עם הנחיתה בשדה התעופה בניו יורק, בעודנו ממתינות לבדיקת הדרכונים, כבר חלחל בי החשש שמישהו יגלה את זהותנו הישראלית־יהודית ויפגע בנו או אפילו רק יצעק לעברנו "FROM THE RIVER TO THE SEA, PALESTINE WILL BE FREE".
בחודשיים האחרונים התמודדתי עם עשרות חשבונות אינסטגרם ופייסבוק. צעקו עלי שאני כובשת מתעללת או שהם הולכים להשמיד אותי ואת ככל משפחתי, אבל יש הבדל בין עימות דיגיטלי לעימות פיזי. מעולם לא הייתי מעורבת בקטטה, מעולם לא "הלכתי מכות".
אני ממש חוששת מעימותים שהם לא מילוליים, כי המילים הן ערכת ההגנה האישית שלי. מה אעשה אם זה יקרה? להתחיל לרוץ? לנסות לשכנע אותו שלא יפגע בי? אלה המחשבות שהתרוצצו במוחי, ולפי השיחות שהתנהלו בין שאר חברות המשלחת שהתגייסו למשימה החשובה, הבנתי שאני לא היחידה שנכנסה למצב של ניהול סיכונים.
עמדנו יחד, קבוצת נשים ישראליות, כל אחת מובילה בתחומה, ולכן אני יודעת שמדובר בנשים אמיצות שנאלצו להתגבר על מכשולים, כי אין אישה בעמדת השפעה שלא נדרשה לפתח עור של פיל ולהתגבר על זלזול והקטנה מצד גברים מסוימים (לא כל הגברים) כדי להתקדם.
את הזלזול בקביעות מקצועיות של נשים ובקבלת ההחלטות שלנו אנחנו חוות מאז ומתמיד, למרות כל המחקרים שמוכיחים כבר שנים שהתעלמות מהידענות של נשים סביב שולחן קבלת ההחלטות מובילה לכישלון, בכל תחום. המחדלים שמתגלים בניהול מדינת ישראל בחודשיים האחרונים מוכיחים זאת באופן מובהק, רק חבל שהשיעור הזה נלמד במחיר חייהם של רבים ורבות. ניתן היה להקשיב לנו לפני כן, כשצעקנו שאנחנו מודרות ומוקטנות, לפני שהשיעור נהיה כואב ואכזרי.
בזמן שהמתנו לחותמת בדרכון, חלק החלו לשוחח באנגלית במקום בעברית. גם אני. מישהי שאלה אם כדאי לה להסתיר את השרשרת עם המגן דוד. היתה שתיקה. אותה חברת קבוצה המשיכה ואמרה שזו הפעם הראשונה שהיא שוקלת להסתיר סממנים יהודיים. לצערי, עבורי זו סצנת ילדות מוכרת. בארגנטינה החשש מאנטישמיות הוא חלק מהחיים.
• • •
נחתנו בארה"ב, משלחת של "נשים מובילות חברת מופת" מטעם ההסתדרות הציונית העולמית וארגון "שזור", שמטרתה לעורר מודעות לאלימות המגדרית של ארגון חמאס ב־7 באוקטובר, וגם כדי לספר ליהודים באמריקה על הצרכים האמיתיים של החברה האזרחית הישראלית, שלא תמיד מתוקשרים נכון על ידי גורמים ממשלתיים (הנה הנימוסים האמריקניים משתלטים על הכתיבה שלי).
עמדנו בשדה התעופה, שוטרים אמריקנים בכל פינה, מרחק אלפי קילומטרים מהמדינה היקרה שלנו שבה תינוקות נחטפו ממיטתם ונרצחו לעיני הוריהם. הרחק מהאזעקות, מהטילים, מהפיגועים, מהלחימה בעזה. ובכל זאת, לא הרגשנו בטוחות. אפילו להפך.
אדם אובייקטיבי היה משתומם כנראה, הרי יצאנו מאזור עימות - ביטוי עדין לאזור מלחמה, שוב הנימוסים האמריקניים - ונחתנו במדינה שבה לא צריך לרוץ לממ"ד. אז איך יכול להיות שאנחנו לא מרגישות יותר מוגנות?
השבר הגדול ביותר שכולנו חשים מאז 7 באוקטובר הוא בתחושת המוגנות שלנו. השאלה היא איך משיבים את התחושה הזו.
הסיבה היא שתחושת ביטחון אישית אינה מורגשת בהתאמה עם הנתונים האובייקטיביים, אבל את זה ידעתי לפני שביליתי שבוע שלם במשלחת בניו יורק. ידעתי שתחושת ביטחון אישית אינה עומדת ביחס ישר לנתונים הסטטיסטיים של מידת הסיכון בפועל, אבל השבוע הזה גרם לי להבין שלא רק שאין יחס ישר - אלא שתחושת הביטחון האישית של כל אחד מאיתנו היא כל כך סובייקטיבית ותלויה במבנה האישיות, בחינוך, בערכים, בחוויות העבר ובעוד מיליון גורמים, עד כדי כך שלעיתים היא עומדת ביחס הפוך למציאות החיצונית. המפגש עם נשים מגוונות יהודיות, אמריקניות וישראליות, הוכיח לי עד כמה הפרשנות של המציאות משפיעה על תחושת הביטחון האישי - יותר מכל הוכחה עובדתית.
• • •
כשתכננתי לכתוב טור על המסע לאמריקה, רציתי לחקור איפה הכי בטוח להיות יהודייה בימים אלו. תכננתי לשתף נתונים סטטיסטיים המשווים בין רמת הפשיעה, להשוות בין מספר הנרצחים והנרצחות באירופה, בארה"ב ובישראל, להשוות את מספר השוטרים והחיילים לנפש.
ככל שהתעמקתי בשאלה, כך הבנתי עד כמה הנתונים האלו לא רלוונטיים לתחושת הביטחון הפסיכולוגית. אני אישה מאוד רציונלית, חברים נוהגים להקניט אותי ולקרוא לי "פאולה מחקרים אומרים", ואפילו אני נאלצת להניח לרגע את המדע בצד.
אז איפה הכי בטוח להיות יהודייה אחרי 7 באוקטובר?
אציין מראש: השבוע הראשון בניו יורק כלל לוח זמנים צפוף של אירועים, כנסים ומפגשים, מה שלא באמת אפשר לי להסתובב ברחובות. לאחר שהסתיימה המשלחת נשארתי בעיר 24 שעות נוספות כדי לנשום קצת אוויר, והאמת היא שבעיקר כדי להספיק לרכוש את רשימת המוצרים ב"ספורה" ששילה וארבל ביקשו ממני. אם כבר מדברים על תחושת מוגנות אישית, לאכזב אותן זה אולי הדבר שהכי מערער את הביטחון האישי שלי.
באחת הפגישות עם יזמיות יהודיות־אמריקניות, שאלתי אותן אם הן מפחדות. אם משהו השתנה באורח החיים שלהן ושל משפחתן מאז 7 באוקטובר. השאלה עוררה המון אמוציות, אחת הנשים סיפרה שהיא חיה כל חייה במנהטן, אישה בעלת אמצעים והשכלה שפועלת שנים ארוכות בקהילה היהודית, שפתאום מפחדת לצעוד ברגל ברחוב שבו היא מתגוררת כבר 30 שנה. סיפרה שמאז החלה המלחמה, היא לא יוצאת למקומות ציבוריים.
אישה אחרת ניסתה לשכנע את חברתה שזה דווקא לא עד כדי כך חמור, שיש הפגנות פה ושם ותלישת מודעות של חטופים, אבל בסך הכל לא מסוכן לצעוד ברחובות ושוטרי העיר מיומנים ומקצועיים. אחרת סיפרה שבנה, ילד יהודי־אמריקני בכיתה ד', ספג מחבר לכיתה צעקה: "פאק איזראל". עכשיו היא שוקלת להעביר אותו לבית ספר אחר. אותה אישה שניסתה למתן את זו שפוחדת לצעוד במנהטן, היסתה את חברתה ואמרה שרוב בתי הספר תומכים בילדים היהודים ועוזרים להם, ואז היא הסבירה לכולנו שמקרי האנטישמיות שאנחנו רואים בתקשורת הם ספורים, ושאפילו בזמן שמשודרת הפגנה פרו־פלשתינית בחדשות בישראל, יש הרבה יהודים שחולפים על פניה ולא חוששים לביטחונם.
התבוננתי בשיח ביניהן ונדהמתי לראות תמונת מראה למה שמתרחש בישראל כרגע. כדי להרגיש מוגנות, חלקנו זקוקות לשתף בקשיים ובתחושות הפחד, ויש אחרות ואחרים שנחושים לשכנע אותנו שאין ממה לפחד, כדי שהם יוכלו להרגיש בטוחים. החששות של האחרים מפריעים להם להרגיש שהכל בסדר.
אז עד כמה קיימת סכנת חיים אמיתית כרגע לאישה יהודייה ברחובות מנהטן? הסיכוי הסטטיסטי כנראה נמוך, אבל ערעור תחושת הביטחון האישית אינו מוצא נחמה באחוזים.
• • •
בשולי האירוע המכונן באו"ם, שעליו כתבתי לפני יומיים וסוקר בכל המדיות, היתה לי שיחה מעניינת עם ג'וליאנה מרגוליס, שחקנית אמריקנית יהודייה ("האישה הטובה"). ניגשתי אליה בסיום האירוע והבעתי את תודתי על כך שהיא משתפת את עמדתה ללא מורא, מצדדת בישראלים ומחזקת את ההסברה, למרות הביקורת שיש לה על השלטון בישראל.
שאלתי אותה אם היא חוששת לביטחונה, לקריירה שלה. היא התבוננה בי, היססה לרגע ואז אמרה: "לא... לא מאוד. כן, אני מקבלת תגובות ואמירות קשות, אבל אני לא כל כך חוששת. הבן שלי, לעומת זאת, שהוא בן 16, אמר לי 'אמא, לא עשית כבר מספיק?' נדמה לי שהוא קצת דואג לי".
ואז היא הביטה בי והמשיכה: "הזמנתם לדיון הזה 90 שחקנים ושחקניות יהודים אמריקנים, איך זה שרק דברה מסינג ואני הגענו? איך זה יכול להיות?" ראיתי בעיניה ייאוש וגם כעס. שאלתי אותה אם לדעתה זה נובע מפחד, אם היא חושבת שחבריה ההוליוודיים מפחדים. היא ענתה, "אני לא יודעת, אבל אי אפשר לתת רק לפחד לנהל אותנו".
האומץ שלה ושל מעט מדי אחרים לא מעיד על כך שהם מרגישים יותר מוגנים, אלא שאצל חלקנו לפעול וליזום זו הדרך להרגיש ביטחון אישי גדול יותר, בעוד אצל אחרים לשתוק ולהבליג משקיט את הפחד.
דברה מסינג, שנכחה גם באו"ם, תומכת בישראל על כל במה ומעלה ברשתות החברתיות תכנים רבים. היא השתתפה בעצרת בניו יורק. האם היא מרגישה יותר בטוחה בעקבות האקטיביזם שלה? אנסה להגיע אליה ולברר.
נפגשנו במסגרת המשלחת גם עם גיא פרנקלין, מייסד פלטפורמת הסטארטאפים הישראליים בניו יורק שמאגדת יותר מ־400 יזמים. סקרן אותי לשמוע ממנו על החששות של האוכלוסייה העסקית בעקבות האנטישמיות הגואה. הפלטפורמה שפרנקלין יצר ממפה את החברות הישראליות בעיר.
שאלתי אותו אם המצב לא מעורר חשש שהמידע שהוא מספק יעלה את מידת הסיכון שנחשפים אליו בעלי זהות ישראלית, והוא שיתף אותי שזהו נושא בוער בקרב היזמים הישראלים. התמונה שחשף מגדירה אולי באופן המדויק ביותר את הרבדים המרכיבים את החששות: כאחראים לביטחונם של המועסקים, כעת נוסף אלמנט מדאיג שלא היה דומיננטי עד כה. "עד עכשיו הישראלים הבליטו את הישראליות שלהם בכל מקום שאליו הגיעו, והיו מאוד פתוחים לגביה", סיפר פרקנלין, "אבל זה השתנה. עכשיו כולם יותר זהירים מתוך חישוב סיכונים ביטחוניים ועסקיים".
ברמה האישית, לרבים מאנשי העסקים הישראלים בניו יורק יש משפחה, ילדים בבתי הספר ובגנים. מתוך המצב המורכב הזה נולד צורך לחזק את תחושת המוגנות של החברה הישראלית. "שיתפנו בדברים את צוות ראש העיר, ובעקבות כך יתקיים מפגש בחסות ראש העיר אריק אדמס, ושם יוצגו הפתרונות שיש לעיריית ניו יורק להציע", אומר פרנקלין. "במסגרת המפגש ראש העיר מעוניין לשמוע את הסוגיות המטרידות את הישראלים".
אחד היזמים שדיבר עם פרנקלין שיתף בתסכול שלו ואמר: "למדתי פה באוניברסיטה, אני מגדל פה את הילדים שלי, פתחתי פה עסק - ואני עכשיו מרגיש לא בטוח - מה אתה עושה כדי לשמור עלי? על המשפחה שלי? על העובדים שלי?"
אז הנה עוד משהו שאפשר ללמוד מאריק אדמס, ראש העיר שריגש את כולנו בנאומו המחבק אחרי 7 באוקטובר: תחושת המוגנות של כל אחד מאיתנו תלויה ביכולת של גורמי הכוח להכיר בחששות מבלי להכחיש אותם, להקשיב לפחדים מבלי לזלזל בהם, מבלי להאשים.
במקום סיסמאות ריקות, כדי שנרגיש יותר מוגנות ומוגנים בישראל כדאי לאמץ את השיטה הזו, שהיא הבסיסית ביותר; שגם מי שאינו מומחה כלכלי, יזם הייטק או ראש עיריית ניו יורק יכול ליישם: להקשיב לאזרחים.
• • •
אני חוזרת לארץ בתחושה שאין כרגע מקום שהוא באמת בטוח עבור יהודים וישראלים. כל אחד מאיתנו זקוק למרחב שבו החששות יכולים לבוא לידי ביטוי, ולפעמים הפתרון המעשי ביותר טמון ביכולת להודות שמשהו נשבר, שצריך לתקן. לא רק לנסות להוכיח שאנחנו עדיין מוגנים במדינה, בוודאי לא כשמאות אלפים לא יכולים לחזור לבתיהם מחשש לביטחונם, וכשאזרחים ואזרחיות עדיין מוחזקים בשבי חמאס. אין למדינה את הזכות לומר רק "אלה החיים" או "אנחנו חזקים".
תתחילו להקשיב לנו, ככה נוכל לשקם את תחושת הביטחון האישי. תפסיקו להתעלם מזעקת הכאב של הקורבנות ושל משפחותיהם, מתחושת השבר של כולנו.
חשוב למגר את האויב, חשוב להאדיר את לוחמינו, זה אפילו נסבל שגורמי הכוח יטפחו לעצמם על השכם על הישגים, אבל כל זה לא ישיב את התחושה שיש על מי לסמוך, שיש מי שמגן עלינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו