רמי לוי רואה את העולם מבעד למשקפיים ורודים. מבחינתו השנה החולפת היתה טובה לעסקים והוכיחה כי למרות המחלוקות כוחנו עדיין באחדותנו והישראלים צריכים פחות לשנוא ויותר לאהוב. בהיבט האישי (שאצלו מתחבר עם הכלל, כפי שאפשר להבין) זו היתה עוד שנה "שבה היתה לי הזכות להיטיב עם הציבור".
לוי, שחולש על אימפריה ששווייה מוערך בכמעט 5 מיליארד שקלים ומשלם 10,000 משכורות לעובדיו מדי חודש, ממשיך לתחזק את תדמית האנדרדוג דרך התקשורת - שמצידה משתפת פעולה מרצון - אף שבפועל הוא כבר מזמן אחד הטייקונים הגדולים במדינה, פלוס בונוס של הדלקת משואה. אז גם אם הוא כבר לא באמת אנדרדוג, בעולם הטייקונים הוא היה ונשאר על תקן "העוף המוזר", אולי אחד האחרונים בדור האחרון שבאמת צמח מלמטה.
במהלך המפגש איתנו הוא מסיים שיחה עם בכירה במשרד החקלאות, שעוצרת לו את כניסת הדבש המיובא לארץ מיוון משום שהמחיר לא מוטבע עליו, אף שלוי מתחייב לעשות זאת עם אקדח המדבקות בטרם יועלה על המדפים. "אז עשינו טעות. בשביל זה למנוע ממני למכור? 40% מהדבש השנתי נמכר בראש השנה. גברת, את אחראית ליוקר המחיה במדינה, לא אף אחד אחר".
זו הפעם היחידה בכל הזמן שבילינו עם לוי שהוא מרעים בקולו: "אני רוצה להוזיל ב־50% את מחירי הדבש לחג, והיא מדברת איתי על מדבקות. אבל זה רק תירוץ, הם רוצים לשמור על האינטרסים שלהם. הרגולציה הזאת והלוביסטים מקשים את חיי היומיום של האנשים ולכן הקונים צריכים אותי, שאני אלחם בשבילם ביוקר המחיה. זה התפקיד שלי, וזה מה שאמשיך לעשות. אני נותן שירות בדיוק כמו שווייז וגוגל נותנים, ואנחנו חושבים כל הזמן איך לשפר ולהשתפר".
יודע חקלאי פיקח
במהלך היום הארוך איתו לוקח אותנו לוי להצצה מהירה, כנה - ועם זאת בלתי מחייבת - לחייו. יש לו תשובה לכל שאלה, השליטה שלו בחומר פנומנלית, אולי פרט לכך שכשעולה שמה של הקומדיה "קופה ראשית" הוא שואל "איזו קופה? לא מכיר", ולכולם הוא יודע לספק את התשובות הנכונות.
כשאנחנו אומרים "לכולם", זה מתחיל מהשומר בכניסה לסניף, דרך לקוחה בסופר ועד התקשורת וחברי הכנסת. אני אומר לו שבסופו של דבר הוא אמנם עושה לתקשורת בית ספר, אבל גם מכור אליה, ותעיד על כך תדירות הופעת שמו בכותרות. המפיקות של תוכניות הכלכלה היומיות פונות אליו בשמו הפרטי, ועיתונאיות הצרכנות יודעות שאם הן נתקעות בלי סיפור - תמיד אפשר לפנות אל רמי שיספק תשובה שתהפוך לכותרת.
"הקופאיות שלנו הן נשים שמה לעשות - הן לא דוקטוריות או עורכות דין, אלא קמות בכל בוקר להתפרנס ולפרנס, נשים חזקות שהולכות לעבודה ולא מבקשות נדבות מאף אחד, ובסוף בתקשורת קוראים להן 'מוחלשות'"
"אתה רדפת אחריי חודש בשביל לעשות איתי ראיון, ואתה אומר לי שאני רודף אחרי התקשורת?" הוא אומר לי, ואני מסביר לו שזה גם חלק מהעניין, לתת לעיתונאים לרדוף אחריו ואז להשתמש בהם. "אתם פועלים עם אגו, המשכורות שלכם משכורות רעב, אבל העיקר שבסוף השם שלכם בעיתון. תגיד, אתם כותבים כל הזמן על 'סל הקניות', אבל על מחירי המכוניות פה אתם כותבים? הכי קל ליפול עלינו".
שעת צהריים מוקדמת. בין כמה אירועי הרמת כוסית לכבוד החג אנחנו טועמים חמוצים וגבינות במרלו"ג (מרכז לוגיסטי) העצום של לוי באזור התעשייה האפרורי של מודיעין. ההתרגשות ניכרת על פניו כשהוא עובר בין האנשים, לוחץ ידיים. אולי זה הסוד, שיש לו עדיין תשוקה לדבר בשצף־קצף על הפיצוחים שלו שהם "הכי טובים", ועל זה שדאודורנט אצלו זול יותר.
"אחר כך תגידו בתקשורת שאני פוגע בייצור המקומי, שאני פוגע בחקלאות, שאני לא שומר על העצמאות התזונתית של מדינת ישראל. תסתכל על המשאיות האלה כאן", הוא מצביע לעבר תור בלתי נגמר של משאיות עמוסות פירות וירקות, "אם החקלאים כל כך שונאים אותי, למה הם ממשיכים לעבוד איתי?
"אני היחיד שהצלחתי לשמור גם על האינטרסים של החקלאי וגם על האינטרסים של האזרח. אבל במה מעדיפים להתעסק בתקשורת? בזה ש־2% מהמשלוחים שלי לא הגיעו כמו שצריך לבית של מישהו. אין בעיה, אני מוכן לקבל ביקורת, כי מביקורות אני לומד משהו בחינם, אבל שתהיה ביקורת עניינית".
אני שואל אותו על הפרשה שבמסגרתה דווח כי הוא דורש מהקופאיות שלו להשלים חוסרים בסופרים מכיסיהן: "כל הסיפור הזה בולשיט אחד גדול. תמשיכו לקרוא להן קופאיות מוחלשות, תמשיכו להעליב אותן. אלו נשים שמה לעשות - הן לא דוקטוריות או עורכות דין, אלא קמות בכל בוקר להתפרנס ולפרנס, נשים חזקות שהולכות לעבודה ולא מבקשות נדבות מאף אחד, ובסוף בתקשורת קוראים להן 'נשים מוחלשות'".
בינתיים המונית תחכה
הב.מ.וו מודל 2018 של לוי משייטת בעליות לירושלים. אנחנו בדרך לפגוש את ההשקעה החדשה שלו, חברת רחפנים שמסוגלת להעביר סחורות, "ולעזור גם במצבי חירום, להעביר איברים או מנות דם לבתי חולים, לדוגמה". שרת התחבורה מירי רגב ואנשי משרדה מחכים במנחת המטוסים של ביה"ח הדסה עין כרם, ואיתם גם גברים בחולצות מעומלנות שמצפים כמובן לאפשרות שהמשקיע לוי יוביל את החברה לאקזיט המיוחל.
לוי יוצא במהירות מהאוטו כשהוא מכניס את הנוקיה 3710 לכיס ומשאיר עוד אחד קבוע בטעינה. הרחוב קופץ עליו. העובדים בבית החולים מזמינים אותו למנת פלאפל, שאותה הוא מחלק לצלם ולי ומשאיר לעצמו ביס אחרון. "אנחנו מודים לך על מה שאתה עושה", הם אומרים לו, והוא מסתכל עלי: "עוד לא ראית כלום, זאת האהבה שאני מקבל כל יום".
השרה רגב מבטיחה שראש הממשלה יגיע בקרוב לראות את הפלא של ההשקעה החדשה. לוי מצטלם איתה בשמחה ואומר לה לפני כל כלי התקשורת "את עשר". כולם מוחאים כפיים בהתלהבות, ולוי, בטי־שירט שחורה, נפרד מהמזיעים בחליפות.
"אתה הטייקון היחיד במדינה שיצטלם בימים כאלה עם מירי רגב, ועוד יגיד לה שהיא עשר מול כלי התקשורת", אני מטיח בו כשאנחנו חוזרים למכונית הממוזגת. "תגיד לי, מה אתה מכניס אותי לפוליטיקה כל הזמן?" הוא יורה בחזרה, "שרת התחבורה הבטיחה לי היום שהיא תעשה משהו שיעזור לי להיטיב עם האנשים, אז מה אכפת לי מאיפה היא?
"אם בני גנץ היה שר התחבורה והיה מבטיח לי את זה, הייתי מצטלם ומתנשק איתו וגם עם בן גביר. כל מי שעושה טוב ומבטיח להילחם ברגולציה - אצטלם איתו. בחיים אסור לערבב פוליטיקה עם עסקים, זאת הטעות הכי גדולה, ואני בחיים לא אעשה את זה. את הדעות הפוליטיות שלי אני שומר לעצמי, זה לא קשור לעולם העסקי. וחוץ מזה, אתה החלטת שאני טייקון? אני איש עבודה או מקסימום איש עסקים. מה זו בכלל המילה הזאת טייקון?".
השנה עמד לוי במרכזה של סערה פוליטית - כאשר מרכזי "ביג" החליטו לסגור את החנויות שלהם כחלק מהמחאה החברתית, הוא חייב את הסניפים שלו להישאר מחוץ למחאה, פתח אותם בעצמו ואף פרסם מודעות בכלי התקשורת שקראו לציבור לבוא ולרכוש אצלו.
"התעצבנתי מזה חבל על הזמן. ממתי מערבים עסקים בפוליטיקה? מחאה חברתית זה כשסוגרים לבן אדם חנות שלו ולא נותנים לו להתפרנס? זו המחאה? בעלי החנויות במרכזים האלה חיים מהיד לפה, וכל סגירה של חנות יכולה לפגוע במחזור, או הכי גרוע - אפילו לגרום להם להחזיר צ'קים. אז באנשים האלה אתם נלחמים?".
אני שואל את לוי אם הביקורת על הממשלה הזאת - שמאיימת לפגוע בזכויות נשים, להט"ב וערבים - לא נוגעת לו בשום צורה. "הצרה איתכם היא שאתם תמיד מסתכלים על חצי הכוס הריקה. להיות ערבי בסוריה יותר טוב? להיות אישה בערב הסעודית יותר טוב? איפה הכי טוב להיות הומו בכל המדינות סביבנו? בישראל הכי טוב. תמיד צריך להסתכל על השכונה שלך, על הרדיוס שאתה חי בו, ואליו להשוות.
"אתה חושב שעובד ערבי מהשטחים שבא לעבוד אצלי מרוויח פחות מעובד יהודי? מה פתאום. כולם בני אדם, ואנשים בסך הכל רוצים להתפרנס בכבוד. אתה יודע מה? עכשיו אנחנו ניסע לאחד הסניפים שלי ואתה תראה על מה אני מדבר".
לוי עומד מאחורי משאית של הרשת ונותן פקודה לווייז: "רמי לוי, מודיעין". תוכנת הניווט מסרבת לציית. "רמי לוי, מודיעין!" חוזר לוי על הפקודה ואנחנו יוצאים לדרך. "אספר לך סיפור שלא סיפרתי לאף אחד. כשפתחתי את המכולת הראשונה עשיתי גם רישיון לאוטובוס, כי אז אתה גם מקבל רישיון למונית. אמרתי לעצמי שאם לא ילך לי בעסקים תהיה לי תוכנית חלופית. תמיד הסתכלתי אל העתיד ותמיד היתה לי תוכנית חלופית, מגיל צעיר.
"יש איזה רגע שאני לוקח איתי כל החיים. הסיפור הכי ותיק שלי, זה שעיצב אותי, הוא מגיל 12. המורה שלי, אדון סיבוני, היה תמיד שולח אותי להביא לו חומוס בשעה 12:30 בצהריים. היתה אז מסעדת 'רחמו', ואני מגיע ורואה שחומוס בשקית עולה פחות מחומוס בפיתה והכמות גדולה יותר. אז רצתי למאפייה בשוק, קניתי שתי פיתות, קניתי שקית חומוס וסידרתי לנו שתי מנות. לו שמתי כמובן יותר חומוס כי זה היה הכסף שלו, אבל הוא היה מבסוט ואני הייתי מבסוט וככה הסתדרתי.
"אתה צריך להבין, הילדות שלי היתה מלחמת קיום יומיומית, היו ימים שהלכתי לבית הספר בלי סנדוויץ' בכלל. זה לקום בבוקר בכל יום ולדעת שאתה במלחמת קיום. בקיצור, יום אחד הוא אומר לי שנמאס לו מחומוס, הוא רוצה פלאפל. אני מגיע לפלאפל עאמר ורואה שמנה פלאפל אי אפשר לחלק לשניים. אז מה עשיתי? שמתי לו הרבה חריף והבאתי לו. הוא אכל ואמר 'לא טעים לי פלאפל, מעכשיו רק חומוס', וככה המשכתי לאכול בכל יום מנה חומוס".
אני שואל אותו, אם כך, כיצד חלק איתנו את מנת הפלאפל שנתנו לו המאבטחים. "אתה רואה? אם לא היית כאן היתה לי מנה שלמה. היא באמת גם היתה טעימה מאוד".
"עניים הולכים לישון מוקדם כי הם רואים טלוויזיה ולא יוצאים החוצה למסעדה, לדוגמה. ובגלל זה הם גם קמים מוקדם. גם אני תמיד קמתי מוקדם, מאז שאני ילד. אתמול קמתי ב־3 וחצי בבוקר. עשיתי ספורט ויצאתי לעבודה"
צמיחה מתוך חסך והתמדה
אז מה היה לרמי לוי השנה? חברת התעופה שלו, ישראייר, שברה את שיאי המכירות של עצמה, דובר על דיווח שגוי לבורסה במניה שלו (שלא הפריע לשלל העסקים שלו לפרוח), וכמובן כניסה של מתחרים ממדינות אחרות ("קארפור לא יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן, הם לא באמת הוזילו כאן את סל הקניות").
והיה גם הסיפור עם החלב, כאשר לוי שכנע את שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לפתוח את השוק ליבוא. הצעד זכה ליחסי ציבור רבים, אבל גם לביקורות מהפרשנים הכלכליים. אני מקריא לו את הביקורת שכתב עליו הפרשן הכלכלי של תאגיד השידור שאול אמסטרדמסקי, שטען כי צעד כזה לא באמת ישנה את השוק, מאחר שמדובר בכמויות קטנות יחסית למה שזקוק לו המשק הישראלי.
"איך אמרת השם משפחה שוב? אמסטדר? לא מכיר", עונה לוי, "לפי מה שהוא כתב אני אומר - או שהוא לא מבין מה קרה כאן או שיש לו בן דוד חקלאי. אלו האופציות. אני בכל שבוע עכשיו מביא חלב על בסיס קבוע, ותגידו לי בעוד כמה זמן אם שיניתי את השוק או לא. הבעיה היא שגם השאול הזה וגם אתם הולכים אחרי כותרות, ולא קוראים את האותיות הקטנות ולא מבינים באמת איך פועלת הכלכלה".
בסניף שלו מציע לו אחד העובדים בהתלהבות את כרטיס האשראי "רמי לוי", אבל הבוס עונה באוטומט "יש לי כבר". הבחור הצעיר עדיין לא מזהה מי עומד מולו וממהר להציע גם לי את כרטיס האשראי של הרשת. "בחנות הראשונה שלי, במכולת בשוק (מחנה יהודה בירושלים), היתה הפעם הראשונה שהבנתי בתוכי שהצלחתי. שאני מוכר משהו, שאנשים קונים אצלי וחוזרים שוב ושוב. הסניף פה במודיעין זה הסניף הרביעי שלי, אני זוכר מתי פתחנו אותו. אני מתרגש עדיין באותה מידה.
"תשמע, בסוף אתה צומח מחסך ומהתמדה. אני לא יודע אם מלמדים את זה בבתי ספר למנהל עסקים, אבל כשאני מגיע להרצות בפני גופים גדולים, אפילו השב"כ, ההרצאה שלי יותר מעניינת משל אלו שבאים מהעולם העסקי או מההייטק.
"אני נותן טיפים שלא מלמדים באוניברסיטה. המשפט הראשון שאני אומר להם זה להניח את האגו בבית כשיוצאים ליום עבודה. אם אתה בא עם אגו, אין לך סיכוי להצליח. אחר כך אני אומר להם שתמיד יבחרו מנכ"לים שיותר טובים וחכמים מהם, זה כלל שלי בכל העסקים שלי".
אני מתעקש איתו, בין קילוגרם רימונים לחבילת מגנום במבצע, שאחרי כל הכללים האלה הביטחון שלו זה מה שעושה את ההבדל. "אתה חושב שהביטחון הזה הוא בכל מצב? ממש לא", הוא אומר, "אני מרגיש בכל יום מחדש את העובדה שלא סיימתי בית ספר. החליטו שזה לא מתאים לי מגיל מוקדם. אוצר המילים שלי דל ולא מספק אותי, כשאני יושב בפגישות באנגלית אני לא מבין מילה וצריך שיתרגמו לי.
"תחשוב שאם הייתי זוכה להשכלה, אם היו מאבחנים אותי כמו שמאבחנים היום ילדים, לאן הייתי יכול להגיע. נכון, הגעתי רחוק אבל הייתי יכול להגיע עוד יותר רחוק אם הייתי מסיים בית ספר. ברוך השם שבמספרים הייתי טוב, והבנתי שאני חזק בזה לעומת מה שהייתי חלש בו".
למה לי פוליטיקה
אז כמה רחוק הגיע לוי? ההערכות הן שעל שלל עסקיו הוא שווה סכום שמתקרב ל־5 מיליארד שקלים, אבל אותו מובן שזה לא מרשים. "כסף זה כלום, אתה שומע? כלום. זה אמצעי להשיג מטרות שלך, להגשים חלומות. אתה חושב שבחנות הראשונה שהבנתי שאני בדרך הנכונה זה היה כסף? מה פתאום? אני שמח שהכסף מאפשר לי לעזור - למשפחה קרובה ורחוקה, לחברים. מי שמבקש, מקבל".
ארבעת הילדים שלו חזרו בתשובה ("הם רצו להודות לאל הטוב על מה שנתן להם, וזו הדרך שלהם להודות"). הבת, יפית, "תגיע הרבה יותר רחוק ממני", הוא טוען. כל ניסיון לשכנע אותו שמדובר בעבודה הקשה שלו עולה כמובן בתוהו. הכל זה ההוא מלמעלה.
"אני חושב שהנכדים החרדים שלי מקבלים חינוך יותר טוב ממה שאנחנו מקבלים במגזר החילוני, מבלי לפגוע באף אחד, זה מה שאני רואה כשאני מתבונן מהצד. בסוף הכל זה החינוך, איך אתה מחנך לשוויוניות, להתמדה. זה מה שהופך אדם למצליח במה שהוא עושה".
"כל מי שעושה טוב ומבטיח להילחם ברגולציה - אצטלם איתו. בחיים אסור לערבב פוליטיקה עם עסקים, זאת הטעות הכי גדולה, ואני בחיים לא אעשה את זה. את הדעות הפוליטיות שלי אני שומר לעצמי, זה לא קשור לעולם העסקי"
רגע לפני שאנחנו נפרדים אני שואל את לוי אם לא הגיע הזמן שירוץ לכנסת, אחרי ההרפתקה שעבר במועצת העיר ירושלים. "אני? לכנסת? תלך אתה לכנסת, לך זה מתאים יותר. חברי הכנסת לא קובעים שום דבר, הכל זה הפקידות והרגולציה. אני אצליח לשנות את הרגולציה כדי שיהיה יותר קל לאנשים כאן הרבה יותר מהר מחברי הכנסת.
"הלוואי שזה היה הפוך, אבל בסוף אנשים באים ואומרים לי תודה שהוזלתי להם את סל הקניות ב־30-20 אחוזים. אתה יודע, בסוף עניים מתרגלים להיות עניים. אגב, עניים הולכים לישון מוקדם כי הם רואים טלוויזיה ולא יוצאים החוצה למסעדה, לדוגמה. ובגלל זה הם גם קמים מוקדם. גם אני תמיד קמתי מוקדם, מאז שאני ילד. אתמול קמתי ב־3 וחצי בבוקר. עשיתי ספורט ויצאתי לעבודה.
"המטרה שלי היא לאפשר גם למי שאין ורוצה לקנות - שיהיה לו. וזה גורם לכך שכל השחקנים האחרים בתחום הזה הולכים אחריי, וגם רוצים להוזיל את סל הקניות. עשיתי כאן מהפכה, נתנו לי להדליק משואה על זה. אבל לא הייתי צריך את המשואה, אני רואה את התגובות ברחוב ומבין את זה לבד. בקיצור, תלך אתה לכנסת, מה אתה רוצה ממני? כל היום פוליטיקה־פוליטיקה. בחייאת דינאק, זה ערב חג".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו