את הכתובות בכתב ידם של סגן אלישע ליבמן ושל אחיו אלקנה אפשר למצוא על עשרות בתים ברחבי עזה. בכל פעם המילים שונות, אך המסרים, המיועדים לאחיו אליקים שנחטף על ידי מחבלים לעזה, זהים: "אליאק - אנחנו בדרך", נכתב במקרה אחד, בין שני מגיני דוד. "אליאק עד שאטי הגענו, עוד קצת", נכתב במסר אחר. ועל שפת הים, רגע אחרי שירד מההאמר שסימני הקליעים ניכרים בו היטב, כתב אלישע את המסר המרגש מכולם, אולי משום שהיה רק בן מילה אחת - "מתגעגע".
"כתבתי עשרות כתובות, כמעט על כל קיר", מספר אלישע. "אמנם בעזה יש קירות שעלולים להתפוצץ ולכן יש גם כאלה שהותרתי ריקים, אבל בכל מקום שאני יכול אני משאיר את המסר לאח שלי, שנחטף על ידי חמאס. כתבתי גרפיטי תוך כדי ירי, ויש תיעוד של כיתובים שירו עליהם אחרי שסיימתי. מבחינתי זה חלק מהמשימה שלי, להעביר לאחי את המסר - אנחנו בדרך אליך".
משפחה למודת טרור
קרוב לחודשיים עברו מאז שלח אליקים ליבמן (24) את הודעתו האחרונה לאחיו הגדול אלישע (26), יומיים בלבד לפני פלישת מחבלי חמאס לעוטף עזה. קרוב לחודשיים עברו מאז שיום עבודתו כמאבטח אזרחי בפסטיבל נובה בסמוך לרעים הפך לפיגוע הרצחני ביותר בתולדות ישראל והסתיים בטבח, ומאז נחטף לעזה. קרוב לחודשיים עברו מאז דרך אלישע את אקדחו מחוץ לביתו שבטנא עומרים בהר חברון ויצא לעוטף עזה, מסכן את חייו כדי להציל עוד ועוד אזרחים שנקלעו לאש המרצחים.
משפחת ליבמן למודת טרור. אלישע ואליקים הם שניים משמונת ילדיו של אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבעֿחברון, ששימש במשך כשני עשורים קב"ט חברון, והוא גיבור הקרב בציר המתפללים לפני 21 שנה. אז זינק האב לסמטת המוות שבה נהרג, בין היתר, מח"ט חברון דרור וינברג, וחיסל עם חברי כיתת הכוננות של קריית ארבע את המחבלים. "הייתי בן 5 בערך", מספר אלישע. "אני זוכר את היריות, את אבא קופץ ואת האמבולנסים שנראו היטב מהמרפסת שלנו. יום למחרת ראיתי את האוטו של אבא שלי מחורר ביריות. שיחקתי בזכוכיות ונחתכתי".
אליהו חינך את ילדיו להקרבה למען מדינת ישראל, וכך נוהגים גם בני המשפחה המורחבת. כרגע לא פחות מ־20 מבניה משרתים במילואים, בדרגות סמל ועד סגן־אלוף. אחד מבני דודו של אלישע נפצע והוא מורדם ומונשם. לכן, כשהגיע זמנו של אלישע להתגייס - זו לא היתה שאלה.
בתחילה שירת בפלח"ן גבעתי ולאחר מכן כנהג תאג"ד בגדוד הסיור. כשהשתחרר לפני שש שנים התחתן עם צופית, והשניים עברו להתגורר ביישוב טנא עומרים, שם שימש אלישע במשך זמן־מה רבש"ץ. לשניים שתי בנות - זוהר (3 וחצי) וארבל (שנה וחצי). "החלום שלי זה שהבת שלי תאהב את השטח כמוני", מחייך אלישע. "אני לוקח אותה איתי מייד אחרי הגן לטיולי ג'יפים". חודשיים לפני פרוץ המלחמה החל לעבוד בחברת פוינטר: "במקום לרדוף אחרי מחבלים כרבש"ץ, אני רודף אחרי גנבי רכב", הוא מחייך.
אלישע ואליקים הם שניים משמונת ילדיו של אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע־חברון, גיבור הקרב בציר המתפללים לפני 21 שנה, כשהיה קב"ט חברון וחיסל מחבלים יחד עם חברי כיתת הכוננות
את אליקים, אחיו הצעיר, הוא מכנה "החבר הכי טוב שלי". בגלל הפרש הגילים הקטן ביניהם, השניים חולקים לא מעט תחומי עניין משותפים. "עשינו המון טיולים יחד עם הסוסים או בג'יפים. הפייסבוק הזכיר לי לפני כמה ימים שבשנה שעברה היינו בטיול במדבר".
את שירותו הצבאי עשה אליקים תחילה בגולני, אחר כך ביחידת אגוז ולבסוף כחבר בחפ"ק של סגן מפקד חטיבת עציון. לאחר שחרורו החל לשלב בין אהבתו למטבח לניסיונו בתחום הביטחון. "הוא עבד בתל אביב כמאבטח במועדונים בלילות וביום כטבח במסעדה".
העבודה בפסטיבל נובה אמורה היתה להיות ככל עבודה אחרת בתחום האבטחה. אלקנה פדרמן, חברו של אליקים, הציע לו להגיע לאבטח ללא נשק את אירוע הענק, והוא נענה בשמחה. "אח שלי תמיד אוהב לסנן אותנו בטלפון. תכננתי לבקר אותו במסיבה ביום חמישי בלילה, 5 באוקטובר. ביקשתי ממנו שישלח לי מיקום בווטסאפ, אבל הוא לא ענה ולכן בסופו של דבר הביקור לא יצא לפועל".
בשבת בשעה 06:30 התהפך עולמם של אלפי המבלים בפסטיבל. פיצוצי היירוטים החלו להישמע מעל ראשיהם, ולאחר זמן קצר האירוע בוטל והמארגנים ביקשו מהמבלים הרבים להתפנות במהירות מהמקום. אליקים, יחד עם חבריו, עסק בהכוונת ההמונים מהמקום ומצא את עצמו בלב מתקפת המחבלים. מעדויות של ניצולים עולה כי אליקים חילץ לא מעט פצועים והרוגים במהלך המתקפה, וסירב לעזוב את המקום.
ארה"ב מנהלת שיחות ישירות עם חמאס על שחרור חטופים ומתווה לסיום המלחמה
לראשונה מאז שנכנס לתפקיד - טראמפ בנאום "מצב האומה": קיבלתי מכתב מזלנסקי - והוא רוצה שלום
פרסומת | דור ההמשך: בוגרי נבחרות המדעים מגדלים את מדעני העתיד
100 אלף סיבות להוקיר את חלוצות השיקום: האתגר הנשי בחזית הבריאות
"יש חייל - והוא מעונה": אביו של החטוף מתן אנגרסט בראיון מצמרר | האזינו
ב־09:00 קיבלו בני משפחתו את אות החיים האחרון ממנו. "אליקים שלח לאבא שלי הודעה שהוא מוקף במחבלים ושיביאו כוחות, ואבא עדכן אותי".
את אליקים, אחיו הצעיר, אלישע מכנה "החבר הכי טוב שלי". השניים חולקים לא מעט תחומי עניין: "עשינו המון טיולים יחד עם הסוסים או בג'יפים. הפייסבוק הזכיר לי שרק בשנה שעברה היינו בטיול במדבר"
הוראה דחופה ב־7 באוקטובר
אנו יושבים משני צידיו של שולחן גדול במחנה שדה תימן. אלישע, בחור צנום, לבוש מדים טקטיים וסמלי הדרגות ודגל מדינת ישראל בצבע חאקי צמודים לכתפו. באחת מאוזניו עגיל ועל פניו חיוך נבוך. ביולי האחרון, חמש שנים לאחר שהשתחרר, סיים את קורס הקצינים בבה"ד 1 והפך לקצין ביחידת הסיוע המנהלתי של חטיבת גבעתי.
מדובר ביחידה במילואים שמתפקדת כגדוד לכל דבר, ושכוללת פלגת פינוי רפואי, פלגת ניוד, פלוגת החייאה קדמית ועוד. אחרי עשרות ימים בשדה הקרב, וכאדם שכל־כולו עבודה אינטנסיבית בשטח, הישיבה במשרד מוציאה אותו מעט מאזור הנוחות שלו. "היום הוא יום ההולדת של אחי", הוא מספר. לפני כמה ימים אחיותיו יצאו לקנות לאליקים מתנה, שתהיה כשיחזור.
ב־7 באוקטובר, בעוד אחיו נלחם על חייו ועל חיי המבלים שלצידו, קיבל אלישע את ההוראה - צא כמה שיותר מהר למחנה שדה תימן, משם נצא ללחימה על הבית. "ב־8 בבוקר התקשר אלי מפקד הגדוד שלי ואמר לי לאסוף חבר שלי שגר בסמוך ולהגיע כמה שיותר מהר לבסיס. 'התחילה מלחמה', הוא אמר. מייד כשקיבלתי את ההודעה פתחתי את הטלגרם והבנתי מה קורה. הייתי בקורס רבש"צים ועשינו הכנות לתרחיש כזה בדיוק, ולכן ידעתי שזו אפשרות קיימת. את הקורס, אגב, עשיתי יחד עם ענבל ליברמן, הרבש"צית שפעלה למען אבטחת קיבוץ ניר עם המותקף.
"לא הופתעתי, כי גדלתי לאבא שאמר כי יום אחד יקרה תרחיש כזה בדיוק, שהם יתנפלו עלינו באלפים. בחינוך שאני קיבלתי למדתי שלא עושים עסקאות עם אויבים, כי ברגע שתהיה להם הזדמנות הם יעלו עלינו וירצחו אותנו. לא מעניין אותם תשתיות או חברים שלהם שנהרגים. גדלתי בחברון, אני מכיר את האויב ולמה הוא מסוגל. לרגע לא היה לי ספק שאם הם נכנסים לא רק שהם לא יעזרו, אלא שאם הם ייתקלו באנשים הם יטבחו אותם. אם מישהו יוצא חי, זה רק כי מחבל לא הצליח לרצוח אותו".
בתוך דקות יצא אלישע מביתו. "אשתי, צופית, עזרה לי להתכונן. גם היא חברת כיתת כוננות, כנראה מהיחידות בישראל, כיוצאת גדוד חילוץ והצלה, ולמעשה היא שומרת על היישוב כעת עם הרובה שלי, שהותרתי מאחור על פי הנוהל. בתוך זמן קצר יצאתי ודהרתי לבסיס". במחנה שדה תימן חבר לסגן מפקד חטיבת גבעתי, סגן־אלוף דור, בג'יפ האמר לא ממוגן, והצוות יצא בדהרה לשדרות, שהיתה תחת מתקפה.
"בכניסה לשדרות ראיתי אופנוען שנהרג, זרוק על הרצפה. עקפתי אותו ועוד כמה הרוגים כדי להגיע לתחנת המשטרה. באותו שלב היתה עדיין לחימה בשדרות, אבל למרות ששמענו יריות לא נתקלנו באויב".
לאחר הערכת מצב מהירה בשטח התברר שיש מספיק כוחות בשדרות, ואז קיבל אחד מחברי החפ"ק של סא"ל דור מידע על היתקלות של לוחמים עם מחבלים באזור רעים. "חבר שהיה איתנו בכוח קיבל מיקום מאחות של אשתו, שהיתה בשטח, והחלטנו לצאת לשם".
את המראות שראה אלישע בדרכו למסיבה ברעים הוא לא ישכח לעולם. רכבים שרופים, מחוררים מקליעים, וגופות רבות מספור שרועות על הכביש. "כל הדרך ראינו רכבים זרוקים, אזרחים וחיילים הרוגים, מחבלים שחוסלו. גופות שרופות, חלקי גופות. זוועות שקשה לתאר". כמה פעמים נתקל אלישע במחבלים באותו היום, אך הוא כבר למוד מלחמות ולא מתרגש. "מי היה מאמין שנגדיר היתקלות עם שלושה מחבלים כשום דבר".
בכניסה למתחם של פסטיבל נובה שררה דממה רועמת. מאות גופות של בליינים שנרצחו התגלו לעיני הכוח, שהיה אחד הראשונים שהגיע למקום. הסמח"ט לקח פיקוד על השטח, חילק את הנוכחים, כ־20 במספר, לצוותים, והורה להם להתחיל לחלץ פצועים וניצולים. "התחלנו לעבור בתוך המסיבה. עברנו אוהל־אוהל, ובכל אחד מצאנו ארבע או חמש גופות, וביניהן אתה צריך לעקוף עוד ועוד גופות ששכבו בחוץ. זה היה נורא".
מעדויות של ניצולים מפסטיבל נובה עולה שאליקים חילץ לא מעט פצועים והרוגים. בֿ־09:00 קיבלו בני משפחתו אות חיים אחרון. "אליקים שלח לאבא שלי הודעה שהוא מוקף במחבלים ושיביאו כוחות, ואבא עדכן אותי"
פצועה בין המתים
אלישע שותק לרגע ומספר על רגע אופטימי שבו מצאו לראשונה פצועה בשטח, אירוע שהפך לשבר אדיר בשבת האחרונה. "באחד האוהלים שפתחנו ראינו מישהי זזה בין שני הרוגים. הייתי יחד עם רופא ועם כמה לוחמות מהיחידה הטקטית של מג"ב. הוצאנו אותה והעלינו אותה על ההאמר באמצעות שולחן שמצאנו. היא היתה עם דופק כשהורדנו אותה לאופקים.
"בשבת האחרונה הודיעו לי שהיא נהרגה. אחרי 26 ימים היא נפטרה מפצעיה. זה מבאס. הרגשנו שסוף־סוף הצלנו מישהו. אתה רואה כל כך הרבה הרוגים, כל כך הרבה זוועות, ואתה רוצה למצוא משהו שייתן לך כוח להמשיך. ואז מצאנו מישהי שחיה והבאנו אותה לאמבולנס. כששמעתי שהיא נפטרה, זה היה מאוד קשה". אלישע מספר שמדובר באלה חמוי, תושבת קיבוץ ניר יצחק, מעוטף עזה, וחיילת שיושבת לצידנו נאנחת. היא הכירה אותה. אלישע מתנצל בפניה, והיא עונה שזה בסדר. זוועה נוספת במעגל שכול בלתי נגמר.
"הרגשתי שהתקווה שלי כבתה. הרופא שבישר לי שהיא נהרגה ראה כמה קשה לי ואמר לי שאסור לי לשכוח כמה הצלחנו להוציא בחיים", משתף אלישע וממשיך בתיאור של המשימה הבלתי אפשרית.
"הגענו עשר דקות אחרי היתקלות, ותוך כדי היה לא מעט ירי במרחב. התחלנו להוציא אנשים מהיער, לפי מיקומים של קצין הביטחון של המסיבה. הכוחות צועקים 'צה"ל, צה"ל' - ואנשים יוצאים מהיער או בורחים מאיתנו, הם פחדו שמדובר במחבלים. זו היתה חוויה מטורפת. אנשים יצאו מהיער, רועדים. היינו בהלם. הצלחנו להוציא הרבה אנשים. ראינו המון מתים - שוטרים, חיילים, אזרחים, נשים, גברים. ופתאום מהכלום הזה יוצא מישהו חי. לא היתה לי דקה לחשוב. נסעתי הלוך־חזור עם המון אנשים. אסור לחשוב, כי אתה נוסע בין גופות ואם תתחיל לחשוב לא תוכל לתפקד".
במקביל למשימתו אלישע החל לחפש את אחיו, אליקים. בדיעבד התברר לו שהוא הגיע כמה דקות מאוחר מדי. הפעם האחרונה שבה מישהו ראה את אליקים ליבמן היתה בשבת, בסביבות 14:30, כשסייע לצעירה פצועה להגיע למקום מבטחים. אלישע, שהגיע באותה שעה, כבר לא ראה אותו. מדובר במתחם גדול, ועל כן ייתכן מאוד שחטיפתו של אליקים התרחשה כשאלישע כבר היה במתחם.
"התחלתי לחפש את אחי. ידעתי שהוא שם, והנחתי שהוא כנראה עושה משהו, כי אין מצב שהוא יחכה איפשהו או יתחבא. היה לי ברור שיש סיכוי רב שאמצא אותו זרוק איפשהו. הראיתי לאנשים תמונה שלו, שאלתי אם מישהו יודע, וקיבלתי כל מיני רמזים. כולם אמרו לי שראו אותו, אבל אף אחד לא ידע לומר לי איפה הוא בדיוק ומה קורה איתו. עד עכשיו יש לי תחושת החמצה - הייתי שם, לעזאזל. אבל שיהיה לך ברור - אנחנו נחזיר אותו".
במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים ממתחם הפסטיבל, אלישע החל לחפש את אחיו והבין שאליקים נראה לאחרונה בסביבות 14:30. אלישע לא ראה אותו, וייתכן שאליקים נחטף כשאלישע כבר פעל במתחם המסיבה
אחרי שעתיים החליט הסמח"ט, אחרי שהבין שהלחימה במסיבה נמצאת בשליטה, לחבור ליתר הכוחות של גבעתי בכפר עזה. "היה לי ממש קשה לצאת, כי עוד לא מצאתי את אח שלי, אבל הבנתי שאני סומך על צה"ל, ושכל מי שנמצא שם יעשה את מרב המאמצים. השארתי להם תמונה של אח שלי ויצאתי".
באזור בארי הם נתקלו במחבלים, חיסלו אותם והמשיכו בדרכם. "כל הדרך היו זוועות של ממש, דברים שמעבר למה שאתה מסוגל לדמיין בסיוט הגרוע ביותר שלך. הדחקתי את המראות - עוד רכב של מחבלים, עוד חיילים הרוגים - רק כדי להגיע כמה שיותר מהר לכפר עזה".
קרבות קשים בכפר עזה
בכניסה לכפר עזה גילו שהם נמצאים בלב־ליבו של קרב עקוב מדם. "כל כוח שנכנס חטף. רכב מוגן ירי נכנס תקין ויוצא שבור עם פצועים והרוגים". בתחילה אלישע לא נכנס לקיבוץ, כי רכבו לא היה ממוגן. לבסוף נמאס לו להמתין, והוא וחברו מצאו פתרון יצירתי. "ראינו ג'יפ דוד נטוש ו'החרמנו' אותו. נכנסנו והתחלנו לפנות פצועים. הכל בוצע ברעש מטורף של פיצוצים. טילים, טנקים. ואני נכנס ויוצא עם עוד פצועים".
לא פחות מ־200 פצועים חילצו אלישע וחבריו בגבורה יוצאת דופן מגיא ההריגה באותו היום. "ירו עלינו לא מעט", הוא אומר. כמה מחברי צוותו נפצעו, כולל אנשים מיחידות אחרות שפעלו איתו במשך שעות, ושהוא כלל לא הכיר. "ארבעה אנשים שהיו איתי יומיים בהאמר נפצעו, חלקם עדיין מאושפזים".
"בכפר עזה עבדנו 50 שעות בלי שינה. לפעמים קיבלנו מיקום, אבל המחבלים הגיעו לפנינו. אתה נכנס פנימה ומגלה גופות. ביום שלישי חילצנו קשישה ששרדה בממ"ד עם שתי בננות וחצי ליטר מים, כשבעלה מת לידה"
אחד החילוצים הותיר בו חותם קשה במיוחד. "היתה מישהי שילדה יומיים קודם לכן בניתוח קיסרי ולא יכלה ללכת. החזקתי את התינוקת שלה, בת יומיים. במקרה אחר היתה אישה עם תינוקת קטנה וילדה בת 3 וחצי, בגיל של הילדה שלי. נתנו להן חמש דקות לארגן את כל החיים שלהן ואז לצאת בלי להסתכל לאחור. הילדה הפריעה לאמא להתארגן, ולכן שיחקתי איתה. ביקשתי ממנה חיבוק. זה היה עוצמתי בטירוף. כדי להגיע אליהן סיכנתי את החיים שלי עשרות פעמים. קליעים שורקים מעליך, ואז אתה מגיע ומגלה ילדה שלא עשתה כלום ורק רוצה לחיות. זה קשוח, אבל נשכתי שפתיים והמשכתי.
"עבדנו בלי שינה במשך 50 שעות, כשאנחנו מחלצים עוד ועוד. היו אירועים שקיבלנו מיקום, אבל המחבלים הגיעו לפנינו. אתה נכנס פנימה ומגלה גופות. ידענו שיש מחבלים בשטח, ולכן הפכנו את המחבלים ההרוגים ולקחנו מהם את הנשקים בשקיות של זק"א. הפעילות נמשכה. אפילו ביום שלישי עוד חילצנו קשישה מבית. היא שרדה ימים עם שתי בננות וחצי ליטר מים בממ"ד מחורר, כשבעלה שוכב מת לידה. זה לא נתפס".
"חמאס צריך להתחנן להחזיר לנו את החטופים. אנחנו צריכים לגרום להם להציע לנו לקחת הכל רק כדי שנפסיק להרוג אותם. צה"ל יודע להכות בהם מספיק חזק וגם עושה זאת, כדי שזה יקרה"
נכנס לרצועה פעמיים ביום
נגמ"שי הנמ"ר והטנקים של צוות הקרב החטיבתי של גבעתי עמדו מסודרים בשורות כשהגעתי לשטח הכינוס כשבוע וחצי לאחר הטבח הנורא. באותו ערב שוחחתי בפעם הראשונה עם אלישע בטלפון. בידיעה החדשותית שפורסמה לאחר מכן בעיתון היומי התנוססו דבריו: "יהיה זמן לכאב המשפחתי, אבל כרגע צריך לנצח".
"כשחזרנו לשדה תימן לאחר שלושה ימים של לחימה התחלתי להתעדכן מה קורה עם אליקים", הוא אומר. "במשך עשרה ימים הוא הוגדר כנעדר, עד שלבסוף קיבלנו את ההודעה שהוא חטוף. מבחינתי היה ברור לי שאם הוא נעדר או לא נעדר, חי או מת, יש לי מה לעשות. אני בלחימה. היה ברור לי שאנחנו לא חוזרים הביתה עד שיש כניסה לעזה. גם היום אני לא מתעסק בספקולציות. לא מעניינים אותי השערות וניתוחים, מה אומרים או מה חושבים, אני עוסק בלחימה".
ביום שישי בערב, כשלושה שבועות לאחר הטבח, פרץ דחפור D9 את הדרך לרצועת עזה. התמרון הקרקעי החל. מייד מאחוריו היה אלישע, מוביל את הכוח. "אנחנו הכנסנו את הכוחות הראשונים לעזה. יש לי סרטון שבו אנחנו עורכים קבלת שבת בזמן שהדחפור הראשון עובר. אמנם לא שומעים כלום בגלל הרעש של הטנקים, אבל גם כך זה עוצמתי בטירוף. סוף־סוף אנחנו בדרך פנימה".
מאותו יום הוא עושה את הדרך שוב ושוב, בג'יפ האמר, מוביל שיירות לוגיסטיות לרצועה. שלושה לוחמים נהרגו לצידו. לדבריו, לא מעט מהכניסות מלוות באש. "ירו עלינו די הרבה, אבל אנחנו תמיד ניצחנו. מחוץ לרצועה אני נוהג בזהירות כיום, כי מה שעובר לי בראש זה שלא בא לי למות או להיפצע ככה, יש לי את כל המלחמה להספיק. בשבועיים הראשונים כל כניסה כללה היתקלות - ירי, פצצות מרגמה, ירי נ"ט, צלפים. כבר עברתי יותר מ־20 כניסות לרצועה, לפעמים גם פעמיים ביום".
הכיתובים של אלישע לאחיו הפכו לוויראליים ברשתות. מבחינתו, זו היתה המטרה. "מבחינתי יש לאחי עדיפות, אבל הוא לא בא על חשבון מישהו אחר. אם אוציא חטוף אחר, זה יהיה מעולה ולא פחות חשוב"
חטיבת גבעתי נמצאת בחוד הלחימה ברצועת עזה, ושכלה לא מעט לוחמים. אלישע, מצידו, קיבל על עצמו שתי החלטות משמעותיות בימים הראשונים: "דווקא משום שהמצב הפרטי שלי בעייתי החלטתי להיות אחראי על המורל, לתת ללוחמים כוח. אם חבר של מישהו נהרג - אני פונה אליו, עוזר לו, מדבר איתו. זה נותן לי כוח. על ההאמר שלי יש צידנית מפוצצת בשתייה קרה. היו חבר'ה שהיו בהיתקלות והגעתי אליהם, נתתי להם בקבוק מים. הם היו גמורים אחרי שלא הצליחו לטפל בחבר שלהם. מאז בכל פעם הם אומרים לי שהם זוכרים את המחווה שלי. ההחלטה השנייה היא שאני מתעד הכל. כל מה שקורה זה סרט רע, וכדי לגרום לי להאמין - אני מתעד".
"בכל הזדמנות אני תולה דגל"
זו גם הסיבה שהוא כותב עשרות כתובות ברחבי עזה, שבהן הוא מזכיר את אחיו החטוף. "מבחינתי זה מסר מורלי, להוכיח שאנחנו נכנסים בראש מורם. אנחנו הצבא החזק - ואנחנו ננצח. אני מחזיק בהאמר דגלי ישראל ובכל הזדמנות שיש לי אני עוצר ותולה דגל. חשוב לי שחייל בעזה שנכנס יראה דגל ישראל, או כיתוב על כך שאנחנו מחזירים את החטופים. חשוב לי שיידעו שאנחנו נגד שחרור מחבלים, ומצד שני עושים הכל כדי להחזיר את אליקים".
מה אתה חושב על עסקת החטופים?
"פוליטיקה לא מעניינת אותי. מעניין אותי דבר אחד - איך אנחנו מנצחים ומחזירים את החטופים. מבחינתי חמאס צריך להתחנן להחזיר לנו את החטופים, רק זה צריך לעבוד. אנחנו צריכים לגרום לחמאס להציע לנו לקחת הכל רק כדי שנפסיק להרוג אותם. צה"ל יודע להכות בהם מספיק חזק וגם עושה זאת כדי שזה יקרה".
מה היה אומר לאחיו אילו ידע שאליקים יראה בוודאות את המסר? "אגיד את זה בכנות - אם הייתי יכול לומר לו משהו, הוא כבר היה אצלנו. אני רוצה לומר לו בפנים: 'יאללה, תחזור אלינו כבר, זה לא מצחיק'"
הכיתובים של אלישע לאחיו הופצו ברשתות החברתיות והפכו לוויראליים. מבחינתו, זו היתה המטרה. "אני מאמין שאליקים יראה את הכיתובים רק כשהוא יהיה איתנו בדרך החוצה, בעזרת השם. אני מניח שבמקומות שאני הייתי הוא לא היה, אבל לך תדע. אני סומך על צה"ל שעושה את העבודה. יש לאח שלי עדיפות מבחינתי, אבל הוא לא בא על חשבון מישהו אחר. אם אוציא חטוף אחר, זה יהיה מעולה ולא פחות חשוב".
כשאני שואל אותו מה היה אומר לאחיו אילו ידע בוודאות שאליקים יראה את המסר, הוא משיב בתכליתיות: "אגיד את זה בכנות - אם הייתי יכול לומר לו משהו, הוא כבר היה אצלנו. אני רוצה לומר לו בפנים: יאללה, תחזור אלינו כבר, זה לא מצחיק".
מאז 7 באוקטובר אלישע נמצא בלחימה או בהכנות ללחימה. בעורף מחכות לו צופית רעייתו ובנותיו. "מאז תחילת הלחימה אשתי היא גם עם הבנות וגם מרכזת את כל מה שקשור לאח שלי, שהיה גם חבר טוב שלה. היא עובדת המון מאחורי הקלעים. כמו כן היא מתנדבת בכיתת הכוננות של טנא עומרים. היא חתמה על הנשק שאני הייתי חתום עליו. היא נותנת לי את הכוח להמשיך". כשאני שואל את אלישע אם הוא דתי, בהתחשב ברקע של בני משפחתו, הוא משיב: "אני חילוני שומר מצוות, ואשתי דתייה".
אלישע מודע לכך שתפקידו מסוכן, כיוון שהוא נכנס ויוצא שוב ושוב מהרצועה. "נהרגו לידי שלושה לוחמים בשלושה אירועים שונים. האם זה מפחיד אותי? אני לא מתעסק בזה. אני מאמין שיש אלוהים בשמיים והוא זה שמחליט. צריך לומר שאנחנו לא נכנסים כמו פלנגות אלא כצבא, מוגנים ומוכנים לקרב. נכון, יש מקרים שאני מתכופף כשאני שומע את השריקות של הקליעים וחושב על זה שאמרתי את תפילת הדרך, שאלוהים מחליט מה יהיה איתי ושאני צריך לבצע את משימתי. אלוהים איתנו. אני מרגיש אותו - חד־משמעית. פצמ"ר נפל ממש לידי, ההאמר שלי חטף פגיעות. מאחוריי ישב בחור שקליעים פגעו בתיק שלו. אני מרגיש שאני נלחם עם חבורה של גיבורים. אנשים שיש להם המון מה להפסיד ועושים הכל כדי שהעם שלנו ינצח.
"מאז תחילת הלחימה אשתי צופית גם נמצאת עם הבנות שלנו וגם מרכזת את כל מה שקשור לאחי. היא עובדת המון מאחורי הקלעים. בנוסף, היא מתנדבת בכיתת הכוננות של טנא עומרים וחתמה על הנשק שאני הייתי חתום עליו"
"אחד הדברים שהכי חשובים לי זה לגרום לאחדות שקיימת כרגע בעם שתישאר. כשאדם עוצר אותי ברחוב ומביא לי משהו, אני אומר לו: 'עזוב את מה שהבאת לי, קח על עצמך משהו. חייך לאנשים שאתה פוגש, תהיה יותר נחמד. אולי זה יחזק את האחדות ויחזק אותנו'. תחייכו, זה מספיק לי".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו