מקום לעשייה שלי".

לא לוותר

כיום הוא מתגורר באזור פסגת זאב עם סוניה, שעובדת כמזכירה רפואית בהדסה הר הצופים, והוא סב גאה לחמישה נכדים. "לנוי, הבת הצעירה שלי, היו צירים בזמן שבעלה, מ"פ בצה"ל, נפצע במלחמה בעזה. היא רצתה להודיע לו שהיא עם צירים בדיוק כשהוא אושפז בבילינסון. המציאות כפתה שינויים בחיים שלהם".

מה באמת דעתך על הלוחמים הצעירים שנלחמים היום בעזה? גם הם נאיביים כמו שאתה היית כשהתגייסת לגולני?

"היום המציאות הרבה יותר מורכבת. מאז קום המדינה לא היינו בסכנה מוחשית. עכשיו כולם מרגישים חשש לגורל המדינה. כולם סביבי רוצים להגן על המדינה, כולם יודעים שאנחנו בסכנה, והחבר'ה שנלחמים היום הרבה פחות נאיביים ממה שאנחנו היינו".

חלק ניכר מזמנו מוקדש היום למרכז הישראלי לכלבי נחייה, שסייעו לו "לראות" לאורך הדרך. "חמש שנים אחרי שהתעוורתי הרגשתי שאני אדם עצמאי, ואת החירות שלי בניידות השגתי בזכות הכלב שהיה לי אז", הוא מסביר. "היום אני עם רולי, לברדורית שחורה, והיא הכלבה החמישית שלי. לכלב יש מרכיב חשוב בעצמאות. בלי כלבים אין סיכוי שהייתי מגיע לעצמאות. אנשים ניגשים לכלב, מלטפים, שואלים שאלות ומתפתחת שיחה. אני אדם ורבלי, וזה מאוד משמח אותי. אני לא רואה את עצמי בלי כלב".

את ההומור ואת הפרופורציות הוא חייב לקבוצת תמיכה שבעבר היה חלק ממנה. "היינו ארבעה פצועים ממלחמת לבנון, ושם למדנו איך להביע את עצמנו ולהתמודד", הוא מספר. "שם הבנתי שאני צריך להסתפק במה שיש לי. עד אז הייתי עסוק בשאלה מה היה עדיף, והבנתי דרך הקבוצה שכל אחד מתמודד עם החבילה שיש לו, ושהדשא של השכן לא יותר ירוק. הפתיחות של החברים עזרה לי להבין שגם מי שיושב בכיסא גלגלים מתמודד עם קשיים, ושבסך הכל יש לי הרבה עצמאות".

מה פצועי מלחמה יכולים ללמוד ממך?

"קודם כל, שהתקופה הראשונה לאחר פציעה היא קשה מאוד. זו תקופה של עיבוד האבל, אבל החיים לא מאבדים מערכם. בהמשך מבינים שיש הרבה מה לעשות - גם עבורנו, הפצועים, וגם עבור החברה. לא משנה מהי חומרת הפציעה, לכל אחד יש מקום לתת ולתרום. אני מציע לא לוותר, לא להתייאש ולנסות להסתכל איך ממשיכים הלאה".

shirz@israelhayom.co.il