בעוד שמחה רוטמן מבטל את עילת הסבירות ביד אחת, ביד האחרת הוא מחוקק חוק בלתי סביר לחלוטין: חוק הרבנים. החוק הזה מאפשר למנות יותר מ־1,000 רבנים בשכר לערים ולשכונות, ולשלש את מספרם. אני שם כסף שלרוב הרבנים האלה יקראו משהו־דרעי או מישהו־יוסף.
למה זה לא סביר? כי יש חוסר כה עצום במשרות אחרות שניתן ורצוי היה לתגבר אותן עכשיו, והן לא מקבלות שום מענה. עובדות ועובדים סוציאליים, למשל. אלה אנשים שתרומתם לקהילה והרווח מפעילותם במניעת הידרדרות, בהחזרה לחיים נורמטיביים ובצמצום לחץ ומתח מוכחים היטב.
תארו לכם שבמקום לשלש את מספר הרבנים היו מכפילים את מספר עובדי הרווחה. תארו לכם שבמקום שכל עובד סוציאלי יטפל בכ־700 תיקים, רק 300 היו נתונים לטיפולו בכל רגע נתון. האם יש ספק שזה דבר יותר סביר לעשות מלמנות רבני שכונות? מי צריך בכלל רבנים לשכונות? מה הם עושים בכלל בשכונותיהם?
ותארו לכם שבמקום למנות אנשים שתועלתם מעורפלת היו ממנים עוד פסיכולוגים לשירות הציבורי. קבלו פנטזיה: במקום להמתין כשמונה חודשים לטיפול במרפאות הנפש של קופות החולים, ולקבל מספר טיפולים שאינו נותן מענה שלם, ניתן היה לפנות לקופה ובתוך שבוע כבר לשבת בחדר הטיפול, ובעוד הבעיה קטנה וטרייה להשיח אותה לאנשי טיפול. האם לא היתה צומחת לציבור תועלת גדולה יותר מאותם רבנים מקורבים לצלחת, שימונו עתה על פי מפתח מפלגתי? לא יודע. רק שואל.
במדינה סבירה לא היה צורך בעילת הסבירות. כלי שיפוטי שאינו מושתת על אדני חוק ברור אלא על טעמו של השופט ושכלו הישר, או העקום, הוא כלי בעייתי. אבל בימי הממשלה הזאת, שקוראת לעצמה ימין על־מלא ובפועל היא ממשלת חלוקת משאבים למגזרים ולתתי־מגזרים, ביטול עילת הסבירות ככלי שיפוטי הוא עניין בלתי סביר לגמרי.
ואם כבר מדברים על סבירות, האם זה סביר להגיע להסכם עם חיזבאללה שתמורת העתקת האוהל שלו בהר דב ייפסקו עבודות הקמת החומה בכפר רג'ר? זה קיר הברזל שלימד אותנו ז'בוטינסקי להקים בינינו לבין אויבינו? זה עומד בהלימה למחאות על הסכם מסירת שטחי הים ללבנון אך לפני כשנה? במקום לעלות עם שופל על האוהל ויושביו, מגיעים להסכם שהוא התשתית להתגרות הבאה, להתקפלות הבאה. ימין אמיתי לא היה מעלה בדעתו לנהוג כך, זה פשוט לא סביר. מזל שהסבירות בוטלה.
הדתה
מעייפים אותי אחיי החילונים אחוזי היסטריית ההדתה, הרואים בכל חב"דניק מניח תפילין גנב נשמות שרוצה להעביר ילדים רכים לחזקת המיסיון האפל. אני מתבייש עמוקות למראה תקיפות של דוכני הנחת תפילין במרחב הציבורי, אני נכלם כשרישיון הבנייה של ישיבת מעלה אליהו בתל אביב נשלל לאחר שכבר ניתן. אני יודע לצערי שדווקא הציבור האמוני בישראל, לא כולל הקצוות הפנאטיים שבו, הוא הציבור הכי ערכי, הכי מחובר, הכי פעיל למען שימור הביחד של האומה.
בשישי שעבר יצאתי לקניות. ליד המרכז המסחרי היתה התגודדות קטנה. ניגשתי. היתה שם משפחה שבאה מהיישוב עלי, אם המשפחה עם בובו לתפארת, מחזה נדיר בשכונה שלי, והאבא החייכן והילדים המקסימים פתחו דוכן ועליו מיני מאפים לשבת, מתנת תושבי עלי כולם, שטרחו והכינו ושלחו כל חלה וכל עוגה עם הקדשה יפה. למה? כי בדיוק בנקודה הזאת היה הפיגוע הידוע של הדורס־דוקר יומיים קודם.
הם באו להזדהות. דמעות. צילמתי והעליתי פוסט קטן לפייסבוק. לא תאמינו מה קרה. כמות לייקים כזאת לא ראה הדף שלי כבר עידנים. נכון לשנייה זאת, 28,612 חיבובים (לייקים בעברית) נרשמו, ואינסוף שיתופים. ולא שהדף שלי לא ראה מספרים בחייו, ישתבח המרים אגודלו, אבל דבר כזה לא זכור לי. ראיתי במו עיניי, הציבור בארץ כָּמֵהַּ לנתינה, עורג לאהבה, נכסף לשותפות. ברגע שנתתי במה למחווה כובשת הלב של תושבי עלי, גל של הקלה שטף את הרשת. יש עוד טוּב בקרבנו, לא אפסה תקווה.
ורק שאלה אחת נשאלה שוב ושוב בתגובות, ולא יכולתי לצערי לענות עליה בחיוב: "האם תושבי תל אביב היו טורחים לאפות משהו עבור תושבי עלי, אם היה פיגוע אצלם?". והשאלה הזאת לא היתה תיאורטית, כי לפני שלושה שבועות התרחש פיגוע רב־נרצחים בעלי, ודוכן עוגות תל־אביבי, או משלחת ניחומים, לא נצפו, ויש שיאמרו אפילו להפך.
אז כשאני שומע את המילה "הדתה" אני לא נבהל. אני בעד. אני מרגיש שהדתה היא חיבור ללב הפועם של העם היהודי, הרואה בכל יהודי אח, ללא קשר למידותיו ולדעותיו. אני לא מאמין למי שמספרים לי שיש כוחות אופל שרוצים להחזיר אותנו בתשובה בדרכי עורמה. אין נתונים התומכים בטענה הזאת. בעיניי "הדתה" היא הצעה לחידוש הקשר לפנימיות ששמרה עלינו כעם כל הדורות, לחום לב על בסיס שיוך לאומי, לנתינה ללא חשבונות. הדתה לא מפחידה אותי, כי אני בטוח בחילוניותי, ואין כוח בעולם שידית אותי. בעזרת השם.
קסדות
גם השבוע נהרג רוכב אופניים חשמליים שלא חבש קסדה. עוד מוות מיותר לגמרי. לא מבין איך הנושא הפשוט הזה של הגנה על המוח מפגיעה אלימה של אספלט דורש כל כך הרבה שכנוע והסברה. והאמת היא שעל כל אחד ואחת שנהרגים בלי קסדה יש רבים שחוטפים את הנוגרה לאונה הקדם־מצחית וחייהם משתבשים לתמיד, כפי שרואים יפה בסרטון שהעלו רופאות ומטפלות שיקום, המנסות להחזיר רוכבים נטולי קסדה שאכלו אותה למסלול חייהם בהצלחה מוגבלת בלבד. תמצאו אותו בדף הפייסבוק שלי.
לנוחותכם, הנה מיפוי זריז של סוגי אי־חבישת קסדה במרחב הישראלי וניתוח זריז של כל אחד מהם.
1. הימנעות מוחלטת. אין קסדה בנמצא בכלל. העדפה של רוח קלילה בשיער על פני חיים בכלל, וחיים ללא מוגבלות מוחית בפרט. סדר עדיפויות לקוי. אם הייתי רשע, הייתי אומר שהברירה הטבעית עובדת פה במלוא המרץ.
2. קסדה על הכידון. יש פה אמירה אופנתית: יש לי קסדה, אני בוחר/ת להגן על הכידון ולא על המוח שלי, אני מעל פגעי התנועה, אני קוּל, אני מושגח. הבטחתי לקחת קסדה, לא הבטחתי לשים אותה. איי־קיו גבולי.
3. קסדה לא רכוסה על הראש. שומר חוק, אבל עם טוויסט. האבזם ברשותי. יש לי זכות להגדרה עצמית, אני מציית עד גבול מסוים. אין לי יכולת לדמיין צעד קדימה - אם אפול, מה ישאיר את הקסדה על הראש? שיא האווילות. גם לא נוח, גם לא מועיל בכלל. גם דגים מסריחים, גם גירוש מהעיירה.
4. קסדה רכוסה רגילה. לא רע, לא טוב. הרבה נפילות מקורקינטים קורות בגלל הגודל הפצפון של הגלגלים, הנתקלים במכשול כמו מדרכה, ואז הרוכב טס קדימה ואוכל אותה בסנטר. ניתוחי לסת מורכבים, וגם אובדן תווי הפנים כפי שהורגלנו לראות במראה. קחו דוגמה מסחבק, אני נוסע עם קסדת אופנוע מלאה. נראה טיפה מגוחך, אבל למיון פה ולסת לא אגיע.
5. הורים שמרכיבים ילדים עם קסדה לילד, אך לא להורה. זאת הדוגמה? כשתגדל תוריד את הקסדה?
6. הורים שמרכיבים עם קסדה להורה, אך לא לילד. עניין לשירותי הרווחה.
7. לומדי נהיגה על אופנוע. כולם עם קסדת חצי, כולל המורה. לסגור את בית הספר במיידי. דקת דומייה לזכר אבי כהן ז"ל.
זהו, אכלתי את הראש מספיק. קבלו אחריות לראש שלכם ושל ילדיכם. אל תתפשרו ואל תגיעו לבית לוינשטיין ולחברה קדישא.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו