מי פטריוטית יותר - אני או טלי גוטליב?

מכתב פתוח לח"כ טלי גוטליב.

"בשם כל השמות, למה? למה דובר צה"ל מפרסם בעיתוי הזה את ההודעה העצובה והטרגית כל כך על הרג בשוגג של שלושה חטופים? איך זה מחזק את חיילי צה"ל? איזו מטרה זה משרת? שום מטרה, אלא את הפסקת הלחימה בקרוב הרבה לפני שצריך לסיימה. נורא!".

זה ציוץ שפרסמת בליל שישי שעבר ב־X (טוויטר לשעבר), בהתייחס להודעת דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי, שלפיה כוח צה"ל הרג בשוגג את החטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר טלאלקה ז"ל. צה"ל גם הודיע, לאחר תחקיר שהרמטכ"ל ליווה באופן אישי, כי הכוח פעל בניגוד להוראות הפתיחה באש.

הגדלת לעשות גם במהלך נאום שנאמת בכנסת: "אני שואלת את עצמי, אני תופסת את הראש. במוצאי שבת עומד הרמטכ"ל ואומר: 'זה היה בניגוד להוראות הפתיחה באש'. אדוני הרמטכ"ל, לא האמנתי. זה טירוף. לדבר בצורה כזו על חיילינו בשטח?".

לדעתי, ההודאה בטעות היא לא עדות לחולשה כלל - להפך, היא מסמלת עוצמה ויושרה, ואף מעוררת תקווה בתוך האסונות היומיומיים שנוחתים עלינו, שעוד לא אבדו לגמרי העקרונות הדמוקרטיים במדינת ישראל. שקיפות ואחריות אינן רשות, אלא חובה. הן החמצן המאפשר את המשך קיומנו, והחובה הזו תובעת גם החלטות קשות, כמו הודאה בטעות, גם בזמנים מורכבים מבצעית.

כנראה בדיוק כמוך, ההודעות הנוראיות האלו שברו אותי מרוב כאב. אין אדם במדינת ישראל שלא התרסק למשמע הטעות הקטסטרופלית. אבל בשונה ממך, לאחר ההלם והכאב הראשוניים, שאבתי כוח מהמקצועיות ומהחוזקה שהפגין צה"ל בהודאה בטעותו.

בניגוד לטענה שלך, חברת הכנסת גוטליב, הסתרת האמת לא היתה מחזקת את החיילים בשטח, וגם לא את העם ולא את המורל הלאומי. הסתרה ושקרים מערערים את האמון שאנחנו כל כך זקוקים לו בתקופה מעורערת זו.

• • •

כמוך, אני חשה שמותם של אלון, יותם וסאמר הוא אחת מהאמיתות הכואבות ביותר שאנו נאלצים להתמודד עימן. אין רגע שבו אני לא חושבת על אהוביהם. קראתי כל פרט עליהם. עם זאת, ברור לי שאין דבר חשוב יותר משמירה על האמת, דווקא עכשיו.

בלי האמת, אין אפשרות לאמון בין הממשלה והצבא לבין הציבור. אני בטוחה שגם את עדה, כמוני, לאמון שנשבר לאורך זמן, עוד טרם המלחמה, ומבינה את האסון שחוסר האמון בין האזרחים לשלטון ממיט על כולנו.

הוספת שקרים והסתרה לא ישמרו על האחדות הלאומית. ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב ששקר מוביל לחשדנות, לפילוג ולחברה שסועה. לשקר לציבור זה בדיוק ההפך מלכבד אותו, לא משנה עד כמה האמת מזעזעת.

• • •

טענת שההודאה בפרטי המקרה תחליש את החיילים ואת הצבא, ותשים אותנו ללעג בזירה הבינלאומית, אבל ההפך הוא הנכון. שירתתי כקצינת חינוך וידיעת הארץ בצה"ל, אני עדיין שומרת את הכרטיסיות של ערכי צה"ל, שקישטתי בטושים צבעוניים כיאה למש"קית חינוך חנונית ומתלהבת. העברתי שיעורי מורשת קרב ויישום ערכים לחיילי החי"ר של חטיבת הנח"ל, ובתפקידי כקצינת החינוך של שבטה הדרכתי מש"קיות ללמד את חיילי התותחנים את ערכי צה"ל.

זה אמנם היה מזמן, אבל הערכים הבסיסיים של צה"ל, לפחות באופן רשמי, נותרו בעינם: שני הערכים הראשונים הם דבקות במשימה ואחריות, המוגדרת כחובה "לשאת באחריות החייל לתוצאות פעולותיו". הערך השלישי, מייד לאחר דבקות במשימה ואחריות, הוא אמינות. אני מצטטת: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות".

לא במקרה הערך "אמינות" מופיע גבוה בסולם, אפילו לפני "דוגמה אישית" ולפני "מקצועיות" ו"משמעת". כל מי ששירתו בצה"ל יודעים ש"פאק באמינות" מחרב את רוח הלחימה ואת המקצועיות, וששום ערך אחר לא יכול להתקיים בלעדיה. בכל ישיבה עם מפקדים, הם תמיד ביקשו מצוות החינוך לשים דגש במערכי השיעור על אמינות.

אני בטוחה שלא רק לי - גם לכל מי שעברו קורס קצינים בצה"ל (עד מתי אוקטובר 1996?) יש אנקדוטה על הפעם שבה דפקנו לעצמנו את היציאה הביתה בגלל דיווח עצמי על טעות. אבל כל הצוערים יודעים גם שאם יגלו שהסתירו טעות - הם עפים מהקורס בלי שאלות.

• • •

במהלך קורס הקצינות יצאתי מהחדר למסדר הבוקר, הגעתי עד לגרם המדרגות וגיליתי ששכחתי את הנשק בחדר. נזכרתי אחרי 20 שניות, כשעוד הייתי במרחק ארבעה מטרים מהמגורים, ואף אחד לא שם לב. רצתי באמוק לחדר, אספתי את ה־M-16 הארוך, טסתי לרחבת המסדרים, ניגשתי למפקדת ודיווחתי על כך שהפקרתי נשק. חטפתי שבת, 21 יום בבסיס בדיוק כשחבר שלי חזר מחו"ל. מיותר לציין שמדובר באי־נוחות מגוחכת, שאין שום דרך להשוות אותה לאחד מהאסונות הנוראיים ביותר שקרו אי־פעם בצה"ל, אבל אני מקווה שהמטאפורה ברורה.

ההנהגה הצבאית דורשת אמינות ללא יוצא מן הכלל. לא רק למען הערך עצמו, אלא מתוך ההבנה העמוקה שללא האמינות אין לצבא יכולת לשרוד. ולא רק לצבא - היסטורית, שום מוסד, ארגון או מדינה לא שרדו בטווח הארוך כשהשקר הפך לנורמה. הביקורת שלך על השקיפות של צה"ל מעידה על תפיסה מעוותת של המושג "כוח". כלומר, לשיטתך, עוצמה דורשת להסתיר טעויות וחסרונות. אבל כששירתי בצבא וקיבלתי את האחריות ללמד את ערכי צה"ל, למדנו ולימדנו שלמנהיג צבאי אמיתי יש אומץ להתעמת עם שגיאותיו וללמוד מהן. רק ככה נבנה חוסן אמיתי.

בדברייך טענת שזה גם מעמיד אותנו באור חלש ומגוחך בעיני העולם, ופה אני מרגישה צורך להזמין אותך לכוס קפה ולשתף אותך במאבקים המתישים שאני שותפה להם. כדי לקדם הסברה ישראלית מאז 7 באוקטובר, אני משתתפת בתדרוכים לעיתונאים זרים, בישיבות של נציגים מטעם משרד החוץ, והכל - כדי לנסות לנפץ את הקונספציה המוטעית של ההסברה, שלפיה עלינו לדווח רק על ניצחונות וכיבושים. הדרך לתמיכה בינלאומית עוברת באחריות ובשקיפות. זה רק יכול לשפר את המוניטין שלנו, ואת זה אני אומרת לך משיחות יומיומיות עם אנשים שאת מגדירה "הזירה הבינלאומית".

טלי יקרה, מי שחושבים שאסור לנו להטיל ספק או לבקר את הצבא או את הממשלה בתקופות של סכסוך - אינם יותר פטריוטים, כי פטריוטיות אמיתית כרוכה במחויבות לשיפור המדינה, ואין שיפור בלי ביקורת. נאמנות עיוורת, במיוחד בזמנים של מלחמה, מובילה לנתיב מסוכן של חוסר דין וחשבון.

• • •

אכתוב לך, לסיום, שאני מצטערת על התגובות הלא מנומסות של חלק מהמגיבים לך, אבל אני מזהה את הדאגה העמוקה שלהם מאובדן האמת הבסיסית, מהניסיון לדה־לגיטימציה של מי שמנסים להפעיל מחשבה ביקורתית על מעשי השלטון. מי שדוגלים ביושרה ובהודאה בטעויות - לא דואגים פחות לחיילים האמיצים שלנו, אלא הם דוגלים בתפיסה שלפיה הכרה בטעויות לא מפחיתה מערכם, ושיושרה חשובה יותר מתעמולה.

מערכות איתנות של אחריות ופיקוח אינן "טירוף", אלא מרכיבים חיוניים של דמוקרטיה בריאה. הן מונעות שימוש לרעה בכוח, ומבטיחות שהצבא פועל בהתאם לערכי המדינה ולסטנדרטים המשפטיים שלה.