מתחילת קיץ 1953 סבלו תושבי שכונת הקטמונים בירושלים מהצקות חוזרות ונשנות מכיוון בית צפאפא השכנה. עם רדת הלילה היו מתקרבים למקום צעירים מהשכונה הערבית, מיידים אבנים לעבר בתי היהודים - ונמלטים.
לכך נלווה גם גל גניבות. בליל 6 בספטמבר הגיע השיא, כשנשמעו קולות נפץ עזים והתברר ששני רימונים הושלכו לבתי הקטמונים הקרובים לבית צפאפא. בתגובה תגברה המשטרה את הקטמונים בשתי ניידות סיור עם מכשירי קשר ובשוטר מקוף אחד שעבורו הותקן תא טלפון מיוחד.
נחקר יישוב יהודי חשוב
ב־1936, במסגרת עבודתו כשומר של הקרן הקיימת בגבעות שייח' אברק שבעמק יזרעאל, גילה אלכסנדר זייד במקרה מערה ובה כתובת בעברית. הוא שלח הודעה לחברו, ההיסטוריון יצחק בן־צבי, לימים נשיא המדינה השני, וזה מיהר לבקר במקום. לנוכח הממצאים העלה בן־צבי השערה שמדובר ביישוב היהודי הקדום והחשוב בית שערים.
הידיעה עשתה לה כנפיים ועוררה התרגשות גדולה בארץ ובריכוזי יהודים בעולם, לנוכח האפשרות שהתגלה יישוב יהודי בארץ ישראל שהתקיים כ־800 שנים - מתקופת בית שני, דרך ימי המשנה והתלמוד.
מאורעות מלחמת העולם השנייה, השואה, מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל דחקו הצידה נושאים רבים, ובהם גם חשובים. אך בספטמבר 1953, כשפורסמה הידיעה על החפירות בבית שערים, חמש שנים בלבד מהכרזת העצמאות - שבה וניצתה אש של התלהבות בציבור היהודי.
החפירות במקום סיפקו תמונה מקיפה על חיי היישוב היהודי לאורך השנים, ומהן התברר שלשיאו הגיע בית שערים במאה ה־2 לספירה, כשרבי יהודה הנשיא העביר למקום את הסנהדרין. בחפירות התגלו ממצאים ארכיאולוגיים רבים מאותה תקופה, שהעידו על תשתיות ועל מבנים מרהיבים שהיו בעבר במקום, כולל בית כנסת גדול ובית מדרש, מערכת בורות מים, בית בד, בית חרושת לייצור זכוכית, רובעי מגורים, ועוד.
בסמוך נמצאו עשרות מערות ובהן אתרי קבורה מפוארים, כולל קברו של רבי יהודה הנשיא, ולצידם גילופי קיר עם מוטיבים יהודיים רבים.
עם הגילוי והחשיפה של בית שערים התעורר בשנות ה־50 ויכוח נוקב, כשמשרד הדתות דרש להגדיר את המקום כקדוש, תחליף למקומות קדושים (דוגמת הכותל המערבי) שנשללו מישראל בעקבות חלוקת הארץ אחרי מלחמת העצמאות. ואולם פקידי ממשלה, יחד עם ראשי האוניברסיטה העברית, דרשו שהמקום יוכר כאתר תיירות - וכך אכן נקבע.
ב־2015 הכריז ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, אונסק"ו, על בית שערים כאתר מורשת עולמית.
המקלות הוחרמו: "ארטיק" נאשם בפלילים
בשעת בוקר מוקדמת של 3 בספטמבר 1953 פשטו כוחות משטרה על בית החרושת "ארטיק" בבת ים, הציגו צו חיפוש והחרימו 150 אלף מקלות ארטיק שעליהם היו מודפסות אותיות שונות.
שבועות ספורים קודם לכן החלה "ארטיק" במבצע לקידום מוצריה, שבמסגרתו נמסר ש"מי שישלח למשרדי החברה חמישה מקלות משלגוני ארטיק שמהאותיות המודפסות עליהם ניתן להרכיב את שם המותג, 'ארטיק' - יזכה להשתתף בהגרלת ענק של פרסים יקרי ערך".
במסיבת עיתונאים שהתכנסה במטה המשטרה בתל אביב נמסר ש"המשטרה פעלה הבוקר בשל החשד שבית החרושת 'ארטיק' עוסק בארגון הגרלה לא חוקית, וזאת בניגוד לסעיף 191 בחוק הפלילי".
כשנשאל מדוע הוחרמו כל מקלות השלגונים במקום, ענה דובר המשטרה: "זה נדרש במסגרת תפיסת מוצגים הדרושים לחקירת העבירה". לשאלת עיתונאי "האם כל 150 אלף המקלות נדרשו לביצוע החקירה?" - בחר הדובר שלא להשיב.
כעבור שעתיים נפתחה מסיבת עיתונאים במשרדי השבועון "העולם הזה", והעורך, אורי אבנרי, פתח את דבריו באומרו: "אנו כאן לסייע ל'ארטיק' להילחם נגד מנגנון החושך של ממשלת בן־גוריון".
בעלי המפעל טענו כי התייעצו עם משרד עורכי דין מוביל במדינה לפני צאתם למבצע ההגרלה. "אין כאן כלום חוץ מאשר שימוש במשטרת ישראל לצרכים אינטרסנטיים של המפעל המתחרה ('קרטיב'; ד"ס) - ומי ישלם לנו בעבור ההפסדים שספגנו מפשיטת המשטרה?"
מאבקם של אנשי "ארטיק" הצליח: כעבור חמישה שבועות הוחזר מבצע ההגרלה הבלתי חוקי כביכול לפעילות מלאה. ואולם, למרות המוצרים המעולים של "ארטיק", לא שפר גורלו: ב־1963 הואשמו מנהליו בהעלמת מס ונשלחו לכלא. המפעל נסגר, וחזר לפעילות רק ב־1965. בתחילת שנות ה־70 מונה ל"ארטיק" כונס נכסים.
הכנות לפתיחת המכביה הרביעית
ממטה ארגון המכביה נמסר ב־8 בספטמבר 1953 ש"הולכות ונשלמות כל העבודות הארגוניות והספורטיביות לקראת פתיחתה של המכביה הרביעית, ביום ראשון 20 בחודש, בשעה 16:00, באצטדיון רמת גן".
המכביה הרביעית היתה השנייה שנערכה במדינת ישראל העצמאית, שלוש שנים אחרי המכביה השלישית. במסגרת קונגרס מכבי העולמי, שנערך במהלך המשחקים בהשתתפות נציגי אגודות מכבי בעולם, נקבע בין השאר שהמכביות ייערכו אחת לארבע שנים, בישראל בלבד, מתוך מגמה לאפשר לספורטאים היהודים מהעולם להכיר את המדינה ולחזק את קשריהם עימה.
ד"ר רוברט אטלס, ממלא מקום יו"ר מכבי העולמי, סיפר ש"הושלם לוח הזמנים והסידורים המיוחדים לביצוע כל התחרויות ב־19 ענפי ספורט".
דובר המכביה הודיע: "אנו מברכים את כל הבאים לאולימפיאדה היהודית, המכביה". הוא מסר שבמכביה הרביעית יתחרו 890 ספורטאים מ־23 מדינות.
יותר מ־600 איש חברי ארגון מכבי התנדבו לסייע בכל הנדרש במשך ימי המכביה. גם בעיית המתקנים, שהיתה אחת מאבני הנגף בדרך לארגון המכביה, נפתרה, כשענפי הספורט השונים חולקו לאולמות ולמגרשים מתאימים בערים בארץ, ובהן תל אביב, חולון, רמת גן, יפו, רחובות, פתח תקווה, חיפה וירושלים.
אווירת ההכנות למכביה יצרה עניין הולך וגובר בציבור. מהוועדה המארגנת נמסר ש"בשונה מהמכביה הקודמת, שנערכה בישראל ב־1950, השנה יש ביקוש גדול לכרטיסים, ונותרו רק מעט כרטיסים לטקסי הפתיחה והנעילה. בכל היישובים שבהם אמורות להתקיים תחרויות יש ביקוש נאה לכרטיסי כניסה".
תוכנית: יוקם מכון לשיקום עיוורים בארץ
ב־4 בספטמבר 1953 נערך בחיפה מפגש מטעם "האגודה למניעת עיוורון", לכבוד שני אורחים חשובים שהגיעו לישראל מארה"ב: אלכסנדר נלסון, פעיל בייזום פרויקטים לרווחתם של תושבי ארץ ישראל, וד"ר דוד גורדון, מומחה לשיקום הנפש של עיוורים.
סיבת הגעתם היתה קשורה בתוכנית להקמת מכון לשיקום עיוורים בארץ. במפגש פירט ד"ר גורדון את מבנהו הצפוי של המכון ודיווח שהוא יכלול מחלקה רפואית ומחלקה לטיפול פסיכולוגי וסוציאלי. כן יעסוק המכון בהוראת מקצוע לעיוור, בהדרכה בנושא כושר תנועה עם כלבים, ועוד. מר נלסון, מצידו, ציין ש"מטרת המכון תהיה החזרת העיוור לחיק החברה, כאדם שווה זכויות וחובות".
במפגש השתתפו גם ד"ר ר' מנצ'ל, יו"ר האגודה הישראלית לעיוור, וד"ר מיכלסון, רופא עיניים ידוע. מנצ'ל דיווחה ש"הספרייה הארצית לעיוורים משרתת כיום קהל קוראים בכל רחבי הארץ, והעתקת ספרים ללשון ברייל נעשית כולה על ידי נשים מתנדבות".
שיא: גשר בתוך 24 שעות
חיל ההנדסה שבר השבוע, בתחילת ספטמבר 1953, שיא מהירות בהקמה של גשר. מדובר היה בגשר להולכי רגל באורך 51 מטרים, שהוקם במקביל לגשר הבטון הגדול שמעל הירקון. הסיבה להקמה החפוזה של הגשר הנוסף היתה הפקקים הגדולים של הולכי רגל שנוצרו באזור גשר הירקון בכל פעם שהיתה תנועה גדולה של קהל בדרכו לצפות במופע גדול באצטדיון רמת גן, כמו זה שעמד להיערך בחול המועד סוכות 1953, בטקס פתיחת משחקי המכבייה הרביעית (ראו ידיעה נפרדת).
נפתח קולנוע ירון בת"א
קולנוע ירון, שנפתח ב־9 בספטמבר 1953 על שפת ימה של תל אביב אחרי שנה וחצי של בנייה, הכיל 800 מושבים, מתוכם 450 באולם ו־350 ביציע. "תכנון הישיבה נעשה כך שאף צופה לא יפריע לזה שיושב מאחוריו", מסר יוסף בורנשטיין, יו"ר הנהלת הקולנוע, שמנתה שישה משקיעים - כולם ירושלמים.
"כמשקיעים לא חסכנו וציידנו את הקולנוע במקרנות ממיטב הטכנולוגיה העולמית", הדגיש בורנשטיין, והוסיף שבכוונת ההנהלה "לאפשר גם הופעות ספרותיות ואמנותיות בלילות שבת".
הנעלמים / פריטים שהיו אז
פעמון יד
פריט שהיה בשימוש קבוע בזמנו בכל בתי הספר בארץ, כשהשמש היה מצלצל בעוז כדי להפנות את תשומת לב התלמידים והמורים למועד תחילת שיעור או היציאה להפסקה. שימושים נוספים היו לפעמון הנחושת אצל מוכרי הקרח והנפט, כשהגיעו עם עגלותיהם לשכונה. פעמון בית הספר, שהוא חלק מפסקול חייהם של ישראלים מבוגרים רבים, נעלם עם השנים, ובמקומו מושמעת כיום לתלמידים נעימה מוזיקלית. גם צלצול הפעמון ברחוב נעלם, יחד עם מוכרי הקרח והנפט השכונתיים.
הצרכנייה / רפואה ובריאות
כוס לחולה
מתקן ידני מהזמנים ההם, שיועד לשימושו של חולה שרותק למיטתו בבית או בבית החולים - ואִפשר לו לשתות נוזלים בלי שיישפכו מתוך הכוס. בתחילה ייצרו את הכוס לחולה מפח, אך התברר ששפת הכוס הותירה טעם לא נעים ומטריד בפה.
אי לכך עברו לפח בציפוי אמייל (בתמונה), ומשם לפורצלן - שייצורו היה יקר ושביר. עד שלבסוף הגיע הפלסטיק לחיינו והשתלט גם על תחום אביזרי הרפואה והבריאות.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו