מחולצה חתומה של מראדונה עד הטלכרט של רבין - האוצרות של אנשי בנימינה

"יש לי חולצה עם חתימה של פלה, וגם של מראדונה, וכשמראדונה מת - הערך שלה זינק". מורדי אלון | צילום: משה שי

מורדי אלון מבנימינה היה עיתונאי ומו"ל, והפך לאספן של חפצים נדירים ומזכרות ספורט • במוזיאון הרשמי של פיפ"א יש פריטים שנרכשו דרכו, ופעם ג'קי צ'אן התקשר בעצמו ורכש כרזה של סרט בכיכובו • גם לשכנו מוטי הררי ולאחותו אסתר יש אוצרות באוסף המשפחתי • למשל - כתב יד של באך, כרטיס ביקור של אלפרד דרייפוס ונייר מכתבים של מונטיפיורי • ומי הקונים? "לא אנשים שאין להם כסף, אנשים שמאמינים בהזדמנויות"

האוסף - הלסת נשמטה

מורדי אלון מסיים להכין קפה, מתיישב במשרדו שבבנימינה ופותח במוטו שלו: "מפתח העבודה כאן הוא הידע שלי וחוסר הידע של אחרים. תבין שכל בן אדם, החל מגיל 40 בערך, הוא אספן מבלי לדעת ומחזיק בנכסים. לעיתים הוא מתייחס אליהם בזלזול, וייתכן שהם שווים הרבה כסף. אני יכול לספר לך שיש לך כרגע 10,000 דולר בבית, ולא ידעת. ואני לא מדבר על זהב, אלא על חפצים שזרוקים. אתה תגיד: 'די, נו'. בדיוק מזה אני חי. לאנשים האלה אני נותן שירות".

את מורדי אני מכיר כבר שנים רבות. בעברו הוא היה עיתונאי, ואחר כך היה מבעלי הוצאת הספרים "גלורי", שיחד עם שותפו אמיר דורון פרסמה את סדרת הספרים המצליחה "הוצא מהקשרו" - אבל ההוצאה קרטעה ונעלמה, ויחד איתה גם הוא נעלם מאור הזרקורים.

בשנים האחרונות נתקלתי באלון לא פעם ברשת, עם בית המכירות הפומביות שפתח, "פעם שלישית", ועם אתר שהתמחה בתחילה בפרטי אספנות מתחום הספורט, אבל במשך הזמן נגע בכל מה שקשור לסביבתנו: מתולדות המדינה ועד לקלפי "חבורת הזבל". לכל דבר, מתברר, יש ערך.

"בית המכירות הוקם לפני חמש שנים וחצי", הוא מספר. "עד אז היו שלושה או ארבעה בישראל. כל אחד פעל בתחום אחר, כמו אמנות, שטרות ומטבעות. הרשת שינתה את הענף, במיוחד כשנפתח פורטל המכירות הפומביות 'בידספיריט', שאמר שמי שרוצה להיות בית מכירות - יקבל פלטפורמה. בלחיצת כפתור תקים קטלוג ותמכור. היום יש כמעט 400 בתי מכירות בישראל".

איך מגיעים מכתיבה למכירות פומביות?

"הוצאת הספרים שלנו נסגרה, וחטפתי בומבה ברמה של פשיטת רגל. טראומה. עבדתי בחברה בינלאומית כיועץ תוכן, אבל משהו בפנים הרגיש ריק. וכשנכנסה זירת המכירות, עזרתי למישהו. אחד מהחברים שאל: 'למה שלא תעשה זאת בעצמך?'. כשאתה פושט רגל, הדבר האחרון שאתה רוצה זה עסק נוסף עם סיכון, אבל בכל זאת הקמתי, בהרבה חשש. די מהר גיליתי שאני קם בבוקר עם חיוך והולך לישון עם חיוך. כל יום הוא שיעור היסטוריה. מגיעה הבובה, שנמצאת כעת מאחוריך, אז אתה חוקר עליה ולומד משהו חדש בכל יום".

אלון נולד לפני 52 שנה בשכונת מחנה דוד שבדרום חיפה, שעם השנים שינתה את שמה לנווה דוד. "גדלתי בבית שלא היה בו כלום, בקושי אוכל", הוא מספר. "זו שכונה שהיתה מעברה, שקלטה את עולי צפון אפריקה בשנות ה־50. בזמן שכל הילדים אספו את אלבום הקלפים התורן, אני הסתכלתי בעיניים כלות והבנתי שאם אני רוצה אוסף, אני צריך סבלנות. אז אחרי שכולם סיימו את האלבום וזרקו אני רדפתי אחרי הקלפים עד לאן שהרוח לקחה אותם. אלבום של סופרמן? היו לי שמונה, כי אף אחד לא רצה בהם. ערימות של פריטי אספנות".

חלק גדול מהאוסף העצום הזה נכחד בשריפה שפרצה בבית אמו, אבל הטראומה לא מנעה מאלון להמשיך לאסוף. ההבנה שאפשר להרוויח מהעיסוק נקלטה כששופט הכדורגל לשעבר אברהם קליין הזמין אותו שיהיה סופר הצללים לאוטוביוגרפיה שכתב.

קליין, שנחשב בכיר שופטי הכדורגל הישראלי, שפט בטורנירי גביע העולם במשחקים בלתי נשכחים, ובהם רבע הגמר בין ברזיל לאיטליה במונדיאל 1982. "באחת מהאנקדוטות שסיפר, הוא דיבר על המשחק ששפט בין ברזיל לאנגליה במונדיאל 70', ואיך לקח את הכדור ושרק לסיום. אמרתי לו: 'חבל שלא שמרת עליו'. והוא ענה: 'דווקא שמרתי, זה מעניין אותך?'. אמרתי לו: 'אתה רציני? זה שווה הון'.

"הוא לקח אותי לראות את האוסף, והלסת שלי נשמטה. היו שם אלפי פריטים, מ־1959 ועד אמצע שנות ה־80. הוא הכיר בעובדה ששום מוזיאון לא יציג את האוסף. אמר שהדברים האלה לא מדברים לילדים שלו, ושלפחות שמישהו אחר ייהנה מהם. במשך חצי שנה קטלגתי את הפריטים והעליתי אותם למכירה ב'איביי' - והיה טירוף. ביום הראשון מכרנו בכ־15 אלף דולר, ואז הגיע אימייל ממוזיאון פיפ"א, התאחדות הכדורגל העולמית: 'עצרו את המכירה, הפריטים מעניינים אותנו. אנחנו רוצים להגיע לישראל'. וכך היה.

"מעבר לעובדה שאברהם קליין קיבל תצוגת נצח במוזיאון של פיפ"א בציריך עם 69 פריטים שאסף - פתאום הבנתי כמה כוח יש לפריטי אספנות".

בארץ יש אספנים של מזכרות ספורט?

"יום אחד התקשר אלי סוחר שאני עובד איתו, ואמר שהוא נמצא בשוק רמלה־לוד, היכן שאנשים פורסים את מרכולתם על האדמה. אמר: 'אני מצלם לך משהו ושולח'. אלה היו שתי חולצות כדורגל. הייתי בשוק. שאלתי כמה הוא מבקש, והוא ענה '50 שקלים זה בסדר?'. אמרתי: 'אני לא מניאק, אני אשלם לך 700 שקלים לחולצה'. הוא דהר אלי כדי שלא אתחרט. שתי חולצות שוער, אחת כחולה ואחת שחורה, של יוסי מזרחי, שהיה השוער של בית"ר ירושלים. הן היו על הרצפה, מטונפות. למחרת עליתי לירושלים אחרי שכיבסנו אותן, ופגשתי לקוח ששילם 4,500 שקלים על כל אחת".

מהו "הגביע הקדוש" של אספנות הספורט בישראל?

"אולי טופס המשחק הרשמי של גמר גביע אירופה בכדורסל 1977 - מכבי ת"א נגד וארזה - שאני יודע גם מי מחזיק בו. בגדול, כל מה שקשור למשחק הכדורגל ההיסטורי בין ישראל לבריה"מ מ־1956, שיכול להגיע גם לאלפי דולרים. וכמובן - כל פריט ממונדיאל מקסיקו 70', הפעם היחידה שבה ישראל השתתפה בטורניר. הצעתי כמעט 40 אלף שקלים לחולצת משחק של אחד משחקני הנבחרת, והוא עדיין סירב בנימוס".

אני אומר לו שזו ממש תעשייה, אז מורדי צוחק, הולך רגע לאחד מהארונות וחוזר עם חולצה של נבחרת ברזיל עטופה בניילון. "אראה לך מה זו תעשייה", הוא מציע. "שחקני עבר שכבר לא משחקים, והספונסרים לא עומדים בתור כדי לחבק

אותם - יש חברות שקונות את זמנם. למשל, מזמינות את פלה, ובמשך שעתיים הוא חותם על כמה שיותר חולצות, והן מתועדות, כולל הצמדה של תעודת אותנטיות. אז יש לי חולצה עם חתימה של פלה, וגם של מראדונה, וכשמראדונה מת הערך זינק בצורה מטורפת. חולצה של מראדונה יכולה להגיע גם ל־20 אלף שקלים. אני הייתי חכם מספיק כדי לקנות בכל הזדמנות עוד כמה, אבל אתה גם שואל את עצמך בכל בוקר איפה הגבול? כי זה בא על חשבון דברים אחרים".

המשרד של מורדי עמוס בחפצים, ולכל אחד סיפור מרתק. על הקיר תלוי ציור של השחקנית המנוחה מונה זילברשטיין, מעשה ידיו של הצייר יורם לוקוב, שהיה בזמנו מקורב לחבורת לול המיתולוגית. "יום אחד פינו את אחד מבתי הדפוס הגדולים בארץ", מורדי מספר. "חבר התקשר ואמר 'בוא'. עד שהגענו לתל אביב ניקו שם הכל, ואז ראינו הומלס יוצא מהרחוב האחורי. שאלנו אותו 'מה יש שם?', והוא אמר 'כלום'. היה מקלט עמוס בעבודות שנפסלו, ערימות של כרזות. בין היתר מצאתי עבודות של יורם לוקוב.

זה חלק מהעניין - אתה לא מבין מה אתה מוצא בזמן שאתה מטייל ברחוב. לפני חודשיים מישהי העלתה לפייסבוק של תושבי חיפה פוסט 'המשפחה של הצייר גרשון קניספל זרקה הכל לרחוב'. הבן שלי גר בשוק תלפיות. התקשרתי אליו ב־12 בלילה ואמרתי לו 'סע'. גשם, מבול, הכל נרטב. נכסים מטורפים. אבל בסוף הוא מצא יומן אישי מאויר, שקניספל כתב וצייר כשעלה לאוניית צי הסוחר ב־1981 והפליג לאירופה. פריט שלהערכתי שווה אלפי דולרים.

"כשאני נוהג בכבישי בנימינה, יישוב שהוקם לפני 100 שנה, אני נוסע במהירות של 15 קמ"ש וכל הזמן מסתכל לצדדים. פעם מצאתי ערימה של קלפי 'חבורת הזבל'. הקלף הכי יקר של חבורת הזבל הישראלי שמכרנו - 2,200 דולר. מחיר פטיש, ללא עמלות".

אני שואל את מורדי מי הם הקונים. "אספנות לא מיועדת למי שלא גומר את החודש", הוא מבהיר. "אחד זה להראות שיש לי המון כסף ושאני יכול לקנות קלף של מיקי מנטל (שחקן בייסבול - א"ל) ב־10 מיליון דולר, וגם מדובר באנשים שמאמינים בהזדמנויות. אתמול פתחתי קופסת קלפי NBA מעונת 2017/18 שנמכרה בשעתו ב־30 דולר. יש קלפים מסוימים שאתה רוצה להשיג, אז היה שם קלף של ג'ייסון טייטום מהבוסטון סלטיקס, שבשבילו היה שווה הכל. סדר גודל של 300-400 דולר. זו בורסה.

"עד לפני חודשיים קלף של ג'ה מוראנט נחשב הכי מבוקש, כי אמרו שהוא הדבר הבא בכדורסל, ואז התפרסמה תמונה שלו עם אקדח במועדון חשפניות ו־50 אלף דולר על הרצפה, והוא הושעה. יש גרפים לכל קלף, ושלו התחיל לרדת ולרדת. עכשיו אפשר לקנות את מוראנט בגרושים. אז אתה יכול לומר 'אני קונה, כי יום אחד הוא יעבור טיפול פסיכולוגי ויהיה הגדול מכולם והקלף יהיה שווה עשרות אלפי דולרים' - או לאכול אותה. היום מדברים על ארלינג הולאנד ממנצ'סטר סיטי, אבל אנחנו עליו מ־2019, כבר אז התחלנו לאסוף מדבקות שלו. הכל זה הימורים".

פריטים מהאוסף של מורדי אלון,

אל החדר נכנס חן, בנו של מורדי. הוא השתחרר לפני כמה חודשים ועובד כעת עם אביו. חן מופקד על המכירות מעבר לים - מתברר שבחלק מהמציאות בישראל מתעניינים גם בניכר. "כל דבר שקשור לפלה, גם אם הוא כתוב בעברית, נחטף", אלון מספר. "העליתי את כרזת הסרט 'הקוסם מארץ עוץ' בעברית. יש לי באוסף 3,500 כרזות קולנוע, הסברה ובידור. קנה אותה מישהו ב־200 דולר וכתב: 'תודה, זו הכרזה האחרונה שהשלימה לי את אוסף הקוסם בכל השפות'.

"היתה כרזה של סרט קונג פו בעברית, מהסרטים שהיו מציגים פעם בתחנה המרכזית, וג'קי צ'אן בכבודו ובעצמו קנה אותה. כתבתי לו: 'אתה ג'קי האמיתי?', והוא ענה: 'שיחקתי בסרט ואף פעם לא ראיתי את הכרזה'.

אפשר לשבת עם מורדי יום שלם ולשמוע ממנו סיפורים על הבחורה שנתנה לו לפנות את דירת סבה וסבתה שלא נפתחה מ־1969, או על אחת ששמעה הרצאה שלו ושאלה אם יעניינו אותו מכתבים שהרצל כתב, ועל הנער מרמת הגולן שהביא קופסת נעליים עמוסה בקלפי 'חבורת הזבל' שמצא אצל דודתו וגרף 51 אלף שקלים במכירה.

אני שואל אותו אם יש פריט שעליו לא יוותר. "ב־26 במאי 1984 מכבי חיפה זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה", הוא מספר. "כולם פרצו לדשא בסיום המשחק, ואני לא. היציע היה ריק, ועברתי שורה אחרי שורה ואספתי כרטיסי משחק, דגלים, צעיפים. אז ירדתי לדשא ולקחתי מה שרק אפשר. לא אמרתי אז 'אני מורדי, בן 13, אספן'. זה היה צורך לשמור זיכרון והיסטוריה.

"בגדול, כל מה שקשור לאותה עונת האליפות הוא הזיכרון הכי טוב שלי, במרחק גדול מכל דבר אחר שהיה לי בחיים. מכל מה שקשור לאותו היום יש לי אוסף עצום. אני לא אמכור אותו, ואיתו גם אמות. כל השאר זה עניין של מחיר".

הכובע של בית"ר והמדים החומים

לא הרחק משם, עדיין בבנימינה, נמצאת גלריית "הבית העתיק - Art", שמנהלים מוטי הררי ואחותו אסתר. את מוטי אני מכיר עוד מבית הספר, חבר טוב מהכיתה. לפני כמה שבועות נפטר אביו, אריה ז"ל, וכבר בשבעה אפשר היה להתרשם מהפריטים שהמשפחה מחזיקה כבר דורות.

"בשבעה שמתי את כובע תנועת בית"ר של אבי, את הכומתה שבה שירת בנח"ל וגם את כובע בית"ר של סבא שלי עם המדים החומים. כשאמרו על בית"ר שהמדים החומים שלה דומים לאלו של הפשיסטים, היא החליפה לצבע כחול", הוא מספר. "שמתי גם את כובעו של אבא של סבא שלי, שהיה קצין במלחמת העולם הראשונה בצבאו של פרנץ יוזף, באימפריה האוסטרו־הונגרית. אמרתי לעצמי שאולי אני מגזים בחיבור להיסטוריה ושמישהו יראה בצורה מעוותת את השימור. אני יכול להבין את זה, אבל זה הקשר שלי לאותם האנשים".

מוטי (56) הוא בוגר אוניברסיטת סורבון שבפריז בתולדות האמנות ובארכיאולוגיה, ובוגר הטכניון באוצרוּת. היום, בין היתר, הוא משפץ רהיטים עתיקים ומעריך מומחה של חפצי אמנות. כנראה משהו בגנים עבר מסבו, שלמה, שהיה בעל חנויות עתיקות בווינה. בתחילת שנות ה־30 סגר אותן, עלה לישראל ופתח חנות ברחוב אלנבי 81 בתל אביב, והיה סוחר העתיקות הראשון בעיר.

"זו היתה חנות לעתיקות ולדברי קישוט לבית. בירידים של תל אביב סבי תמיד הקים דוכן", מוטי מספר. "הסיפור היפה הוא שסבי שם מטבעות בחלון הראווה של החנות וכתב ליד כל מטבע מהיכן הגיע. יום אחד נכנס לחנות מישהו ושאל 'איך אתה יודע שמה שכתבת נכון?', אז סבא שלי, שהיה סוחר, אמר: 'מה זאת אומרת? פרופ' סוקניק אמר לי'. פרופ' אליעזר סוקניק היה אביו של יגאל ידין וארכיאולוג ידוע, ומתברר שמי ששאל היה פרופ' סוקניק בעצמו. הם נהיו ידידים.

"אני זוכר שבכל שנה, ביום האזכרה להרצל, חלון הראווה היה מוקדש לחוזה המדינה - מכרטיסי ביקור, דרך ציור של הרמן שטרוק עם חתימה של הרצל ועד לקריקטורות. ביום השואה הוא שוב היה מקדיש את חלון הראווה לנושא. היו לסבא שלי ידיים טובות".

צילום: משה שי,

מוטי מחזיק קלסר קטן שבו פריטים נדירים מהאוסף המשפחתי. כתב יד של המלחין יוהאן סבסטיאן באך, כרטיס ביקור של אלפרד דרייפוס, נייר מכתבים של הגדוד העברי, נייר מכתבים של הנדבן משה מונטיפיורי, כולל חתימתו, וכרוז הזמנה להפגנה הגדולה נגד הסכם השילומים עם ממשלת גרמניה.

"כשעלה נושא השילומים, סבא שלי שם בחלון הראווה מדים של אסיר מאושוויץ ושק גדול, שקשר כמו שק של כסף, וכתב: 'היום נדע מהו מחירו של כל יהודי'. זו היתה המחאה שלו", מוטי מספר. "אגב, היתה חנות בפריז בשם 'שבארי', שסגרה לפני כמה שנים את שעריה, ויכולת לקנות בה כל מה שאתה רוצה: מכתב של לואי פסטר או של לואי ה־16, כרטיס ביקור של דרייפוס - ואנשים קנו. לדעתי היא נסגרה באשמת האצבע".

למה אתה מתכוון?

"היום אדם יודע שהוא יכול לראות את הדברים האלה בשיטוט בגוגל, ולא מרגיש צורך להחזיק אותם באופן פיזי. כמו שבקורונה היית יכול לערוך סיור וירטואלי במוזיאון הלובר בלי להיות בפריז. זה לא יישאר, אנשים ירצו את הדבר האמיתי. אם סטודנט רוצה לקרוא היום עיתונים של פעם, הוא רואה ברשת גיליונות מיום הכרזת המדינה. אבל אני חותם לך שבעוד 15 שנה הוא ירצה לגעת בעיתונים, ואז זה יקבל ממד אחר".

מוטי מספר שהוא עבר את "שטיפת המוח" בבית - שטיפה חיובית, לדבריו. היו מספרים לו "מעשיות" - מבר־כוכבא, דרך המחתרות ועד למלחמות ישראל - ומכניסים לו לראש כמה חשוב לשמר את ההיסטוריה. "יש לנו עיתונים שסבא שלי אסף מתקופת השואה, עם כותרות כמו 'אושוויץ שוחררה', 'פריז נכבשה'", הוא אומר. "אבא שלי המשיך. כל אירוע חשוב שהופיע בעיתון, הוא שם בצד את הגיליון. לא בגלל הערך המסחרי, אלא כדי להחזיק את ההיסטוריה. הם הרגישו שהם חיים רגעים חשובים, וככה גם אני מרגיש.

"כילד שמרתי את עיתון חתימת הסכם השלום עם מצרים, ומאז את כל מערכות הבחירות, המלחמות, המבצעים. שמרתי סטיקרים כמו 'העם עם הגולן', 'שלום, חבר' ו'נתניהו טוב ליהודים'. לכל המורות בבית הספר המקומי הצעתי את אוסף העיתונים, כדי שהתלמידים יחזיקו פיסת היסטוריה מהמחתרות, ממלחמת השחרור, מליל הגשרים. יש לי את כל העיתונים, וחשבתי שזה אמצעי דידקטי טוב. להגיד לך שבכל שנה לוקחים ממני? ממש לא".

פריטים מהאוסף של מורדי אלון,

מוטי מסתובב לא מעט בארץ, מבקר אצל אנשים שמבקשים שיעריך מה נשאר אחרי מות יקיריהם. "אתה מקבל תכולת דירה או עליית גג שלא ראו 50 שנה, וששמו בה דברים שהם בני 80 או 100 שנה. יש כאלה שיש להם כוח ומחפשים ברשת, ויש אנשים שלא יודעים לעשות זאת וקוראים לי.

"לצערי, גם אני נכנסתי לצומת הזה עם פטירת אבי. פעמים רבות אתה לא יודע אם לזרוק או לשמור. האם בגיל 70 יהיה לי כוח לקרוא מכתבים ישנים? יש כאלה שאומרים 'לנקות שולחן, לא מעניין אותי כלום', ויש אנשים שאומרים שיום אחד, כשיימאס להם מהמסך, הם יחזרו. לא פעם אני אומר לאנשים: 'בזה אל תיגעו, תצטערו אם תמכרו את הפמוטים או את החנוכייה'. לא רוצה
לקחת את זה מהם".

למה שלא ימכרו?

"בגלל הסנטימנט. יש היום בעולם אופנה שעוברים מהר־מהר על הכל, אין צורך להתעכב. ראה את החנוכייה, צילם - וזה מספיק לו. אני יודע שזה משהו שיעבור".

אתה מגדיר את עצמך "אספן"?

"יש אצלי משהו בגנים. הנה, יש לי שלט ממרוץ האופניים הבינלאומי ג'ירו ד'איטליה שהתקיים בארץ ב־2018. כשהמרוץ הסתיים, מייד תלשתי ולקחתי. הרגשתי שמדובר בהיסטוריה, מרוץ ראשון שכנראה לא יחזור, ואני יודע שלשלט יהיה ערך. למה? כי יש פה הרבה רוכבי אופניים. אז אמרתי שאולי סדנת אופניים תתלה אצלה בכניסה, או שאיזה פריק ירצה מזכרת.

"כשאני מתקן רהיטים, אני מסוגל להוריד עיטור של פרח או לקחת גלגל פסנתר, כי אין היום גלגלי נחושת. אני שומר כי אני יודע שיום אחד הדברים האלה ישרתו אותי, עד לרמה של שמירת פורנירים ישנים. אני יכול להראות לך את חבילת הפורנירים שאספתי. זה לא אגרני במובן של הפרעה, אלא במובן שתמיד יהיה אפשר להשתמש בזה. היום אתה רואה חנויות יד שנייה שנפתחות בכל פינה. זה פן אחר של אספנות. אנשים רוצים ריהוט מודרני, אבל כזה שלא יכרתו בשבילו עוד עץ ולא יפגעו
בשבילו בטבע".

פריטים מהאוסף של מורדי אלון,

אצל מוטי הדברים שעוברים מדור לדור אינם למכירה, ויש בהם פריטים שהוא מחובר אליהם יותר מאשר לאחרים. "אותם אני לא אמכור. יש לנו הסכמה במשפחה שאת האוסף לא מוכרים, אלא מחזיקים בו, כי זו חתיכת היסטוריה. אני מתחבר בעיקר לפריטים הקשורים לבית"ר ולאצ"ל, כיוון שגדלתי בתנועה הרוויזיוניסטית. כשאני מחזיק בעלוני בית"ר, או במערכי שיעור של מדריך שצריך להעביר לחניכים את כל כובד ההיסטוריה - אני מתחבר לזה. בדברים האלה, מפעם, יש אידיאולוגיה".