מאות חיילים וחיילות נהרגו אבל לא שכחו לומר לנו מה חשוב להם. איור: משה בנימין

משפחה, אהבה, שמחה: הצוואה שחובתנו למלא

חשיפת המכתבים שכתבו נופלים לפני מותם משקפת את צוואתו הרוחנית של דור מדהים באיכותו • מכל טקסי העצמאות, הטקס שלא שמעתם עליו נערך בלטרון, והיה הכי אותנטי ומכבד • וגם: הגיע הזמן להקים את האוניברסיטה היהודית הגדולה

אחת התופעות הכי משוגעות במלחמה הזאת היא החשיפה של מכתבי נופלים שנכתבו לפני לכתם אל מותם. כבר פורסמו בעבר מכתבים כאלה, אבל הפעם הכמות והאיכות עולות על כל מה שהכרנו במערכות ישראל. אל מול עינינו נפרסות צוואות רוחניות של דור שאחרת לא היינו יודעים כלל מה חשוב לו, מפני שהיה חי את חייו ככל האדם והולך לעולמו בשיבה טובה. הפעם מאות חיילים וחיילות נהרגו אבל לא שכחו לומר לנו מה חשוב להם.

ממכתבי הפרידה המצמררים האלה עולים כמה ערכים בולטים: ראשית, המשפחה. גם נופלים ונופלות שהיו מחוברים למשפחה וגם כאלה שפחות, כשבאו לסכם את תמצית חייהם לפני היציאה לקרב, שמו את המשפחה במקום הראשון. בעולם שבו המשפחתיות נעלמת במהירות, זאת בשורה חשובה. בישראל המשפחה היא עדיין לפני הכל. נגע בי במיוחד מכתב של חייל שהתחרט על שבחר בחיים של בילויים והזניח את הקשר עם המשפחה. לצערנו, לא היתה לו הזדמנות לתקן. לפחות הותיר מילים מנחמות.

הערך השני שבולט מאוד הוא האהבה לעם ולארץ, והנכונות להגן על נחלת האבות בדם, ללא היסוס. היה נדמה שאנחנו חיים בדור ששם עצמו לפני ובמקום הכל, ולא היא. אולי נותני הטון הם כאלה, אבל מתברר שהשדרות הרחבות של העם הקדוש הזה מחויבות לשמירה על קיום העם והמדינה עד הסוף. זה מוזר אפילו, כי לא ברור מאיפה הביאו את הערך הזה, שאינו נלמד במערכות ואינו מדובר כמעט בציבור. כנראה הוא מונחל במשפחות וקיים באופן טבעי, תת־הכרתי, אצל ישראלים רבים.

והערך השלישי הוא השמחה. נופלים רבים מבקשים בצוואותיהם לשמוח. אפילו בשבעה. לא לשקוע במרה שחורה, לא להתמכר לדיכאון שלאחר הנפילה. לשוב לחיים של אהבה ושמחה לאור שמחתם שנגדעה, להשתמש בהם כמנוף לשיבה לחיים. זאת בקשה מאוד גבוהה לטעמי ומראה הרבה על הדור הזה, דור שמח למרות הדיכאון הכללי בעולם.

ואני רק חושב לי, למה אנחנו מכירים את האנשים היקרים האלה רק לאחר מותם? למה שבסוף המלחמה, אם יהיה כזה בקרוב, לא יפורסמו גם מכתבי הפרידה של כל אלה שנותרו בחיים? לא מגיע למשפחות שלהם לדעת כמה הן אהובות? לא מגיע לנו להיווכח כמה החיים המשותפים פה חשובים? לא כדאי שנחזור לשמחתנו בזכות החיים? פרויקט "מכתבי חיילים ששבו בחיים" יכול להיות מקור גדול מאוד לחוזק ולאמונה. מישהו מוכן לקחת את זה על עצמו?

אחדות

שלושה אירועי יום עצמאות משמעותיים התקיימו השנה, על שניים שמעתם, על השלישי פחות. אני כאן כדי לדווח מהשטח. אבל נתחיל מהראשון, הטקס הממלכתי בהר הרצל, שצולם מראש ללא קהל, הו הפחד, והיה עשוי היטב לסוגו, מגוון, נותן במה לכל המגזרים והמגדרים, מהונדס לתפארת, אבל קר ומנוכר. לצערי נחשפתי למאחורי הקלעים של הטקס הזה, ואני יודע כמה אנשים הודרו ונפסלו מלהופיע בו, רק מפני שהם או משפחתם היו מעורבים בתנועת המחאה של לפני 7 באוקטובר.

חיטטו לאנשים בפייסבוק בלי בושה, ביטלו אנשים, כולל משפחות שכולות, כי חששו שמא יגידו משהו ברגע הלא נכון. משטר פחדני שכזה. וחוץ מהעניין הקטן הזה, חייב להעיר שלי תרגילי סדר על מגרש המסדרים כבר מזמן לא עושים כלום, במיוחד כשאני חושב כמה זמן יקר של חיילים וחיילות הושחת כדי שיצעדו וייצרו את פרח דם המכבים בצעידתם. צורת האמנות הזאת עברה מהעולם. אפשר להתקדם, בשלשות כמובן.

מהונדס לתפארת, אבל קר ומנוכר. החזרות לטקס המשואות בהר הרצל, צילום: דובר צה"ל

האירוע השני היה טקס כיבוי משואות והדלקת תקווה באמפי שוני. בעיניי, היה זה אירוע מצער ביותר מכל הבחינות. ראשית, הדברים שנאמרו בו היו כואבים ומוצדקים מאוד. המדינה באמת נטשה את אזרחיה בשבעה ההוא, ולא שבה לתפקד מאז. אבל האם קמה לעם ישראל תועלת מהטקס הזה? האם הוא קידם אותנו לאיזשהו מקום? לטעמי לא. הוא רק העמיק את השסע הקיים ממילא, שאת תוצאותיו ראינו כולנו, השסע שלרגע נסגר, והנה הוא שב ונפער שוב, ולא לתפארת מדינת ישראל.

אבל אני פה כדי לדווח על האירוע השלישי, זה שלא דווח כמעט בתקשורת, זה שנערך, בהחלטה נכונה, במוצאי יום העצמאות ואיפשר רווח נשימה בין תום יום הזיכרון הכואב במיוחד השנה לחגיגות.

זה האירוע שנערך בלטרון, עם אלפי אנשים שגדשו את האמפי שם, תחת הכותרת של "ברית התקווה והאחדות". משפחות שכולות, משפחות חטופים וחטופות, חיילים ומשפחותיהם, אזרחים מכל הדעות והעמדות הגיעו להכריז על דבקותם באחדות עם ישראל בעת הזאת, אחדות שאינה אחידות בשום אופן, לכל אחד ואחת דעות שונות, אבל במקביל יש מחויבות לשמירה על שיח מכבד. אף אחד לא אמר שם שנשרוף את המדינה, ויש כמיהה לערכים מחברים כמו ממלכתיות, קבלת החלטות רק בהסכמה רחבה, ציונות במובנה הישן והטוב, ותיקון כל הליקויים שהתגלו בחברה ושיקום חבלי הארץ שניזוקו.

סביב זה באו אנשים לחגוג יחד, והיה נהדר. במהדורות החדשות לא ראיתי דבר מכל זה, וחבל, כי פילוג מוכר ואחדות מפילה שיממון, אבל בעיניי זה היה האירוע הכי אותנטי מכל השלושה. בין האין קהל של הר הרצל, לקהל הכואב והזועם של שוני, בלטרון היה קהל שמחפש חיבור, למרות ההבדלים. גם בשנה הבאה אהיה שם, כי שם הלב שלי. תבואו. יש עוד כרטיסים.

אוניברסיטה

אחינו היהודים באוניברסיטאות בעולם מאוימים. תולעי הג'יהאד שהשתלטו על הקמפוסים בכסף קטארי עושות להם את המוות. בכל יום אנחנו נחשפים למקרי אלימות מפחידים נגד אחינו בגולה, כשסטודנטים ערבים ונספחיהם צרים על תלמידים ומרצים יהודים וגורמים להם להרגיש בסכנת חיים.

ולא רק באמריקה האקדמיה רעילה ליהודים. גם כאן. נדהמתי לראות שבבית ברל, למשל, עלזו תלמידים ערבים בעת הצפירה של יום השואה, שרו ורקדו. תגובת העומדת בראש בית ברל, שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, היתה מחרידה. במקום להעיף אותם בחזרה לכפר, היא הביעה איזו אכזבה מנומסת. כמה עלובה. התגובה. אבל כמובן לא רק בבית ברל עושים ערבים ככל העולה על רוחם בחסות מרצים משומדים ודקאנים מפוחדים. אוניברסיטאות רבות מאפשרות את ההפקרות הזאת וגורמות ליהודים לאומיים להחביא את סממני האידיאולוגיה שלהם מפחד פן יינזקו.

האקדמיה בעולם נשלטת על ידי השמאל הפרוגרסיבי התלוש מהמציאות והאנטישמי. גם ליגת הקיסוס באמריקה, גם תל אביב־ירושלים־באר שבע כאן. השאלה היא איפה יוכלו יהודים ללמוד בלי להיתקל בגילויי שנאה בלתי מגונים, באווירה ציונית ויהודית וברמה הכי גבוהה?

יש להקים את האוניברסיטה של העם היהודי - ה־J.P.U (Jewish People University). מוסד לימודי בינלאומי מהרמה העולמית הגבוהה ביותר, שיקבץ אליו יהודים דחויים מארבע כנפות, מרצים, חוקרים, סטודנטים, תורמים. פה בארץ חמדת אבות יקום המוסד האקדמי שיוביל את הידע והמחקר בכל התחומים שאנחנו טובים בהם, שזה בערך כל התחומים. מכאן ייצאו זוכי פרס נובל, מחקרים פורצי דרך, ספרים מעולים ותלמידים לתפארת. הלימודים יהיו בשפה האנגלית, בלי לפגוע בכבוד העברית כמובן, כדי לאפשר לכל יהודי ויהודייה לבוא לכאן לכמה שנים וללמוד בלי קשיי השפה.

כל התורמים הענקיים של האוניברסיטאות היוקרתיות באמריקה שמשכו את תרומות המיליארדים שלהם, מוזמנים בזאת להסיט את כספם לכאן. בואו נהיה מה שאומרים עלינו בכל מקרה - שולטים בכסף, שולטים בהשכלה, שולטים בעולם דרך מצוינות אישית ולאומית. לא רוצים אותנו בקולומביה, בהרווארד ובייל? נקים פה מוסד שלידו כל המוסדות הרקובים האלה יחווירו מבושה. בלומברג, ג'ייקובס, בלווטניק וקראפט - הוציאו את כל הכסף מהמוסדות שבגדו בנו ובכספכם. בואו נקים פה מוסד אקדמי בינלאומי ועיר אוניברסיטאית דוגמת קיימברידג' לידו, שיהיו המובילים בעולם האקדמי. ויש לי גם מיקום לא רע - רמת טראמפ בגולן.

ותודה לד"ר גיא בכור שנתן לי את הרעיון. אוהב את איך שהוא חושב.

avrigilad@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...