בשבועות האחרונים יש טרנד חדש ברשתות החברתיות: פוסט, ציוץ או כתבה שמעיזים לקרוא תיגר על מערכת היחסים המשתלמת לפוליטיקאים והרעה לאזרחים (גם לחרדים) של הממשלה הנוכחית עם העסקנים המייצגים את הדת בזירה הפוליטית - נתקלים בטוקבקיסטים שקוראים להתנגדות הזו "אנטישמיות" או "אוטו־אנטישמיות".
באופן לא מפתיע, מדובר בפוסטים שמעבירים ביקורת על מדיניות הממשלה הנוכחית, שמשלבת דוקטרינות דתיות קיצוניות על חשבון הדמוקרטיה ושוויון הזכויות של כלל האזרחים.
גם אני נתקלת בטענה הזו, שמוטחת בי יותר ויותר. כל האשמה שמופנית לעברי היא הזדמנות לברר במה בדיוק מאשימים אותי, וגם מספקת חומר לטור השבועי - מוזמנים להאשים ולהעליב במידה. זה מפעיל אותי, ואני חרוצה כשאני עצבנית, אז יצאתי לבדוק.
גיליתי שכמו כל פעולה אחרת בתקופה הסוערת הזו שנראית לנו שחצתה את כל הקווים - גם להטחת האשמות ביהודים שהם אנטי־יהודים, או בכלל לטענות נגד מישהו שהוא אנטי קבוצת השייכות שלו, יש שורשים עמוקים בהיסטוריה.
בין ביקורת לשנאה
ביקורת עצמית היא אחד מהדברים שבזכותם קנתה לעצמה היהדות שם של דת ומסורת מלאת תבונה ועומק. כל חכמי היהדות לאורך הדורות עסקו בפלפול, בהטלת ספק, ביישוב בין רעיונות מתנגשים מבלי לפסול אף אחד מהם. היכולת לדון בתפיסות שונות היא חלק מהחוסן של כל קהילה, מה שמגדיל את סיכוייה לשרוד.
הדמוקרטיה הישראלית נשחקת כעת, תחת עולם של פוליטיקאים המסורים יותר לרווחים אישיים ולאינטרסים של כוח, כבוד וכסף מאשר לרווחה הלאומית. זו עדות לכוחנות פוליטית של קבוצת מיעוט, שמצליחה להפעיל לחץ כשנופל לידיה חלון הזדמנויות לעשות זאת, ללא עכבות מוסריות, או במילים פשוטות: מהלך של פוליטיקאים קלאסיים ללא ייסורי מצפון.
הפוסטים שלי ושל רבות ורבים אחרים, שמבקרים את התנהגות השלטון, לא עוסקים כלל במסורת היהודית ובערכיה, כי מבחינתי אנשים אלה לא משקפים ערכים יהודיים. השוואה בין הגנה על עקרונות דמוקרטיים לאנטישמיות היא לא רק אבסורד, אלא משחק מסוכן שמערער את עצם הבסיס של הזהות היהודית, זו שיש בה מקום למחשבות, לביטוי מגוון, למלחמה למען הצדק.
אות כבוד מטעם הציונות
אם פוסט שכתבתם מקבל תגובה שאתם "אנטישמים" או "אוטו־אנטישמים" - דעו שזה סימן שהקול שלכם הוא חיוני להמשך הישרדותה של ישראל דמוקרטית ופלורליסטית. אני חוששת שחלק מהקולות שמעיזים לצאת נגד גורמי הכוח והשלטון יתקפלו ויפחדו להמשיך במאבק לאחר תגובות קשות כאלה, כי קולות שלא נכנעים הם לא רק חשובים, הם הכרחיים, במיוחד במציאות שבה בריתות פוליטיות דורסות את הכלכלה שלנו וגוזלות כסף מחינוך ילדינו, מהזקנים ומשורדי השואה או מהאנשים עם הצרכים המיוחדים, הכל למען שימור השלטון.
הקולות הללו לא רק חיוניים. העובדה שתוקפים אתכם על ההתנגדות לגורמי הכוח אמורה להחמיא לכם, שכן זו ההוכחה לכך שאתם חלק משושלת ארוכה ומכובדת של יהודיות ויהודים שהם שומרי הסף של המחשבה הביקורתית, שמסרבים לראות ביהדות כת שיש בה רק אמת אחת, שמאמינים שאפשר לחיות במדינה דמוקרטית שיש לה צביון יהודי־ערכי, לא יהודי־משיחי.
השמעת קול ביקורתי מעניקה אפילו אות כבוד מטעם הציונות, שכן גם חלוצי תנועת הציונות, שנחשבת הביסוס הלגיטימי של זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, תויגו כ"אנטישמים" על ידי חלק מהזרמים היהודיים הדתיים באירופה.
אז מיהו יהודי?
הדיאלוג הנצחי בשאלה "מיהו יהודי" הוא לגיטימי, כל עוד אף צד לא מנכס לעצמו באופן חד־צדדי את הבעלות על התואר. עם זאת, יש לגלות אפס סובלנות כלפי נבחרי ציבור שמעודדים את נאמניהם לקרוא לאזרחים אחרים "אנטישמים" רק כי הם חושבים אחרת מהם.
פרט טריוויה היסטורי מרתק, הוא שחכמי ההלכה גם הם נחשבו בוגדים ביהדות על ידי זרמים מסוימים בזמן פעילותם. ההלכה נולדה מתוך ויכוחים והתנגדות, ולא מתוך הרמוניה ותמימות דעים. כל צעד משמעותי לקראת התקדמות בהיסטוריה שלנו, לרבות גיבוש ההלכה, נתקל בהתנגדות. אז האם חכמי ההלכה שהתנגדו לחלק ממה שנקבע לבסוף היו אנטישמים? לא נראה לי.
יש גם רבנים ואנשי דעת רבים שהביעו התנגדות לכפות הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, וגם הם מן הסתם לא אנטישמים. התנגדות לתפילה מופרדת במרחב הציבורי היא ביטוי של מגוון המחשבות והאמונות ביהדות, ולא של אנטישמיות. מימוש חופש הביטוי הוא זכות יסוד בדמוקרטיה.
התנגדות להפרדה מגדרית אינה התנגדות ליהדות, אלא לפרקטיקה ספציפית של זרם אחד מני רבים. לאורך כל ההיסטוריה היהודים ביקרו פרקטיקות ושינו אותן, זה סימן למסורת מתפתחת וחיה. כמו החלוצים ההלכתיים והציוניים, כל דור מתמודד עם התנגדות כשהוא מבקש להתפתח. המורשת ההיסטורית שלנו, מההלכה ועד הציונות, היא בעצם "טרלול פרוגרסיבי" אחד גדול. אז מה, חבר'ה, שנבטל הכל? אם הטלת ספק והעברת ביקורת זו התנהגות לא יהודית ואנטישמית, מישהו צריך לעדכן את שפינוזה, את הרמב"ם ואת רש"י...
המכנה המשותף
ההתנגדות לשילוב עקרונות של צדק ושוויון במסורת הדתית לא שייכת רק לזרמים היהודיים הקיצוניים. ליהודים המאמינים בכך יש מכנה משותף גדול עם הנוצרים ועם המוסלמים. זו טקטיקה מוכרת בכל הקבוצות הפונדמנטליסטיות, שלכל אחת מהן יש את הטהרנים שלה. היהדות לא חסינה מפני השפעות קיצוניות, אבל רצוי שיהיו בתוכה גורמי מפתח עמידים שלא מתחנפים או מתבטלים בפני הקיצונים.
זה מסוכן שהמונחים "אוטו־אנטישמיות" ו"אנטישמיות" יהפכו לתיוג שמטיחים בקלות באחר. זה לא רק מעמיק את הקרע ואת הפילוג, אלא גם מוזיל את חומרת המושג, שמתאר תופעה מזעזעת. לא חסרים אנטישמים שיוצאים נגד יהודים באשר הם, ולהם לא אכפת אם אתם בעד או נגד הפרדה מגדרית, הם פשוט תומכים בשנאת היהודים. אם יש מכנה משותף שאני חושבת שאין עליו ויכוח, זה שליהודי לא יכולים להיות חברים אנטישמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו